נפז בן כאמל נג'אר נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7085/93 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' ביניש המערער בע"פ 7085/93: 1. נפז בן כאמל נג'אר המערער בע"פ 174/94: 2. מחמוד גלבאן המערערים בע"פ 3194/95: 3. סאלם חסן 4. גמאל עאצי נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.1193 בתיק פ.ח. 143/93 שניתן על ידי כבוד השופטים: א. לוי, ד. ברלינר, ע. קפלן-הגלר תאריך הישיבה: י"ח בשבט תשנ"ז (26.1.97) בשם המערער בע"פ 7085/93: עו"ד א. מסטרמן בשם המערער בע"פ 174/94: עו"ד ע. גבאי בשם המערערים בע"פ 3194/95: עו"ד א. דואני בשם המשיבה: עו"ד י. למברגר פסק-דין השופט א. גולדברג: 1. המערערים בשלושת הערעורים הם תושבי רצועת עזה. כתב האישום שהוגש נגדם כולל שני אישומים. באישום הראשון הואשמו בעבירה של התפרצות וגניבה, לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין). העובדות הנוגעות לאישום זה הן כי המערערים נסעו בתאריך 7.1.1993, יחד עם וליד אבו-דקה (להלן: וליד) ומוחסין גלבאן (להלן: מוחסין), בעל המשאית בה נסעו, למפעל לכבלים שבאזור פתח-תקוה (להלן: המפעל), במטרה לפרוץ למפעל ולגנוב ממנו רכוש. בהגיעם לאזור המפעל התפצלו לשניים: מוחסין והמערער מחמוד גלבאן (להלן: מחמוד), שהוא גיסו של מוחסין, נשארו במשאית בתוך פרדס הנמצא סמוך למפעל, ואילו יתר המערערים ווליד פרצו אליו. הללו הכינו סחורה להעמסה, והעבירו אותה לקרבת שער המפעל באמצעות מלגזה שהיתה במקום. מאוחר יותר הגיעו מוחסין ומחמוד עם המשאית לשער המפעל כדי להעמיס את הסחורה על המשאית. לרוע מזלם, הופרעה מלאכתם על ידי סיור של חברת שמירה, והמערערים נמלטו מהמקום וחזרו לרצועת עזה. מוחסין, שנותר במשאיתו, טען בפני אנשי השמירה כי טעה בדרכו, וכך הצליח לחמוק מידיהם. אף הוא חזר אחרי כן לרצועת עזה. המערערים לא הכחישו את העובדות, אולם טענו כי אין בהן כדי להביא להרשעתם בגניבה. חרף טענתם, הרשיע בית המשפט קמא את המערערים בגניבה, מן הטעם כי "סעיף 383(א)(1) של חוק העונשין מגדיר אדם כ'גונב' אם הוא 'נוטל' ו'נושא' דבר הניתן להיגנב. כזכור, הנאשמים בהתפרצות ... ריכזו את הסחורה המיועדת להיגנב ליד השער עד לבואה של המשאית, ולצורך זה עשו שימוש במלגזה שחנתה בתוך חצר המפעל. בכך די כדי לענות על הגדרתה של עבירת הגניבה". 2. המחלוקת היחידה ככל שמדובר באישום הראשון היא, על כן, אם התקיימו יסודות ה"נטילה" ו"הנשיאה" שבסעיף 383(א)(1) בצרוף סעיף 383(ג) לחוק העונשין, למרות שהמערערים לא נטלו עמם את הרכוש והשאירוהו בתחום המפעל בעת שנמלטו. במלים אחרות, האם יש בנסיבות אלה לאמץ את התיזה של "שבריר האינטש", לפיה די בהזזת החפץ ממקומו, כדי למלא את דרישת הנטילה והנשיאה, אפילו נשאר החפץ בתחום שבשליטת הבעלים? על הלכת "שבריר האינטש", שנהגה באנגליה עד לשינוי הדין בעקבות ה- THEFT ACT משנת 1968 ומשנת 1978, ואשר זכתה להתייחסות גם בארץ, אמר פרופ' ש"ז פלר ("יסודות בדיני עונשין", כרך ב', עמ' 107) כי "גישה זו נעדרת כל תשתית עקרונית, שכן כל הסברה הוא במגמה לחלץ בזמנו את המשפט האנגלי ממצוקת העדר ענישה בגין ניסיון". 3. הערך החברתי המוגן על ידי עבירת הגניבה, הוא שמירה על זכות הבעלות והחזקה בנכס. משכך, הרי שעל פני הדברים אין בהזזת חפץ ממקומו, כדי לשלול מבעליו את השליטה בו. הזזה כזאת אכן יכולה להיות צעד לעבר השלמת הגניבה, אולם הערך המוגן עצמו לא נפגע בהכרח מעצם ההזזה. לפיכך, אם הוזז החפץ ממקומו, יש לקבוע את עיתוי השלמתה של הגניבה, לא על פי הפעולה הפיזית כשהיא לעצמה, אלא על פי תוצאתה. דהיינו, אם עקב ההזזה נפגע כוחם של הבעלים לשלוט בנכס. כאשר מעביר הנאשם את החפץ לשליטתו, מושלמת עבירת הגניבה, גם אם נשאר החפץ בשטח שבשליטת הבעלים. לא כן כשהשליטה בחפץ ממשיכה להיות בידי הבעלים גם אחרי הזזתו של החפץ. לפיכך, כשמטמין הנאשם חפץ קטן בכיסו, או בתיקו, משלים הוא בכך את עבירת הגניבה, גם אם טרם יצא מביתו של בעל החפץ. כשם שמושלמת הגניבה אף בהזזת חפץ ממקומו, אם שליטת הבעלים מותנית בהימצאות החפץ במקום מסויים המיועד לו. דוגמא אחרונה זו היא שהיתה ביסוד העובדות בע"פ 4086/91, 4138 (מימון נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 868), ועל כך אמר השופט מצא (בעמ' 879): "אין בידי לקבל את השקפת הסניגורית המלומדת, שכל עוד לא הוצאו החבילות משטחה של ממ"ן, לא יצאו הן משליטתה, ולא נקנתה בהן שליטה למימון. בפרשיות בהן לובנה סוגיה זו צוין, כי יש נסיבות בהן מושלם מעשה הגניבה גם בטרם הוצא הרכוש הגנוב מרשות היחיד של בעליו או של הזכאי להחזיק בו (ראה: ע"פ 569/73, 91/74 אלבו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 407, דברי השופט ויתקון בעמ' 414-413; וכן ע"פ 535/78, 571/78, 648/78 קטורזה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 517, דברי השופט שמגר בעמ' 525). בענייננו אין המדובר, אמנם, בחפץ זעיר, שהנוטל מטמינו בתוך כיסו, בעודנו בתחום חצריו של בעל החפץ, ובכך מעבירו משליטת בעליו לשליטתו שלו. ענייננו הוא בנטילה של חבילות סחורה גדולות, שאינן ניתנות לטלטול בתוך כיסו, או בתוך תיקו של הגנב. אך החבילות ניטלו מאת גוף ארגוני גדול, שקיום שליטתו בנכס מותנה בהימצאותו במקומו המיועד; והדין האמור יאה, לדעתי, גם למקרה מסוג זה". הנה כי כן, כל עוד לא נפגע פוטנציאל השליטה של בעל הנכס ברכושו, ובידו לנהוג בנכס מנהג בעלים, על אף הזזתו, לא נעברת עבירת הגניבה. 4. בענייננו, לא שללו המערערים את יכולת השליטה הפוטנציאלית של הבעלים ברכושם שנערם ונשאר ליד שער המפעל. לפיכך, לא הושלמה עבירת הגניבה, ואת הרשעת המערערים בעבירה לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין יש להמיר בהרשעה לפי סעיף 407(א) לחוק. 5. המערערים לא אמרו נואש וכישלונם ביום 7.1.93 לגנוב רכוש מהמפעל לא מנע מהם לחזור אליו שנית ביום 15.2.93 לאותה מטרה עצמה. אך הפעם היתה התוצאה טרגית. ארוע זה, שהוא נשוא האישום השני הביא להרשעת המערערים בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין ביחד עם סעיף 28 לחוק, ובעבירה של שוד מזוין לפי סעיף 402(ב) לחוק. המערער סאלם אבו שאב (להלן: סאלם) הורשע, ברוב דעות, גם בעבירת קשר, לפי סעיף 499(1) לחוק, בעוד שיתר המערערים זוכו מעבירה זו. 6. תמצית העובדות הנוגעות לאישום השני היא כי ב15.2.93- יצאו המערערים מעזה במשאיתו של מוחסין, כשהפעם נוהג בה מחמוד. בנוסף למערערים היו במשאית שניים שהיו מבוקשים על ידי כוחות הביטחון, ג'יהאד אלדגמה ועסאן אלג'ורוף (להלן: המבוקשים), וכן וליד, ומחמד אלשאמי (להלן: אלשאמי). המבוקשים היו מצויידים באקדחים. פניהם של השבעה היו לעבר המפעל, כשהגיעה החבורה לפרדס הסמוך למפעל, נשאר מחמוד במשאית, בעוד שחבריו התקדמו ברגל לכיוון המפעל. לאחר שהמבוקשים ואתם סאלם נכנסו לשטח המפעל רצחו המבוקשים את השומר שהיה במשרד ונטלו את נשקו. אותה שעה נשארו המערער נפז נג'אר (להלן: נפז) והמערער ג'מאל אבו עאצי (להלן: ג'מאל) מחוץ למפעל. לאחר שמערכת האזעקה של המפעל הוצאה מכלל שימוש, ושער המפעל נפרץ באמצעות מלגזה שהיתה במקום, הכניס מחמוד את המשאית פנימה (אחרי שסאלם וג'מאל קראו לו), ובעזרת המלגזה הועמסו על המשאית כבלי חשמל שהיו מונחים בחצר המפעל. המערערים והאחרים גם גנבו חפצים נוספים שהיו במפעל, לרבות שעון ומצית של השומר. לאחר כל זאת נסעו אלשאמי, וליד, מחמוד, נפז וג'מאל במשאית העמוסה חזרה לרצועת עזה, ופרקו את הרכוש הגנוב בחצרו של אלשאמי. סאלם והמבוקשים המתינו עד עלות השחר ואז חזרו אף הם לרצועת עזה, בכוחות עצמם. המבוקשים שעסקו במכירת הרכוש הגנוב, העבירו באמצעות סאלם, סכום כסף לנפז, למחמוד ולג'מאל, כחלקם בשלל. 7. לאחר פסק הדין של בית המשפט קמא נכנס לתוקפו חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994- (להלן: תיקון מס' 39). כיוון שהרשעת המערערים מבוססת על הוראות חוק העונשין טרם תיקונו, מתחייבת בחינתה מחדש של התשתית המשפטית להרשעת המערערים, וזכאים הם להנות מהדין המקל מבין שני הדינים: זה שטרם התיקון וזה שלאחריו (סעיף 5(א) לחוק העונשין לאחר תיקון מס' 39). 8. שלושת הנושאים המחייבים בחינה משפטית מחודשת, נוגעים לדיני השותפות; לעבירה נוספת מסתברת; ולהגנת הכורח. אשר לדיני השותפות לא היתה משמעות לפי סעיף 26 לחוק שלפני תיקון מס' 39, להבחנה בין מעמדו של המבצע העיקרי ובין מעמדו של המסייע. תיקון מס' 39 שינה את הגדרת השותפים, וקבע כי עונשו של המסייע הוא "מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל ביצועה העיקרי" של העבירה. ההוראה שבסעיף 28 לחוק שלפני תיקון מס' 39 בדבר עבירה נוספת מסתברת, הוחלפה ושונתה בתיקון מס' 39, ונקבעה בו ההוראה שבסעיף 34א שעניינה "עבירה שונה או נוספת". לגבי הגנת ה"כורח" החליף תיקון מס' 39 את סעיף 21 הקודם בסעיף 34יב. אשר לעבירת הקשר הוסיף תיקון מס' 39 את סעיף 499(ב) לחוק העונשין, ולפיו "הקושר קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה'". בית המשפט קמא זיכה (ברוב דעות) את מחמוד, נפז וג'מאל מעבירת הקשר, והרשעתם ברצח ובשוד לא היתה מבוססת על אחריותם כקושרים. סאלם הורשע אמנם בעבירת הקשר, אך הרשעתו ברצח ובשוד, אף היא לא נסמכה על אחריותו כקושר. מטעם זה מתייתר הצורך לדון בערעורים שלפנינו במשמעות השינוי שחל בתיקון מס' 39 במידת אחריותו של קושר. 9. עיקר טענתם של המערערים היא כי לא היתה להם יד ברצח. מניעיהם וכוונותיהם לא היו זהים לאלה של המבוקשים. האחרונים כפו עצמם עליהם, ובאו למפעל ממניע לאומני ובמטרה לגנוב את נשקו של השומר, ואילו הם (המערערים) גנבים "פשוטים" שמעייניהם ברכוש בלבד. לא היתה מצדם חבירה רצונית אל המבוקשים. נסיעתם המשותפת למפעל עם המבוקשים, הידועים כאלימים שאינם מהססים לפגוע במי שממרה את פיהם, באה רק עקב דרישתם (של המבוקשים) מהם כי יעשו כן. מטעם זה גם לא הסגירו את המבוקשים לשלטונות בדרך מעזה למפעל, ולא נמלטו מפניהם. פחדם מידם הארוכה של המבוקשים שתשיג אותם ואת בני משפחותיהם, הוא שהביאם לשתף פעולה עמם. 10. בהקשר לאלימותם של המבוקשים אמר מחמוד בחקירתו במשטרה כי ראה את הנשק אצלם עוד כשיצאו מעזה. כשנשאל מהי המשמעות של "מבוקש", ענה כי "זה מג'נון, הוא לא מפחד מאף אחד יורה בכל אחד, הורג בלי הבחנה". כן נשאל מה יתרחש אם שומר יפתיע מבוקש בזמן גניבה, ועל כך השיב: "מבוקש כן יהרוג. כי כל אחד שירצה לתפוש מבוקש הוא יהרוג אותו. גם אם הוא הולך לגנוב ויפתיעו אותו הוא יהרוג בלי הבחנה. כי זה מג'נון, והוא מסוגל להרוג גם יהודים וגם ערבים". נפז אף הוא אמר כי ראה את נשקם של המבוקשים עוד בצאתם בעזה. כן אמר כי ראה את שיטות פעולתם של המבוקשים, וכי הם מביאים אנשים והורגים אותם באמצע הכפר. לדבריו עושה מבוקש "כל דבר שהוא רוצה. יורה בלא הבחנה, והורג ללא הבחנה. הוא לא מפחד מאיש הוא מסוגל לעשות מה שאני לא הייתי עושה". אם היו המבוקשים נתקלים בשוטר "הם היו יורים בו בלי חשבון". לדברי סאלם, מוכרות לו דרכי התנהגותם של המבוקשים, וכי המבוקש אשר מופתע על ידי שומר "לא יעשה חשבון הוא יהרוג". דברים דומים על התנהגותם האלימה של המבוקשים מסר גם ג'מאל. 11. השופט א' לוי, אב בית הדין בבית המשפט קמא, לא קיבל את טענת המערערים כי המבוקשים "אנסו אותם להצטרף לביצוע העבירות". ברור לו "לחלוטין שהם גמרו אומר לשוב למפעל ... על מנת להשלים את מה שבחודש ינואר 93 נכשלו בו, בעת שמלאכתם הופרעה על ידי רכב של חברת השמירה". למערערים היה גם "ברור שעל מנת לבצע את הגניבה יצטרכו להתגבר על השומר, וענין זה יהיה כרוך בהפעלתה של אלימות. ובמלים אחרות האפשרות שיצטרכו לגרום למותו של אדם תוך כדי ביצוע הגניבה, היתה לנגד עיניהם של הנאשמים ולפיכך גם לא הופתעו ממנה. העובדה שעל אף כל זאת ניגשו לבצע את העבירות, היא המלמדת שהם גם היו ערוכים לגרוע מכל - להמית את השומר. הדגש ששמו הנאשמים בעדותם על אופיים של 'המבוקשים', רק מחמירה את מצבם, שהרי בנסיבות כאלה גרימת מותו של השומר שוב אינה ענין של 'אפשרות סבירה' אלא מה שניתן להגדיר כ'וודאות מוחלטת' כמעט". המערערים גם "ידעו היטב שבצידה של עבירת הגניבה עתידים המבוקשים לבצע עבירה נוספת - לתפוס את נשקו של השומר ... כל הנאשמים היו מאוחדים בדעה שהמבוקשים אינם בוחלים באמצעים, גם לא מרצח, ועל כן הכל היו צריכים להניח, ובמידת סבירות גבוהה ביותר שהגניבה המתוכננת תהיה כרוכה גם במעשה רצח, הואיל וקשה להניח שהשומר ימסור את נשקו לתוקפיו ללא מאבק. העובדה שעל אף כל אלה יצאו הנאשמים לדרכם מלמדת שהם השלימו עם העתיד להתרחש, ואף נתנו לכך את ידם, מי פחות ומי יותר". מסקנתו של השופט א' לוי היתה, על כן, כי לכל אחד מהמערערים "אחריות ישירה לתוצאה הסופית, אף אם לא כולם השתתפו בפועל בגרימת מותו של המנוח. מסקנה זו מתחייבת מהוראותיו של סעיף 28 של חוק העונשין, התשל"ז1977-". זאת, תוך דחיית טענתם של המערערים כי ראויים הם לחסות בצילה של הגנת ה"כורח" שבסעיף 21 לחוק העונשין. שכן, "מי שמבקש שהגנת החוק תוענק לו, ובדרכו נקרית הזדמנות לבקש ולקבל את הגנתם של שוטרים או אנשי צבא, חייב לעשות שימוש בשירותיהם של אלה, ועינינו הרואות שאיש מהנאשמים לא פעל כך, וענין זה לבדו יש בו ללמד שמעשי העבירה לא נכפו עליהם, וההיפך הוא הנכון - הם נרתמו לו מרצונם". 12. גם לדעת השופטת ד' ברלינר, חברו כל המערערים כדי לפרוץ למפעל ולגנוב ממנו. "לחבורה זו של גנבים (הנאשמים בתיק זה) הצטרפו 'מבוקשים' שבעיקרו של דבר ביקשו אף הם לגנוב אלא שהם רצו לצרף לכך גם גניבת נשק, וצרפו לכך את עצם היציאה לפריצה המתוכננת כשהם חמושים בנשק". המערערים ידעו, שעה שיצאו לדרך, כי מדובר גם בגניבת נשק, ודי "בידיעה זו כדי להפוך את הרצח ל'תוצאה מסתברת' במובנו של מונח זה לפי סעיף 28 לחוק העונשין". השופטת ברלינר סברה אף היא כי לא קמה למערערים הגנת כורח, "לפחות לא בשלב שבו היו כבר בזירת העבירה. לכל אחד מהנאשמים היתה אפשרות לברוח מהמבוקשים ומביצוע המעשה, ולו במחיר סיכון לעצמם ולמשפחתם בעתיד, ואין להרחיב הגנת הכורח גם למצבים מעין אלה". "עדיפותם המספרית של הנאשמים הקנתה להם לפחות אופציה להתנגדות וגם ענין זה 'מחליש' את הגנת הכורח". עוד הוסיפה השופטת ברלינר כי הרשעת המערערים אינה מבוססת בהכרח על סעיף 28 לחוק העונשין, הגם שאיננה שוללת אפשרות זו. שכן, כל אחד מהמערערים שותף לביצוע הרצח לפי סעיף 300(א)(3) ביחד עם סעיף 26(1) או 26(4) לחוק העונשין. 13. לדעת השופטת ע' הגלר-קפלן "בצאת הנאשמים 1, 2 ו4- (מחמוד, נפז וג'מאל - א.ג.) לדרך מהרצועה - היו הם תחת כורח כהגדרתו בחוק העונשין סעיף 21". לדעתה, "אף אם היה בלב שלושת הנאשמים הנ"ל רצון לצאת פעם נוספת לבצוע התפרצות וגניבה - לא עם המבוקשים רצו לבצע אקט פלילי זה אלא בחברותא שלהם ובמועד שהיו הם קובעים". "האיום המוחשי והמיידי בו היו נתונים" אינו נתון בספק. ואף אם "ידעו על המטרה הבלתי חוקית (לשדוד את הנשק מהשומר - א.ג.) - שלא בהסכמתם, אותה עת [אלא בגלל] כפיה תוך חשש לחייהם וחיי יקיריהם כאשר הסכנה מידית וברורה 'הסכימו' ליטול חלק במשימה". אולם אין לראות את ה"כורח" כמתמשך לגבי המערערים הנ"ל גם לאחר שיצאו מרצועת עזה, בעוד שסאלם "מעולם לא היה תחת כורח". לדעת השופטת הגלר-קפלן יש לראות את "ארבעת הנאשמים איש על פי מועדיו ומעשיו ... כמי שחברו יחדיו למבוקשים והאחרים להשגת המטרות הבלתי חוקיות כפי שנמנו, על הנפקות המשפטית הנובעת מכך". 14. נפתח בטענת הכורח. טענה זו לא יכולה לעמוד לסאלם, אשר מלכתחילה לא פעל תחת איומים. לגבי מערער זה היתה תמימות דעים בבית המשפט קמא כי הוא פעל מתוך הזדהות ושיתוף פעולה מלא עם המבוקשים. אשר ליתר המערערים, ציינה השופטת ברלינר כי אינה מתעכבת על נושא הגנת הכורח, כיוון שהיא שותפה לדעה "שלא קמה לנאשמים במקרה זה הגנת כורח לפחות לא בשלב שבו היו כבר בזירת העבירה". כל אחד מהמערערים יכול היה "לברוח מהמבוקשים ומביצוע המעשה, ולו במחיר סיכון לעצמם ולמשפחתם בעתיד, ואין להרחיב הגנת הכורח גם למצבים מעין אלה". השופטת הגלר-קפלן סברה, כאמור, כי למערערים הנ"ל לא עומדת טענת כורח לאחר שעזבו את רצועת עזה. 15. הדין הקודם, טרם תיקון מס' 39, לא החיל את הגנת הכורח על מעשה רצח או עבירה נגד המדינה שעונשה מוות. כן הכיל סעיף 21 לחוק את דרישת המידיות שבסכנה שנשקפה לנאשם. הגנת הכורח לא עמדה למי שהיתה לו הזדמנות לסכל את המזימה על ידי פנייה למשטרה או להמלט (ע"פ 250/84 הוכשטט נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 813, 832; ע"פ 558/73 חקק נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 596, 600-599). פרופ' פלר בספרו (שם, בעמ' 381) אומר לענין זה: "חומרת הסכנה מתקשרת קשר הדוק עם עיתויה, מבחינת מומנט ההפעלה של האיום עצמו וסיכויי מימושה בזמן. סכנת המימוש, כשהיא שלובה עם האיום עצמו צריכה להיות מידית; המאיים אינו משאיר למאויים שהות להרהר בעניין, ובעיקר אינו מאפשר לו בחירה בכל דרך אחרת מזו שבין קבלת הסכנה של הגשמת האיום לבין ציות לדרישת המאיים כתמורה להסרת האיום". מכאן, שעל פי ממצאיו של בית המשפט קמא לא היה מקום לקבל את טענת הכורח על פי סעיף 21 לחוק, כנוסחו לפני תיקון מס' 39, לאחר שהגיעו המערערים לתחום מדינת ישראל. 16. סעיף 34יב לחוק קובע היום כי: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו, ושאנוס היה לעשותו עקב כך". על פי סעיף זה חלה הגנת הכורח על כל עבירה, ובוטל הסייג כי היא לא חלה על מעשה רצח או עבירה נגד המדינה שעונשה מוות. כן משתרעת ההגנה גם על מעשים שעשה הנאשם תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו ברכושו שלו או של זולתו. דרישת המידיות אף היא אינה מופיעה בסעיף זה. דרישת הסעיף היא כי הסכנה הנשקפת מהאיום תהיה מוחשית, דהיינו שידע המאויים כי האיום הוא של ממש, ואת שצפוי לו אם לא ייכנע לאיום, ועקב כך אנוס היה לעשות את המעשה. דרישה אחרונה זו מלמדת כי עקב הסכנה המוחשית מהאיום על המאויים לעמוד בפני בחירה: לבצע את המעשה האסור תוך כניעה לאיום, או לא לבצע את המעשה האסור ולעמוד בפני הסכנה המוחשית של פגיעה חמורה בו או בזולתו. משמע, שאם קיימת בפני המאויים אלטרנטיבה שלישית, לסכל את האיום, אין הוא נכנס לגדרה של ההגנה. כפי שטען עו"ד למברגר, בא כוחה המלומד של המדינה, "הרעיון שמאחורי הגנות האילוץ כולן (הגנה עצמית, צורך, כורח) הוא מתן ביטוי משפטי למצב של ברירה בין רעות. התפיסה היא שיהיו מצבים בהם חייבים להתחשב באנשים שעמדו לנוכח איום חמור ואמיתי, וכיוון שנקלעו למצוקה אמיתית נאלצו לבחור ברעה הפחותה בין השתיים (תפיסה של צידוק) או העדיפו את האינטרס הקרוב אליהם על פני אינטרס הזולת (תפיסה של פטור). נאשם שבוחר בדרך הקלה, ואינו מוכן לנצל את מצב העניינים העובדתי על מנת להתחמק מעצם הבחירה בין האלטרנטיבות - אינו ראוי להגנת החוק". 17. בענייננו, אף אם חששו המערערים כי אם לא ייענו לדרישת המבוקשים, הידועים כאלימים, יבולע להם או לבני משפחותיהם, אין כל ראיה כי המבוקשים אכן היפנו כלפיהם איום כלשהו. איום לעתיד, אף אם ניתן להכיר בו במסגרת הגנת הכורח, חייב אף הוא להעמיד את המאויים בפני סכנה מוחשית בעתיד, ולא די בחשש לסכנה באופן כללי. ולא זו בלבד, אלא שלפי קביעותיו של בית המשפט קמא ניקרו בפני המערערים, לאחר שעברו לישראל, הזדמנויות להסגיר את המבוקשים לשלטונות או לברוח מהם, והם לא ניצלו פתחי מילוט אלה. 18. ועוד. סעיף 34יד לחוק כיום, שולל (בין השאר) את תחולת הגנת הכורח "אם העושה היה מודע או אם אדם מן הישוב במקומו יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע, לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו, כי הוא עלול לעשותו במצב זה, ואם העמיד עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב ..." (גם סעיף 21 לחוק שלפני תיקון מס' 39 החיל סייג "ובלבד שלא העמיד עצמו מרצונו במצב שהביאהו לידי האונס"). ניתן, על כן, לומר כי משלא ניצלו המערערים את ההזדמנויות לפנות לרשויות החוק או להימלט, ולא ניתקו עצמם מהמבוקשים משך כל הזמן שעמד לרשותם עד הגיעם למפעל, תוך שהם מודעים לכך כי הם עלולים בסוף הדרך להשתתף מחוסר ברירה במעשה עקב האיום, הרי שבכך הכניסו עצמם לאותו מצב "בהתנהגות נשלטת ופסולה". 19. העולה מן המקובץ, כי אין ספק שלא עמדה למערערים הגנת הכורח לפני תיקון מס' 39, והגנה זו גם אינה עומדת להם לאחר תיקון מס' 39. הכרה בטענת הכורח שהעלו, אף אם היה מדובר בסכנה מוחשית מידית או עתידית, משמעה מתן חסיון מפני אחריות פלילית למי שיש סיפק בידו לפתור את מצוקתו באמצעות פנייה לרשויות החוק. מסקנה כזאת אינה ראויה לאימוץ. 20. משנדחתה טענת הכורח שהעלו המערערים, התבססה הרשעתם מכוח אחריותם לפי סעיף 28 לחוק שלפני תיקון מס' 39. על פי סעיף זה: "שניים או יותר שחברו יחדיו כדי להשיג מטרה בלתי חוקית, ובמהלך השגתה של אותה מטרה נעברה עבירה שהיא לפי טבעה תוצאה מסתברת של אותו מהלך, יראו כל אחד מהם שנכח בשעת העבירה כאילו הוא עבר אותה". היסודות שנדרשו להחלת סעיף זה היו חמישה: חבירה יחדיו; להשגת מטרה בלתי חוקית; במהלך השגת מטרה זו בוצעה עבירה; העבירה היא תוצאה מסתברת של מהלך השגת המטרה הבלתי חוקית; נוכחות בשעת ביצוע העבירה. 21. את יסוד החבירה יחדיו לפי סעיף 28 לחוק הקודם יש לבחון לפי כללי השותפות הרגילים (פלר, שם, בעמ' 330; ע"פ 35/89, 44 לוגסי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 235, 249). שותפות לעבירה אינה חופפת לעבירת הקשר לפי סעיף 499 לחוק, למרות הדמיון הלכאורי שביניהם. "הן קשירת קשר לשם ביצוע עבירה, והן יצירת יחסי שותפות סביב לביצועה, מותנות בהתקשרות בין שני אנשים או יותר; אך תוכן ההתקשרות ההיא שונה מתוכן התקשרות זו. הן עשויות להתקיים זו בצד זו, אך לא במקום זו. המפתח להבחנה ביניהן הוא אפוא במודעות לתכנים הנבדלים, מבחינה עובדתית ומבחינה נפשית. 'קשר' אינו 'שותפות' ו'שותפות' אינה 'קשר' - הם שני מושגים נבדלים מטבע ברייתם ..." (ש"ז פלר, שם, בעמ' 359). הקושרים קשר לבצע עבירה הם בכלל מי שחברו יחדיו. אולם גם מסייע, שאין לו ענין בעבירה, והמבצע העיקרי, הם בגדר מי שחברו יחדיו, על אף שלא נתקיימו יסודות עבירת הקשר. המסייע יישא, על כן, גם באחריות לעבירה הנוספת לפי סעיף 28 לחוק הקודם, מכוח דיני השותפות. מכאן, שלזיכויים של שלושה מן המערערים מעבירת הקשר אין השלכה על שאלת החבירה יחדיו. זאת גם אם לא נקבל את הדעה העולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, כי אף שלא נוצר קשר פלילי בין המבוקשים ובין המערערים ברצועת עזה (כנטען בכתב האישום), נוצר קשר (אחר) לעבירת ההתפרצות והגניבה סמוך לזירת הפשע. 22. סעיף 28 לחוק שלפני תיקון מס' 39 דרש, כאמור, כי העבירה הנוספת תהיה תוצאה מסתברת של מהלך השגת המטרה הבלתי חוקית המתוכננת. היסוד הנפשי הנדרש באשר לעבירה הנוספת, הוא הצפיה בכוח, לפי מבחן הצפיות הסבירה, כי עבירה זו עלולה להתבצע. דהיינו, אם הגיונית היה על הנאשם לצפות שעלולה להתבצע אותה עבירה, על ידי השותף האחר. המלים "... עבירה שהיא לפי טבעה תוצאה מסתברת של אותו מהלך..." בסעיף 28 הנ"ל לחוק "מצביעות על עיקרון קאוזלי ועל מבחן אובייקטיבי ומחייבות הרשעת הנאשם בעבירה הנוספת, שבוצעה על-ידי שותפו, אם נחה דעתו של בית המשפט, שאדם סביר מן היישוב היה לוקח בחשבון, שעבירה זו הינה תוצאה אפשרית צפויה מהמשימה הפלילית המתוכננת" (ע"פ 445/84 נבולסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 57, 64-63). 23. אלא שלטענת המערערים לא ביצעו המבוקשים את הרצח במהלך השגתה של המטרה הבלתי חוקית שלשמה חברו אליהם. הרצח בוצע על ידי המבוקשים בכוונה תחילה ממניעים לאומניים, כדי לגנוב את הנשק, שלמערערים לא היה כל עניין בו. ואילו היו המבוקשים עומדים לדין היו מורשעים בעבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. את טענתם סומכים הם על דבריו של הנשיא אגרנט בע"פ 377/67 (דהאן נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 197, 220) כי: "התנאי השני: כזכור, מצריך תנאי זה, שהעבירה הנדונה בוצעה תוך רדיפה אחרי המטרה המשותפת. למשל, אילו בעניננו מצא בית-המשפט שהמערער מס' 1 ירה במנהל המנוח מתוך רוגז פתאומי או כדי להתנקם בו, אזי היה מתחייב מזה שהתנאי לא נתמלא, הואיל והמניעים הללו אין ביניהם לבין מטרת השוד, ולא כלום". 24. המבוקשים באו אמנם למפעל גם מתוך מטרה נוספת שלא היתה למערערים, אולם בצדה היתה להם ולמערערים מטרה משותפת, להתפרץ למפעל ולגנוב ממנו. השימוש שעשו המבוקשים בנשק, תרם להגשמת שתי המטרות, והוא קידם גם את המטרה הבלתי חוקית המשותפת. לפיכך, אין לומר כי אין בין המטרה המשותפת ובין מעשיהם של המבוקשים ולא כלום. המדובר בביצוע עבירות נוספות שיש להן זיקה עניינית לעבירה המתוכננת. בנוסף לכך ידעו המערערים כי קיים סיכוי סביר, ואף מעבר לכך, כי במהלך ה"פעולה" יעשו המבוקשים שימוש בנשק שבידיהם כדי להגשים את מטרתם. משקיימת זיקה עניינית בין העבירות הנוספות ובין העבירה המתוכננת, והעבירות הנוספות קידמו גם את ביצוע העבירה המתוכננת, ניתן לראות גם את המערערים אחראים לעבירות הנוספות מכוח סעיף 28 לחוק שלפני תיקון מס' 39. 25. כאן אנו מגיעים לסעיף 34א לחוק העונשין הנוכחי שהחליף את סעיף 28 לחוק העונשין טרם תיקון מס' 39. סעיף זה קובע: "(א) עבר מבצע, אגב עשיית העבירה, עבירה שונה ממנה או נוספת לה, כאשר בנסיבות הענין, אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה - (1) יישאו באחריות לה גם המבצעים בצוותא הנותרים; ואולם, נעברה העבירה השונה או הנוספת בכוונה, ישאו המבצעים הנותרים באחריות לה כעל עבירה של אדישות בלבד; (2) יישא באחריות לה גם המשדל או המסייע, כעבירה של רשלנות, אם קיימת עבירה כזאת באותו יסוד עובדתי. (ב) הרשיע בית המשפט נאשם על פי סעיף קטן (א)(1) בעבירה שנקבע לה עונש חובה, רשאי הוא להטיל עליו עונש קל ממנו". בסעיף זה נעדרת הדרישה ל"חבירה"; היסוד "במהלך השגת המטרה הבלתי חוקית", הומר ביסוד "אגב עשיית העבירה"; והוסרה הדרישה ל"נוכחות". העונש הצפוי לנאשם הופחת. אם הנאשם הינו מבצע בצוותא של העבירה המקורית והעבירה הנוספת הינה עבירה של כוונה, ישא הוא באחריות לה רק כעל עבירה של אדישות (סעיף 34א(א)(1) לחוק); אם הנאשם הינו משדל או מסייע לעבירה המקורית, ישא הוא באחריות לעבירה הנוספת כעבירה של רשלנות, אם קיימת כזו באותו יסוד עובדתי (סעיף 34א(א)(2) לחוק). סעיף 34א מצמצם, אם כן, את אחריותו של השותף שלא ביצע בפועל את העבירה הנוספת, לעומת סעיף 28 לחוק שלפני תיקון מס' 39, אשר ראה את המסייע לעבירה כאילו הוא עצמו ביצע אותה. הזיקה בין העבירה המקורית והעבירה הנוספת רופפת יותר לפי סעיף 34א, ובמקום הדרישה כי העבירה הנוספת תהא כזו שלפי טבעה היא תוצאה מסתברת של אותו מהלך, די עתה ש"בנסיבות הענין אדם מן הישוב היה יכול להיות מודע לאפשרות עשייתה". 26. סעיף 34א לחוק לא יכול לחול על סאלם, אותו יש לראות כמי שביצע בצוותא עם המבוקשים את השוד והרצח. סאלם היה איש סודם ואמונם של המבוקשים מתחילת הפרשה וגם לאחריה. הוא פעל במשותף אתם, נכנס אתם למשרד בו היה השומר, והיה חלק מהחבורה שרצחה אותו, אם כי לא ירה בו בעצמו. 27. אולם סבורני כי אין לסעיף 34א תחולה גם על יתר המערערים, מסיבה שונה. כפי שמציין הנשיא ברק בע"פ 4497/93, 4389 (מרדכי ואח' נ' מדינת ישראל, שטרם פורסם): "סעיף זה עוסק באחריות שותפים, מקום בו אחד השותפים ביצע עבירה שונה או נוספת לזו שתוכננה מראש. הנחת היסוד הינה איפוא זו, כי התכנון המקורי לא כלל ביצועה של אותה עבירה שבוצעה הלכה למעשה. מכאן, שאם עבירה פלונית נכללה מראש בתכנון המקורי, אין הוראת הסעיף חלה כלל. לעניין אי תחולתו של סעיף 34א לחוק העונשין, אין נפקא מינה אם עבירה פלונית עמדה במרכז התכנון הפלילי, או אם עבירה זו נצפתה כאפשרות העשויה להתרחש, גם אם היא אינה עומדת ביסוד התכנון הפלילי וגם אם העבריינים היו אדישים כלפי התרחשותה. אכן, עבירה היא 'שונה' או 'נוספת' רק כאשר זו לא נצפתה בתכנון המקורי, ואילו אדם מן הישוב, יכול היה להיות מודע לאפשרות התרחשותה. כאשר עצם ביצועה של העבירה היה צפוי בתכנון המקורי, אין לראות בה עבירה שונה או נוספת, והאחריות בגינה תיקבע על פי דיני השותפות הרגילים ... נמצא, כי יש מקום להבחין בין המצבים הבאים: מקום שעבירה פלונית היא חלק מהתכנון המקורי, האחריות בגינה היא על פי דיני השותפות הרגילים - ובמבצעים בצוותא, השותפות הישירה בגדריו של סעיף 29 לחוק העונשין - ואין תחולה להוראת סעיף 34א לחוק העונשין. הוא הדין אם עבירה פלונית אינה חלק מהתכנון המקורי, אך העבריינים היו מודעים לאפשרות עשייתה. גם במקרה זה אין תחולה להוראת סעיף 34א לחוק העונשין, והאחריות בגין אותה עבירה תיקבע על פי דיני השותפות הרגילים (ראה ע"פ 4188/93 הנ"ל, בעמ' 550). מקרה שלישי הוא זה שבו עבירה פלונית אינה חלק מהתכנון המקורי, ואף, אין לגביה מודעות בדבר אפשרות עשייתה. עם זאת, אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה. אפשרות זו - והיא היחידה - נדונה בסעיף 34א לחוק העונשין". אם היה השותף לעבירה המקורית מודע לאפשרות ביצועה של העבירה הנוספת, אין עבירה זו לדידו בגדר סטייה מהמתוכנן, והריהו שותף גם לעבירה הנוספת. 28. בענייננו, לא יכול להיות ספק מדבריהם של מחמוד, נפז, וג'מאל, עצמם, כי הם היו מודעים בפועל לאפשרות כי המבוקשים יעשו שימוש בנשק שהיה ברשותם, וכי יש להחליט אם להרשיע גם מערערים אלה בשוד וברצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק, על פי חלקם ומידת אחריותם לפי דיני השותפות הרגילים (ולא מכוח סעיף 34א לחוק). 29. מהו, אם כן, מעמדם של שלושת המערערים הנ"ל במסגרת ביצוע העבירות שבאישום השני? המבצעים בצוותא "הם השותפים הראשיים בביצוע העבירה. השותפות ביניהם מתבטאת בכך שהם נטלו חלק בביצוע העבירה כמבצעים ישירים. הם משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית" (מדברי הנשיא ברק בע"פ 2814/95, 2813, 2796 פלונים נ' מדינת ישראל, שטרם פורסם; ההדגשה אינה במקור). אכן, "מבחינת היסוד העובדתי לא נדרש כי כל אחד מהמבצעים בצוותא יבצע בעצמו את כל היסודות העובדתיים של העבירה". "המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקציונלית - מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשיה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתוכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט - יחד עם האחרים - על הפעילות כולה ... המאפיין את המבצעים בצוותא הוא שהם מהווים יחדיו יד אחת השולטת על הביצוע" "מבחינת היסוד הנפשי, נדרש, כי לכל אחד מהמבצעים בצוותא יהא היסוד הנפשי של העבירה אותה הם מבצעים. כן נדרש כי הם יהיו מודעים לכך שהם פועלים בצוותא" (ע"פ 2814/95 הנ"ל). 30. המסייע לפי סעיף 31 לחוק העונשין, הוא "שותף עקיף ומשני ... הוא מצוי מחוץ למעגל הפנימי של הביצוע. הוא גורם 'חיצוני'. אין הוא יוזם הביצוע ואף לא משדל לביצועו. תרומתו מתבטאת בכך שהוא מסייע (במעשה או במחדל) ביצירת התנאים לביצוע העבירה על ידי העבריין העיקרי. תרומתו היא בגדר 'אמצעי עזר' (פיזי או נפשי) ... המסייע תורם תרומה לביצוע העבירה, שהיא 'מחוץ' לביצוע הישיר, אם כי היא מסייעת לו" (ע"פ 2796/95 הנ"ל). 31. ודוק, לא כל מי שיצר תנאים לביצוע עבירה, הוא בגדר "מסייע", אף אם היה מודע לכך כי אלה יתרמו לביצוע עבירה. כפי שנאמר בע"פ 5544/91, 5554, 5555 (מויאל ואח' נ' מדינת ישראל, שטרם פורסם): "על מנת שהתנהגות תצא מגדר העבירה של מתן אמצעים לפי סעיף 498 לחוק העונשין, ותכנס בשערי סיוע לביצוע העבירה, היא צריכה להיות בעלת 'יעוד מוחשי' ... משמעות הדבר כי לא די בכך שהנותן מודע לכך כי ה'דבר' שהוא מספק עלול לשמש בידי המקבל לביצוע פשע כלשהו (או להקלת ביצוע). כדי שיחשב הנותן למסייע, צריכה הנתינה להיות מלווה בכוונה לסייע לאותה עבירה שבוצעה ולא לעבירה כלשהי ... אם כי, אין על הנותן להיות מודע לעבירה על כל פרטיה, כפי שנעברה על ידי המבצע ... ... כדי שניתן יהא להרשיע אדם כמסייע ולא לפי סעיף 498 לחוק העונשין, יש לבחון תחילה אם ניתן לומר שלמבצע העבירה היה יעד מוחשי ... שנית, מהו היקף הידיעה הנדרש מנותן ה'דבר', על היעוד המוחשי של המבצע, כדי שהתנהגותו (של הנותן) תהוה סיוע. ושלישית, האם היקף ידיעתו של הנותן בפועל עולה על היקף הידיעה המינימלי הנדרש, כדי לסווג את התנהגותו כסיוע". משמע כי בגדר המחשבה הפלילית הנדרשת מן המסייע, עליו להיות מודע לכך שפעולתו תסייע למעשה עברייני ביעד מוחשי, אם כי לא חייבת להיות מודעות לפרטי פרטיו, ולא די במודעותו כי פעולתו תסייע למעשה עברייני כלשהו. 32. בעניינו, היה לכל בני החבורה יעד משותף, לפרוץ למפעל ולגנוב ממנו. למבוקשים היה יעד נוסף שעמד בפני עצמו, לשדוד את נשקו של השומר. למערערים מחמוד, נפז וג'מאל, שהם גנבים "פשוטים", לא היה כל ענין ביעד זה. כל מטרתם היתה לחזור למפעל ולגנוב ממנו רכוש, לאחר שלא הצליחו לגנוב בפעם הראשונה. הם היו אמנם מודעים לכך כי המבוקשים נושאים נשק וכי קיימת אפשרות כי יעשו בו שימוש כנגד השומר, כדי לממש את תוכניתם שלהם לגנוב את נשקו. אולם הם ראו את השוד המזוין, ואת רציחת השומר, כעניינם של המבוקשים בלבד, במסגרת תוכנית נוספת שאינה נוגעת להם. לפיכך, גם אם תרמו שלושת המערערים הנ"ל, כל אחד לפי חלקו, ליצירת תנאים לביצוע העבירות על ידי המבוקשים, אין לראותם כמבצעים בצוותא, אלא כמסייעים. הם לא שימשו גוף אחד עם המבוקשים לביצוע אותן עבירות; הם לא היו חלק מתוכנית משותפת לביצוע העבירות; לא היה להם ענין בעבירות הנוספות; עד כדי כך לא היה להם ענין בהן, שבשלבים הראשונים של הפרשה הם לא היו מעוניינים לצאת גם לביצוע מעשה הגניבה אותו תכננו, רק בשל כך שידעו שלמבוקשים יש כוונה לבצע עבירות נוספות, בהן הם לא היו מעוניינים. הם אמנם סייעו למבוקשים בביצוע העבירות הנוספות בהגיעם עמם למקום ביצוע העבירות ובנוכחותם במקום, אך לא נתקיימו אצל שלושת המערערים הנ"ל האיפיונים של מבצעים בצוותא לגבי עבירות השוד והרצח, הן מבחינת התנהגותם והן מבחינת היסוד הנפשי. 33. זו היתה גם דעתו של בא כוחה המלומד של המדינה, אשר סבר נוכח ממצאיו של בית המשפט קמא, כי ישנו ספק רב אם אכן ניתן ליחס למערערים מחמוד, נפז וג'מאל מעמד של מבצעים בצוותא, וכי "בהתחשב במעשיהם ... (בהיותם מאופיינים 'כפעולות עזר' של שמירה והובלה) בליווי הלך נפשם ... תבקש המדינה לראות במערערים מסייעים לעבירות השוד והרצח". 34. סיכומם של דברים, יש לקבל את ערעוריהם של כל המערערים על הרשעתם באישום הראשון בעבירה על סעיף 407(ב) לחוק העונשין, במובן זה שהרשעתם תומר בהרשעה בעבירה על סעיף 407(א) לחוק העונשין; יש לדחות את ערעורו של סאלם על הרשעתו בעבירות שבאישום השני; כן יש לאשר את הרשעתם של מחמוד, נפז וג'מאל בעבירות שבאישום השני, זאת תוך קביעה כי אחריותם לעבירות היא מכוח היותם מסייעים לדבר עבירה, לפי סעיף 31 לחוק העונשין שלאחר תיקון מס' 39, ולא כמבצעים בצוותא. עונשו של סאלם (מאסר עולם ושתי שנות מאסר מצטברות) יעמוד בעינו; התיק יוחזר לבית המשפט קמא כדי לגזור את עונשם של מחמוד, נפז וג'מאל. ש ו פ ט השופט ת. אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד. ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גולדברג. ניתן היום, ד' באב תשנ"ז (7.8.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי יט/