מדינת ישראל נ. פטריק כהן

פסק-דין בתיק ע"פ 7083/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7083/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט א' שהם המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פטריק כהן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 20.8.2012 ב-ת"פ 12814-07-11 שניתן על ידי השופטת רג'יניאנו תאריך הישיבה: כ"ה בכסלו התשע"ד (28.11.2013) בשם המערערת: עו"ד נעימה חנאווי בשם המשיב: עו"ד איתי בן-נון פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע א. ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת רג'יניאנו) מיום 20.8.12 (הכרעת הדין מיום 2.7.12) בו הורשע המשיב, לאחר ניהול הוכחות, בעבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הוא נדון לשלושה עשר וחצי חודשי מאסר מיום מעצרו (25.6.11), קרי, שוחרר עם גזירת עונשו, וכן ל-12 חודשי מאסר על תנאי לעניין עבירות אלימות ורכוש שהן פשע ושישה חודשים לעניין עבירות אלימות ורכוש מסוג עוון (למעט החזקת נכס חשוד כגנוב). הושת פיצוי עונשי למתלונן בסך 5,000 ₪. ב. יצוין כאן כי המשיב, בן חמישים כיום, היה בעת העבירות אסיר ברישיון, לאחר ששוחרר כתום 25 שנה מריצוי עונש מאסר עולם באשמת רצח (תחילה נקצב עונשו). הוא שוחרר חמש שנים קודם לתום תקופת המאסר שנקצבה לו, שלושים שנה, והצליח שלא ירשמו לחובתו עבירות ארבע וחצי שנים. ואז הסתבך בפרשה נשוא התיק. ג. עסקינן בפרשה שראשיתה מוזרה למדי, כעולה מכתב האישום, אשר בחלק ממנו הורשע המשיב, קרי – "שידוך" בין המתלונן הנסחט לבין המשיב על-ידי קטין, שהראה למתלונן סרטוני אינטרנט המגוללים את סיפור חייו של המשיב. מן ההיכרות התפתחה מערכת יחסים משונה שבתוכה בקשות מן המשיב למתלונן למתן כספים, שחלקן לא נראו לבית המשפט קמא בהכרעת הדין כעוברות את הרף הפלילי, אך שתיים חצו קו אדום זה. האחת, סיפור של הגעת הקטין והמשיב אל המתלונן תוך הצגת מה שנחזה כאקדח ודרישת "קנס" של 2,500 ₪ בתואנה טפשית, וכסף זה ניטל, והאחרת, בתוך חודש, דרישת העברת רכבו של המתלונן למשיב ותשלום סך 20,000 ₪, שנסתיימה בפועל בנטילת 900 ₪. באלה הורשע המשיב. כנגד הקטין הוגש כתב אישום נפרד. ד. בגזר הדין ציין בית המשפט קמא את עברו המכביד של המשיב, אליו נשוב. עם זאת – באשר לפרשה דנא – אמר כי "אין חולק שמדובר בעבירות חמורות באופיין. עם זאת לא ניתן לומר כי נסיבות ביצוען מצויות ברף העליון של החומרה. מעשיו של הנאשם החלו בניצול המתלונן וגלשו לאיומים וסחיטה. מערכת היחסים בין הנאשם לקטין לא התבהרה דייה בבית המשפט. לפחות לגבי אחד האירועים הוכח שהקטין פעל על דעת עצמו ...". עם גזר הדין שוחרר המשיב, כאמור, שכן העונש חפף את תקופת מעצרו. הערעור והדיון ה. בערעור המדינה נטען, כי העונש – בהתחשב בחומרת הפרשה ובעברו של המשיב – אינו הולם, בשל סדרתיות המעשים והסלמתם, גם אם תחילתם לא היתה פלילית; המשיב – כך נטען – החליט "להתפרנס על חשבונו של אזרח תמים, אדם מן היישוב, אשר מרויח את לחמו בזיעת אפו. מלבד הפגיעה הכספית במתלונן ניתן לשער את הפחד שאחז במתלונן לאורך כל תקופת המעשים". נטען לצורך בהרתעה, לקופת שרצים של המשיב – גליון רישום פלילי ובו הרשעות קודמות רבות מאוד, ולכך שהמשיב היה אסיר ברישיון בעת המעשה. ו. הערעור הוגש ביום 27.9.12, ושמיעתו נדחתה שכן רק ערב הדיון הקבוע (14.3.13) נעצר המשיב, שהיה בגדר אסיר נמלט. עוד לפני כן, בדיון בועדת השחרורים מיום 9.9.12 בבקשת המדינה להפקעת השחרור על תנאי, לא הופיע המשיב, ורשיונו בוטל תוך הוצאת צו מעצר. לימים נתבקשה דחיה נוספת מטעם המדינה, וזאת לשם – כך נומק – הצגת תמונה מלאה לאחר שתחליט ועדת השחרורים בעניינו של המשיב (הדיון בבית משפט זה גם נדונה פעם נוספת בשל אי הבאת המשיב ועוד פעם מטעמי התחייבות בבית משפט אחר של הסנגור). יצוין כי בדיון בועדת השחרורים ביום 23.6.13, אליו סירב המשיב להגיע, הושארה בעינה החלטת ועדת השחרורים מיום 9.9.12 להפקיע את הרישיון ותקופת התנאי, תוך שהסניגוריה הציבורית נתבקשה למנות סניגור שיוכל לעתור לדיון מחודש. ז. לשלמות התמונה יצוין עוד, כי הקטין שהיה מעורב עם המשיב בפרשה נדון בנפרד לשבעה חודשי מאסר בפועל, להתחייבות בסך 5,000 ₪, קנס 400 ₪ ופיצוי 1,000 ₪ למתלונן. ח. בדיון בפנינו טענה באת כוח המדינה כי העונש מופרז לקולה בשל סדרתיות המעשים – שתי עבירות של סחיטה באיומים תוך חודש, בדרך של הסלמה; המתלונן התקשה, מתוך חשש, להגיש תלונה. את תופעות הסחיטה באיומים, כך נטען, יש למגר, מה גם שהמדובר באסיר משוחרר. לשיטת המדינה אין לכרוך בין הפקעת השחרור על תנאי לערעור זה. ט. הסניגור טען, כי היה מקום למחיקת הערעור לאור הפקעת השחרור על תנאי, ויש זיקה בין הערעור לבין ההפקעה, שכן היתה זו עבירה יחידה לאחר 4.5 שנים של רישיון; הפחד שאחז במתלונן לא בא בעטיו של המשיב, כנטען, שכן תחילת הפרשה היא ביוזמת הקטין, וגם אין מדובר בעבירות ברף הגבוה, ולא היתה אלימות. עוד נאמר, כי אכן עברו של המערער מכביר, אך כיום הוא איש חולה, שבר כלי. המשיב עצמו טען בפנינו כי הוא אדם חולה, כי לא איים על המתלונן אלא ביקש וקיבל את כספים ללא איום. י. עיינו בעברו הפלילי המכביד ביותר של המשיב, שראשיתו בעבירות רכוש בהיותו בן שתים עשרה שנים והמשכו בעבירות אלימות ואיומים עד לשיא של הרשעה ברצח ב-1987, ובסך הכל עמד 23 פעמים בפני בתי המשפט, ורוב חייו שהה מאחורי סורג ובריח. הכרעה יא. איננו רואים מנוס מקבלת ערעור המדינה. סחיטה באיומים היא נגע החותר תחת יסודותיו של קיום אנושי הוגן, וזורע בנסחט פחד ואימה. כשלעצמנו, בכל הכבוד, רואים אנו ביתר חומרה מבית המשפט קמא את מעשי המשיב שבגינם הרשיעו. ניצול סחטני חוזר, לאורך זמן, הוא נסיבה מחמירה, ובהביאנו בחשבון את שיעור מידת הרחמים שבידינו להכיל, עלינו להפנותה כלפי הקרבן. נזכור כי תוית העונש שקבע המחוקק לסעיף 428 לחוק העונשין היא תשע שנות מאסר, מקום שבו הושגה מטרת הסוחט (כמו בענייננו). אכן, שני הצדדים הצטיידו בפסיקה שלשיטתם תומכת בעמדתם; המדינה הציגה את ע"פ 1106/11 מדינת ישראל נ' ואקנין, שם הושתו שנתיים וחצי (דעתי במיעוט היתה – שנה וחצי); וע"פ 3877/12 אבו גוש נ' מדינת ישראל (9.1.13) שם הושתו שנתיים; בשני המקרים מדובר היה בבעלי עבר מכביד. מנגד הציג המשיב את ע"פ 6960/09 שגיב נ' מדינת ישראל (2009); ע"פ 8116/11 עלקם נ' מדינת ישראל (2012); וע"פ 1430/12 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (14.4.13), שבכולם הושתו 12 חודשי מאסר, אך כולם בעלי עבר נקי או עבר פלילי שאינו מכביד. יב. צוטטו לא אחת בפסיקה דברי השופט לוי בע"פ 6774/01 מדינת ישראל נ' אלעלווין (2011): "סחיטה באיומים היא למרבה הדאבה תופעה נפוצה, אך רק לעיתים רחוקות אוזר הקרבן אומץ כדי לפנות לרשויות החוק, הואיל והוא חושש שידם של הסחטנים עלולה להשיג אותו במוקדם או במאוחר, מבלי שאנשי החוק יוכלו להושיעו. לפיכך, כשסוף סוף מעז מתלונן לבקש את הגנת החוק, יש לראות בכך הזדמנות לא רק להעניש את העבריין המסויים אשר נמצא כי חטא, אלא גם להעביר מסר לציבור בכלל, ולאלה שחוטאים בעבירות מן הסוג הזה בפרט, כי עבריינים בתחום זה עלולים לשלם על מעשיהם בדרך של שלילת חירותם לתקופה ארוכה. ענישה מסוג זה מטרתה איפוא משולבת, לתת ביטוי למידת הכיעור שבעבירה זו ולשאט הנפש שהיא מעוררת בלב השומע, והיא נועדה גם כדי לעודד את הקורבנות לשבור את קשר-השתיקה, ולהביא את דברם בפני רשויות החוק כדי לשים קץ לסחיטה בה הם נתונים". שם הושתו שלוש שנות מאסר. ובע"פ 1725/07 מדינת ישראל נ' אבן סעוד (2007) נזדמן לי לומר: "אכן, ערים אנו לכך שהנסחטים במקרים רבים אינם נכונים להתלונן פן יבולע להם, והרי אין ניתן להעמיד שוטר ליד כל נסחט 24 שעות ביממה. לפיכך נודעת חשיבות מרובה להרתעת הסוחטים. יתר על כן, המדובר בעבירות שיש בהן שפל מדרגה מוסרי מיוחד; בע"פ 9839/06 מדינת ישראל נ' חבני (טרם פורסם) צינה חברתי השופטת ברלינר, כי 'סחיטה היא עבירה שיש בה יסוד של שפלות לצד ההיבט הרכושי שבה'. שפלות זו מתבטאת בהשגת רווחים קלים על חשבון הזולת, תוך הטלת אימה ופחד עד כדי חשש לחיים ולמשפחה". באותו ענין הועמד העונש לנאשם העיקרי על 30 חודש. ראו עוד לענין העבירה של סחיטה באיומים ג' הלוי, תורת דיני העונשין ד' (תשע"א-2010) 583 – 585; עסקינן לכאורה גם בעבירה רבת פריטים, ולעניין זה ראו י' רבין וי' ואקי דיני עונשין (מה' 2 (תשע"א 2010) 315 – 317). יג. במקרה דנא אכן היה על המשיב, עבריין משחר נעוריו ואסיר ברישיון, להישמר מכל משמר מנפילה מחודשת. חבל שמי שחייו נתכלו עד הנה בבתי האסורים והביאוהו גם לפחת בריאותית, לא נתן אל לבו את מצבו. ואולם הפיכת המתלונן לכספומט תוך הטלת אימה, ראויה לטעמנו לענישה מחמירה מזו שהושתה, ואף אם ניתן לפקפק באפקטיביות של הרתעת הרבים, עדיין יש לה מעמד גם בדין (ראו סעיף 40ז' לחוק העונשין, בתיקון 113); ובכל מקרה הגמול על המעשה והרתעת היחיד מצדיקים החמרה. בשקלול כל האמור, וכמקובל בערעורי מדינה מבלי למצות את הדין, החלטנו להעמיד את העונש על 24 חודשי מאסר בפועל, קרי, 10 וחצי חודשי מאסר יצורפו למאסר הנוכחי שמרצה המשיב, וזאת במצטבר. שאר חלקי גזר הדין – בעינם. הסניגור טען כי במעצר בתיק זה ריצה המשיב ימי מעצר שמעבר ל-13.5 חודש להם נדון. שירות בתי הסוהר יבדוק, ואם אכן כך, ינוכו ימים אלה מן התוספת הנוכחית. יד. הערעור מתקבל לפי האמור. אנו מייחלים ומאחלים, כי לאחר מאסרו הנוכחי ישים המשיב קץ לחיי העבריינות. ניתן היום, כ"ט בכסלו התשע"ד (2.12.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12070830_T08.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il