רועי גורודיש נ. החברה האמריקאית - ישראלית לגז בע"מ

14 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7087/22 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט י' כשר המערער: רועי גורודיש נ ג ד המשיבה: החברה האמריקאית-ישראלית לגז בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת א' שטמר) מיום 6.7.2022 בת"צ 4672-10-20 תאריך הישיבה: ח' באב התשפ"ג (26.7.2023) בשם המערער: עו"ד אורי מקובסקי; עו"ד עופר לוי בשם המשיבה: עו"ד גד טיכו; עו"ד אלון קנטי פסק-דין השופט ד' מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת א' שטמר) בת"צ 4672-01-20 מיום 6.7.2022, במסגרתו נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה חוקיות "התשלום הקבוע" שגובה המשיבה מלקוחותיה. הרקע לערעור ענייננו מתמקד בשני סוגי תשלומים שהמשיבה, ספקית גז, מחייבת את לקוחותיה הביתיים הצורכים גז באמצעות מערכת גז מרכזית המשותפת לדיירי הבניין: תשלום משתנה בהתאם לצריכת הגז, ו"תשלום קבוע". בחשבון התקופתי ששולחת המשיבה ללקוחותיה מפורט כי התשלום הקבוע מורכב מרכיבים שונים: בדיקות בטיחות למערכות וציוד הגז; שירות דליפות והכרוך בכך; קריאת מונים; הפקה; משלוח חשבוניות; גבייה והכרוך בכך; תחזוקה וטיפול בציוד גז מושאל; וביטוח והכרוך בכך. המערער צורך גז המסופק לו על ידי המשיבה באמצעות מערכת גז מרכזית המצויה בבניין בו הוא מתגורר. ברקע לפירוט המופיע בחשבונית ניצב תיקון מס' 54 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן) משנת 2018, במסגרתו עוגן סעיף 13ב(ב3) לחוק המורה כך: בעסקה מתמשכת, לרבות בעסקה להספקת גז בין צרכן גז לספק גז, שבה גובה העוסק תשלום קבוע, יפרט העוסק בחשבונית או בהודעת התשלום הנשלחת לצרכן את מרכיבי התשלום הקבוע ואת סכומם; לא פירט העוסק את מרכיבי התשלום הקבוע ואת סכומם, לא יהיה רשאי לגבות תשלום קבוע; בסעיף קטן זה, "תשלום קבוע" – תשלום נפרד מהתשלום על פי היקף הצריכה או השימוש שעושה הצרכן בטובין או בשירותים שהעוסק מספק לו או תשלום נלווה לתשלום על פי היקף כאמור, יהיה כינוים אשר יהיה. יחסיה של המשיבה עם לקוחותיה, ובכללם המערער, מוסדרים באמצעות חוזה להשאלת ציוד ולהספקת גז (להלן: החוזה). אין חולק כי החוזה אינו כולל את המונח "תשלום קבוע". עם זאת כולל החוזה את סעיף 6 שזו לשונו (להלן: סעיף 6): "6. כל עוד לא החזיר הצרכן לחברה את הציוד בשלמותו במצב טוב ישלם הצרכן לחברה מראש דמי שמוש בסכומים ומועדים שיקבעו מדי פעם בפעם על ידי החברה. הסכום שישולם על ידי הצרכן לחברה כאמור כולל כבר את התשלום עבור בדיקה שגרתית, או בדיקה לפי קריאת הצרכן כפי שיקבע על ידי הרשות המוסמכת, של הציוד ושל המכשירים מצד החברה, אולם אין הוא כולל כל הוצאות עבור תיקון הציוד, חלקיו ואביזריו או עבור החלפתם". ביום 2.1.2020 הגיש המערער בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה (להלן: בקשת האישור). הוא טען כי התשלום הקבוע שגובה המשיבה מלקוחותיה בגין הרכיבים המפורטים בחשבון התקופתי, למעט רכיב "בדיקות בטיחות למערכות וציוד הגז", נעדר עיגון בחוזה ועל כן המשיבה אינה רשאית לגבותו. נטען כי לא ניתן למצוא בסעיף 6 עוגן לגביית התשלום הקבוע מאחר שהסעיף מתיר למשיבה לגבות "דמי שימוש", שמשמעותם הטבעית והמקובלת היא "ערכה הכלכלי של ההנאה המופקת על ידי אדם שנכס שלו נמצא אצל חברו". בענייננו, יש להבין דמי שימוש אלה כתשלומים בגין כך שציוד המשיבה נמצא בידי לקוחותיה. משמעות זו נובעת מהוראות החוזה – לרבות סעיף 6 וכן סעיף 13 שבו (המתייחס ל"דמי שימוש בציוד"), והיא גם מתיישבת עם המשמעות הניתנת למונח "דמי שימוש" בחקיקה ובפסיקה. לעומת זאת, התשלום הקבוע אינו ניתן בתמורה להחזקת ציוד המשיבה, ולכן אין הוא בא בגדר דמי שימוש. בפרט נטען כי רכיב ה"ביטוח" אינו יכול להיגבות בגדר "דמי שימוש". המערער הוסיף כי אף אם היה מתעורר ספק בפרשנות המונח "דמי שימוש", הרי שמשעה שמדובר בחוזה אחיד והמשיבה היא הצד החזק בהתקשרות, כלל הפרשנות נגד המנסח מטה את הכף לטובתו. המשיבה טענה מנגד כי אין יסוד להבחנה שערך המערער בין "דמי שימוש" לבין "תשלום קבוע" ומדובר במונחים זהים. דמי השימוש מבטאים תשלום קבוע המורכב מרכיבים שונים המפורטים בצו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירים מרביים למוצרי נפט), התשנ"ו-1996 (להלן: צו הפיקוח), אותם המשיבה מחויבת לספק ללקוחותיה. רכיבים אלה אינם נגזרים מכמות הגז אותה צורך הלקוח, והם נועדו לכיסוי כל העלויות שהיא נושאת בהן אף אם הצרכן אינו צורך בפועל כמות גז כלשהי. המשיבה הוסיפה כי ההיגיון והפסיקה מורים שכל אחד מהצרכנים צריך לשאת בעלויות קבועות כלליות ובלתי תלויות בהיקף צריכתו, כאשר שיקול הדעת לקביעת גובהן של עלויות אלה נתון לה, ודרך זו נהוגה גם בחברות רבות במשק המעניקות שירותים אחרים. פרשנותו של המערער למונח "דמי שימוש" מופרכת ונסתרת מהפסיקה, מהחקיקה ומהתייחסויות שונות של הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן (להלן: הרשות להגנת הצרכן). מכל מקום, אף אם ההגדרה שהציג המערער הייתה נכונה, לא היה בכך כדי לסייע לו, שכן ממילא סעיף 6 קובע כי סכום דמי השימוש ייקבע על ידי המשיבה. המשיבה הדגישה כי דמי השימוש אינם מוסתרים מלקוחותיה ועלותם מוצגת להם בבואם להתקשר עמה. גם המערער עצמו היה מודע לכך ואף ניסה לנהל עמה משא ומתן להפחתתם, ובכל מקרה מעולם לא טען כי הרכיבים הנגבים ממנו אינם באים בגדר דמי שימוש. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביום 6.7.2022 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת האישור. נקבע כי קיימת התאמה בין המונח "תשלום קבוע" בדין הרלוונטי לבין המונח "דמי שימוש" שבחוזה. זאת בין היתר בהתבסס על הגדרת "תשלום קבוע" שבסעיף 13ב(ב3) לחוק הגנת הצרכן, המתייחסת כאמור לתשלום נפרד מהתשלום המבוסס על היקף הצריכה של הלקוח או תשלום נלווה לו, "יהיה כינוים אשר יהיה". נקבע כי מסעיף זה, מדברי ההסבר לו ומהנחיות הממונה על הרשות להגנת הצרכן, עולה כי המונח "תשלום קבוע" מכוון לכל תשלום שאינו תלוי בהיקף השימוש שעשה הצרכן בטובין. אמנם הדין אינו מחייב לגבות תשלום קבוע, אולם עצם העובדה שהוא מתייחס לתשלום שכזה בכל כינוי אשר יהא, מבהירה כי מדובר בניסיון להתגבר על האפשרות שעוסק מסוים יקרא לאותו תשלום בכינוי אחר. בית המשפט הוסיף וציין כי סעיף 8 לצו הפיקוח, המפרט בשורה ארוכה את השירותים הנלווים לאספקת הגז הנכללים במחיר (כגון שירות הניתן בעת דליפת גז; הובלת מיכל גז; פירוק ציוד; מתן שירות של ביטוח כנגד נזקים העשויים להיגרם; ועוד כיוצא באלה), אינו נוקב בכינוי כלשהו לתשלום בגין אותם שירותים נלווים. מעבר לכך, הצרכן מבין את משמעות רכיב "התשלום הקבוע" כתשלום שמכסה הוצאות רבות, היינו כל ההוצאות, למעט תיקון הציוד והחלפתו, ואין לו ציפייה שלא לשלם עבור הוצאות קבועות אלו. העובדה שכינויין של הוצאות אלה בחוזה הוא "דמי שימוש" ולא "תשלום קבוע", אינה משנה הבנה זו. הבנה זו גם משליכה על טענות המערער בדבר אי-בהירות החוזה והצורך בעצם פרשנותו. קריאה תמה של סעיף 6 מלמדת כי הצדדים התכוונו כי הצרכן יישא בתשלום נוסף מעבר לתשלום לפי צריכה, ולפיכך לא קמה שאלה כנה של פרשנות. כמו כן, לא מדובר בהסדר שלילי בחוזה המונע את אפשרות המשיבה לגבות תשלום קבוע כלל. בהתחשב בכל האמור דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה יש ללמוד לענייננו מהגדרות אחרות של המונח "דמי שימוש" בחקיקה או בפסיקה, בהיותן בלתי רלוונטיות לענייננו. המערער טען הלכה למעשה כי יש לתת למונח "דמי שימוש" משמעות הדומה ל"שימוש" במקרקעין או במיטלטלין, כמעין "דמי שכירות", אולם הקשר הישיר שערך בין תשלום עבור "שימוש" בנכס לבין דמי השימוש הנזכרים בחוזה אינו קשר הכרחי. גם הפרשנות שהסתמכה על מוצרים וחוקים אחרים אינה הפרשנות היחידה המתבקשת. יתרה מכך, בהקשר של הספקת גז בלתי אפשרי לטעון שההנאה העיקרית של הצרכן היא השימוש בנכס הפיזי של צובר הגז או בלון הגז עצמו. בית המשפט הוסיף וקבע כי פרשנות המערער גם אינה נלמדת מהוראות החוזה. ההיפך הוא הנכון, שכן סעיף 6 אינו מפרט עבור מה ישולמו דמי השימוש, אך הוא קובע כי הם כוללים תשלום עבור בדיקה שגרתית או בדיקה שנערכת לבקשת הצרכן של הציוד והמכשירים. גם סעיף 13 לחוזה אין בו כדי לסייע למערער, שכן המשיבה אינה גובה "דמי שימוש בציוד" ואלו אינם יכולים ללמד על הסכומים שהיא רשאית לגבות. לנוכח כל האמור נקבע כי קריאה תמה בחוזה ובדברי החקיקה, כאשר ברור שהמשיבה רשאית לגבות שני סוגי תשלומים – תשלום עבור צריכה בפועל ותשלום קבוע – מגלה התאמה בין המונח "תשלום קבוע" שבחוק עם המונח "דמי שימוש" שצוין בחוזה. בשולי פסק הדין הוסיף בית המשפט כי אין לקבל את טענת המערער, שהעלה בסיכומיו, לפיה בא-כוח המשיבה הודה שרכיב ה"ביטוח" לציוד אינו יכול להיגבות כחלק מ"דמי השימוש". טענה זו התבססה על דברי בא-כוח המשיבה בדיון שהתקיים לפניו אשר הוצאו מהקשרם, ובכל מקרה השאלה אם רכיב ה"ביטוח" יכול להיכלל בגדר "תשלום קבוע" מקבלת מענה ברור בסעיף 8 לצו הפיקוח, המונה במפורש בגדר השירותים הנלווים גם "שירות של ביטוח". לבסוף צוין כי אף לוּ היה נקבע כי השימוש במונח "דמי שימוש" בחוזה יכול היה להקנות לחברי הקבוצה זכויות כלשהן, לא היה בכך כדי להביא לאישור הבקשה. זאת מאחר שהחיוב הקבוע נעשה כדין וטענת המערער נסובה על עצם השימוש בכינוי שונה בחוזה, דבר שאינו מצדיק בזבוז משאבים ציבוריים על בירור שאלה משפטית חסרת תוחלת. נוכח כל האמור דחה בית המשפט את בקשת האישור וחייב את המבקש לשאת בהוצאות המשיבה בסך של 12,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי ניתן להחליף את המונח "דמי שימוש" במונח "תשלום קבוע". המונח "תשלום קבוע" משמעו תשלום שאינו תלוי צריכה, המשולם באופן קבוע. במונח זה אין ביטוי לדבר שבגינו משולם התשלום, אלא הוא רק מבטא את רציפותו של התשלום. תשלום "דמי שימוש" הוא "מקרה פרטי" ונקודתי של תשלום קבוע, המשולם בעד שימוש בדבר מה המועמד לשימושו של אדם כלשהו, ובענייננו בציוד חברת הגז. משעה שהמונח תשלום קבוע הוא רחב הרבה יותר מהמונח "דמי שימוש", ההשוואה ביניהם יוצרת הלכה למעשה חוזה חדש בין הצדדים. המערער הדגיש כי אין חולק שהדין מתיר למשיבה לגבות תשלום קבוע, אך השאלה היא האם גביית התשלום תואמת את החוזה. החוזה התיר גביית דמי שימוש, ולא כל תשלום קבוע, והמערער כופר בזכותה של המשיבה להשית חיובים קבועים שאינם באים בגדר "דמי שימוש". המערער חזר בערעורו על הפרשנות הטבעית שיש לשוות לגישתו למונח דמי שימוש, תוך שהפנה לסעיפים שונים בחוזה, לחקיקה ולפסיקה, וכן הלין על דחיית טענותיו אלה על ידי בית המשפט. הוא גם חזר על הטענה שאף אם ייטען שמתעורר ספק בעניין פירוש התיבה "דמי שימוש", הנסיבות מתאימות להפעלת כלל הפרשנות נגד המנסח, בהיותו של החוזה חוזה אחיד אותו ניסחה המשיבה. כך גם חזר המערער על הטענה כי בא-כוח המשיבה הודה כי תשלומי "ביטוח" אינם באים בגדר "דמי שימוש". בהקשר זה הוסיף המערער כי הסתמכותו של בית המשפט על הוראות צו הפיקוח מעוררת קושי, שכן הצו אינו מעגן את זכות המשיבה לגביית כספים אלא רק מורה כי השירותים המנויים בו ייכללו במחיר הנגבה על ידה. בכל מקרה אף אם הוא היה מתיר לה לגבות כספים, לא היה בכך כדי לייתר את הצורך שיהיה עיגון בחוזה לגביית התשלום. למעשה, מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה שאומד דעת הצדדים הוא שדמי השימוש ישולמו עבור השירותים המנויים בסעיף 8 לצו הפיקוח שכן ברי שלא התכוונו להענקתם בחינם, אולם קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוזה. נוסף על כל אלה עמד המערער על שגגות נוספות שנפלו לשיטתו בפסק הדין, וציין מספר שיקולי מדיניות התומכים לגישתו בפירוש אותו הוא מציע. לבסוף הלין המערער על הוצאות המשפט שהושתו עליו לטובת המשיבה. אדרבה, בנסיבות העניין, חרף דחיית הבקשה, היה על בית המשפט לחייב את המשיבה בתשלום גמול ובשכר טרחה לו ולבאי-כוחו. המשיבה מצדה סמכה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בניגוד לטענת המערער, לגישתה בית המשפט לא ברא חוזה חדש יש מאין ולא החליף מונחים בהסכם. בית המשפט בחן את אומד דעת הצדדים וקבע כי פרשנות המונח "דמי שימוש" מלמדת כי מדובר במונח זהה למונח "תשלום קבוע". פרשנות זו עולה בקנה אחד עם האופן שבו פורש המונח "דמי שימוש" בחקיקה, בפסיקה ובהתייחסויות הרשות להגנת הצרכן, ואף עם האופן שבו המערער עצמו פירש מונח זה בעבר. כמו כן, בדין דחה בית המשפט המחוזי את הפירוש שהוצע על ידי המערער למונח "דמי שימוש", בהיותו נסמך על סעיפי חקיקה ופסיקה שאינם רלוונטיים. כמו כן, בדין נקבע כי המשיבה אינה גובה דמי שימוש בציוד, טענה שנסתרת מאופיו של החוזה כחוזה להשאלת ציוד ומלשונו של סעיף 6 שבו. גם לא נפל פגם בקביעת בית המשפט כי אומד דעת הצדדים סותר את טענות המערער, ואין בטענותיו בנוגע לסעיף 13 לחוזה כדי לשנות מכך. אף אין לקבל את הטענות בנוגע להפעלת הכלל שיש לפרש חוזה לרעת המנסח שעה שהפרשנות שהוא הציג מופרכת. גם אין לשעות לטענת המערער בנוגע לדחיית הטענה להודאת בעל-דין בסוגיית הביטוח. נוכח טענות אלה ורבות נוספות טענה המשיבה כי דין הערעור להידחות. בתום הדיון שהתקיים לפנינו ביום 26.7.2023 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה יפנו להליך גישור. אלא שביום 31.12.2023 הם שבו ועדכנו כי לא עלה בידיהם להגיע להסכמות, ועל כן התבקשנו ליתן הכרעה בערעור. כמו כן, ביום 7.1.2023 הגישה המשיבה בקשה להוספת אסמכתא משפטית לתשובתה לערעור. המדובר בתקנות הגז הפחמימני המעובה (אמות מידה לשירות), התשפ"ד-2023 (להלן: תקנות הגז) שפורסמו ביום 2.11.2023 ותחילתן מספר חודשים מיום פרסומן. במסגרת תקנות אלה נקבע כי הסכם של ספק גז עם צרכן במערכת הספקת גז מרכזית יכלול את מחיר "דמי השימוש הקבועים ואת המחיר למ"ק גז או המחיר למ"ק גז לכל כמות צריכה" (תקנה 9), כאשר המונח "דמי שימוש קבועים" הוגדר בתקנה 1 כך: "דמי שימוש קבועים" – סכום התשלום הקבוע לתקופת החשבון שבעבורה צרכן גז משלם בעד האפשרות לקבל שירות הספקת גז, כולל מס ערך מוסף; המשיבה טענה כי במסגרת תקנות אלו גילה המאסדר את דעתו בצורה ברורה וחד-משמעית כי עמדתו ביחס להגדרת דמי שימוש תואמת את קביעות בית המשפט המחוזי בענייננו. היא הוסיפה וטענה כי עמדה זו מהווה המשך של עמדה ארוכת שנים שהביע המאסדר בעניין, ובין היתר בדו"ח "הערכת השפעות רגולציה" שנערך בחודש אפריל 2022 (להלן: הדו"ח) שגם אותו צירפה לבקשתה. המערער התנגד לבקשה בטענות שונות, דיוניות ומהותיות כאחד. הוא טען בין היתר כי לא היה מקום לצרף את הדו"ח לבקשת המשיבה; כי הדו"ח איננו בגדר אסמכתא "משפטית"; כי הוא ניתן עובר למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי; כי הוא כלל לא מחליש את עמדת המערער אלא מחזק אותה; כי אין מקום לייחס לתקנות הגז מקור של השראה פרשנית למונח החוזי, בשים לב להוראות חוק הגנת הצרכן ולהוראות החוזה; וכי אף אם היה מקום לעשות כן, לא היה בכך כדי להשפיע על התוצאה בענייננו. דיון והכרעה  לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעתם בדיון שלפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי שנעשה. המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה האם המונח "דמי שימוש" שבסעיף 6 לחוזה מאפשר למשיבה לגבות מלקוחותיה "תשלום קבוע" אשר אינו נגזר מכמות הגז אותה הם צורכים, בגין עלויות ושירותים שונים הכרוכים בהספקת הגז; או שמא מונח זה מאפשר לה לגבות אך ורק תשלום שהוא בעד העמדת הציוד לשימושם של הצרכנים כטענת המערער. בית המשפט המחוזי ביכר את פרשנות המשיבה, ועמדה זו מקובלת עליי, כפי שיפורט להלן. נקודת המוצא לדיון בענייננו נעוצה בלשונו של החוזה. היא זו התוחמת את גבולות הפרשנות (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; רע"א 8160/20 ‏Google LLC. (‎לשעבר ‏Google Inc.)‎‏ נ' אשל, פסקה 12 (20.2.2022); רע"א 6388/19 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' הופמן, פסקה 5 לחוות דעתי (22.6.2023) (להלן: עניין הופמן)). למען הסדר הטוב תובא בשנית לשונו של סעיף 6 לחוזה, שהיא זו העומדת כאמור במוקד ענייננו: "כל עוד לא החזיר הצרכן לחברה את הציוד בשלמותו במצב טוב ישלם הצרכן לחברה מראש דמי שמוש בסכומים ומועדים שיקבעו מדי פעם בפעם על ידי החברה. הסכום שישולם על ידי הצרכן לחברה כאמור כולל כבר את התשלום עבור בדיקה שגרתית, או בדיקה לפי קריאת הצרכן כפי שיקבע על ידי הרשות המוסמכת, של הציוד ושל המכשירים מצד החברה, אולם אין הוא כולל כל הוצאות עבור תיקון הציוד, חלקיו ואביזריו או עבור החלפתם". אפתח ואומר כי די בעיון חטוף בלשונו של הסעיף כדי ללמד כי לפרשנותו של המערער אין אחיזה. המערער ממקד את טיעונו ברישא של הסעיף, לפיה "כל עוד לא החזיר הצרכן לחברה את הציוד בשלמותו במצב טוב ישלם הצרכן לחברה מראש דמי שמוש...". ניסוח זה מלמד אמנם על קיומו של קשר בין החזקת הציוד על ידי הצרכן לבין תשלום דמי השימוש, אולם לא בהכרח הקשר עליו מצביע המערער לפיו מדובר בתשלום המשולם בעד השימוש. אדרבה, הקשר הנטען על ידי המערער נסתר מהמשכו של הסעיף, על פיו דמי השימוש כוללים "תשלום עבור בדיקה שגרתית, או בדיקה לפי קריאת הצרכן כפי שיקבע על ידי הרשות המוסמכת, של הציוד ושל המכשירים מצד החברה". ברי כי תשלום מעין זה, שצוין מפורשות בחוזה כי הוא בא בגדר "דמי שימוש" – ועל כך אין כל חולק – אינו תשלום בעד השימוש בציוד המושאל לצרכן על ידי המשיבה. ממילא אפוא לא ניתן לומר כי גבולותיו של המונח "דמי שימוש" צרים כפי טענתו של המערער. גם ניסיונו של המערער לטעון כי לפי החוזה ניתן לגבות "דמי שימוש" בגין בדיקת הציוד בלבד, שעה שרק שירות מסוג זה נזכר באופן מפורש בסעיף, נדון לשבט. מעיון בסעיף ברור כי ההתייחסות לבדיקת הציוד לא נועדה לפרט אילו עלויות נכללות במונח "דמי שימוש" ולא נועדה ללמד כי התשלום הנגבה עבור רכיב זה תחום רק לבדיקת הציוד. היא באה אך להדגיש, כפי שמצוין בסיפא, כי עלויות אחרות הנוגעות לציוד – עלויות מיוחדות הכרוכות בתיקון הציוד ובהחלפתו, שאינן חלק מהעלויות השוטפות הנלוות להספקת הגז – אינן כלולות בתשלום. וכלשון הסעיף: "הסכום שישולם על ידי הצרכן לחברה כאמור כולל כבר את התשלום עבור בדיקה שגרתית, או בדיקה לפי קריאת הצרכן כפי שיקבע על ידי הרשות המוסמכת, של הציוד ושל המכשירים מצד החברה, אולם אין הוא כולל כל הוצאות עבור תיקון הציוד, חלקיו ואביזריו או עבור החלפתם". זאת ועוד, לא זו בלבד שהסיפא של הסעיף סותרת את פרשנותו של המערער, אלא שיש בה אף כדי ללמד על משמעותו של המונח דמי שימוש בהקשר הרלוונטי לענייננו. היא מצביעה על כך שמונח זה בחוזה מכוון לתשלום בגין המעטפת הדרושה להספקת הגז, היינו העלויות השונות הכרוכות בפעולות ובשירותים השוטפים הנלווים להספקת הגז לצרכן והמאפשרים את הספקת הגז לביתו. הואיל ומדובר בעלויות בהן נושאת המשיבה אף אם הצרכן כלל לא צרך בפועל גז, הוא ממשיך לחוב בהן כל עוד הציוד נותר באמתחתו. לשון אחרת, הקישור בין החזקת הציוד על ידי הצרכן לבין תשלום דמי השימוש אינו נובע מכך שמדובר בתשלום בעד השימוש בציוד, כי אם בתשלום הנובע מעצם העובדה שהציוד מצוי בביתו של הלקוח וזאת אף אם הוא לא צורך גז כלל. ויובהר – אין פירוש הדבר כי הסעיף מאפשר למשיבה לגבות כל תשלום העולה על רוחה. המשיבה עצמה לא טענה לכך, והדגישה כי מדובר בתשלומים המפורטים כאמור בצו הפיקוח, שהם בהגדרה "שירותים נילווים" להספקת הגז. מסקנה זו לפיה "דמי השימוש" אינם תשלום המשולם אך בעד השימוש בציוד המותקן בביתו של הצרכן, אף מתיישבת עם מהותו של החוזה ועם הציפיות הסבירות של הצרכן במסגרתו (למעמדם של שיקולים אלה בפרשנות חוזה צרכני ראו למשל: ע"א 8336/17 ראובן נ' סופר-דוש בע"מ, פסקאות 36 ו-38 (15.5.2022); עניין הופמן, פסקה 81 והאסמכתאות שם). כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין כל חולק כי ההנאה העיקרית המופקת על ידי הצרכן מכוח החוזה איננה השימוש בציוד, אלא הספקת הגז לביתו באמצעות הציוד. זו הסיבה שלשמה התקשרו הצדדים בחוזה. התבוננות בחוזה מנקודת מבט זו מחייבת את המסקנה כי משמעותו הטבעית של המונח "דמי שימוש" עבור הצרכן המתקשר בחוזה שכזה איננה תשלום בעד הציוד, כי אם תשלום בגין השירותים המאפשרים את הספקת הגז לביתו. כמו כן, קשה גם לסבור כי ציפייתו הסבירה של הצרכן במסגרת חוזה מעין זה תהא כי הוא יישא אך בתשלום עבור צריכת הגז, ואילו העלויות הכרוכות בהספקת הגז לביתו יושתו כולן על הסַפַּק. לא למותר לציין בהקשר זה כי גביית תשלום בגין עלויות המעטפת של השירותים המאפשרים את הספקת המוצר היא דבר שבשגרה בעסקאות לשירותים מתמשכים כגון חשמל, תקשורת ומים (כפי שעולה בבירור מהוראת סעיף 13ב(ב3) לחוק הגנת הצרכן; מדברי ההסבר להצעת החוק שעיגנה אותו (הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 52) (שקיפות מרכיבי תשלום בעסקה מתמשכת), התשע"ז-2017, ה"ח 692 עמ' 121; ומהנחיית הממונה על הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן מיום 18.6.2018 שניתנה בעקבות תיקון החוק האמור. כן ראו בהתייחס למשיבה דכאן: בש"א (מחוזי ת"א) 14471/01 אזואלוס נ' החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ (19.12.2007)). המערער הפנה בערעורו לסעיפים שונים בחוזה העוסקים בשימוש בציוד (כגון סעיף 2(א) המתייחס להתקנת הציוד לשם שימוש בידי הצרכן; סעיף 3 המתייחס לאפשרותו של הצרכן לאפשר שימוש בציוד לאחרים; וסעיף 12 לחוזה המתייחס לשימוש בלתי מתאים בציוד או במקום שאינו מיועד לכך), המצדיקים לגישתו את הפרשנות המוצעת על ידו. אלא שלא מצאתי בסעיפים אלה כדי לשנות מהמסקנה האמורה. אין כל חולק כי לצורך הספקת הגז לביתו של הצרכן נעשה שימוש בציוד המותקן בביתו. ברם אין בכך כדי ללמד כי "דמי השימוש" הקבועים בסעיף 6 משולמים בעד שימוש זה. נוסף על הסעיפים האמורים הפנה המערער לסעיף 13 לחוזה, אולם גם בו אין כדי להביא למסקנה שונה. העובדה שבסעיף האמור מוזכר "גובה דמי השמוש בציוד" אין בה כדי לתמוך בעמדת המערער, שעה שבאותה נשימה מוזכרים בנפרד "סכומים שעל הצרכן לשלם לחברה כאמור בסעיף 6 לעיל" (היינו, סעיף דמי השימוש). המערער הצביע בערעורו גם על דברי חקיקה שונים המתייחסים ל"דמי שימוש", המלמדים לגישתו על הפרשנות שיש ליתן למונח זה כתשלום המשולם בעד ההנאה המופקת מהשימוש בנכס. ברם גם בסעיפים האמורים אין כדי לשרת את טענתו. בחלק מדברי החקיקה אליהם הפנה המערער צוין ב"רחל בתך הקטנה" כי דמי השימוש משולמים בעד השימוש בציוד, דבר שלא קיים בחוזה מושא ענייננו (לדוגמה: סעיף 25(ד) לחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב-2012 המורה כי "ישולמו דמי שימוש בעד הציוד"; סעיף 17(א) לחוק רישום ציוד וגיוסו לצבא-הגנה לישראל, התשמ"ז-1987 המורה כי "המדינה תשלם דמי שימוש ראויים בעד הציוד שגויס ובעד ציוד שהוצא לגביו צו"; סעיף 90ו(א) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 המורה כי "ישולמו דמי שימוש בעד הציוד"; סעיף 31יד(א)(1) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ייעוץ, שיווק ומערכת סליקה פנסיוניים), התשס"ה-2005 העוסק ב"דמי השימוש שהחברה רשאית לגבות ממשתמשים במערכת בעבור השימוש בה"; סעיף 13(ט) לחוק התאגידים הביטחוניים (הגנה על אינטרסים ביטחוניים), התשס"ו-2006 המתייחס לתשלום "דמי שימוש ראויים בעד השימוש בפועל"; וסעיף 4ה(ו) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 המתייחס ל"זכותו של הספק המורשה לקבל דמי שימוש ראויים בעד השימוש במיתקניו"). בחלק אחר מדברי החקיקה אליהם הפנה המערער אמנם לא צוין כי התשלום הוא בעד השימוש בציוד, אולם ברור לחלוטין מהקשר הדברים שכך הוא הדבר (סעיף 13(ב) לחוק הספורט, התשמ"ח-1988 הקובע כי "לא ישתמש אדם במיתקני ספורט... אלא אם כן שילם דמי שימוש"; וסעיף 21(א) לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 המתייחס ל"דמי שימוש בנכסי החברה"). ומנגד, בדברי חקיקה נוספים אליהם הפנה, דווקא נלמד כי דמי השימוש אינם משולמים בעד השימוש בנכס או בזכות (לדוגמה: סעיף 36(ד) לחוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998 העוסק בתשלום "דמי שימוש" לאחר ביטול צו חילוט לגבי רכוש מסוים, וכך גם סעיף 36ד(ד) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973). באותה מידה, גם בהפניות המערער לפסיקה הנוגעת לדמי שימוש בגין תפיסת מקרקעין, לא מצאתי כי יש כדי לשנות מהמסקנה האמורה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין הנדון דומה לראיה ואין מקום ללמוד מחוזים מעין אלו על החוזה במקרה שלפנינו. סיכומו של דבר, לשונו של החוזה אינה תומכת בפרשנותו של המערער. סעיף 6 אינו מוגבל לגביית תשלומים בעד השימוש בציוד שהותקן בבית הלקוח, והוא מאפשר למשיבה לגבות תשלום בגין השירותים השונים הניתנים על ידה הנלווים להספקת הגז. במובן זה, קיימת התאמה בין המונח "דמי שימוש" למונח "תשלום קבוע" המפורט בחוק הגנת הצרכן (שאף מכיר באופן מפורש וברור בכך שתשלום מעין זה יישא כינוי אחר – "יהיה כינוים אשר יהיה"), וקביעתו של בית המשפט המחוזי אינה בגדר יצירת חוזה חדש כטענת המערער אלא אך פרשנותו הטבעית של החוזה. בשולי הדברים אעיר כי עצם העלאת הטענה על ידי המערער כי "דמי שימוש" אינם "תשלום קבוע" מעוררת תמיהה מסוימת בהתחשב בפנייתו למשיבה מחודש דצמבר 2016, בה ביקש להפחית את סכום "התשלום הקבוע" המשולם על ידו ועל ידי יתר דיירי הבניין בו הוא מתגורר. נוכח המסקנה האמורה בדבר פרשנותו של החוזה לא ראיתי צורך להידרש לבקשת המשיבה להוספת אסמכתא בדמות תקנות הגז והדו"ח. אציין רק, בכל הנוגע לתקנות הגז, כי כמפורט לעיל המערער עצמו ביקש להסתמך על דברי חקיקה שונים ומגוונים על מנת לפרש את המונח "דמי שימוש" בחוזה; ולכן תמוהה התנגדותו כעת לניסיון המשיבה ללמוד על פרשנות המונח מתקנות הגז העתידיות, העוסקות בהקשר הספציפי הרלוונטי לענייננו. מכל מקום כאמור, נוכח התוצאה אליה הגעתי לא ראיתי צורך להרחיב בדברים מעבר לכך. אוסיף כי גם את יתר טענות המערער לא מצאתי לקבל. אף אם אניח שקיימת בענייננו יותר מפרשנות סבירה אחת לחוזה, אין מקום ליתן משקל מכריע לכלל הפירוש נגד המנסח כמשאלת המערער, שעה שמדובר בכלל פרשני בעל אופי משני, דהיינו יש לנקוט בו רק במקום שקיים ספק פרשני (רע"א 6810/21 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ברנובייט בע"מ, פסקה 14 (20.10.2022)). כמו כן, לא מצאתי ממש בטענות המערער בנוגע ל"הודאת בעל דין" נוכח דבריו של בא-כוח המשיבה בדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי ביום 30.6.2021 בהתייחס לשאלה האם רכיב הביטוח נכלל ב"דמי שימוש". מעיון בפרוטוקול כלל לא ברור כי הדברים נאמרו באופן פוזיטיבי, להבדיל מאמירה לפיה ייתכן שניתן לדון על כך. מכל מקום, אין בכך כדי לשנות מהפרשנות המתבקשת של המונח דמי שימוש כמפורט לעיל, המבוססת על לשונו של החוזה, מהותו וציפיות הצדדים במסגרתו. ולבסוף, לא מצאתי מקום להתערב בהוצאות שנפסקו לחובת המערער על ידי בית המשפט המחוזי, ואף לא בהימנעותו מלפסוק גמול ושכר טרחה למערער ולבאי-כוחו. מדובר בקביעות המסורות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ולא מצאתי הצדקה כלשהי לשנות מהן. בכל הנוגע לפסיקת הגמול למערער אעיר בפרט, כי מדובר במקרה הרחוק מגדרם של המקרים המיוחדים המצדיקים פסיקת גמול כאשר לא אושרה התובענה הייצוגית (ראו בעניין זה: סעיף 22(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; עע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל – מנהל המכס ומס בולים‏, פסקה 20 (27.12.2010)). לסיכום, אמליץ לחבריי כי נדחה את הערעור ונחייב את המערער בהוצאות המשיבה בסך של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' כשר: כעניין שבמשמעות מילולית גרידא, המונחים "תשלום קבוע" ו-"דמי שימוש", אינם מונחים בעלי משמעות זהה. נראה שאף צודק המערער בטענתו שככלל, ובמישור הלשוני המובהק, "דמי שימוש" יכולים להיות, במקרה המתאים, מקרה ספציפי של "תשלום קבוע". ברם, לדעתי, לא זו השאלה שעומדת לדיון: כפי שציין חברי, השופט ד' מינץ, בחוות דעתו לעיל, השאלה העומדת לדיון הינה פרשנותו של סעיף 6 לחוזה שבין המשיבה לבין לקוחותיה. המונח "תשלום קבוע" אינו מופיע בחוזה, אלא בהוראת סעיף 13ב(ב3) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן) (בהתאם לתיקון משנת 2018), שעניינה בחובת הפירוט בחשבונית או בהודעת תשלום. השימוש במונח "דמי שימוש", במסגרת החוזה בין המשיבה לבין לקוחותיה קדם אף לתיקון הרלוונטי בחוק הגנת הצרכן ואין הוא חייב להתפרש לפיו. כמו כן גם תשלום שהינו בגדר "תשלום קבוע", במשמעותו בסעיף 13ב(ב3) לחוק הגנת הצרכן, יכול וייגבה על ידי חברת הגז ויכול שלא. במילים אחרות: הקביעה שהתשלום שגובה חברת גז בהתאם לחוזה שבינה לבין לקוחותיה (ובנסיבות דנן – תחת הכותרת "דמי שימוש"), הינו "תשלום קבוע" במובן הוראת חוק הגנת הצרכן, אין בה, לדעתי, כדי לבסס קביעה לפיה "דמי שימוש" והמשמעות הרחבה הניתנת למונח "תשלום קבוע" בחוק הגנת הצרכן, חד הם. יחד עם זאת, לשאלה, שהיא כאמור זו שעומדת במחלוקת בעניין דנן – מהו הפירוש הנכון של המונח "דמי שימוש", בחוזה שבין המשיבה לבין לקוחותיה – דעתי כדעתו של חברי וכדעת בית המשפט קמא: הכוונה לתשלום עבור הפעולות והשירותים השוטפים הנלווים להספקת הגז לצרכן והמאפשרים את הספקת הגז לביתו (ובגבולות הוראת צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירים מרביים למוצרי נפט), תשנ"ו-1996). מסכים אני עם חברי שכך מתבקש מהקשרם של המילים "דמי שימוש" בחוזה בין המשיבה לבין לקוחותיה כמו גם מהציפיות הסבירות של הצרכן שהתקשר עם המשיבה בחוזה זה. כמו כן, סבור אני שמסקנה זו דווקא מתחזקת מהוראת סעיף 13 לחוזה, לפיה: "לשם הסרת ספק מוסכם בין הצדדים שמחיר הגז, גובה הסכומים שעל הצרכן לשלם לחברה כאמור בסעיף 6 לעיל, מחיר העברות או שינויים, מחיר התיקונים והחלפת ציוד, חלקים ואביזרים גובה דמי השמוש בציוד וכן כל תשלומים אחרים שיגיעו מאת הצרכן לחברה יקבעו מדי פעם בפעם אך ורק על ידי החברה, באישור הרשות המוסמכת במידה ויש הוראה חוקית המחייבת זאת והצרכן מתחייב לשאת בהם ולשלמם לחברה" (ההדגשות הוספו – י' כ'). ללמדך שהמונח "דמי השימוש בציוד" והתיבה "הסכומים שעל הצרכן לשלם לחברה כאמור בסעיף 6 לחוזה", אינם זהים. מעבר לצורך אוסיף כי מקובלת עליי גם עמדתו של בית המשפט קמא, לפיה אף לו ניתן היה לסבור שהשימוש במונח "דמי שימוש" מאפשר לבסס תובענה ייצוגית לעניין מרכיב כזה או אחר שהמשיבה כוללת תחת מונח זה, הרי שבנסיבות דנן, והואיל והחיוב תואם את הדין ואת ציפיותיו של הצרכן, והקושי הנטען הוא במונח בו נעשה שימוש, היה מקום לדחות את בקשת האישור שהגיש המערער וזאת מכוח שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט (וראו לעניין זה: ע"א 6007/21 מסאלחה נ' עיריית עפולה, פסקה 8 לפסק דינה של השופט ע' ברון (26.12.2021); עע"מ 7639/20 עזר נ' עיריית רחובות, פסקה 29 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (2.7.2023); רע"א 4481/20 קירשנר נ' לוינשטיין, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (6.6.2023)). טענתו של המערער לפיה היה מקום לפרש את החוזה כדרכו כדי "לחנך פירמות [...] להקפיד על ניסוח חוזיהן...", רק מחזקת את עמדתי האמורה. מהטעמים שפורטו לעיל מסכים אני לדעתו של חברי כי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏ט"ו בשבט התשפ"ד (‏25.1.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22070870_N06.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1