בועז חיון נ. מועצה מקומית כפר שמריהו

3 בבית המשפט העליון עע"מ 70929-12-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופטת רות רונן המערער: בועז חיון נגד המשיבה: מועצה מקומית כפר שמריהו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 2.11.2025, בעת"מ 62323-09-25, שניתן על-ידי השופט ג' הס בשם המערער: עו"ד רונן בר-און; עו"ד יובל הר אבן בשם המשיבה: עו"ד שגיא טנא; עו"ד איתי מרדכי; עו"ד שירי לוי פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 2.11.2025, בעת"מ 62323-09-25 (השופט ג' הס), שבו נמחקה על הסף עתירת המערער, מחמת העדר סמכות עניינית. ברקע הערעור, עבודות שביצעה המשיבה, המועצה המקומית כפר שמריהו, לבניית חניון. נוכח חשש שקונן בלבו, כי העבודות פוגעות בחורש טבעי, פנה המערער למשיבה על מנת שתציג היתר לביצוע העבודות. בחלוף מספר ימים בהם לא זכה למענה, עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים, בבקשה למתן צו שיפוטי להפסקת העבודות, לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). העתירה – נמחקה על הסף, תוך שנקבע כי בהתאם לסעיפים 236 ו-234(ג) לחוק התכנון והבניה, הסמכות העניינית לדון בסעד המבוקש נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים. זאת, גם לאחר שהמערער ביקש במהלך הדיון בעל-פה לתקן את כתב העתירה, אך בית המשפט ציין כי התיקון המבוקש על-ידי המערער, בדרך של הוספת משיבים, לא יסייע בידו, שכן בלאו הכי, אין זה בסמכותו של בית משפט לעניינים מינהליים ליתן את הסעד המבוקש. המערער לא השלים עם תוצאה זו, ומכאן הערעור שלפנינו. המערער טוען, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט לעניינים מינהליים שגה בקביעתו כי הוא נעדר סמכות עניינית. לדבריו, הבקשה לא כּוּונה אך למתן סעד מכוח סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, אלא גם להעמדת שיקול הדעת המינהלי של המשיבה תחת שבט הביקורת, בהתבסס על הוראת סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, המתווה את סוג העבודות שביצוען מותנה בקבלת היתר מתאים. עוד גורס המערער, כי טעה בית המשפט בכך שלא אִפשר לו לתקן את כתב העתירה – הן בדרך של הוספת משיבים, הן בדרך של שינוי הסעד המבוקש – ובכך שפסק לחובתו הוצאות משפט "על הרף הגבוה", בסך של 15,000 ₪. לשיטת המערער, כפי שניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון, בית המשפט גיבש עליו דעה שלילית ובלתי עניינית – וזו הובילה לדחיית העתירה. לאחר שעיינתי בערעור, על נספחיו, באתי לכלל מסקנה כי דינו – להידחות, וזאת ללא צורך בתשובה. זאת בהתאם לסמכותנו שלפי 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה על ההליך שלפנינו מכוחה של תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. המערער לא הציג לפנינו טעם שיש בו כדי להצדיק את התערבותנו. תחילה אציין, כי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה – שעליו הסתמך המערער בעתירתו – כלל אינו מאפשר אכיפה 'פרטית' של דיני התכנון והבניה. כך, בית המשפט רשאי להורות על הפסקת עבודות לפי סעיף זה, רק "לבקשת תובע". אותו 'תובע', לפי סעיף 203 לחוק, הוא תובע מטעם המדינה, "כמשמעותו בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982". למעשה, די היה בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. אף על פי כן, אציין גם כי אכן, כפי שהטעים בית המשפט לעניינים מינהליים, הוא נעדר סמכות עניינית למתן הסעד שהתבקש בעתירה. סעיף 236 לחוק התכנון והבניה קובע, כי צו הפסקה שיפוטי ינתן בידי "בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג)" – היינו, בית משפט הדן בהליך פלילי שנפתח בגין עבירת בנייה, ולחלופין, בית משפט השלום או בית משפט לעניינים מקומיים, הדנים בבקשה לביטול צו הריסה מינהלי במקרקעין הנמצאים בתחום שיפוטם (ראו: סעיפים 234(ג) ו-228(ב) לחוק התכנון והבניה). עינינו הרואות, כי בית המשפט לעניינים מינהליים – אינו נמנה על אלה. גם בטענת המערער, שלפיה מוסמך בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה, מכוח סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התשס"א-2000, בצירוף פרט 10(א) לתוספת הראשונה לחוק זה – לא מצאתי ממש. אלו מסמיכים את בית המשפט לעניינים מינהליים לדון ב"עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י'" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, מנוי בסימן ה' לאותו פרק י' – אשר הוחרג במפורש מסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים. טענה נוספת של המערער, היא כי "העתירה לא עסקה אך ורק במתן צו הפסקה שיפוטי"; לדבריו, "חלק עיקרי בעתירה התבסס על סעיף 145 לחוק, הנוגע לבחינת חוקיותן של עבודות בנייה וסלילה". דא עקא, שקריאה פשוטה של כתב העתירה מעלה כי הסעדים שהתבקשו בה – נוסחו בבירור: "ליתן צו הפסקה שיפוטי להפסקת עבודות"; ו"לקבוע מועד לדיון דחוף בעתירה ו/או ליתן צו ארעי". אין מדובר אפוא בסעדים הקשורים, במישרין או בעקיפין, לסעיף 145. גם לגוף הדברים, העתירה עוסקת במהותה בדרישת המערער להפסיק את העבודות האסורות לשיטתו, וזאת באמצעות צו שיפוטי מכוח חוק התכנון והבניה (תוך הסתמכות מפורשת על סעיף 236). מכוחו של סעיף 145 – לא התבקש אף סעד (ממילא, איני מביע עמדה בשאלה אם ניתן היה, בנסיבות העניין, לבקש סעד מכוח סעיף זה). דין הטענה, אפוא – להידחות. המערער ביקש להיבנות, לעניין הסמכות העניינית, מבג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121 (2002) (להלן: עניין יעקובוביץ), בטענה כי שם נקבע שלבית המשפט לעניינים מינהליים נתונה סמכות לבחינת שיקול הדעת של הרשות, בהליך הקשור בתכנון ובנייה. ברם, בעניין יעקובוביץ נקבע כי לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות לדון בטענות ובהליכים שעניינם שימוש בסמכויות שבחוק התכנון והבניה, לשם אכיפת החוק או אי-אכיפתו (שם, בפסקה 14). כפי שציין גם בית המשפט לעניינים מינהליים בענייננו, המערער כלל לא ביקש בעתירתו לבחון את שימוש המשיבה בסמכויותיה לשם אכיפה או אי-אכיפת חוק התכנון והבניה; ממילא, אין בהסתמכות על עניין יעקובוביץ כדי להעלות או להוריד לצורך הכרעה בנדון דידן. באשר לטענות המערער הנוגעות לתיקון כתב העתירה – כידוע, עניינים אלו מסורים לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, וככלל לא תתערב בהם ערכאת הערעור (ראו, מִני רבים: רע"א 2674-07-25 איפרגן נ' OVADIA, פסקה 7 (14.7.2025); רע"א 496/23 מ.ר.ר.ג יזמות בע"מ נ' מ.ע.ג.ן יעוץ וניהול נכסים בע"מ, פסקה 12 (31.5.2023)). לא מצאתי כי עניינו של המערער מצדיק חריגה מכלל זה. בדין ציין בית המשפט לעניינים מינהליים, כי הוספת משיבים לא תסייע למערער, שכן לא יהיה בכך כדי לפתור את הקושי במישור הסמכות העניינית. בכל הנוגע לבקשה להחלפת הסעד המבוקש, לצד שיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית, הרי שהמערער לא עמד על סעד קונקרטי אחר אותו יש בכוונתו לבקש. מכאן, שקשה לראותו כמי שבכלל ביקש תיקון של כתב העתירה בהיבט זה. בכל הנוגע לטענות המערער לגבי סוגיית ההוצאות, הרי שאין ערכאת הערעור מתערבת בכגון דא, אלא במקרים "נדירים וקיצוניים" (ראו, למשל: 42353-11-25 כהנא נ' מועצה אזורית לב השרון, פסקה 5 (14.12.2025)). אין לכחד, ההוצאות שנפסקו – אינן על הצד הנמוך. עם זאת, מובן כי הדבר מצוי בגדרי שיקול דעתה הלגיטימי של הערכאה הדיוניות. המערער עצמו לא טען כי ההוצאות חורגות מטווח הסכומים המקובל, וממילא, לא הביא אסמכתאות לעניין זה. בנסיבות אלה, ברי כי אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בסוגיה זו (וראו שם, בפסקה 6). בטרם סיום, אעיר כי לא מצאתי ממש בטענת המערער, שלפיה בית המשפט לעניינים מינהליים "גיבש דעה שלילית אודות[יו] ושקל שיקולים וראיות שאינם רלוונטיים לעתירה שהתבררה בפניו". למקרא פרוטוקול הדיון, עולה כי בית המשפט פנה אל המערער לקראת תום הדיון, בלשון מכבדת, תוך שעמד על רצונו הממשי לתרום לציבור הרחב, והציע לו דרכים אחרות לעשות כן, חלף ההליך הנוכחי; הא ותו לא. איני סבור כי יש בכך פגם, ודאי לא כזה המצדיק את התערבותנו. הערעור נדחה אפוא בזאת. משלא התבקשה תשובה, לא יֵעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ד שבט תשפ"ו (01 פברואר 2026). נעם סולברג משנה לנשיא חאלד כבוב שופט רות רונן שופטת