בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. אתי שימר

פסק-דין בתיק ע"א 7095/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7095/15 ע"א 7425/15 ע"א 7471/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט מ' מזוז המערער בע"א 7095/15; והמשיב בע"א 7425/15 ו-7471/15: בנק דיסקונט לישראל נ ג ד המערערת בע"א 7425/15 והמשיבה בע"א 7095/15 ו-7471/15: אתי שימר המערערים בע"א 7471/15; והמשיבים בע"א 7095/15 ו-7425/15: 1. מולי שימר 2. חברת מ.דיאם בע"מ שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 2090-09 ובת"א 33817-03-12, שניתן ביום 6.8.2015 על ידי השופט מ' יפרח. תאריך הישיבה: כ"ט בתשרי התשע"ז (31.10.2016) בשם בנק דיסקונט: עו"ד מרדכי גרון בשם גב' שימר: עו"ד אסף ברם; עו"ד ליעד ורדהייזר; עו"ד רועי סלוקי בשם מר שימר וחב' מ.דיאם: עו"ד אמיר אלטשולר; עו"ד עדי אמיתי פסק-דין השופט י' דנציגר: שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 2090-09 ובת"א 33817-03-12, שניתן ביום 6.8.2015 על ידי השופט מ' יפרח. רקע 1. בני הזוג אתי ומולי שימר נישאו בשנת 1992 (להלן: "אתי" ו-"מולי"). בשנת 2000 רכש מולי זכויות חכירה בבית מגורים ביישוב סביון (להלן: "הבית") והוא נרשם כבעל הזכויות היחיד בלשכת רישום המקרקעין. בבית התגוררו בני הזוג וילדיהם. 2. בשנת 2006 הקים מולי חברה בתחום היהלומים (להלן: "החברה"). החברה פתחה חשבון בבנק דיסקונט לישראל בע"מ. לצורך הבטחת מסגרת האשראי ניתנו לבנק מספר בטוחות. בין היתר, חתמו מולי ואתי כל אחד מהם על כתבי ערבות שאינם מוגבלים בסכום (להלן: "כתבי הערבות"). בנוסף, נרשמה משכנתא לטובת הבנק על זכויותיו של מולי בבית, כאשר אתי חתמה על מסמך שכותרתו "כתב אישור, הסכמה והתחייבות" שבו היא הסכימה לשעבוד זכויותיה העתידיות בבית וויתרה על טענות בהקשר זה (להלן: "המשכנתא" ו-"כתב האישור"). כן נרשם משכון לטובת הבנק על יהלומים של החברה שהופקדו בבנק מעת לעת (להלן: "המשכון"). 3. זמן חלף ואתי ומולי התגרשו. ביני לביני, נקלעה החברה לקשיים כלכליים, עד שבשנת 2009 דרש הבנק לפרוע את חובה אליו, חוב שעמד באותה עת על כ-8.5 מיליון דולר. לאחר שהחוב לא נפרע, נקט הבנק הליכים למימוש המשכנתא בלשכת ההוצאה לפועל. מולי הסכים להליכים, אך אתי התנגדה להם והגישה תביעה לבית המשפט המחוזי (ת"א 2090-09, ולהלן: "תביעתה של אתי"). בהמשך, הגישו מולי והחברה אף הם תביעה נגד הבנק, ובה הם העלו טענות הקשורות להתנהלותו של הבנק אשר חילל שיק בסך 17,660 דולר שנמשך על ידי החברה, כמו גם באשר לתקינות הליכי מימוש הבטוחות שננקטו על ידי הבנק (ת"א 33817-03-12, ולהלן: "תביעתם של מולי והחברה"). 4. בית המשפט המחוזי בירר את שתי התביעות במאוחד, אך נתן את הכרעתו בהן בנפרד, כפי שיפורט להלן. ההליך ופסק הדין בתביעתה של אתי 5. בתביעה שהגישה אתי התבקשו מספר סעדים הצהרתיים. בכלל זה התבקש בית המשפט המחוזי להצהיר כי המשכנתא רובצת רק על זכויותיו של מולי בבית ולא על זכויותיה, וכי כתבי הערבות והאישור שעליהם חתמה בטלים בשל פגמים שנפלו בהליכי החתמתה עליהם. לחילופין ביקשה אתי לפטור אותה מחיוביה לבנק, בשל התרשלות הבנק בכך שהעריך יהלומים שהופקדו למשמרתו כבטוחה ביתֶר, ובשל כך שהבנק לא הודיע לאתי על קריסת החברה בזמן אמת. הבנק מצדו כפר בטענות, בהדגישו כי אתי חתמה על כל המסמכים מרצונה החופשי ולאחר שהבינה את ההשלכה הגלומה בכך. יצוין כי במהלך ההליך הגיעו אתי והבנק להסדר ביניים, שלפיו הבנק יממש את המשכנתא על הבית ובמקביל תירכש לטובת אתי דירה חלופית, וזאת עד אשר תתקבלנה הכרעות סופיות בהליך. בהתאם לאמור נמכר הבית ביום 10.7.2011. 6. בתום בירור התביעה, התקבלה תביעתה של אתי באופן חלקי. בית המשפט המחוזי ציין תחילה, כי המחלוקת בתביעה של אתי מתנקזת לשתי סוגיות מרכזיות. הסוגיה האחת עסקה בתוקף כתב הערבות. בסוגיה זו נדחתה תביעתה של אתי. בקצרה בלבד יסופר, כי בית המשפט דחה את הטענה כי מעמדה של אתי הוא של "ערב יחיד" כמשמעות מונח זה בחוק הערבות, התשכ"ז-1967, ומשכך היא נהנית מהגנות מיוחדות. הוסבר כי לפי הפסיקה, אתי לא יכולה להיחשב כ"ערב יחיד" מאחר שהיא רעייתו של בעל עניין בחברה שהיא "החייבת" לצורך הערבות. בית המשפט דחה גם את טענתה המרכזית של אתי, כי הליך החתמתה על כתב הערבות בוצע שלא כדין. בית המשפט קבע – לאחר שהתרשם ממספר עדים – כי הליך ההחתמה, אשר בוצע על ידי נציגת הבנק, היה תקין, וכי אין יסוד בראיות גם לטענתה של אתי כי היא חתמה על כתב הערבות רק משום שמולי "הלחיץ ו"הפחיד" אותה. 7. הסוגיה המרכזית השנייה עסקה בתוקף כתב האישור. בסוגיה זו התקבלה תביעתה של אתי. בית המשפט המחוזי ציין כי הגורם שהחתים את אתי על כתב האישור הוא עו"ד משה ברגר מטעמה. עם זאת, נקבע כי הליך החתמתה על כתב האישור בוצע שלא כדין, וכי הנושא באחריות לכך הוא הבנק. בית המשפט הסביר כי הבנק אמור היה לוודא שניתנו לאתי מלוא ההסברים לגבי זכויותיה בבית ומשמעות חתימתה על כתב האישור – אלא שהבנק לא עשה כן. בין היתר נקבע, כי אתי הוחתמה על כתב האישור שעה שכתב המשכון העיקרי כלל לא הוצג לפניה, ואף לא הועבר לידי עורך דינה. עוד נקבע, כי כתב האישור לא כלל הוראה ברורה ומפורשת ממנה אתי יכולה הייתה להבין את משמעות ויתורה על זכותה לדיור חלוף. בנסיבות אלה נפסק כי הבנק נושא באחריות לפגמים בהליך החתמתה של אתי על כתב האישור וכי לפיכך כתב האישור בטל. הוטעם כי משמעות הדבר היא שככל שייקבע בעתיד כי לאתי יש זכויות קנייניות בדירה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, אזי זכויות אלה לא תהיינה משועבדות לטובת הבנק (זאת, למעט סכום מסוים של כ-505,000 דולר אותו שילם הבנק ועליו אין מחלוקת – ראו בפסקה 35 לפסק הדין). ההליך ופסק הדין בתביעתם של מולי והחברה 8. טענתם המרכזית של מולי והחברה הייתה כי ביום 25.9.2008 חילל הבנק שיק בסכום של 17,660 דולר שנמשך על חשבון החברה, בניגוד להסכם האשראי ותוך הפרתו. לגרסתם, עקב חילול השיק נפגע מוניטין החברה אנושות, עד שלבסוף פעילות החברה חוסלה. טענה מרכזית נוספת שהעלו מולי והחברה הייתה שבמסגרת ההליכים בהם נקט הבנק לפירעון החוב, מומשו על ידו הבטוחות באופן רשלני שגרם לנזקים כבדים. כך נטען, כי חלק מהבטוחות – בהן המשכנתא על הבית; משכנתא על משרד שהיה בבעלותו של מולי; והמשכון על היהלומים – מומשו במחירים נמוכים בהרבה מהמחיר הריאלי. על הרקע הזה ביקשו מולי והחברה מבית המשפט המחוזי, בין היתר, סעד הצהרתי שלפיו אין להם חוב כלפי הבנק, ולחילופין לקבוע כי באפשרותם לקזז את חובם כנגד חוב הבנק. הבנק מצדו טען שיש לדחות את התביעה. הבנק ציין, כי כלל הטענות בעניין חילול השיק אינן רציניות, שכן פעולותיו בהקשר זה היו כדין, וממילא אין זה מתקבל על הדעת כי חילול של שיק אחד גרם לקריסת פעילות החברה. עוד טען הבנק, כי מולי והחברה שיתפו עמו פעולה באופן מלא במסגרת הליכי מימוש הבטוחות ולא ניסו להתנגד להליכים אלו בזמן אמת, כך שממילא הם מושתקים מלטעון אחרת כיום. 9. בית המשפט המחוזי דחה מכל וכל את טענותיהם של מולי והחברה. לאחר שתיחם את הדיון והגדיר את הפלוגתאות הטעונות הכרעה, קבע בית המשפט כי הבנק פעל כדין כשחילל את השיק, וזאת כיוון שהתרה במולי, בשעת אמת, בנוגע להיעדר פעילות בחשבון הבנק של החברה והבהיר לו כי ככל שלא ישתנה מערך הבטוחות בחשבון תיחסם האפשרות למשוך כספים מחשבון החברה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי מולי והחברה לא טענו כל טענה בעניין חילול השיק בסמוך לאירוע, וכי ממילא הוכח שהצדדים התכוונו להמשיך את ההתקשרות ביניהם אף לאחר מכן. בית המשפט הוסיף ודחה גם את טענותיהם של מולי והחברה בעניין התנהלות הבנק בעת מימוש הבטוחות. נקבע, כי מולי והחברה הסכימו בשעת אמת ומרצונם החופשי למימוש הבטוחות במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. באופן ספציפי נקבע, באשר למימוש המשכון על היהלומים, כי אין חולק שאלו מומשו במחיר נמוך בהרבה מזה שהוערך על ידי מעריכי השווי מטעם הבנק בעת שהופקדו למשמרתו (היהלומים הוערכו בעת הפקדתם בשווי של כ-8.5 מיליון דולר, ולעומת זאת מומשו בשווי הנמוך משני מיליון דולר). ואולם נקבע, כי אף שניתן לתמוה על הפער דנן, אין בכך כדי להוביל לקבלת טענותיו של מולי, בראשן טענתו כי ככל הנראה הבנק החליף את היהלומים שהופקדו במשמרתו ביהלומים אחרים זולים יותר. בית המשפט הוסיף, למעלה מן הצורך, כי גם אם היה מניח שהבנק התרשל באיזו מפעולותיו, הרי שממילא הנזקים הרבים שמולי והחברה טענו שנגרמו להם בשל המחירים שבהם מומשו הבטוחות כלל לא הוכחו. טענות הצדדים בערעורים 10. כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שלושה ערעורים – האחד מטעם הבנק (ע"א 7095/15); השני מטעם אתי (ע"א 7425/15); והשלישי מטעם מולי והחברה (ע"א 7471/15). אפרט בקצרה את טענות הצדדים בערעורים. 11. ערעור הבנק: הבנק ממקד את ערעורו בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה כתב האישור משולל תוקף משפטי ואינו מחייב את אתי. הבנק גורס כי ניתנו לאתי הסברים מספקים על מהות כתב האישור. יתר על כן, נטען כי ממילא הוכח שאתי הייתה חותמת על כתב האישור, ללא קשר להיקף ההסברים והמידע שהיו ניתנים לה. זאת ועוד, הבנק סבור כי אי מתן ההסברים לכאורה, מקים לאתי לכל היותר זכות לדיור חלוף אך לא שולל את תוקף כתב האישור מעיקרו, וממילא לא מלמד על היעדר תחולת המשכנתא לגבי זכויותיה של אתי בבית. עוד טוען הבנק, כי בית המשפט שגה במספר קביעות עובדתיות שקבע, בהן הקביעה כי הסכם המשכנתא העיקרי לא הוצג לאתי לצד כתב האישור. לצד טענות אלה, הבנק מערער גם על חיובו בהוצאות משפט לטובת אתי בסך של 50,000 ש"ח. הבנק סבור כי היות שהחלק המרכזי בתביעתה של אתי נדחה, לא היה מקום לחייבו בהוצאות משפט כלל. בתגובה לערעור הבנק טוענת אתי כי למעשה טענות הבנק מופנות נגד קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, ועל כן יש לדחותן. לצד זאת, אתי סבורה כמובן, כי יש לדחות גם את טענות הבנק לעניין הוצאות המשפט שהושתו עליו בפסק הדין. 12. ערעורה של אתי: אתי טוענת כי היה מקום לפסוק כי גם כתב הערבות משולל תוקף, ולא רק כתב האישור. לשיטתה, הראיות שהציגה לפני בית המשפט המחוזי חייבו את המסקנה כי גם הליך החתמתה על כתב הערבות היה לא תקין, כאשר הבנק לא הבהיר לה מהו מערך הסיכונים שהיא נכנסת אליו, והפר את חובות הגילוי בהן הוא חב כלפיה. עוד טוענת אתי כי במהלך חיי הערבות, הבנק לא עדכן אותה בשינויים מהותיים שחלו ביחס לחשבון החברה. לבסוף טוענת אתי, כי הבנק התרשל בכל הקשור להערכת שווי היהלומים שנמסרו לידיו כבטוחה ובשמירה עליהם, וכי בית המשפט לא ערך דיון בסוגיות הקשורות לרשלנות הבנק ותוצאותיה, כמצופה. הבנק טוען שיש לדחות את ערעורה של אתי. נטען, כי הערעור תוקף ברובו ממצאי עובדה ומהימנות שאין מקומה של ערכאת הערעור להתערב בהם. עוד נטען, כי טענותיה של אתי אינן נכונות גם לגופו של עניין, כאשר הליך החתמתה על כתב הערבות היה תקין, והיא קיבלה הודעות תקופתיות באופן שוטף מהבנק לגבי מצב הערבות. 13. ערעורם של מולי והחברה: מולי והחברה טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה במסד העובדתי שעליו ביסס את הכרעתו, כמו גם בהגדרת הפלוגתאות בתביעה. בין היתר נאמר, כי בית המשפט לא הכריע במספר סוגיות שדרשו הכרעה מסיבות שונות (בהן קביעה בדבר הרחבת חזית). בדומה לאתי, מולי והחברה טוענים אף הם כי הבנק התרשל ממשית בהליכי מימוש היהלומים – כאשר לא הסביר מנין נבעה ירידת הערך הדרמטית של היהלומים, ולא הסביר מתי נודע לו אודות ירידת הערך. לצד זאת, מולי והחברה טוענים כי בית המשפט שגה גם בקבעו כי התנהלות הבנק סביב אירוע חילול השיק הייתה תקינה, כאשר בהקשר זה הם שבים על טענותיהם הרבות כי הבנק הפר את הסכם האשראי במסגרת אירוע זה. הבנק מבקש לדחות גם את ערעורם של מולי והחברה. הבנק שב ומדגיש כי מולי והחברה נתנו הסכמות להליכי מימוש הבטוחות באמצעות בא-כוחו הקודם של מולי, ולכן הם מושתקים מלהעלות טענות מאוחרות בנדון כעת. זאת ועוד, הבנק מדגיש כי טענותיהם של מולי והחברה עוסקות בקביעות עובדתיות מובהקות של בית המשפט המחוזי שאין כל עילה להתערבות ערעורית בהן. אשר לטענות בעניין מימוש היהלומים, הבנק טוען כי מולי והחברה עצמם ביקשו לקדם את מכירת היהלומים בסכום הנמוך מזה שבו הוערכו היהלומים מלכתחילה, כך שגם בהקשר זה אין לקבל את טענתם המאוחרת המתנגדת למימוש בסכום הנמוך. דיון והכרעה 14. עיינתי לעומק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והתרשמתי כי מדובר בפסק דין מנומק, מפורט ומבוסס, אשר אינו מגלה פגם. מסקנתי מקריאת פסק הדין היא כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; כי ממצאים אלו תומכים במסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי; וכי לא נפלה בפסק הדין טעות שבחוק. לפיכך, אציע לחבריי כי נדחה את שלושת הערעורים על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, זאת ללא הנמקה מפורטת ותוך אימוץ פסק דינו של בית המשפט המחוזי כהווייתו [ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 346 (מהדורה שלישית, 2012)]. 15. למעלה מן הצורך, ואף שלטעמי יש לדחות את הערעורים ללא הנמקה על פי תקנה 460(ב) כאמור לעיל, אעיר בקצרה כמה הערות לגבי חלק מהטענות שהועלו בערעורים. (א) הערה ראשונה - ביחס לטענות בערעור הבנק: הבנק טוען כי בית המשפט המחוזי לא דק פורתא בשאלת נפקות הפגם שבכתב האישור. נטען, כי גם אם לא הוסברו לאתי זכויותיה כפי שנדרש בדין ביחס לויתור על זכויות לדיור חלוף, אין בכך כדי לגרור ביטול של כתב האישור במלואו. לכל היותר, יש לבטל את חלקו של כתב האישור העוסק בזכויות לדיור חלוף, כך שייקבע כי אתי לא ויתרה על זכויות אלה. דין טענה זו להידחות. עיון בפסק הדין מלמד כי בית המשפט המחוזי התייחס לסוגיה. בית המשפט ציין, כי לפי ההלכה הפסוקה ויתור על זכויות הקשורות להגנת הדייר או לדיור חלוף יהא בתוקף רק אם הובהרו למוותר הזכויות ומשמעות הוויתור עליהן. בהמשך קבע בית המשפט, כי ראוי שהלכה זו תחול בנסיבות המקרה גם על אישורים, ויתורים והתחייבויות כגון אלו המופיעים בכתב האישור. כך צוין: "אני סבור כי ראוי להחיל הלכה זו... גם על אישורים, וויתורים והתחייבויות כגון אלה שבכתב האישור, לרבות האישור כי תניות הסכם המשכון והשעבוד יחולו על אתי ויחייבו אותה כאילו היא צד להם וכן על ויתור מצד אתי על העלאת כל טענה כלפי הסכם המשכון/כתב השעבוד ונגד זכות הבנק כבעל שעבוד ומשכון על הבית במלואו..." (פסקה 30 לפסק הדין). דברים אלו מספקים מענה לטענת הבנק, והם מקובלים עלי. הדברים עולים בקנה אחד עם המדיניות המשפטית המצויה והרצויה, המטילה על הבנק חובות גילוי במובן הרחב (ראו: רות פלאטו-שנער דיני בנקאות – חובת האמון הבנקאית 199 (2010)). הם מתחדדים גם לנוכח חשיבות המסמך שעליו חתמה אתי, שהתברר בדיעבד כהרה גורל מבחינתה. אכן, כאשר עסקינן במהלך כה משמעותי, מצופה היה מהבנק להתנהג בסטנדרט התנהגות גבוה במיוחד – קרי, לוודא שהובהרו לאתי כלל זכויותיה, ושהיא קיבלה את כלל האינפורמציה לרבות אפשרות מעשית לעיין בכל מסמך הרלבנטי לכתב האישור. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי קבע, כקביעה עובדתית שאין עילה להתערב בה, כי בענייננו הבנק לא נקט פעולות כדי לוודא זאת, כאשר בין היתר הוא לא ווידא כי המסמך העיקרי נשוא כתב האישור (הסכם המשכון) הובא לעיונה של אתי. בנסיבות אלה לא התרשמתי כי יש ממש בטענות הבנק כי לא היה מקום לבטל את תוקפו של כתב האישור במלואו, וטענה זו נדחית, לצד יתר טענות הבנק. (ב) הערה שנייה – ביחס לטענות בערעור של אתי: אתי טוענת כי מולי "הפחיד" אותה ו"איים" עליה בעת שחתמה על כתב הערבות, ושבעקבות כך היה מקום לקבוע כי אין תוקף לכתב הערבות. בפועל, אתי מבקשת לאמץ נרטיב עובדתי שנדחה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי באופן מפורש. בית המשפט קבע כי לטענות העובדתיות של אתי אין אחיזה בראיות ובעדויות שהוצגו בהליך. נקבע, בסעיף 18 לפסק הדין, כי "גרסת אתי נותרת בבדידות מזהרת ובלא תימוכין, פרט למילתה-שלה" וכי "הליך החתימה היה הליך מלווה בהסבר על אודות מהות המסמכים ומשמעותם, כמו גם על היקף החוב הקיים". אין עילה להתערבות חריגה של ערכאת הערעור בקביעות אלה – ומכאן שכלל טענותיה של אתי בהקשר זה נדחות (ראו: ע"א 559/16 פרי יעקב שירותי ניהול בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 1, פסקה 10 (6.11.2016); ע"א 7202/12 חלאילה נ' ג'חוש, פסקה 8 (4.5.2015)). אשר לטענתה של אתי בעניין מימוש היהלומים על ידי הבנק; אתי חתמה על כתב הערבות בשנת 2006, מספר שנים לפני המועד שבו מולי הפקיד את היהלומים בבנק. ערבותה של אתי הוגדרה כבטוחה בלתי תלויה ושאינה מוגבלת בסכום. כלומר – אתי לא הסתמכה על קיומן של בטוחות אחרות לטובת הבנק, וממילא ויתרה על כל טענה חוזית (מכוח כתב הערבות) בקשר להעמדת בטוחות אלה, שוויין או מימושן. לא בכדי אתי ממקדת את טענתה במישור הנזיקי, בטענה כי הבנק התרשל בכך שלא העריך את היהלומים בשוויים הנכון ועל כן גרם לה נזק. ודוק, לדידה של אתי הבנק התרשל בנקודת הזמן בה העריך את שווי היהלומים, ולא בעת מימושם (ראו בסעיף 36 לכתב התביעה המתוקן ובסעיף 51-44 לסיכומי הערעור). לא אכחד כי טענתה של אתי במישור הנזיקי נראית בתחילה כטענה מורכבת. עם זאת, לאחר הפשטת הטענה, מסקנתי הברורה היא כי דינה להידחות. הטעם לדחיית הטענה הוא שאף לו היה נקבע כי הבנק התרשל בהערכת שווי היהלומים, לא ברור כיצד הדבר קשור לאתי. ראשית, אתי הוגדרה כערבה בלתי תלויה ובלתי מוגבלת לחובות החשבון. בנסיבות אלה, ספק אם בכלל עומדת לה זכות לתבוע את הבנק על יסוד טענה כי הוא התרשל בהערכת שווי בטוחה נפרדת, שכן לא מובן מאליו כי ישנה יריבות בין הצדדים. שנית, אף אם אניח כי לאתי זכות לתבוע את הבנק בנזיקין, מסופקני מהן סיכוייה של תביעה כאמור. הרי גם אם הבנק התרשל בהערכת השווי של היהלומים לא ברור כי הדבר השפיע על אתי. זאת, שכן גם אם הבנק היה דואג להחזיק בטוחה אחרת או נוספת התואמת את הערכת השווי המקורית, אין משמעות הדבר כי הוא היה פונה לממש דווקא את אותה הבטוחה, באופן שהיה "פוטר" את אתי מחבותה. ספק אפוא, כיצד בנסיבות שבהן כתב הערבות של אתי הוא בלתי תלוי ובלתי מותנה בסכום, היה באפשרותה להוכיח כי הערכת היתר של הבנק גרמה לה בהכרח נזק במישור התוצאה. (ג) הערה שלישית – ביחס לטענות בערעור של מולי והחברה: מולי וחברה שבים בערעורם על טענות רבות העוסקות במימוש הבטוחות והנזקים שנגרמו להם בשל כך. חלק ניכר מהטענות מופנה כלפי קביעות בית המשפט המחוזי שניתנו "למעלה מן הנדרש" ולא כחלק חיוני להכרעה בתביעה. איני רואה צורך להידרש לטענות אלה כלל וכלל. אשר ליתר הטענות – הסיבה המרכזית שבעטיה יש לדחות אותן היא קביעותיו המפורשות של בית המשפט לפיהן מולי, בעצמו או באמצעות בא-כוחו הקודם, הסכים ב"שעת אמת" למימוש הבטוחות, ולא עלה בידו להסביר מדוע אין לכבד הסכמה זו. בין היתר נקבע, כי בא כוחו של מולי נתן את הסכמתו למכירת הבית והמשרד (פסקאות 70 ו-72 לפסק הדין); כי מולי בדק כל אחד מהיהלומים שהועמדו למכירה בעת המימוש ולא טען כל טענה לגביהם (פסקה 62); ועוד. בנסיבות אלה, הדין עם הבנק בטענתו כי מולי והחברה מושתקים מלטעון את רוב טענותיהם. על כך ניתן להוסיף ולהזכיר, כי הליכי מימוש הבטוחות בוצעו תחת עיניה הפקוחות של לשכת ההוצאה לפועל ובאמצעותה, עובדה שאף בה יש כדי לחזק את המסקנה כי אין לקבל את טענותיהם של מולי והחברה. 16. סוף דבר. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט ומבוסס, והוא כולל מענה לכלל הטענות שהעלו הצדדים. לא התרשמתי כי נפלו בו פגמים המצריכים התערבות שיפוטית מצדו של בית משפט זה. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעורים, על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות. היות שהוגשו ערעורים צולבים מטעם הצדדים השונים להליך, אציע לחבריי כי לא נעשה צו להוצאות לטובת מי מהצדדים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ‏י"ב בחשון התשע"ז (‏13.11.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15070950_W05.doc מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il