בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
7092/99
בפני: כבוד
השופט מ' חשין
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
המערער: חיים
טנצר
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על הכרעת-דין וגזר-דין בית-המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 5.9.99
בת.פ.
10357/98 שניתן על-ידי כבוד השופטת
ב'
אופיר-תום
תאריך
הישיבה: ב' באדר ב תש"ס (9.3.2000)
בשם
המערער: עו"ד ברורמן יצחק
בשם
המשיבה: עו"ד נעמי גרנות
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1. בתאריך 12.7.94 מונה המערער למנהל סניף-הדואר
המרכזי בבני-ברק. אחד מעיסוקיו המרכזיים של סניף זה היה הטיפול במעטפות גוביינא,
אשר מוענו למוסדות תורה וצדקה בעיר, והכילו תרומות בהמחאות ובמזומן. בטרם מינויו
של המערער למנהל הסניף, היו דברי-דואר אלה מגיעים אל הפקידה הממיינת, והיא הייתה
מעבירה אותם לאחראי על האשנבים. האחראי היה ממיינם לפי הגופים הנמענים, ואלה
אמורים היו לקבל את מעטפות הגוביינא באשנב המתאים.
המערער שינה נוהל זה, והוא עצמו היה נוטל
מהפקידה הממיינת את מעטפות הגוביינא, ניגש לחדרו, ובודק כל אחת מהמעטפות אל-מול
אור ניאון, על-מנת לדעת מה תוכנה. מאוחר יותר הונחו סניפי-הדואר להעביר את מעטפות
הגוביינא, בתוך מעטפה סגורה, למנהל הסניף, אשר יפתח את המעטפה, ויעביר את תוכנה
לאחראי על האשנבים. לאחר הנחייה זו, המשיך המערער במנהגו לבדוק כל אחת ממעטפות
הגוביינא בטרם העברתה לפקיד האשנבים.
במהלך כהונתו של המערער כמנהל הסניף, רבו
תלונות התורמים על אי-קבלת קבלות בגין התרומות ששלחו. במקביל, פחתו בהדרגה הכספים
שהתקבלו במוסדות במזומן, דרך סניף-הדואר, ואילו מעטפות הגוביינא, שבהן נשלחה
התרומה בהמחאות, הגיעו, לעיתים, קרועות. תלונות בעניין זה נמסרו למערער.
2. בסוף שנת 1996, הבחין שמואל הלברשטם (להלן:
הלברשטם), חבר הנהלת מפעל אגודת ש"ס בבני-ברק, שהתגורר ליד סניף-הדואר
המרכזי, במעטפה ממוענת לאגודה שלו בתוך שקית אשפה שקופה, שהוצאה לנגד עיניו על-ידי
עובד הסניף. הלברשטם הוציא את המעטפה מתוך השקית, ולאחר שבירר עם השולח, ששמו היה
רשום על המעטפה, נודע לו מפיו, כי הלה שלח תרומה לאגודה במעטפה זו.
הלברשטם החליט לבלוש אחר שקיות האשפה המוצאות
מסניף-הדואר. בילוש זה נמשך כשלושה שבועות, שבמהלכם הוציא מתוך שקיות האשפה כ60-
מעטפות קרועות, ממוענות ל29- מוסדות בבני-ברק. הלברשטם ערך בירור עם השולחים, אשר
ציינו את שמם על המעטפה, והבירור העלה, כי במעטפות הללו נשלחו תרומות במזומן.
הלברשטם אף מצא בשקיות האשפה בדלי-סגריות, מהסוג שנהג המערער לעשן, והיה היחיד
שעישן סיגריות מסוג זה בסניף-הדואר. כן מצא הלברשטם אריזות תרופות, שבהן השתמש
המערער, ומכתבים ממוענים אליו, לרבות מכתבי תלונה של מנהלי מוסדות, אשר לא קיבלו
תרומות שנשלחו למוסדותיהם.
3. הלברשטם פנה בתלונה לרשויות הדואר. בתאריך
16.2.97, בעקבות תלונתו של הלברשטם, התקין דוד בוזגלו (להלן: בוזגלו), מנהל חקירות
וממונה על טוהר-המידות באגף הבטחון ברשות הדואר, מצלמת וידאו נסתרת במשרדו של
המערער. בתאריך 17.2.97 שלח בוזגלו שלוש מעטפות גוביינא (להלן: מעטפות המלכודת),
ממוענות למפעל אגודת ש"ס, ובכל אחת מן המעטפות הטמין שטר של חמישה דולר, אשר
סומן על-ידיו באולטרה-סגול. מעטפות המלכודת לא הגיעו מעולם ליעדן.
תקופת המעקב נמשכה כשבועיים, עד אשר גילה
המערער את מצלמת הוידאו, ועקר אותה ממקומה.
בקלטות הוידאו אשר תיעדו את מעשיו, נראה
המערער מוציא את מעטפות הגוביינא מן המעטפה הגדולה, לתוכה הוכנסו על-פי הנוהג,
בוחן אותן לאור הניאון, פותח חלק מהן בפינותיהן, ומשליך חלק מהן לסל הניירות. בסרט
הוידאו מתאריך 24.2.97 אף נראה המערער, כשהוא מכניס לכיסו את אחת ממעטפות הגוביינא
שהגיעו לשולחנו.
4. לאחר גילוי המצלמה הנסתרת, נקרא המערער אל
בוזגלו, אשר סיפר לו על מעטפות המלכודת. בו במקום הודה בפניו המערער, כי נטל לעצמו
את הכספים שנשלחו במעטפות אלה, וכי השליך את המעטפות לסל הניירות. לבקשתו
הטלפונית, הגיעה אשת המערער אל משרדו של בוזגלו, ומסרה לו 18 דולר, בכללם 15
הדולרים המסומנים.
בהודעה שגבה קצין הבטחון מהמערער, הודה
המערער, כי נהג לבדוק תוכנן של מעטפות הגוביינא, אך הכחיש כי שלח-ידו בכסף נוסף על
זה שהחזיר. המערער הסביר, כי הבדיקה נועדה לגלות אם המעטפות מכילות כתובות נאצה,
או אם הן ריקות, וזאת על-מנת שלא לחייב את הלקוח בתשלום עבורן.
המערער חזר על טענות אלה בהודעה שנגבתה ממנו
על-ידי המשטרה.
5. על-יסוד ראיות אלה, הואשם המערער בבית-המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו, בעבירה של גניבת דברי-דואר, אשר הכילו כספים בסכום לא ידוע.
במהלך המשפט העידו מנהלי ארבעה מן המוסדות
הנמענים, ביניהם הלברשטם, על ההפסקה בקבלת מעטפות המכילות מזומנים, לצד תלונות
תורמים על אי-קבלת קבלות בגין התרומות ששלחו. פקידים בסניף-הדואר המרכזי העידו על
השינויים שהכניס המערער בטיפול במעטפות גוביינא. כן הוגשו הראיות שאספו הלברשטם
ובוזגלו, והודעותיו של המערער בחקירתו.
המערער כפר בעבירה שיוחסה לו, לרבות בגניבת
השטרות המסומנים שהחזיר. בעניין האחרון טען המערער, כי שלושת הדולרים הנוספים
שייכים לו, וכי את 15 הדולרים המסומנים התכוון לקחת לעצמו בשל מצבו הכלכלי, אך לא
הוציא את כוונתו אל הפועל, בהשאירו אותם במגירה שבשולחן משרדו. המערער הסביר, כי
אשתו נקראה על-ידו להביא את הדולרים ממגירת שולחנו אל משרדו של בוזגלו, כאשר הלה
חקר אותו בעניין מעטפות המלכודת.
המערער חזר על הסבריו באשר למניעים לבדיקת
תוכן מעטפות הגוביינא והשלכת חלקן לסל, והסביר את הכנסת אחת המעטפות לכיסו - מעשה
שניצפה, כאמור, בקלטת הוידאו - בכוונתו להעביר את המעטפה לשלוחה של הסניף שניהל.
בית-המשפט המחוזי (השופטת ברכה אופיר-תום),
דחה את גירסת המערער כבלתי-מהימנה, וכמופרכת על-פניה, ומצא, כי מכלול הראיות מוכיח
את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. וכך נכתב, בין השאר, בהכרעת-הדין:
נראה,
כי החוטים שניטוו סביב ה[המערער] לאורך כל הדרך, נקשרו בסופו של דבר למצבור שלם
אשר העמידו תמונה שלא הותירה עוד ספק לגבי מעורבותו הפלילית במיוחס לו. החוט האחד
נמשך מעדויות הנמענים שתיארו כולם, כאיש אחד, שלוש תופעות אשר איפיינו את תקופת
ניהולו של ה[מערער] את הסניף המרכזי בבני ברק, החל מתחילת 96'. האחת, תופעה של
מעטפות קרועות שהגיעו בהיקף גדול לכתובותיהם; השניה, ההאטה או ההפסקה בקבלת מעטפות
עם מזומנים; והשלישית, ירידה כוללת במחזור התרומות, לצד ריבוי תלונות של תורמים על
אי קבלת קבלות על התרומות ששלחו. מן הצד האחר, נמשך ובא סיפורם של עובדי סניף
הדואר על נוהגיו של הנאשם; במקביל לו, בא סיפור המעטפות הקרועות שנמצאו בשקית האשפה,
ובאה הודייתו של ה[מערער] בזריקתן לפח, מעשה יום-יום. לצד כל אלה בא סיפור הוצאת
השטרות על ידו מן המעטפות שנלשחו על ידי החוקר כ"מעטפות תירגול", לעין
המצלמה. מעל כל אלה באו שקריו הבוטים של האיש שלא הותירו עוד ספק לגבי אשמתו.
המערער הורשע, איפוא, בגניבת דבר-דואר, ונגזרו
עליו 20 חודשי מאסר, מתוכם חמישה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן חוייב
המערער בתשלום פיצויים בסך 8,000 ש"ח, אשר יחולקו בין ארבעת מוסדות הדת
שנפגעו ממעשיו.
6. ערעורו של המערער מופנה כנגד הרשעתו, ולחלופין
כנגד חומרת עונשו.
בערעור כנגד ההרשעה, טען המערער, כי הראיות
הנסיבתיות, עליהן מושתתת הרשעתו, אינן חד-משמעיות, וכי הן מותירות ספק סביר.
לטענתו, מעטפות הגוביינא טופלו על-ידי שורה של פקידים, ולא ניתן לשלול את האפשרות,
כי הכסף נגנב על-ידי אחרים. העובדה שבקלטות, בהן צפינו, לבקשתו, במהלך הדיון
בערעור, לא נראה המערער שולח ידו בכסף, אף מגבירה ספק זה, לטענתו.
7. ראיות נסיבתיות מספיקות להרשעה, אם לאחר שיקול
הסבריו של נאשם והסברים היפוטתיים סבירים אחרים, המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת
היא אשמת הנאשם. ראו, למשל, ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל,
פ"ד מז(2) 565, בע' 570.
במקרה שלפנינו, חומר הראיות מורכב מראיה ישירה
ומראיות נסיבתיות. בראיה הישירה, הנוגעת לכספים שמסר המערער לידי בוזגלו והודייתו
בגניבתם, יש כדי להוכיח מספר דברים: ראשית, את גניבת הכספים שהוחזרו; שנית, את
שיטת הגניבה, היינו, הוצאת המזומנים ממעטפת הגוביינא, והשלכת המעטפה לסל הניירות;
שלישית, כי המערער גנב את הכספים מתוך כל מעטפות המלכודת; ורביעית, כי
המערער גנב כסף נוסף על הכספים שהוטמנו במעטפות המלכודת.
הראיות הנסיבתיות מלמדות, כי לאחר שמונה
המערער למנהל הסניף, פחתו בהדרגה התרומות במזומן, שנשלחו מסניף זה למוסדות הדת; כי
התורמים התלוננו שאינם מקבלים קבלות על כספים שתרמו במזומן; כי המערער, בדרך
שיגרה, בדק את תוכנן של כל אחת ממעטפות הגוביינא שהגיעו לסניף אותו ניהל; כי הוא
קרע בפינותיהן מעטפות מסויימות, והשליך אחרות לסל הניירות; כי הוא הכניס מעטפת
גוביינא לכיסו; וכי בכ30- מעטפות ריקות שהוצאו מסל הניירות שבמשרדו, נשלחו תרומות
במזומן, שגורלן לא נודע.
מכלול הראיות הנסיבתיות מלמד, כי גניבת השטרות
המסומנים, בה נאלץ המערער להודות, לא היה אירוע בודד, כי אם התנהגות פלילית נמשכת.
בעניין זה, אין לקבל את טענת הסניגור בדבר הספק שמתעורר בגין העובדה שהמערער לא
ניצפה בקלטות מוציא כסף ממעטפות הגוביינא. אף הוצאת הכספים משלוש מעטפות המלכודת,
בה הודה המערער, לא נקלטה במצלמה, הגם שהכסף הוצא שעה שהמצלמה פעלה, כפי שעולה
מעדות המערער, לפיה מעטפות אלה הגיעו אליו בין התאריכים 20-24.2.97, ומעדותו של
בוזגלו, לפיה שלח את מעטפות המלכודת בתאריך 17.2.97, תאריכים בהם פעלה מצלמת
הוידאו במשרדו של המערער.
משכך, ובאין הסבר סביר המתיישב עם חפותו של
המערער, מוליך מארג ראיות זה למסקנה, לפיה שלח המערער ידו בדברי-דואר שהכילו כספים
בסכום לא ידוע, בנוסף לכספים, שבגניבתם הודה.
נמצא כי הרשעת המערער הייתה מוצדקת, ואין מקום
להתערב בה.
8. כך גם יש לדחות, לדעתי, את הערעור על חומרת
העונש. שליחת-יד בכספים שהציבור מפקיד ברשות הדואר, על-ידי עובד הרשות,
ולא-כל-שכן, עובד בכיר, הוא מעשה חמור, המחייב הטלת עונש מאסר משמעותי. אין זאת
אלא שבית-המשפט המחוזי, בהטילו עונש מאסר מתון על המערער, כבר התחשב בעברו הנקי,
בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, ובכללן פיטוריו מרשות הדואר, ואין מקום להקלה נוספת
בעונשו.
על-יסוד האמור לעיל, אני מציעה לדחות את
הערעור הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש.
ש
ו פ ט ת
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט ע' ר' זועבי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, י"ב בניסן תש"ס
(17.4.2000).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
99070920.L06