ל.א.צ.פ ייזום בע"מ נ. אליהו סייג

6 1 בבית המשפט העליון ע"א 7087/23 לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן המערערת: ל.א.צ.פ ייזום בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. אליהו סייג 2. שרה סייג 3. עובדיה סייג 4. אייל סייג 5. מירב בן שושן 6. שמואל סעיד הממה 7. אלון סייג 8. תומר סייג 9. יצחק מרוז 10. ל.א סחר בנדל"ן 11. יהושע פורת 12. סמי ראובן 13. שיינקר מטילדה 14. משה סייג 15. גן השיקמים בע"מ 16. עו"ד ליאור גוטוירט ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ט' חבקין) בת"א 57493-12-18 מיום 6.8.2023 בשם המערערת: עו"ד ארז שגיב; עו"ד מיכל יקר-עזרא פסק-דין לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ט' חבקין) מיום 6.8.2023 בת"א (שלום ת"א) 57493-12-18 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינה של המערערת. בשנת 2018 הגישו המערערת והמשיבים 5-1 תביעה לפירוק שיתוף בנכס מקרקעין בחולון, ובעקבות התמחרות שבה זכתה המערערת נחתם הסכם למכירת הזכויות בנכס לידי המערערת ולידי רוכש נוסף. ביום 12.10.2021 הגישו המשיבים 11, 12 ו-15 בקשה לחייב את המערערת בפיצוי מוסכם בהתאם להסכם המכר, בטענה כי המערערת הפרה את הוראות ההסכם, בין היתר, בכך שטרם שילמה חלק מהתמורה. לאחר שהוגשו תגובות מטעם יתר הצדדים ומטעם כונס הנכסים שמונה לביצוע הפירוק, בית המשפט נעתר לבקשה ביום 13.12.2021 בקבעו כי המערערת אכן הפרה את ההסכם באופן המקים למוכרים זכאות לפיצוי המוסכם (להלן: ההחלטה מיום 13.12.2021). בהחלטתו ציין בית המשפט כי ניתן להכריע בבקשה על יסוד הכתובים, ללא צורך בבירור עובדתי או בהשלמת טיעון, וכי המערערת לא הגישה תצהיר לתמיכה בטענותיה העובדתיות. על החלטה זו הגישה המערערת בקשת רשות לערער, אשר התקבלה באופן חלקי ביום 30.6.2022 במובן זה שהחלטת בית משפט השלום בוטלה והסוגיה הוחזרה לדיון לפניו. בית המשפט המחוזי הדגיש כי בקשה לחיוב בפיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם נדונה, ככלל, באמצעות הגשת תביעה חדשה הכרוכה בתשלום אגרה, וכי בית משפט השלום לא נימק את החלטתו להכריע בבקשה במתכונת שבה הוגשה. עוד נקבע כי היה מקום ליתן למערערת אפשרות הולמת להתגונן, לרבות באמצעות חקירת צדדים רלוונטיים או זימון עדים נוספים. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטה לחייב את המערערת במלוא הפיצוי המוסכם טעונה פירוט נוסף, וכי סכום הפיצוי חוּשב באופן שגוי. בעקבות זאת, בחודש יולי 2022 קבע בית משפט השלום מתווה לדיון בשאלה אם ניתן להכריע בסוגיית הפיצוי המוסכם במסגרת ההליך הנוכחי, או שמא יש להגיש תביעה נפרדת. בהמשך, ביום 30.10.2022 הודיע כונס הנכסים כי התמורה הנומינלית עבור הנכס שולמה, וביקש מבית המשפט להורות על העברת הזכויות בנכס לידי המערערת והרוכש הנוסף – אך חלק מהמשיבים התנגדו להעברה והדגישו כי הרוכשים לא השלימו את תשלום רכיבי הריבית וההצמדה. ביום 27.12.2022 התקיים דיון במעמד הצדדים, שבו התייחסו הצדדים לשאלת המתכונת הדיונית בסוגיית הפיצוי המוסכם ולשאלה אם יש להעביר את הזכויות בנכס לידי הרוכשים. בהחלטה מיום 28.5.2023 קבע בית המשפט כי ניתן לברר את נושא החבות בפיצוי המוסכם באחת משתי דרכים: במסגרת תביעה נפרדת, או כבקשה למתן הוראות בהליך הנוכחי שבגינה תשולם אגרה כאילו הייתה תביעה כספית (להלן: ההחלטה מיום 28.5.2023). עוד נקבע כי אין להעביר את הזכויות בנכס לפני ההכרעה בשאלת החבות בפיצוי מוסכם, אלא אם המערערת תעמיד בטוחה מתאימה. בהקשר זה הדגיש בית המשפט: "[...] אין בכוונתי להכריע בדבר באופן סופי בהחלטה זו (למרות שהצדדים טענו בעניין), לפני שהתנהל הליך משפטי מלא, הכולל הגשת כתבי טענות, בירור עובדתי, ומיצוי של זכות הטיעון, כפי שקבעה ערכאת הערעור. עם זאת, עד שייערך הבירור וכמצב ביניים, אני סבור שאין מקום להעביר את הזכויות [למערערת – ע' פ']" (שם, סעיף 40). בהסבירו את הטעמים שהובילו למסקנה זו הפנה בית המשפט, בין היתר, לקביעותיו "הלכאוריות" מן ההחלטה מיום 13.12.2021, שמהן עולה כי התמורה הנומינלית שולמה באיחור של כ-20 חודשים. מכיוון שהסכם המכר הכיל הוראה בעניין ריבית פיגורים המחושבת על בסיס יומי, ו"על יסוד הנחה לכאורית זו של איחור", צוין כי סכומי הפיצוי המוסכם וריבית הפיגורים – ככל שייפסקו – צפויים להיות משמעותיים. בית המשפט הוסיף כי החלטתו מיום 13.12.2021 אמנם בוטלה "מטעמים דיוניים", אך טענות המערערת אינן תומכות "בשלב זה" במסקנה אחרת; וכי טענת המערערת שלפיה לא איחרה בתשלום התמורה "מעוררת לכאורה קושי" ממספר סיבות. כמו כן ייחס בית המשפט משקל להתנהלותה ה"בעייתית" של המערערת לאורך ניהול ההליך, וציין כי על בסיס האמור בהחלטה מיום 13.12.2021 "הוכח לכאורה" שהיא התקשתה לגייס מימון לצורך תשלום התמורה – כך שעולה חשש כי לא ניתן יהיה לפרוע את הפיצוי המוסכם ככל שייפסק. בהמשך החלטתו הבהיר בית המשפט כי הוא אינו מכריע באופן סופי בשאלה מה סכום הפיצוי שאותו יש לפסוק, אם בכלל, או בשאלה אם יש להתנות את העברת הזכויות בתשלום הפיצוי (ככל שייפסק) או בבטוחה אחרת. בהקשר זה הודגש: "אי-העברת הזכויות כעת היא מעין סעד ביניים. היא נועדה לאזן בין האינטרסים של הצדדים על סמך התשתית העובדתית הלכאורית הקיימת ותו לא" (שם, סעיף 49). נוכח האמור קבע בית המשפט מועד להגשת תביעות או בקשות בעניין הפיצוי המוסכם. ביום 29.6.2023 וביום 2.7.2023 הגישו המשיבים 15 ו-11, בהתאמה, בקשות לחיוב המערערת והרוכש הנוסף בתשלום פיצוי מוסכם וריבית פיגורים. בעקבות זאת קבע בית המשפט מתווה לדיון בבקשות, הכולל הליך גילוי מסמכים ודיון במעמד הצדדים. ביום 16.7.2023 הגישה המערערת בקשה לפסילת המותב מלדון בשתי הבקשות הללו – אך לא בהליך בכללותו – וטענה כי עילת הפסלות קמה רק עתה, משהתברר כי המשיבים בחרו במסלול של הגשת בקשות בהליך הנוכחי חלף הגשת תביעה נפרדת. המערערת טענה כי בית המשפט הביע חוסר הסכמה עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי והדגיש כי הן נובעות מעניינים "דיוניים" גרידא, באופן שמעיד שבית המשפט עודנו סבור כי החלטתו מיום 13.12.2021 מוצדקת לגופה. תימוכין לכך מצאה המערערת, בין היתר, בכך שהמותב הפנה לקביעותיו מאותה החלטה וביסס עליהן את החלטתו מיום 28.5.2023. לשיטתה, העובדה שבית המשפט סיווג את קביעותיו כלכאוריות אינה מעלה ואינה מורידה בהקשר זה, וניכר כי בית המשפט גיבש עמדה נחרצת בסוגיות העומדות בלב המחלוקת שבין הצדדים, אף לפני שניתנה למערערת הזדמנות לשטוח את טענותיה. בהקשר זה הפנתה המערערת לפרוטוקול הדיון מיום 27.12.2022, שם הכיר בית המשפט בכך ש-"כל עוד התיק מתברר אצלי [...] יהיה [למערערת – ע' פ'] קשה להשלים עם זה כי כבר הבעתי דעתי" (בעמ' 4 שורות 24-22 לפרוטוקול). בנוסף לכך טענה המערערת שבית המשפט מגלה כלפיה יחס בלתי-שוויוני: לטענתה, במסגרת ההחלטות מהימים 13.12.2021 ו-28.5.2023 זקף בית המשפט לחובתה את אי-הגשת התצהיר, אך התעלם מכך שחלק מהמשיבים האחרים אף הם לא הגישו תצהירים מטעמם. עוד נטען כי בית המשפט נתן "גושפנקה בזמן אמת" להתנהלות בעייתית של כונס הנכסים הקודם שמונה בהליך, ומשכך אין מקום לכך שבית המשפט ידון בטענות שבכוונת המערערת להעלות בנוגע לאחריות הכונס הקודם למצב שאליו נקלעה העסקה. בשולי הדברים ציינה המערערת כי הגישה תלונה על המותב לנציב תלונות הציבור על השופטים. לאחר שניתנה למשיבים שהות להגיב לבקשת הפסלות וחלקם הודיעו על התנגדותם לה, בית המשפט דחה את הבקשה ביום 6.8.2023. תחילה קבע בית המשפט כי בקשת הפסלות לוקה בשיהוי מכיוון שהוגשה כחודש וחצי לאחר ההחלטה מיום 28.5.2023. נקבע כי לא היה מקום להשתהותה של המערערת עד למועד שבו הוגשו הבקשות למתן הוראות, וכי אילו בקשת הפסלות הייתה מוגשת קודם לכן ומתקבלת, הכנת הבקשות למתן הוראות הייתה נחסכת – כך שהתנהלות המערערת אף גרמה לחלק מהמשיבים לשנות את מצבם לרעה. לגופו של עניין נקבע כי טענות המערערת אינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים. בית המשפט הדגיש כי ההחלטה מיום 28.5.2023 ניתנה לפני שהתקיים בירור ראייתי מלא בסוגיית החבות בפיצוי מוסכם, והוסיף: "ממילא לא הבעתי כל דעה לגבי בירור שטרם התקיים, ואין לומר שדעתי ננעלה או שיש לי עמדה נחרצת". באשר לקביעה כי בשלב זה אין להעביר את הזכויות בנכס, ציין בית המשפט כי אכן הביע "דעה לכאורית" במסגרת ההחלטה מיום 28.5.2023 – אך הדבר אינו שונה ממקרים אחרים שבהם נדרש מותב להביע עמדה לכאורית בעת הדיון בבקשה לסעד זמני, אשר מוכרעת על בסיס התשתית הראייתית הקיימת באותו השלב. עוד הבהיר בית המשפט כי דעתו לא ננעלה בנושא, וכי טענות המערערת תישמענה "בלב פתוח ונפש חפצה כמתבקש". כמו כן צוין כי טענות אחרות שפירטה המערערת הן ערעוריות במהותן, ומשכך אין מקום להידרש להן. בית המשפט הוסיף כי לא זכור לו שהתבקש להשיב לתלונה מטעם המערערת לנציב תלונות הציבור על שופטים, ומכל מקום הדבר אינו רלוונטי לסוגיית הפסלות. לבסוף חייב בית המשפט את המערערת בשכר טרחת עורכי דינם של הצדדים שהגיבו לבקשת הפסלות, בסך כולל של 9,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפניי, שבמסגרתו חוזרת המערערת על האמור בבקשת הפסלות. המערערת עומדת על הטענה שהגישה את בקשת הפסלות בהזדמנות הראשונה, וחולקת על הקביעה שהתנהלותה הובילה לשינוי מצבם של מי מהמשיבים לרעה. לגופו של עניין נטען כי התבטאויות בית המשפט בהחלטה מיום 28.5.2023 מלמדות על גיבוש "דעה קשה" ביחס למערערת, באופן שצפוי להשפיע על הדיון בסוגיות שבמחלוקת ולפגוע בזכותה להליך הוגן. בפרט מפנה המערערת לאמירה בדבר התנהלותה ה"בעייתית" ולאמירה שלפיה "הוכח לכאורה" שהתקשתה לגייס מימון לתשלום התמורה. עוד מדגישה המערערת כי בפיה טענות רבות נגד התנהלותו של כונס הנכסים הקודם, ולטענתה ראוי שטענות אלה תתבררנה באופן "אובייקטיבי" על ידי מותב שלא היה מעורב במתן ההחלטות הנוגעות בדבר. לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, באתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לשאלה אם בקשת הפסלות הוגשה בשיהוי. בעבר נפסק כי העובדה שבית המשפט הכריע בסוגיה מסוימת אינה מקימה, כשלעצמה, עילה לפסילתו מלשוב ולדון באותה סוגיה בעקבות התערבות ערכאת הערעור (ע"א 2450/21 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (9.5.2021)). עוד נפסק כי "שאלת קיומה של עילת פסלות בנסיבות כאלה מושפעת, בין היתר, מטיב ההתבטאויות של המותב וממידת נחרצותן, וכן מהשאלה אם המותב יידרש לדון בסוגיות או בראיות שלא היו בפניו בעת מתן החלטתו הקודמת" (ע"א 5811/23 לוי נ' מלמד, פסקה 12 (15.8.2023)). בענייננו, בית המשפט הכריע במקור בשאלת החבות בפיצוי מוסכם על סמך טענותיהם הכתובות של הצדדים, אשר לא גובו בתצהירים, ומבלי שהתקיים דיון במעמד הצדדים (ראו סעיף 16 להחלטה מיום 13.12.2021). בהמשך הוחזרה השאלה לפתחו לאחר שערכאת הערעור קבעה כי עליו לקיים דיון במעמד הצדדים וליתן למערערת אפשרות הולמת להתגונן. על כן, התשתית הראייתית שעליה יידרש בית המשפט לבסס את הכרעתו בשלב זה צפויה להיות שונה באופן משמעותי מזו שעמדה לפניו בעת מתן ההחלטה מיום 13.12.2021. בנסיבות אלו, שוכנעתי כי העובדה שבית המשפט יידרש להכריע בשנית בסוגיית הפיצוי המוסכם אינה מקימה בפני עצמה חשש ממשי למשוא פנים. המערערת טוענת, כאמור, כי מהחלטת בית המשפט מיום 28.5.2023 עולה שדעתו "ננעלה" בסוגיית הפיצוי המוסכם ושאין בכוונתו לסטות מהאמור בהחלטתו מיום 13.12.2021. איני סבור כי אלה הם פני הדברים. בית המשפט הבהיר כי הסתמכותו על קביעות מההחלטה מיום 13.12.2021 לא נבעה מגיבוש עמדה נחרצת, אלא אך מהעובדה שבשלב הנוכחי – עובר לבירור הראייתי שעליו הורה בית המשפט המחוזי – לא הייתה לפניו תשתית ראייתית שעל בסיסה ניתן היה להכריע בסוגיית העברת הזכויות בנכס, זולת התשתית ששימשה בסיס להחלטה מיום 13.12.2021. מהחלטת בית המשפט מיום 28.5.2023 עולה כי הוא התייחס לאותה תשתית ראייתית בזהירות המתבקשת, בציינו מספר פעמים כי מסקנותיו בשלב זה הן "לכאוריות" בלבד וכי ההחלטה שלא להעביר את הזכויות בנכס ניתנת "עד שייערך הבירור וכמצב ביניים". נוכח האמור לעיל, לא מצאתי בסיס לטענה שהבהרות המותב – אשר נכתבו בזמן אמת, אף לפני שהועלתה טענת הפסלות, ושעליהן חזר גם בהמשך – מהוות הצהרות מן השפה ולחוץ. כפי שציין המותב, עמדתו "תגובש לאחר שיוצגו הראיות ויישמעו סיכומים, ולא לפני כן" (סעיף 10 להחלטת הפסלות) – וחזקה עליו שידון בבקשות למתן הוראות בהתאם. אוסיף ואציין כי הביקורת שהביע בית המשפט על התנהלותה הדיונית של המערערת, אף היא אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים (ראו והשוו: ע"א 7038/22 שושן נ' פילדס, פסקה 10 (17.11.2022)). יתר הטענות שפורטו בערעור, בפרט בנוגע לאופן שבו מנהל בית המשפט את ההליך, הן טענות ערעוריות שאין בהן כדי להקים עילת פסלות (ראו למשל: ע"א 4494/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 (3.8.2022)). הערעור נדחה אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט' בחשון התשפ"ד (‏24.10.2023). מ"מ הנשיא _________________________ 23070870_M03.docx עת מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1