לי-בר קייטרינג יפרח בע"מ נ. מועצת הרבנות הראשית לישראל

15 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7091/19 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ש' שוחט העותרים: 1. לי-בר קייטרינג יפרח בע"מ 2. עמותת טבקה – צדק ושיוויון חברתי ליוצאי אתיופיה נ ג ד המשיבים: 1. מועצת הרבנות הראשית לישראל 2. הרבנות המקומית קרית גת – הרב משה הבלין 3. המשרד לשירותי דת התנגדות לצו על תנאי תאריך הישיבה: ו' בניסן התשפ"ב (7.4.2022) בשם העותרת 1: עו"ד ד"ר אליעד שרגא; עו"ד אורי רזניק; עו"ד אדווה בן יוסף בשם העותרת 2: עו"ד תומר מרשה בשם המשיבים 1 ו-3: עו"ד דניאל מארקס; עו"ד אבי טוויג בשם המשיבה 2: עו"ד פרופ' אביעד הכהן פסק-דין המשנה לנשיאה ע' פוגלמן: עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטת המשיבה 1, מועצת הרבנות הראשית לישראל (להלן גם: מועצת הרבנות הראשית) מיום 31.10.2019, בערר שהגישה העותרת 1 נגד החלטת רב העיר קרית גת, לשלול את תעודת הכשרות למהדרין שבה החזיקה. רקע עובדתי העותרת 1 היא חברה המספקת שירותי מזון וקייטרינג, שמשרדיה ומטבחיה ממוקמים בשטחה של עיריית קרית גת (להלן: החברה). כנטען על ידי החברה, היא החזיקה במשך כעשר שנים בתעודת כשרות למהדרין. בשנת 2017 נתגלעה מחלוקת בין החברה לבין רב העיר קרית גת, הרב משה הבלין (להלן: המשיב; יוער כי העתירה שלפנינו הופנתה במאוחד אל "הרבנות המקומית קרית גת – הרב משה הבלין"; בשים לב לכך, תכונה להלן הרבנות המקומית: הרבנות המקומית קרית גת) באשר לתנאים שונים שהציב לשם המשך החזקתה של החברה בתעודת כשרות למהדרין. כעולה מהחומרים שלפניי, במוקד המחלוקת ניצבה דרישתו של המשיב לערוך בירור יהדות לעובדים שמועסקים בענייני בישול בחברה. לטענת החברה, דרישה זו כוונה בעיקרה כלפי עובדים ממוצא אתיופי וכן לעובדים שמוצאם ממדינות חבר העמים. כמו כן, נחלקו המשיב והחברה באשר לתנאים נוספים שקבע המשיב ובהם דרישתו כי החברה תתקשר אך עם ספקי עופות, בשר ועלי ירק שאושרו על ידו; הצבת מצלמות במפעלה של חברה לצורך מעקב אחר פעולות עובדי החברה במטבח; איסור שימוש בכלים רב פעמיים; וכן מתן תעודות כשרות קצרות טווח (להלן: התנאים שבמחלוקת). בעקבות מחלוקת זו, החל מיום 14.12.2018 ועד ליום 19.2.2019 העניק המשיב לחברה תעודת כשרות "מהודרת" חלף תעודת הכשרות למהדרין שניתנה לה עד למועד האמור. לאחר מכן, נשללה מהחברה תעודת הכשרות למהדרין. ביום 12.2.2019 הגישה החברה למועצת הרבנות הראשית ערר על ההחלטה לשלול לה את תעודת הכשרות למהדרין. במסגרת הערר טענה החברה נגד התנאים שהציב המשיב לקבלת תעודת כשרות למהדרין כאמור, ובפרט כי דרישתו של המשיב לבירור יהדותם של העובדים המועסקים בחברה הופעלה באופן גזעני ומפלה. ביום 10.6.2019 התקיים דיון בערר לפני נציגי ועדת הכשרות של מועצת הרבנות הראשית (להלן: ועדת הכשרות או הוועדה), לאחריו ערכה הוועדה ניסיונות גישור בין המשיב לבין החברה שלא צלחו. בעקבות זאת, ביום 31.10.2019 התקבלה החלטת מועצת הרבנות הראשית בערר במסגרתה אושרו המלצות ועדת הכשרות (להלן: ההחלטה בערר או ההחלטה). בהחלטה נקבע, בין היתר, כי הצדדים יקבעו תקופת ניסיון לחברה בתנאים שפורטו בהחלטה, וככל שהחברה תעמוד בתנאים האמורים תוחזר לה תעודת כשרות למהדרין. כמו כן, צוין כי שאלת יהדותם של עובדי החברה שמועסקים בבישול היא שאלה הלכתית רלוונטית לשם מתן תעודת כשרות למהדרין; לצד זאת, הובהר כי יש לערוך את בירור היהדות באופן שוויוני ומכבד. לפיכך, החליטה המועצה לאמץ את המלצותיה של הוועדה המיוחדת לענייני כשרות מיום 27.6.2019, שלפיהן: "[...] שיוכו של עובד לעדה או לארץ מסוימת, אינו יכול כשלעצמו להוות הצדקה לעריכת בירור יהדות לאותו עובד באופן ספציפי. על אף האמור, ככל שרב נותן הכשר, רואה לנכון לקיים הליך בירור יהדות גם לעובדים שלא מתקיים לגביהם חשש ספציפי כאמור, הוא רשאי לעשות כן ובלבד שיקיים הליך כזה לכלל עובדי בית העסק העוסקים בבישול ב'פס החם' ולא לעובד זה או אחר, על מנת שלא לפגוע באף עובד [...] מיותר לומר, כי ככל שנדרש בירור יהדות לעובד בית העסק, בנסיבות המתוארות בהחלטת הוועדה כאמור לעיל, יש לעשות זאת ברגישות הראויה ותוך שמירה על כבודו של העובד" [ההדגשות הוספו – ע' פ']. בהחלטה בערר צוין כי המלצה זו תעוגן בנהלי הכשרות של הרבנות הראשית. כמו כן נקבע בהחלטה כי נוכח הביקוש הגובר בציבור לתעודות כשרות למהדרין, יגובשו נהלי מהדרין ברורים וסדורים אשר יחייבו את כלל הרבנויות המקומיות. ביום 17.11.2019, בחלוף חודש מיום מתן ההחלטה בערר, פנתה החברה למועצת הרבנות הראשית בבקשה לקבל את נהלי הכשרות למהדרין אשר מועצת הרבנות הראשית התחייבה לגבש במסגרת ההחלטה כאמור. ביום 23.12.2019 השיבה המועצה כי גיבוש הנהלים מחייב הכרעה בסוגיות הלכתיות ומקצועיות מורכבות, ומשכך הוא עתיד להימשך זמן רב. ביום 14.1.2020 פנתה החברה למועצת הרבנות הראשית בשנית, ובמסגרת זאת ביקשה בין היתר כי המועצה תמנה רב עיר אחר שיופקד על ענייני הכשרות של החברה. ביום 27.1.2020 השיבה המועצה כי לא נמצאו נסיבות המצדיקות מינויו של רב נותן הכשר אחר לחברה. העתירה והשתלשלות ההליכים עד כה בעקבות השתלשלות העניינים כמתואר לעיל, הגישה החברה מספר עתירות לבית משפט זה, שיוצגו להלן בתמצית למען שלמות התמונה. בעתירה מיום 14.5.2019 ביקשה החברה, בין היתר, כי המשיב יועבר מתפקידו כרב העיר וכן כי יפתחו נגדו הליכים פליליים בשל הסתה לגזענות ושימוש לרעה במשרתו הציבורית בתפקידו כרב העיר. בפסק דין מוסכם שניתן בעתירה זו נרשמה הצהרתו של המשיב לפיה הוא מחויב לפעול על פי המתווה שנקבע בערר (שההחלטה בו הועברה לחברה יום לפני הדיון בעתירה) בכל הנוגע לבירור יהדותם של עובדי החברה. בפסק הדין צוין כי כל הצדדים שומרים על טענותיהם וזכויותיהם (בג"ץ 3258/19 לי-בר קייטרינג יפרח בע"מ נ' השר לשירותי דת (4.11.2019)). ביום 27.4.2020 הגישה החברה עתירה נוספת בגדרה עתרה לפתוח בחקירה פלילית ומשמעתית נגד המשיב, והיא נדחתה ביום 19.8.2020 (בג"ץ 2724/20 לי-בר קייטרינג יפרח בע"מ נ' שר המשפטים). ביום 29.10.2019 (עובר למתן ההחלטה בערר כאמור לעיל) הגישה החברה עתירה שכוונה להחלטת המשיב לשלול את תעודת הכשרות למהדרין של החברה. בעקבות ההחלטה בערר, ובהתאם להחלטת בית משפט זה (השופטת ד' ברק-ארז) מיום 5.12.2019, הגישה החברה ביום 5.2.2020 עתירה מתוקנת יחד עם העותרת 2, היא עמותה הפועלת במטרה לסייע לישראלים ממוצא אתיופי להשתלב בחברה הישראלית. במסגרת העתירה, ביקשו העותרות שורה ארוכה של סעדים שעניינם ביטול ההחלטה בערר וכן השבת תעודת הכשרות למהדרין לחברה תוך ביטול התנאים שבמחלוקת. בין היתר, נטען כי תנאים אלו אינם מידתיים, מאחר שהם פוגעים בחופש העיסוק ובזכותה של החברה לקניין ולחופש עיסוק. בנוסף נטען כי הדרישה לבירור יהדותם של עובדי החברה פוגעת בשוויון, מאחר שכוונה לעובדי החברה ממוצא אתיופי ומחבר העמים. כמו כן, ביקשה החברה כי נורה למועצת הרבנות הראשית לפרסם את נהלי הכשרות למהדרין. בתגובה המקדמית מטעם מועצת הרבנות הראשית נטען כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות. לטענת המועצה, ההחלטה בערר מאוזנת ומנומקת, ואף מאפשרת לחברה לקבל תעודת כשרות למהדרין בכפוף לתנאים שפורטו בה. לגופם של דברים, נטען כי חלק מהדרישות ההלכתיות שנוגעות לכשרות מהדרין הוא כי הבישול בבית העסק יתבצע על ידי יהודים. לצד זאת המועצה הדגישה כי בהחלטה בערר נקבע באופן תקדימי כי רב נותן הכשר אינו מחויב לערוך בירור יהדות לעובד שמועסק בבישול בחברה בהיעדר יסוד סביר לסברה כי הוא אינו יהודי, וכן הובהר באופן שאינו משתמע לשני פנים כי שיוכו של עובד לעדה או מוצא מסוים אינו יכול כשלעצמו להוות הצדקה לעריכת בירור יהדות. כמו כן, על מנת להסדיר את סוגיית מתן הכשרות למהדרין באופן רוחבי, הוחלט לקבוע נהלי כשרות למהדרין שיחייבו את כל רבני הרשויות המקומיות. המשיב סבר כי דין העתירה להידחות מחמת חוסר ניקיון כפיים, וזאת מאחר שהחברה לא גילתה עובדות מהותיות, ובהן מכתבים מטעם המשיב שמצביעים על ליקויים בכשרות במפעל החברה. בנוסף, נטען כי יש לדחות את העתירה מחמת אי צירוף משיבים רלוונטיים. עוד נטען כי העתירה לא מגלה בסיס עובדתי ומשפטי להתערבות, נוכח שיקול הדעת הרחב הנתון למשיב בעניין הלכתי ומקצועי. המשיב טוען כי בניגוד לנטען, בירור היהדות שנערך לחלק מעובדי החברה לא נעשה באופן מפלה, והוא כוון לכלל העובדים הלא יהודים כחלק מהדרישות ההלכתיות שנוגעות לכשרות מהדרין. ביום 30.11.2020 קיימנו דיון ראשון בעתירה (בהרכב השופטים ע' פוגלמן, מ' מזוז וא' שטיין). במסגרת דיון זה, הצהיר בא כוחו של המשיב כי המשיב החליט שלא ליתן עוד תעודות כשרות למהדרין באופן גורף – בין אם מדובר בחברה ובין אם מדובר בגורמים אחרים (פרוטוקול הדיון, עמ' 21 ש' 15-12). נוכח האמור, בתום הדיון ניתנה ההחלטה שלהלן: "הואיל והמחלוקת בעתירה שהוגשה נגד מועצת הרבנות הראשית, נסובה על החלטת האחרונה בשאלת תעודת הכשר למהדרין, ומתן תעודה כאמור על ידי הרב המקומי אינו עומד בשלב זה על הפרק, מתבקשת מועצת הרבנות הראשית למסור את עמדתה בשאלת הגורם שיכול להמשיך את הטיפול במתן תעודת ההכשר למהדרין לעותרת: האם בדרך של הסמכת רב אחר לעניין זה, או בדרך אחרת אותה תראה לנכון". בהתאם, ביום 11.2.2021 הגישה מועצת הרבנות הראשית הודעת עדכון. במסגרת זאת צוין כי לעמדתה לא ניתן לחייב רב מקומי להעניק שירותי כשרות למהדרין. אשר לגורם המוסמך ליתן תעודת כשרות למהדרין לחברה במצב הדברים שנוצר בעקבות החלטתו של המשיב, המועצה מסרה כי היא אינה סבורה שנדרש להסמיך רב ייעודי לטובת עניין זה, מאחר שנתונה לחברה האפשרות לפנות לגופי כשרות פרטיים לשם כך. ביום 25.2.2022 הגישו העותרות תשובתן להודעת העדכון, שבמסגרתה נטען כי אין המשיב יכול לשלול באופן גורף מתן תעודות הכשרות למהדרין, בפרט כשהחלטה זו התקבלה לטענתן על יסוד טעמים זרים. עוד נטען כי מתן תעודת כשרות למהדרין על ידי גופי הכשר פרטיים לא מהווה פתרון מספק, בין היתר נוכח העלויות הנוספות שהדבר משית על החברה. ביום 3.3.2021 ניתן צו על תנאי בעתירה, וזו לשונו: "א. מדוע לא ייקבע כי המשיבה 2 אינה רשאית להימנע באופן גורף ממתן תעודת כשרות למהדרין, באמצעות רב העיר או רב מוסמך אחר. ב. מדוע לא תגבש המשיבה 1 נהלי מהדרין ברורים ואחידים – על ההיבטים הכרוכים בכך אשר עלו בעתירה – אשר יחייבו את הרבנויות המקומיות בהפעלת סמכויותיהן לפי חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983. ג. מדוע לא ייבחן עניינה של העותרת 1 מחדש, על רקע הנהלים שייקבעו" ביום 11.10.2021 נעתרנו לבקשת המדינה וצירפנו את המשרד לשירותי דת כמשיב לעתירה – הוא המשיב 3. ביני לביני, ביום 18.11.2021 נחקק חוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2021 ו-2022), התשפ"א-2021 (להלן: חוק התכנית הכלכלית) שבמסגרתו נערכה רפורמה מקיפה בדיני הכשרות, על דרך של תיקון הוראות שונות בחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן: חוק הכשרות), עליה אעמוד בהמשך. טענות הצדדים מועצת הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת טוענים כי נוכח השינוי הניכר בתשתית הנורמטיבית בעקבות הרפורמה בדיני הכשרות במסגרת חוק התכנית הכלכלית, אין עוד מקום להידרש לעתירה. בפרט, עמדו האחרונים על השינוי שחל בזהות הגורמים שבסמכותם להעניק תעודות כשרות, כך שהחל מיום 1.1.2022 "רב עיר" ו"רב מקומי" כהגדרתם בחוק הכשרות מוסמכים ליתן תעודת כשרות גם מחוץ לתחום הרשות המקומית שבה הם מכהנים. עוד נטען כי במסגרת הרפורמה הוחלט לעגן תקני כשרות למהדרין שייקבעו את אמות המידה לקבלת תעודות כשרות מסוג זה, בנוסף לשינויים נוספים באופן פעילותם של שירותי השגחה ואסדרת מערך הכשרות. לגופם של דברים, לשיטתם, הסמכות ליתן תעודת כשרות למהדרין היא סמכות רשות, להבדיל מהסמכות ליתן תעודת כשרות רגילה. בהתאם לכך, כנטען, חלק מהרבנויות המקומיות לא מעניקות שירותי הכשר למהדרין, לרבות מחמת חוסר במשאבים מתאימים. עוד סבורים הם כי העותרות לא הצביעו על נסיבות שיש בהן להפוך את הסמכות לסמכות חובה. כן נטען כי מאחר שלפני החברה עומדות אפשרויות נוספות לשם קבלת תעודת כשרות למהדרין, אין מקום בעת הזאת להורות לבחון מחדש את עניינה של החברה. כמו כן, צוין כי גובשה טיוטת נהלי כשרות למהדרין והיא צפויה להיות מובאת לפני מועצת הרבנות הראשית. המשיב מצדו כפר, בשלב הראשון, בסמכותו ליתן תעודת כשרות למהדרין. לשיטתו, מתן תעודת כשרות למהדרין נעשה בחריגה מהסמכות שהוקנתה לו בחוק הכשרות. כמו כן טוען המשיב כי המושג "כשרות למהדרין" הוא בעל נפקות מסחרית-שיווקית ואין לו מובן הלכתי ברור. המשיב מדגיש כי בחוק הכשרות ובתקנות שהותקנו מכוחו לא נעשה שימוש במונח "כשרות למהדרין", ולשיטתו הפסיקה שהתייחסה לסמכות ליתן תעודת כשרות למהדרין עשתה זאת באמרת אגב. המשיב הוסיף וטען כי החלטתו לחדול מליתן תעודות כשרות למהדרין התבססה על כך שהדבר הוביל ל"מכשלות שונות". המשיב ציין כי ככל שהרבנות הראשית תחליט לחייב רבני עיר ליתן תעודות כשרות למהדרין, וזאת על בסיס קריטריונים הלכתיים ברורים, ישקול החלטתו מחדש. עוד נטען כי מדובר בהחלטה שמערבת שיקולי הלכה ולפיכך ככלל בית המשפט לא יתערב בה. כמו כן, המשיב חוזר וטוען כי דין העתירה להידחות בהיעדר ניקיון כפיים וכן מאחר שלא צורפו כלל המשיבים הרלוונטיים. העותרות טענו כי יש להפוך את הצו על תנאי למוחלט. לטענתן, הסמכות ליתן תעודות כשרות, הן כאשר עסקינן בתעודת כשרות רגילה, הן כאשר עסקינן בתעודת כשרות למהדרין היא סמכות חובה. לשיטת העותרות, אף אם ייקבע שהסמכות ליתן תעודת כשרות למהדרין היא סמכות רשות, אין המשיב יכול להימנע מלהפעיל סמכות זו באופן שרירותי ועל יסוד שיקולים זרים. זאת, בפרט, בשים לב לכך שלטענתן בפועל אין החברה יכולה לקבל תעודת כשרות למהדרין מגורמים אחרים, ונוכח היתרונות הכלכליים שקיימים לשיטתן בקבלת התעודה ממועצה דתית מקומית. כמו כן, לטענתן יש לחייב את מועצת הרבנות הראשית לקבוע נהלי מהדרין ברורים נוכח התחייבותה לעשות זאת במסגרת ההחלטה בערר, ובהתאם לבחון מחדש את עניינה של החברה. עובר לקיום הדיון בהתנגדות לצו על תנאי, הגישו העותרות בקשה לצירוף ראיות, שבמסגרתה טענו כי על אף השינוי בדיני הכשרות בעקבות הרפורמה שבמסגרתו נקבע שרב של רשות מקומית מוסמך ליתן תעודת כשרות מחוץ למקום מושבו, בפועל מועצות דתיות מקומיות נמנעות מלהפעיל סמכות זו. בהקשר זה הפנו העותרות להחלטת מועצת הרבנות הראשית מיום 3.1.2022 שכותרתה "חיזוק הכשרות", במסגרתה קבעה המועצה כי "על פי ההלכה ובהתאם להחלטת מועצת הרבנות הראשית, אין לרב ליתן כשרות שלא במקום כהונתו או במקום כהונת מרא דאתרא, מלבד מי שהוסמך לכך על ידי מועצת הרבנות הראשית והעושה כן פורץ גדר". בנוסף ציינו העותרות כי החברה פנתה לארבע מועצות דתיות על מנת לקבל שירותי השגחה ואולם אלו דחו את הבקשה, כשחלקן הבהירו כי הן לא מעניקות שירותי השגחה מחוץ לעירן. העותרות צירפו תמלילי שיחות לתמיכה בטענותיהן. ביום 6.4.2022 הוריתי כי הבקשה לצירוף ראיות תידון לפני ההרכב. לאחר שהוגשו תשובות מטעם המשיבים ולאחר שהוגשו עיקרי טיעון מטעם הצדדים, קיימנו ביום 7.4.2022 דיון בהתנגדות לצו על תנאי. במסגרת הדיון נעתרנו לבקשת העותרת לצירוף מסמכים, וקבענו כי המשיבים רשאים להשיב לבקשה ובכלל זה להתייחס ללוח הזמנים לגיבוש נהלי המהדרין. בהמשך להחלטה זו, הגישו מועצת הרבנות הראשית, המשרד לשירותי דת, המשיב והרבנות המקומית (יוער כי המשיב והרבנות המקומית יוצגו במאוחד) הודעות מעדכנות. מועצת הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת טוענים כי החברה לא הניחה תשתית עובדתית מספקת לטענתה כי לא נתונה לה אפשרות מעשית לקבל תעודת כשרות למהדרין. כמו כן נטען כי תמלילי השיחות שצורפו על ידי החברה מלמדים כי התשובות שניתנו לה נבדלות זו מזו מבחינה מהותית, כאשר בחלק מהמקרים הסירוב נבע מחוסר במשאבים ואינו מבטא סירוב עקרוני לפעול מחוץ לתחום הרשות המקומית. בנוסף צוין כי לגורמים ברבנות הראשית נודע על ארבעה רבנים ברבנויות מקומיות שנענו לפניות של בתי עסק למתן שירותי השגחה מחוץ למקום מושבם (ואולם זהותם לא פורטה במסגרת הודעת העדכון). אשר לפרסום של מועצת הרבנות הראשית, נטען כי מדובר בעמדתה של המועצה אך אין בכך לגבור על הוראות החוק שמסמיכות את הרבנים לפעול מחוץ למקום מושבם. אשר ללוח הזמנים לגיבוש נהלי מהדרין, נמסר כי טיוטת נהלי המהדרין צפויה להיות מובאת לפני מועצת הרבנות הראשית באחת מישיבותיה הקרובות. זאת בנוסף לתקני כשרות למהדרין שעתידים להיקבע כחלק מהרפורמה בדיני הכשרות. גם לשיטת המשיב הבקשה לצירוף מסמכים לא מבססת את טענותיה של החברה, ואף הוא טוען כי למיטב ידיעתו ישנם רבנים מקומיים אשר מציעים שירותי השגחה והכשר מחוץ למקום מושבם. דיון והכרעה כאמור, העתירה שלפנינו כוונה מלכתחילה, בין היתר, לטענות כי בירור היהדות שנערך לעובדי החברה נעשה באופן גזעני ומפלה. אכן, פנייה לאדם לבירור יהדותו אך מחמת מוצאו, יש בה מימד של השפלה אשר נובע מעצם תיוגו של הפרט על בסיס השתייכותו הקבוצתית. בכך טמונה פגיעה בשוויון שעולה אף לכדי פגיעה בכבוד. נראה כי בנקודה זו אין מחלוקת בין העותרות לבין המשיבים, שכאמור הבהירו במסגרת ההחלטה בערר כי מוצאו של אדם אינו מהווה כשלעצמו עילה לערוך בירור יהדות. כמו כן, הודגש כי כאשר רב עורך בדיקה שכזו, עליו להקפיד על עריכתה באופן מכבד וברגישות הנדרשת. להבהרה זו חשיבות משפטית, עניינית וציבורית, ואכן היה מקום לכך שזו תשמע מפי המוסד ההלכתי הסטטוטורי המופקד, בין היתר, גם על מתן תשובות וחוות דעת בענייני הלכה. נוכח הדברים האמורים, ומשלא קיימת עוד מחלוקת בנושא אחרון זה, נפנה לבחון את הסוגיות שנותרו להכרעתנו, כפי שאלה גודרו במסגרת הצו על-תנאי (בג"ץ 1765/22 משרד תומר ורשה עורכי דין נ' שרת הפנים, פסקה 16 (3.7.2022); בג"ץ 5782/21 זילבר נ' שר האוצר, פסקה 25 (12.1.2022); בג"ץ 2335/19 עמותת הקנאביס הרפואי נ' משרד הבריאות, פסקה 18 (16.11.2021)). כאמור, השאלות שעומדות לפנינו הן אך האם רשאית הרבנות המקומית קרית גת להימנע באופן גורף ממתן תעודת כשרות למהדרין, באמצעות רב העיר או רב מוסמך אחר; חובתה של מועצת הרבנות הראשית לגבש נהלי מהדרין ברורים ואחידים; וכן בחינת עניינה של החברה מחדש, על רקע הנהלים שייקבעו. כפי שיובהר להלן, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שלפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את העתירה באופן חלקי, ולהפוך את הצו על-תנאי למוחלט בראשו הראשון – כך שעל המשיב יהיה לשקול מחדש את החלטתו להימנע מהפעלת הסמכות ליתן תעודת כשרות למהדרין. אשר ליתר ראשיו של הצו על-תנאי, סבורני כי העתירה במתכונתה הנוכחית מיצתה את עצמה. בפתח הדברים, אציין כי לא מצאתי לקבל את טענות הסף שהעלה המשיב. כזכור, המשיב טען כי העתירה לוקה בחוסר ניקיון כפיים. לפי טענה זו, החברה לא הציגה לפני בית משפט זה את מלוא המסד העובדתי – אשר מגלה ליקויים שונים בכשרותה של החברה. ואולם, אף אם אניח כי מן הראוי היה לצרף את מלוא המסמכים שרלוונטיים לנושא העתירה, לא שוכנעתי כי יש בכך חוסר ניקיון כפיים שעולה כדי דחיית העתירה על הסף; זאת, בפרט בנסיבות שבהן החברה לא הסתירה את דבר הליקויים וצירפה מסמכים אחרים שיש בהם להצביע על האמור (והשוו: בג"ץ 5134/14 התנועה למען איכות השלטון נ' מועצת מקרקעי ישראל, פסקה 23 (14.11.2016)). כמו כן נטען כי יש לדחות את העתירה מאחר שהעותרות לא צירפו את כלל המשיבים הרלוונטיים. הכלל האמור לעניין צירוף משיבים לעתירה מקורו בכללי הצדק הטבעי, שמחייבים להעניק למי שעלול להיפגע מקבלת העתירה הזדמנות להציג את עמדתו וטענותיו קודם שתינתן החלטה וכן לסייע לבית המשפט להכריע על סמך תשתית עובדתית רחבה יותר (עע"ם 6881/07 ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר, פסקה 19 (14.6.2010); בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 415 (1992); בג"ץ 84/82 הסתדרות פועלי אגודת ישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד לז(1) 813, 816 (1983)). במקרה דנן לא שוכנעתי כי ישנם משיבים נוספים אשר עשויים להיות מושפעים מההחלטה, ואף המשיב לא פירט את זהותם של משיבים אלה. כמו כן לא נטען כי התשתית העובדתית והמשפטית שהוצגה לפנינו חסרה. משאלה פני הדברים, אף דינה של טענה זו להידחות. לפיכך, אפנה לבחון את העתירה לגופה, ותחילה להחלטתו של המשיב להימנע מליתן תעודות כשרות למהדרין באופן גורף. עובר לרפורמה בדיני הכשרות, הסמכות ליתן תעודת כשרות לבית עסק יוחדה למועצת הרבנות הראשית; לרב מרבניה; או לרב מקומי שמחזיק "באישור בכתב מאת מועצת הרבנות הראשית לישראל שהוא רב בישראל" (סעיף 2(א) לחוק הכשרות בנוסחו הישן). קרי, עובר לרפורמה, לרבנות הראשית היה נתון מונופול על מתן תעודות כשרות (וראו: בג"ץ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית לישראל, פסקה 54 (6.6.2016); בקשה לדיון נוסף על פסק דין זה נדחתה בדנג"ץ 5026/16 גיני נ' הרבנות הראשית לישראל (12.9.2017)). ואולם, כפי שהצדדים טענו לפנינו, שירותי הכשר למהדרין ניתנים, בנוסף לגורמים שנמנו לעיל, גם על ידי גורמים פרטיים (יוער כי כעולה מתגובת המדינה תנאי להצגת תעודת כשרות למהדרין היא תעודת כשרות רגילה מאחד הגורמים כאמור לעיל, ראו: סעיף 13 לכתב התשובה מטעם המדינה; ונזכיר כי במקרה שלפנינו תעודת הכשרות "הרגילה" של החברה לא נשללה). כמו כן, עובר לרפורמה, סמכותו של רב מקומי ליתן תעודת כשרות הוגבלה לתחומי הרשות המקומית שבה פעל; קרי רב מקומי הציע שירותי השגחה לעסק רק כאשר כיהן במקום "שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של מצרך" (סעיף 2(א)(2) לחוק בנוסחו הישן). כפי שכבר הוזכר, במסגרת הרפורמה, חל שינוי בהסדר זה. בשלב הראשון, הוא "שלב הביניים", החל מיום 1.1.2022 רב מקומי מוסמך ליתן שירותי הכשר גם מחוץ למקום מושבו. בשלב השני, גורמים נוספים שאינם מטעם הרבנות הראשית (המכונים בחוק "גוף נותן הכשר"), יוכלו גם הם ליתן תעודות כשרות, בהתאם לרישיון שיקבלו מממונה כשרות ברבנות הראשית לישראל. שלב זה עתיד להיכנס לתוקף ביום 1.1.2023 (סעיף 90 לחוק התכנית הכלכלית). ואולם, לשר לשירותי דת סמכות לקבוע לאחר שמצא כי ברשות מקומית אחת או יותר טרם הושלמה ההיערכות למתן שירותי השגחה על ידי גופים נותני הכשר, כי הסמכות ליתן תעודות כשרות תינתן אך לגורמים המנויים בסעיף 93(ג) לחוק, בתנאים שקבועים בו. היינו, ניתן לדחות את מועד הפעלת סמכותם של גופים נותני הכשר ליתן שירותי כשרות (סעיף 93(ג) לחוק). דחייה כאמור תיעשה לתקופה של שישה חודשים, והשר רשאי לקבוע תקופות נוספות שלא יעלו במצטבר על תקופה של חמש שנים. כמו כן, השר רשאי להחיל את הצו על רשות מקומית אחת או יותר (סעיף 93(ב) לחוק). מועצת הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת טענו כי נוכח השינוי האמור, אשר מאפשר לחברה לפנות לגורמים נוספים לקבלת תעודת כשרות למהדרין, הדיון בסוגיה זו התייתר. לא מצאתי לקבל טענה זו. ראשית, כפי שהוצג לעיל, עניינו של הצו-על-תנאי שניתן בחוקיות החלטתו של המשיב להימנע מליתן תעודות כשרות למהדרין באופן כללי, ואין הוא תחום לעניינה הפרטני של החברה. משכך, אין די בקיומם של גורמים נוספים אליהם יכולה החברה לפנות לשם קבלת תעודת כשרות למהדרין כדי לייתר את הדיון בעניין זה. לכך יש להוסיף כי ממילא בשלב זה השאלה אם מבחינה מעשית נתונה לחברה האפשרות לפנות לגורמים נוספים לשם קבלת שירותי הכשר לא הובררה עד תום (וראו כאמור את פרסום מועצת הרבנות הראשית לעיל, וכן את אפשרותו של השר לשירותי דתות לדחות את המועד שבו גופים נותני הכשר יוסמכו ליתן שירותי כשרות). נוכח האמור, נפנה לבחון את החלטתו של המשיב להימנע באופן גורף מליתן תעודות כשרות למהדרין. כאמור, המשיב טוען כי כלל לא נתונה לו סמכות ליתן תעודות כשרות למהדרין, להבדיל מתעודת כשרות רגילה (אף כי כאמור הוא נהג ליתן תעודות כשרות למהדרין עד הגשת העתירה שלפנינו). טענה דומה, שלפיה תעודות הכשרות למהדרין לא ניתנות מכוח הסמכות שנקבעה בחוק הכשרות אלא מדובר ב"הסדר וולונטרי", הועלתה לפני בית משפט זה בהקשר אחר ונדחתה זה מכבר. בית משפט זה קבע במפורש כי חוק הכשרות מקנה סמכות ליתן תעודות כשרות ברמות שונות, ובין היתר תעודות כשרות למהדרין. נוכח חשיבותם לעניין שלפנינו, אביא את הדברים כלשונם: "אם ירדנו לסוף דעתו של בא-כוח הרבנות, ביקש הוא לומר לנו כי תעודות הכשר "מהדרין" אין מוציאים אותן כלל מכוח חוק איסור הונאה; לשון אחר, סמכותה להוציא תעודות הכשר אלו אין הרבנות שואבת כלל מחוק המדינה; כוחה בא לה ממקום אחר, וממילא פטורה היא, מעיקרו של דין, מעולו של דין המדינה [...] לא נכפור בסמכותה של הרבנות ליתן תעודות הכשר ברמות שונות, ועל דרך זה להוסיף ולהחמיר בדרישות ככל שרמת התעודה נעלה יותר. כך אמנם עשתה הרבנות בקובץ נוהלי הכשרות שהוציאה, ועל מקצת הדברים עמדנו בדברינו לעיל [...] ואולם ככל שהמדובר הוא בהילכות המשפט העברי אשר אינן נסבות על מושג ההונאה כפירושו בחוק, דין תעודת הכשר "מהדרין" כדין תעודת הכשר רגילה. ומה זו האחרונה כופפת עצמה להוראות חוק איסור הונאה – ולכל דבר ועניין – כן היא ראשונה. לעניינו של חוק איסור הונאה, ולעניינן של תעודות הכשר על-פי אותו חוק, אין לה לרבנות אלא מה שהחוק נתן לה" (בג"ץ 7203/00 מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד נו(2) 196, 214-212 (2001) (להלן: עניין מעדני אביב); ההדגשות הוספו – ע' פ'). הנה כי כן, כפי שנקבע בעניין מעדני אביב, חוק הכשרות מסמיך את המשיב ליתן תעודות כשרות למהדרין. משכך, אין ממש בטענתו כי סמכות זו חורגת מהסמכויות שניתנו לו מכוח חוק הכשרות. כאמור, המשיב החליט להימנע באופן גורף מלהפעיל סמכות זו. זוהי החלטה מינהלית, וככזו חלים עליה מכלול כללי המשפט המינהלי. בתוך כך, על ההחלטה להתקבל על בסיס שיקולים עניינים, על יסוד תשתית עובדתית רלוונטית, בהעדר שרירותיות והפליה ועליה להיות סבירה ומידתית (בג"ץ 7471/05 בלדי בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד סב(2) 370, 385 (2007); בג"ץ 351/04 מלון פלס בע"מ נ' הרבנות הראשית, המועצה הדתית נתניה, פ"ד נט(2) 433, 436 (2004); בג"ץ 465/89 רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים, פ"ד מד(2) 673, 678-677 (1990) (להלן: עניין רסקין); בג"ץ 5009/94 מיטראל בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, פ"ד מח(5) 617, 624-623 (1994)). לטענת מועצת הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת, מאחר שלשיטתם הסמכות ליתן תעודות כשרות למהדרין היא סמכות רשות והעותרות לא הצביעו על נסיבות שיש בהן להקים חובה להפעלתה – לא נפל פגם בהחלטתו של המשיב. ובלשונם: "הסמכות ליתן תעודת כשרות מהודרת היא סמכות רשות, ומשכך הרבנים המקומיים רשאים להסתפק במתן שירותי כשרות רגילה" (סעיף 89 לכתב התשובה מטעם המדינה). גם אם אקבל – לצורך הדיון ומבלי להכריע בכך – את הנחת המשיבים שהסמכות ליתן תעודות כשרות למהדרין היא סמכות רשות, החלטת המשיב להימנע באופן גורף מלהפעיל את סמכותו זו – באופן בו התקבלה – אינה עומדת באמות המידה של המשפט המינהלי. כידוע, גם סמכות רשות כוללת בתוכה רכיב חובה – לשקול את הצורך בהפעלת הסמכות בהתאם לתכלית שביסודה. אכן, כפי שנקבע זה מכבר: "בשני המקרים חייבת הרשות לשקול בדבר, ואינה יכולה להימנע ממעשה בלא מחשבה תחילה" (בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 35 (1983) (להלן: עניין ברגר); כן ראו: בג"ץ 8735/13 שטנגר נ' שרת המשפטים, פסקה 17 (14.12.2017); בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, 420 (1993); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א 324 (מהדורה שנייה, 2010)). על שיקול הדעת האם להפעיל סמכות רשות בעניין מסוים חלים מכלול הכללים המינהליים אשר פורטו לעיל (בג"ץ 2624/97 רונאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 71, 77 (1997); עניין התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 419; יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1088 (מהדורה שנייה, 2010)). ויובהר: החלטת מדיניות שכזו אינה מהווה סוף פסוק, שכן הרשות תידרש לשוב ולבחון את החלטתה מעת לעת, ובפרט עליה לשקול האם ישנן נסיבות שמקימות חובה להפעיל את הסמכות האמורה (בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 50 (1987); עניין ברגר, בעמ' 48, השופט מ' שמגר במיעוט לעניין התוצאה). בענייננו, המשיב טען כי החלטתו להימנע מלהפעיל סמכותו ליתן תעודות כשרות למהדרין מבוססת על "ניסיון השנים האחרונות, שהביא לתקלות שונות" וכן "נוכח מכשלות שונות שנוצרו בעקבות השימוש בו" (ראו: סעיפים 8 ו-34 לתצהיר תשובה מטעם הרבנות המקומית קרית גת). טענות אלה נטענו בעלמא, וברי כי אין בדברים האמורים כדי לעמוד באמות המידה האמורות לקבלת החלטה מינהלית של אימוץ מדיניות כללית להימנע מהפעלת הסמכות ליתן תעודות כשרות למהדרין. אף לא נטען לפנינו כי ההחלטה היא פרי של תהליך מינהלי סדור. בתוך כך, לא ברור מהן טיבן של אותן "מכשלות" אמורות (למשל, האם מדובר בקשיים הלכתיים או אחרים); מהי התשתית העובדתית שעמדה לפני המשיב; המשקל שניתן לשיקולים הרלוונטיים בהקשר זה; וכן האם נדונו חלופות שיש בהן למנוע או לכל הפחות לצמצם את אותם קשיים שהפעלת הסמכות מעוררת לשיטת המשיב. בנסיבות האמורות, סבורני כי החלטתו של המשיב להימנע באופן גורף מלהפעיל את סמכותו ליתן תעודות כשרות למהדרין לא יכולה לעמוד. אין באמור כדי לקבוע כי החלטת מדיניות שלא להפעיל את הסמכות ליתן תעודת כשרות למהדרין תהא פסולה לגופה; אלא שהחלטה כאמור, כפי שהובהר, צריכה להתקבל על יסוד אמות המידה המינהליות שפורטו. לפיכך, אציע לחבריי להפוך את הצו על-תנאי למוחלט בראשו הראשון, כך שעל המשיב יהיה לשקול מחדש את ההחלטה בדבר הימנעות באופן גורף ממתן תעודת הכשר מהדרין, בהתאם לכללי המשפט המינהלי. אשר ליתר ראשיו של הצו על-תנאי, סבורני כי בעת הזו דינם להתבטל משהדיון בעניינם מוצה. כאמור, עניינו של הראש השני של הצו על-תנאי בקביעתם של נהלי מהדרין ברורים ואחידים אשר יחייבו את הרבנויות המקומיות בהפעלת סמכויותיהן. בהקשר זה, בהודעת העדכון מטעם מועצת הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת הובהר כי: "כאמור בכתב התשובה, עוד קודם לתיקון החוק, החליטה מועצת הרבנות הראשית לגבש נהל כשרות מהדרין שיחייב את הרבנויות המקומיות. החלטה זו התקבלה ביום 3.11.2019, במסגרת ההחלטה בערר של העותרת, ובהמשך, גובשה טיוטת נוהל מהדרין. מן הרבנות הראשית נמסר כי טיוטת נהלי המהדרין צפויה להיות מובאת בפני מועצת הרבנות הראשית באחת מישיבותיה הקרובות" (סעיפים 17-16 להודעת עדכון מטעם מועצת הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת מיום 9.6.2022). רשמנו לפנינו הצהרה זו שלפיה גובשה טיוטת נהלי מהדרין אשר עתידה להיות מובאת לפני מועצת הרבנות הראשית בקרוב. נוסיף כי חזקה על הרשויות כי יפעלו להסדרת הנושא במהירות הראויה, וזאת גם בשים לב לפרק הזמן שמתנהלת העתירה שלפנינו. משאלה הם פני הדברים, הרי שהעתירה בראשה זה מיצתה את עצמה. העתירה מיצתה עצמה גם בכל הנוגע לראשו השלישי של הצו על-תנאי, אשר התמקד כאמור בבחינת עניינה של החברה מחדש וזאת על רקע נהלי המהדרין שייקבעו. מאחר שגיבוש הנהלים טרם הושלם, ברי כי אף ראש זה של הצו על-תנאי אינו טעון הכרעה בנקודת הזמן הנוכחית. הנחתי היא כי עם גיבוש הנהלים כאמור ייבחן עניינה של החברה מחדש. נבהיר בצד האמור, כי טענות החברה שמורות לה באשר להחלטות שיתקבלו בעתיד בהקשר זה. סוף דבר: אציע לחבריי לקבל את העתירה באופן חלקי, כדלקמן: ראשו הראשון של הצו על-תנאי ייעשה מוחלט, כך שעל המשיב יהיה לשקול מחדש החלטתו להימנע ממתן תעודות כשרות למהדרין באופן גורף. לעומת זאת, הראשים האחרים של הצו על תנאי יבוטלו, נוכח הצהרת המשיבים, תוך שמירת זכויות כאמור. מועצת הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת, וכן המשיב יישאו בהוצאות העותרות בסך 7,500 ש"ח כל אחד (15,000 סך הכל). המשנה לנשיאה השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ש' שוחט: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏ד' באלול התשפ"ב (‏31.8.2022). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19070910_M36.docx מב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1