בג"ץ 7078/05
טרם נותח
פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים
סוג הליך
עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
פסק הדין המלא
-
החלטה בתיק בג"ץ 7078/05
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
7078/05
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ע' פוגלמן
העותר:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים
2. פלונית
עתירה למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה:
י"א בתשרי תשס"ח
(24.9.07)
בשם העותר:
עו"ד רובין רמי
מטעם המשיב 1:
עו"ד הרב יעקבי שמעון
בשם המשיבה 2:
עו"ד הרשקוביץ יוסף
פסק דין
השופט א' רובינשטיין:
א. ביום י"ד סיון תשס"ה (21.6.05)
החליט בית הדין הרבני הגדול כי סכום שחויבה משיבה 2 (להלן המשיבה) לשלם
בפסק דין מיום ג' ניסן תשס"ה (12.4.05) לא ישא ריבית והצמדה. כלפי החלטה זו
הוגשה (ביום 21.7.05) העתירה שבפנינו.
רקע
ב. העותר והמשיבה נישאו בשנת 1987. בשנת 1997
הגישה המשיבה תביעת גירושין, ומאז מתדיינים הצדדים, למרבה הצער, בסוגיית הרכוש.
ביום 20.2.00 הכריע בית הדין הרבני האזורי בזכויות הצדדים לפי דין תורה. כלפי פסק
דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית הדין הרבני הגדול, בו נטען כי לפי סעיף 13(ב) לחוק
יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 צריך היה בית הדין להחיל את הוראות חוק
יחסי ממון. ביום 29.9.03 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור, ברוב דעות. דעת הרוב
(הדיינים הרבנים בר שלום ושרמן) נקטה כי די בהסכמת הצדדים להעביר את עניינם מבית
המשפט לענייני משפחה לבית הדין הרבני כדי להחיל דין תורה - ולפיכך שלא נפל פגם
בהכרעת בית הדין האזורי.
ג. דעת המיעוט (הדיין הרב דיכובסקי) נקטה, כי
בהעדר הסכמה מפורשת צריך היה בית הדין לדון לפי הוראות חוק
יחסי ממון. חוות דעתו של הדיין הרב דיכובסקי כללה גם מתוה חלוקה לפי הוראות חוק
יחסי ממון (בין היתר בהתחשב באמור בבג"צ 3995/00 פלונית נ' בית הדין
הרבני הגדול לערעורים, פ"ד נו(6) 883; בבג"צ 1135/02 וזגיאל נ'
בית הדין הרבני, פ"ד נו(6) 14), והוצע פירוט מנומק. הדיין הרב
דיכובסקי ציין "אסכם את הדברים במפורט, לאחר שאקבל את עמדת כבוד עמיתי
שליט"א", אך כיון שנותר במיעוט - לא ניתן סיכום כאמור.
העתירה הקודמת (בג"צ 9734/03)
ד. כלפי פסק דין זה הגישה המשיבה (ביום
30.10.03) עתירה, בה נטען כי שגו בתי הדין בכך שלא החילו את הוראות חוק יחסי ממון
(בג"צ 9734/03 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול, פ"ד
נט(2) 295). ביום 21.10.04 התקבלה העתירה (השופטים פרוקצ'יה, נאור ורובינשטיין).
נקבע כי החלת דין תורה מצריכה הסכמה ספציפית ומפורשת - והסכמה
כאמור לא ניתנה במקרה שלפנינו (עמ' 303-301). עוד נאמר:
"סברנו
תחילה כי נכון יהא לאמץ את החלטתו של הדיין הרב דיכובסקי... כי באופן כללי נעשתה
בה חלוקה הנראית לנו נכונה לגופה בין התקופה שקדמה לבגידה ולפירוק הזוגיות שבין
הצדדים, לבין התקופה שלאחריה. חלוקת הרכוש בהתאם לכך תואמת גם את תכליתו ורוחו של
חוק יחסי ממון...
ואולם,
הרב דיכובסקי עצמו, אף שחיווה דעה באותה החלטה באורח מפורט למדי, לא סיכם שם סופית
את דעתו וציין בחתימת חוות הדעת "אסכם את הדברים במפורט, לאחר שאקבל את עמדת
כבוד עמיתי שליט"א". משגברה יד הרוב, לא הושלמה המלאכה. גם בדיון לפנינו
עלו שאלות... שהיו טעונות הבהרה. בנסיבות, נראה לנו כי נכון יהא להחזיר את הדיון,
על יסוד האמור לעיל, לבית הדין הגדול..." (עמ' 304).
השופטת נאור הוסיפה: "בא כוח העותרת הסכים בדיון
שלפנינו, לפעול כאמור בפסק דינו של כב' הדיין הרב דיכובסקי. חברי הראה, ובצדק, כי
פסק דין זה לא הושלם, בחלקו האופרטיבי... ייטיבו לדעתי הצדדים לעשות אם יסיימו את
המחלוקת ברוח פסק דינו של הרב דיכובסקי... בכוחות עצמם" (עמ' 305).
פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול
ה. ביום 29.3.05 שבו הצדדים וטענו בפני בית
הדין הרבני הגדול - הן בשאלה האם יש לנהל הוכחות מחדש, והן לפרטי ההסדר שהותווה על
ידי הדיין הרב דיכובסקי. ביום 12.4.05 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול
(בהרכב הראשון לציון הרב עמאר, והדיינים הרבנים דיכובסקי ובר שלום) - ובו ניתן
"תוקף אופרטיבי מלא" להסדר שנקבע בחוות דעתו של הדיין הרב דיכובסקי.
בהמשך הגיש העותר "בקשה להשלמת פסק דין ברכיב כספי" בה התבקש בית המשפט
להבהיר כי סך 60,000 ₪ שחויבה המשיבה להשיב לעותר ישא ריבית והצמדה החל מחודש אוקטובר
1996. יאמר כבר כאן כי מקור הסכום בקביעת בית הדין, לפיה:
"הכספים
שהופקדו בחשבון אם האשה שייכים לשני הצדדים, ומשום כך לא ניתן לחייב את האשה אלא
במחציתם"
לשיטת העותר הופקדו בחשבון הנזכר 120,000 ₪ בחודש
אוקטובר 1996, ולפיכך - כך לשיטתו:
"
XXX
[המשיבה - א"ר] מחוייבת לשלם ל XXX [העותר - א"ר] סך של 60,000 ₪ (מחצית מ-120,000 ₪ שהופקדו)
בצירוף הפרשים כדין ממועד הפקדתם בח-ן האם, חודש 10/96, ועד התשלום המלא
בפועל".
עוד יאמר כי לשיטת העותר - נכון ליום 11.7.07 -
"נצברו על הקרן... הפרשי הצמדה: 22,044 ₪, הפרשי ריבית: 39,640 ₪". קרי
נטען כי יש להוסיף על סכום הקרן (60,000 ₪) 61,684 ₪.
ו. ביום 21.6.05 דחה בית הדין הרבני הגדול את
הבקשה, בקובעו "החיובים שהוטלו על האשה אינם כוללים הפרשים והצמדה". נאמר
עוד, כי "בג"צ לא חייב אותנו לפסוק ע"פ החוק האזרחי בנקודה
זו". כלפי החלטה זו הוגשה העתירה הנוכחית.
טענות הצדדים
ז. בעתירה נטען כי בית משפט זה הורה לבית
הדין לדון לפי הדין האזרחי - ושבנסיבות לפי דין זה לא ניתן להסתפק בהשבה
נומינלית (תוך הפניה לבע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני,
פ"ד נט(4) 614; ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד
נ(4) 250; ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין נ' הורביץ,
פ"ד לה(3) 533; ע"א 1046/90 ברוכיאן נ' כלי, פ"ד
מה(5) 345). נטען כי משנקבע כי על בית הדין להחיל את הדין האזרחי - אין הוא יכול
להימנע מפסיקת ריבית והצמדה. העתירה התייחסה גם לסעדים נוספים שביקש העותר מבית
הדין הרבני הגדול - אך אין הם רלבנטיים לענייננו.
ח. ביום 31.8.05 הגישה המשיבה תגובה מקדמית.
טענתה העיקרית היא, כי בדיון שנערך בבית הדין הרבני הגדול (ביום 29.3.05) הסכימה לקבל
את המתוה שהוצע בפסק דינו של הדיין הרב דיכובסקי - שלא כלל חיוב ריבית והצמדה.
נטען כי אילו היתה המשיבה עומדת על זכויותיה לפי חוק יחסי ממון היה צורך לקיים
דיון מחודש - ובסופו היתה המשיבה זוכה לזכויות שנשללו ממנה במתוה שהוצע (ובפרט:
חלקה בעסקו של העותר ובזכויותיו הסוציאליות; והפטרתה מהשבת תשלומי ביטוח חיים
ומשכנתא). בנסיבות הסכימה המשיבה לקבל את המתוה שהציע הדיין הרב דיכובסקי - שכשם
שאינו "שורת הדין" ביחס לזכויותיה, כך גם אינו כולל פסיקת ריבית והצמדה:
"32. במסגרת
הדיונים... נשאלה המשיבה האם תסכים ותיאות לקבל את פסק דינו כב' הרב דיכובסקי כפי
שניתן עוד טרם העתירה.
33. המשיבה השיבה
בחיוב, תוך שהיא לוקחת בחשבון את מכלול פסק דינו של כב' הרב דיכובסקי לטוב ולרע,
בין השאר על העובדה כי בפסק הדין לא נכללו ריבית והצמדה.
34. יודגש גם בפסק
דינו של כב' הרב דיכובסקי שהינו פסק הדין הקיים כיום נשללו מהמשיבה הזכויות
דלהלן... אין כל ספק כי באם התיק היה נדון בבית משפט אזרחי ע"פ חוק יחסי ממון
הייתה המשיבה מקבלת מחצית מכל זכויות העותר ולא הייתה מחוייבת להשיב/ לשלם כספים
כל שהם...
באם מבקש העותר לפתוח את פסק
דינו של כב' הרב דיכובסקי הרי גם המשיבה תבקש לבטלו ולדון מחדש בכל התיק...".
מעבר לטענה עקרונית זו נטען עוד: (1) כי חוק פסיקת
ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961 מאפשר, אך
אינו מחייב, פסיקת ריבית והצמדה
("רשות שיפוטית... רשאית, לפי שיקול דעתה") - ובנסיבות לא היה מקום
לפסיקה כאמור; (2) כי כאשר התוצאה הסופית של בית הדין עולה בקנה אחד עם התוצאה
הרצויה לפי הדין האזרחי, אין מקום להתערבות שיפוטית (בג"צ 10605/02 גמליאל נ'
בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 529); (3) כי לעותר - שהתעקשותו
היא שהביאה, כנטען, להעברת הדיון לבתי הדין הרבניים - היה ברור מלכתחילה שערכאה זו
לא תפסוק ריבית והצמדה.
ט. דיון ראשון
בעתירה התקיים ביום 20.2.06 (הנשיא ברק, השופטת - כתארה אז - ביניש, והשופטת
ארבל). בסופו הוצע לצדדים להתפשר באופן שהחוב "יוצמד ללא ריבית". ביום
2.3.06 הודיעו הצדדים שלא הגיעו להסכמה. ביום 6.7.06 הגיש היועץ המשפטי לשיפוט
הרבני (עו"ד הרב יעקבי) הודעה מטעמו, בה נטען, כי חיוב בתי הדין הרבניים
לפסוק ריבית היא שאלה מורכבת וטעונה ובעלת השלכות רחבות - ובית המשפט התבקש שלא
להכריע מבלי לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה. ביום 9.7.06 הוצא צו על תנאי
בסוגיית הריבית וההצמדה (ולא בסוגיות האחרות שהועלו בעתירה), והיועץ המשפטי לממשלה
התבקש לשקול התייצבות מטעמו. ביום 2.8.06 הוגשה תגובה מטעם המשיבה - שככלל חזרה על
האמור בתגובה המקדמית מיום 31.8.05.
עמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני והיועץ המשפטי
לממשלה
י. ביום 8.8.06 הוגשה הודעה מטעם היועץ
המשפטי לשיפוט הרבני. בהודעה נטען כי:
"2. שאלת
חובתו של בית הדין הרבני לפסוק הפרשי הצמדה וריבית הינה שאלה עקרונית ממדרגה
ראשונה, וראוי לנהוג בה בזהירות מרובה. יודגש, כי סוגיה זו שונה מהסוגיה הידועה
כ"פרשת בבלי", מאחר ועל פי דין תורה, איסור ריבית אינו בגדר "תנאי
שבממון", אלא הוא דין איסורי מוחלט: גם אם בעלי הדין הסכימו כי בית הדין
יפסוק ריבית, אסור לבית הדין לעשות כן...
3. עמדתינו היא
- לאחר התייעצות עם אנשי משרד המשפטים והפרקליטות - כי ניתן הלכה למעשה להכריע
בעתירה זו ללא כניסה לשאלה עקרונית זו... על פי הנתונים העובדתיים הקיימים בנסיבות
הענין, ללא צורך בהכרעה בשאלה העקרונית".
י"א. בתמצית, נטען כי מעיון בפסיקת בתי
הדין עולה כי "בית הדין לא חילק את הרכוש... באופן שוה מבחינה
אריתמטית". הוטעם כי החלוקה נערכה בהתחשב "בשיקולים כלכליים
ואחרים", והיו נכסים - ובפרט עסקו של העותר והזכויות הסוציאליות של הצדדים -
שלא אוזנו. נטען איפוא, כי העותר "נוטל מרכיב אחד מבין שלל המרכיבים של פסק
הדין... ותוקף אותו תוך התעלמות מוחלטת מכך, שפסק הדין בנוי כמכלול אחד, המשקף
איזונים פנימיים, כך שהרכוש כולו מחולק על פי עקרונות חוק יחסי ממון". נאמר
כי:
"7. העובדה
שלא נפסקו הפרשי הצמדה וריבית נלקחה בחשבון במסגרת ביצוע האיזונים, באופן שגם בית
משפט אזרחי - אילו היה נוקט את דרך האיזון שנבחרה על ידי בית הדין - לא היה מוסיף
הפרשי הצמדה וריבית לסכום ה-60,000 ₪ שהופקדו בחשבון הבנק של אם האשה -
המשיבה".
עוד נטען כי בבקשה "לחתימת פסיקתא" שהגיש
העותר לבית הדין הרבני האזורי (12.11.01) הוא ביקש הפרשי הצמדה (אך לא ריבית),
ושלאחר שבית הדין דחה את בקשתו בעניין ההצמדה (בהחלטה מיום 24.1.02) - לא עירער
לבית הדין הרבני הגדול. נטען איפוא כי סוגיית פסיקת ההצמדה והריבית כלל לא נדונה
על ידי בית הדין הרבני הגדול בגלגולו הקודם של התיק - וממילא לא נפתחה מחדש לאחר
קבלת עתירתה של המשיבה. לחלופין, הוצע "כי הענין יוחזר לבית הדין הרבני הגדול
על מנת שיבהיר בפירוט את עמדתו בסוגיה - אם במישור הספציפי... ואם במישור
העקרוני". בדיון (4.7.07) הוסיף עו"ד יעקובי כי "לא כל
קונסטרוקציית הריבית אסורה, שאלת הריבית לא הועלתה. אם היתה מועלית - בית הדין היה
נדרש לה, והיה אומר אם יכול לפסוק או לא. זה... לא עלה בבית הדין. יש גם סוף
להתדיינות".
י"ב. ביום 13.8.06 הוגשה הודעה מטעם היועץ
המשפטי לממשלה, בה נאמר כי:
"נוכח
הודעת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני שהוגשה... בתיאום עם משרד המשפטים, לפיה נראה כי
ניתן להכריע בעתירה זו על בסיס נסיבותיה הייחודיות, ללא צורך בדיון בשאלה
העקרונית... לא מוצא לנכון היועץ המשפטי לממשלה, בשלב זה, להתייצב בתיק".
הוסף כי במידה "ובסופו של יום, לא יהיה מנוס
מקיום דיון בשאלה העקרונית, יבקש היועץ המשפטי לממשלה לשוב ולשקול
התייצבותו". נוכח ההחלטה המוצעת כמפורט להלן, נראה כי אין מקום לחזור ולפנות
ליועץ המשפטי לממשלה.
נסיונות הפשרה ופסק דינו המשלים של בית הדין הרבני
הגדול
י"ג ביום 4.7.07 התקיים דיון שני
בעתירה (הנשיאה ביניש, השופטים רובינשטיין ופוגלמן), ושוב התבקשו הצדדים להגיע
להסדר מוסכם לפיו תשלם המשיבה הפרשי הצמדה בלבד. ביום 12.7.07 הודיעה המשיבה כי
אינה מקבלת את ההסדר המוצע. נטען כי מעבר להשגותיה העקרוניות, מצבה הכלכלי של
המשיבה אינו מאפשר לה להסכים להצעה. העותר טען כי על הקרן נצברו הפרשים בסך 60,000
₪ - ושהוא מוכן לקבל את ההסדר המוצע, ובלבד שהמשיבה תשלם סך 22,044 ₪ (הצמדה בלבד)
בתשלום אחד. דיון שלישי בעתירה התקיים ביום 24.9.07, אך גם בו
התבצרו הצדדים בעמדותיהם. ביום 25.9.07 הוחלט:
"בטרם
יינתן פסק דיננו, נבקש, בהמשך להצעתו (החלופית) של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני...
כי נושא התיק יוחזר לבית הדין הרבני הגדול, על מנת שיבהיר בפירוט את עמדתו בסוגיית השערוך במישור הספציפי של הצדדים
שבפנינו...
לאחר מכן בידי הצדדים להגיב. בעקבות זאת יינתן פסק הדין" (ההדגשה הוספה -
א"ר).
י"ד. ביום 6.11.07 נתן בית הדין הרבני הגדול
(הראשון לציון הרב עמאר, הדיינים דיכובסקי ובר שלום) החלטת הבהרה, בה הוסבר (מפי
הדיין הרב דיכובסקי) מדוע נדחתה בקשת העותר לפסוק הפרשי הצמדה:
"במסגרת
סעיף 8 לחוק [יחסי ממון - א"ר] ועל יסוד הגמישות הרבה המוענקת לערכאה שיפוטית
(כדברי השופטת שטרסברג כהן לעיל), בחרנו לנכון שלא לפסוק הפרשי הצמדה לאף אחד מן
הצדדים. הבאנו בחשבון, בין היתר, את תשלומי המשכנתא ששילם הבעל (כתוארו אז), לעומת
חיובו במדור ילדיו ובדמי טיפול של אשתו (כתוארו אז). הדרך שקבענו היא מעין פשרה -
חיוב האשה ברבע הסכום הכולל של המשכנתא. באופן כללי נראה היה לנו כי יש בחלוקה
שקבענו שערוך הוגן של הזכויות ההדדיות של הצדדים, וכמשקפת חלוקה שוויונית ומאוזנת
של כלל נכסי בני הזוג בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג.
בחיוב
מעין פשרה, לא ניתן לדרוש הפרשי הצמדה למפרע, כי הפשרה מביאה בחשבון גם את הדברים
הללו. וזאת, בניגוד לחיוב מן הדין, שבו יש מקום לבדיקת האפשרות ההלכתית לתשלום
הצמדה".
קרי, לשיטת בית הדין הרבני בנסיבות לא היתה
הצדקה עניינית לפסיקת הפרשי הצמדה, ואין המדובר באמירה גורפת לגבי
האפשרות לפסוק הפרשי הצמדה. יתר על כן, הדיין הרב דיכובסקי הוסיף:
"נושא
חיוב הצמדה וריבית, ראוי לדיון ולעיון מעמיקים. יש מקום לבחון את ההבדל בין ריבית
ובין הצמדה. יש מקום לבאר את הסייגים לתחולת דיני הריבית במקרים רבים של פסיקת בית
הדין, שבהם אין מדובר בהלוואה בין מלוה לבין לווה. ראוי שבית הדין הגדול יישב על
המדוכה ויקבע כללים הלכתיים ברורים לכך. אני מקוה שנעשה זאת בעתיד, לעת מצוא,
כשיבוא בפנינו תיק מתאים. בתיק זה לא מצאנו שהנסיבות מצדיקות הידרשות לסוגיה סבוכה
זו".
ט"ו. הצדדים הגיבו לפסק הדין המשלים. העותר
(בהודעה מיום 19.11.07) טען כי מדובר בהנמקה חדשה שלא נזכרה בהחלטה מיום 21.6.05
בה נדחתה הבקשה - ושגם לגופה, אין היא יכולה לעמוד. נטען כי פסק הדין לא ניתן על
דרך הפשרה, ונקבע בו מפורשות שהכספים שייכים לצדדים בחלקים שוים. העותר טען כי הוא
יצא נפסד מהמתוה שהתקבל, ולא ניתן למצוא בו עילה לקיזוז חיובים. ולבסוף נטען כי
תיק זה מתאים, ככל תיק אחר, לדון בסוגיה העקרונית.
ט"ז. מנגד טענה המשיבה (בהודעה מיום
20.11.07) כי פסק דינו המשלים של בית הדין הרבני הגדול מאשש את טענתה שפסק הדין
ניתן על דרך של פשרה, ולאחר שניתנה הסכמת הצדדים ללכת במתוה שהציע הדיין הרב
דיכובסקי, הסכמה שלא כללה הפרשי ריבית והצמדה. נטען כי בניגוד לאמור בהודעת העותר,
המשיבה היא היוצאת נפסדת מן ההסדר שאומץ (והוזכרו הטענות מיום 31.6.05). הוטעם כי
אם תתקבל העתירה באופן שישנה מההסדר שנקבע בפסק הדין משנת 2003 - תבקש המשיבה
למשוך את הסכמתה, ותדרוש לעמוד על זכויותיה לפי חוק יחסי ממון. הוסף, כי גם במסגרת
העתירה הקודמת התייחס בית משפט זה להסדר שהציע הדיין הרב דיכובסקי כאל פשרה, ושגם
לפי החוק פסיקת הפרשי הצמדה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט.
דיון והכרעה
י"ז. אחר הדברים האלה, באה עת הכרעה. אומר
כבר כאן, כי אם תישמע דעתי לא ניעתר לעתירה. בסופו של יום, לאחר התלבטות מסוימת,
מקובלת עלי עמדת בית הדין הרבני הגדול בפסק הדין המשלים - העולה בקנה אחד עם עמדתם
של היועץ המשפטי לממשלה, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני והמשיבה - לפיה, לגופו של
עניין וגם לפי המשפט האזרחי, לא היה מקום להיעתר לבקשת העותר - ולחייב
את המשיבה להעביר לו הפרשי ריבית והצמדה לסכום של 60,000 ₪ החל מאוקטובר 1996.
י"ח. דומה כי העתירה לא היתה באה לעולם,
ובודאי שלא בהיקפה הנוכחי, אילו תחת דחיית בקשתו של העותר בקביעה "בג"צ
לא חייב אותנו לפסוק ע"פ החוק האזרחי בנקודה זו", היה בית הדין מנמק את
קביעתו כדרך שעשה בפסק הדין המשלים. בסופו של יום ישנם שני טעמים עקרוניים לדחיית
הבקשה, ולשניהם ביטוי בפסק הדין המשלים: (1) לגופו של עניין - גם לפי
הדין האזרחי - לא היה מקום לקבל את בקשת העותר; (2) אילו היה מקום
לפסיקת הפרשים - בגדרי עשיית צדק, יכול וצריך היה בית הדין לבור פתרונות במסגרת
דין תורה, והאפשרות להגיע לתוצאה צודקת לא
נשללה. אתייחס לכל אחת מהנקודות בקצרה.
י"ט. בטרם אעשה כן אציין, כי הטעם להצעות
שהועלו על ידי בית משפט זה לעניין הצמדה (להבדיל מריבית) - שאלה העשויה להישאל -
הוא זה: באופן "רגיל" שאינו הנסיבות המורכבות כמקרה דנא, בבוא בית המשפט
"האזרחי" להידרש לפירות סכומים הנפסקים בבית הדין הרבני, ער הוא מטבע
הדברים לכך שריבית כשלעצמה, בטהרתה, היא מאיסורי תורה על כל המשתמע בבית הדין
הרבני - מה שאין כן לעניין הצמדה, אליו נבוא להלן. הוצעה איפוא הצמדה, בניסיון
לפשרה שיש לה גם אחיזה בפסיקה ההלכתית; כפי שנראה, גם בית הדין עצמו אינו נועל את
הדלת לפני דיון בנושא כמו ריבית והצמדה, ואף ריבית כשלעצמה.
מדוע גם לפי הדין האזרחי לא היה מקום לפסוק הפרשים
כמבוקש
כ. ואולם לא בפשרה עסקינן עוד אלא לדין, הנה
לפי הדין האזרחי לא היה מקום להיעתר לבקשת העותר משני טעמים: (1) הבקשה לריבית
והצמדה החל משנת 1996 מיוסדת על ההנחה שמדובר בתביעת
השבה של 60,000 ₪. ברם, תביעת ההשבה שהגיש העותר נדחתה. בפסק הדין של הדיין הרב דיכובסקי נקבע כי הכספים
שהופקדו על ידי המשיבה בחשבון אמה שייכים בחלקים שוים לשני הצדדים - ושעליהם
להתחלק בהם לפי עקרונות חוק יחסי ממון. בנסיבות אלה אין עילה לפסיקת ריבית והצמדה
לשנת 1996; (2) וזו עיקר בעיני, מקובלת עלי עמדת בית הדין הרבני בפסק הדין המשלים
- ולפיה עניינם של הצדדים הוכרע בצורה כוללת, ואין מקום להיעתר לבקשה המתייחסת
לרכיב אחד, באופן המערער את המתוה כולו. הטעם הראשון מחייב ניתוח כללי של מהות
הסדר איזון המשאבים, השני מתייחס לנסיבות השתלשלות התיק הספציפי - וכך תהיה דרכנו.
נזכיר כי גם בדיני הנזיקין, בשעה שמוגש ערעור על גובה פיצויים, המבט הוא כולל, אל
מכלול רכיבי הנזק (ראו ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי
נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (לא פורסם) - השופט גרוניס; ע"א
8380/03 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עבדאלולי (לא
פורסם); ע"א 3848/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ'
רוטנפלד (לא פורסם)).
הסדר איזון משאבים לעומת תביעות השבה
כ"א. הנחת היסוד של דרישת העותר היא כי
מדובר בתביעה להשבת כספים שלו, בהם מחזיקה
המשיבה מאז שנת 1996, ולפיכך כי "במסגרת דיני ההשבה אין מקום לעיקרון
הנומינאליסטי" (פרשת כלנית השרון, 542 -
מ"מ הנשיא, ח' כהן; סעיף 13 לעתירה). ברם - בניגוד להנחה שביסוד הדרישה - גרסת העותר
לגבי בעלותו הבלעדית בכספים נדחתה, ונקבע כי הכספים אינם שייכים לעסקו
הפרטי שאינו נכלל באיזון. תחת זאת נקבע כי מדובר בכספים השייכים לשני בני הזוג. פסק דינו של בית הדין אינו פסק דין
המחייב השבת כספים - ואין איפוא מקום לריבית והצמדה משנת 1996. מדובר בהוראה
לתשלום לפי הסדר איזון משאבים, היכולה לשאת ריבית (אם בכלל) מיום האיזון בלבד. יתר
על כן, פסק הדין אינו קובע שעל המשיבה לשלם לעותר 60,000 ₪ (מחצית הסכום שהופקד
בשנת 1996), אלא שהכספים שהופקדו הם רכוש משותף שהעותר זכאי למחציתו (קרי, אם
הכספים נשאו פירות, זכאי הוא למחציתם; ולאידך גיסא אם הכספים נשחקו).
כ"ב. נבהיר. לגירסת העותר מלוא הסכום שהופקד
בחשבון היה "שלו ושל שותפו... אשר הופקדו בחשבון בח-ן אמה של האישה ולא בח-ן
העסק מאימת הנושים של העסק ומחשש שמא יעקלו כספים" (סעיף 46 לתשובה הנזכרת
מיום 27.12.01). עמדה זו נדחתה על ידי הדיין הרב דיכובסקי, נקבע כי
"הכספים... שייכים לשני הצדדים", ולפיכך לפי עקרונות הסדר האיזון,
"לא ניתן לחייב את האשה אלא במחציתם". קרי, המשיבה לא חויבה להשיב כספים שנטלה בשנת 1996; נקבע כי הכספים שייכים לשני
הצדדים, ושניתן לחייב את המשיבה במחציתם.
כ"ג. במימוש הזכות לאיזון, נושאים הסכומים
ריבית (אם בכלל) מיום "פקיעת הנישואין", או אם הוקדם מועד האיזון (לפי
סעיף 8(3) לחוק יחסי ממון) - מהיום שנקבע כמועד הקרע. איזון המשאבים אינו מקבץ
של תביעות השבה. בן זוג אינו חייב "להשיב" סכום שבמועד האיזון
היה במקרה מצוי בכיסו. תמצית ההסדר היא, כי אם במועד האיזון התברר ששוויָם
"של נכסי בן הזוג האחד עלה על שוויָם של נכסי השני", עליו לשלם את מחצית
ההפרש - שיכולה לשאת ריבית והצמדה ממועד האיזון:
"נכון עשה בית המשפט המחוזי בקבעו כי ראוי לשערך את שוויים הכספי של אותם
נכסים ליום הגירושין, ולצרף להם הפרשי ריבית והצמדה" (ע"א 803/00 שטיינמץ נ' שטיינמץ (לא פורסם) - השופטת פרוקצ'יה). הסדר
איזון המשאבים "מהווה שיתוף אובליגטורי דחוי לפקיעת הנישואין... זכות תביעה
אישית של בן זוג אחד נגד משנהו בהגיע מועד מימושה של הזכות" (א' רוזן-צבי, יחסי ממון
בין בני זוג (תשמ"ב) 341) - חובתו של בן זוג לשלם לרעהו קמה רק
במועד האיזון, ורק ממועד זה יכול הסכום לשאת ריבית. רק ביחס לנכס שנקבעה לגביו
בעלות בלעדית (לפי סעיף 5(א)(1)-(3) לחוק) - יש מקום לדון באפשרות של תביעת השבה.
כ"ד. הדברים אינם יוצאי דופן. גם במסגרת חיי
נישואין תקינים יתכנו מצבים בהם כספים משותפים מועברים לחשבון של אחד מבני הזוג
(לדוגמה: הכנסות מעבודה שמועברות לחשבון הרשום על שם אחד מבני הזוג). חוק יחסי
ממון קובע כי במקרה של פקיעת הנישואין (גירושין או מוות) כספים אלה (המצויים לעת
הזאת בחזקה בלעדית) יבואו בבסיס האיזון - אך אין הוא מטיל חובת השבה של
מחצית הסכום. כך לדוגמה, ביחס לבן זוג שמכר נכס משותף, והתמורה נכנסה לכיסו
הבלעדי:
"לעניין
זה חלות על היחסים הרכושיים בין בעלי הדין הוראות חוק יחסי ממון, המקים לתובעת
זכות לאיזון משאבים בעת פקיעת הנישואין. בנסיבות אלה, משהנתבע הודה, כי מכר את
הרכבים ולא שילם את מחצית תמורתם לתובעת, הנני סבורה, כי התובעת זכאית לקבל את
מחצית התמורה ששולמה לנתבע בגינם... כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן ונושא
ריבית כחוק מיום פקיעת הנישואין ועד ליום התשלום בפועל (תמ"ש
(תל-אביב-יפו) 40850/99 ח.ד.ג.
נ' מ.י (לא
פורסם) פסקה 26 - השופטת ריש רוטשילד, ההדגשה הוספה - א"ר).
(ראו גם תמ"ש (כ"ס) 3591/02 ש.צ. נ'
ח.צ. (לא פורסם) פסקה 11; תמ"ש (ירושלים) 16811/02 פלוני נ'
אלמונית (לא פורסם) פסקה 75). בנסיבות אלה ברור איפוא כי לא היה
מקום לפסיקת ריבית והצמדה החל משנת 1996; כל שנקבע בפסק דינו של בית הדין הרבני
הוא, כי הכספים שהופקדו באותה שנה בחשבון אמה של המשיבה הם רכוש משותף, ושייכים
לשני בני הזוג בשוה.
כ"ה. במישור העקרוני יכולה להתעורר השאלה
כיצד יש ליישם פסיקה זו. אם הכספים מושקעים עדיין
בחשבון - הרי שעקרונית זכאי העותר למחציתם, לרבות מחצית פירותיהם. ברם, אם הכספים
הוצאו, יש להביא בחשבון את העובדה שלאורך כעשור היו הכספים בחזקה בלעדית של המשיבה
(בע"מ 1681/04 פלונית הנזכר, פסקה ח'), ויש להניח, מעשית
ונורמטיבית (ראו ע"א 2666/05 מדינת ישראל נ' אינסופקו הספקה לתעשייה
בע"מ (טרם פורסם) פסקה ט') שנצברו פירות. במקרה שלפנינו - בשל
השתלשלותו הדיונית החריגה - לא נערך בירור ממצה של נכסי בני הזוג, ובנסיבות, אילו
היה צריך להכריע בעניין באופן פרטני, היתה זו שאלה מורכבת. ברם, כפי שנאמר מעלה,
טעם נוסף, ולדידי עיקרי, לאי ההתערבות הוא שהסכום שנפסק (60,000 ₪) הוא תולדה של
הסכמה למתוה כולל - ובכגון דא, כפי שנראה לקמן, אין מקום להתערב בנסיבות התיק.
פסק דינו של בית הדין - פשרה שאין לבודד אחד מרכיביה
כ"ו. טעם שני שלא להיעתר לבקשת העותר -
שהוא, כאמור, עיקר בעיני - הוא העובדה שמדובר במתוה כולל שאין מקום להתערב באחד
ממרכיביו. הצדדים נישאו בשנת 1987 ולפיכך חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג.
סעיף 5 לחוק קובע את עקרון היסוד של החוק: "עם פקיעת הנישואין... זכאי כל אחד
מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג". באותו סעיף נמנים שלושה
חריגים, ובכפוף לחריגים אלה על בית המשפט לשום את סך כל הנכסים
שבבעלות כל אחד מבני הזוג: "היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים
של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש" (סעיף 6(ב)). אין חולק כי
לא בדרך זו נוהל התיק בהליך שלפנינו.
כ"ז. כך, מחד גיסא,
איננו יודעים מה שווים של נכסי העותר. איננו יודעים מה שווי עסקיו - והאם, ובכמה,
השביחו בתקופת הנישואין (השבחה כאמור, אפילו של נכס שקדם לנישואין, יכולה לבוא
בתנאים מסוימים תחת כנפי הסדר האיזון (ראו לדוגמה: תמ"ש (ירושלים) 13811/03 ש' נ' ד'י' (לא
פורסם) פסקה 74; ע"מ (חיפה) 527/04 פלוני נ' פלונית (לא
פורסם) פסקה 8), או להצמיח סעדים אחרים (ראו לדוגמה: בע"מ 2948/07 פלונית נ'
פלוני (טרם פורסם))); האם היתה כוונת שיתוף ספציפית (ראו: ע"א 7687/04
ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615-614; בע"מ
10734/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)); אף איננו יודעים מה שווי
זכויותיו הסוציאליות שנצברו במהלך הנישואין (ראו: בג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים (טרם פורסם); ע"מ
(חיפה) 363/06 פלונית נ' פלוני (לא
פורסם)), ובודאי שלא נערך כל הליך לברר האם קיימים נכסים נוספים שלא באו לידיעת
בית הדין. מאידך גיסא, ידוע כי גם
המשיבה צברה זכויות סוציאליות ששוויָן לא נקבע, וגם לגביה לא נערך בירור ממצה. אין
ספק כי מעולם לא נערך חישוב כולל של נכסי כל אחד מבני הזוג - בין היתר, כיון
שהערכאה המבררת סברה שיש להחיל דין תורה.
כ"ח. בפסק דינו מיום 29.9.03 הציע הדיין הרב
דיכובסקי מתוה כללי לפי חוק יחסי ממון, בו דבק גם בהליך
בשנת 2005. מתוה כללי זה תואם "את תכליתו ורוחו של חוק יחסי ממון, הבא לאזן
משאבים באורח הוגן תוך התחשבות בפרטי הזוג הספציפי" (פסקה ט' לפסק הדין
בעתירה הראשונה). הוא לא התיימר להוות איזון מדויק, שממילא במציאות קשה מאוד להגיע
אליו. הדיין הרב דיכובסקי אף התייחס לקיזוזים כלליים:
"יש
להביא בחשבון את חיובו של הבעל במדור ילדיו, ומשום כך הייתי מסתפק בהחזר מחצית של דמי המשכנתא... נושא החזר המזונות
לא מקובל עלי... דמי טיפול שוים
בדרך כלל
לדמי מזונות" (ההדגשה הוספה - א"ר).
לענייננו חשובה במיוחד ההתייחסות לנכסים הכלכליים
המשמעותיים:
"לא
מצאתי מקום לשתף את האשה בעסק הנברשות של הבעל שהוקם לפני הנישואין. חושבני גם כן שטוב יהיה לצדדים אם זכויותיהם בקופות גמל ובטוח
(הבעל) ובמשרד החינוך (האשה) לא יאוזנו. וזאת מבלי לקבוע זכותו של מי עדיפה. ומבלי לקבוע עמדה
עקרונית
בנושא" (ההדגשה הוספה - א"ר)
ניתן לראות בנקל כי המתוה הכללי אכן נעשה מבלי לברר
זכויות וחבויות עד תום - ובצורה שנראתה לדיין הרב דיכובסקי (וכאמור, גם להרכב שדן
בעתירה הראשונה) הוגנת בנסיבות. אפשר לחבר זאת גם לרעיון האומדנא, קרי, הערכה על
פי אומדן כולל.
כ"ט. אין כל ספק שמתוה זה כולל ויתורים
הדדיים. בהקשר זה ניתן לציין כי בבית הדין הרבני (בגלגול הראשון) דרשה המשיבה
מחצית משווי העסק, ודי להזכיר כי בתשובתו (מיום 27.12.01) טען העותר "אם
ייטען כי העסק הורחב במהלך הנישואין או הוקם בתוך הנישואין - הרי על פי דין תורה, אין לאישה זכויות כלשהם בעסק זה"
(כך במקור, פסקה 35; ההדגשה הוספה - א"ר). קרי, מאחר שנקבע כי על הצדדים חל
חוק יחסי ממון (ולא דין תורה) יתכן שאילו היתה נפרסת יריעת חלוקת הרכוש מחדש בכל
היקפה - היו התוצאות שונות, ולאו דווקא לטובת העותר. דומה כי בנסיבות אלה - של
חלוקה כוללת המשקפת הוגנות בסיסית שאינה נפרטת לפרטי פרטים - קשה בסופו של יום
להלום בקשה מאוחרת, שביסודה עמידה דווקנית על הצמדה של רכיב אחד מתוך כל הרכיבים
שנדונו, באופן המערער את המתוה כולו.
ל. בעקבות פסק הדין בעתירה הראשונה התקבלה
עמדת המשיבה - לפיה היא זכאית למלוא הזכויות המוענקות בחוק יחסי ממון. על פניו,
משלא סיים הדיין הרב דיכובסקי את מלאכתו ב"סיבוב הראשון", בשל היוותרו
במיעוט, כפי שצוין מעלה, יכול היה הטוען לטעון כי יש לברר עובדתית את שווי נכסי
בני הזוג ולהחיל את הסדר האיזון. אלא שבפתיחת הדיון בבית הדין הרבני טען בא כוח
המשיבה:
"אני
אומר שאני מוכן לקבל את פסק הדין של הרב [הדיין דיכובסקי - א"ר] אע"פ
שהוא לא טוב לי...
אם
רוצים לפתוח את התיק מחדש כאילו לא היו דברים מעולם היינו צריכים לחזור לבית הדין
האזורי כי לא מנעו ממני ערכאת ערעור... אני מוכן לסיים את הסיפור כפי שהוא נפסק על
ידי הרב דיכובסקי, אבל אם הוא רוצה לפתוח אני רוצה חצי מהכול.
מבקש
חצי מהעסק [עסק הנברשות של העותר - א"ר]... אם אני [צריך להיות 'הוא' -
א"ר] מסכים לרב דיכובסקי אני מוותר. אם הוא לא מסכים אני מבקש חצי חצי"
(עמ' 3-1).
ל"א. קרי, המשיבה הסכימה למתוה האמור - גם
במחיר של אי מיצוי זכויותיה. אכן, הפרוטוקול אינו מראה על הסכמה מפורשת של העותר.
אך אין ספק שהתיק לא הושב לבית הדין האזורי - וברור היה לצדדים כי לא ייערך בירור
עובדתי מחודש. הדברים נאמרו מפורשות על ידי בית הדין: "התיק הזה צריך להתנהל
בבית הדין האזורי, אני [הדיין הרב דיכובסקי - א"ר] קבעתי את מה שצריך להיות,
אם צריך אני אשלח את זה לבית הדין האזורי". יודגש - העותר לא דרש את השבת התיק לבירור מחדש בבית הדין
האזורי - לא בבית הדין הגדול, ולא בעתירתו שלפנינו, הוא אף לא עתר
(לרבות בעתירה שלפנינו) כלפי עצם קבלת המתוה של הדיין הרב
דיכובסקי. אין ספק כי העותר, למצער,
השלים עם המתוה - וגם בקשתו נשוא העתירה מניחה את קבלת המתוה כנתון. יתר על כן -
העותר (כמו גם המשיבה) טענו לגופו של עניין, תוך שהם מתייחסים מפורשות
לסכומים ספציפיים, מבלי להתייחס כלל לשערוך זה או אחר שעשוי להכפילם. אין
לקבל עמדה לפיה מקבל העותר את המתוה - שנעשה שעה שבית הדין משוה לנגד סכום נומינלי
- לעניין הנכסים שיאוזנו או שיוצאו מהאיזון, אך מבקש להחריג פריט אחד ממנו באמצעות
הדרישה לשערכו בריבית והצמדה. ולבסוף נזכיר, כי מתוה זה הושג על מנת להביא לסופו
תיק מורכב, ובו משתנים לבר-כלכליים מיוחדים במינם, בכלל זאת חוסר הנאמנות מצד
המשיבה, והעובדה שהעותר הורשע באונס המשיבה, נסיבות שחייבו שימת סוף פסוק להליך
שנוהל במשך עשור שלם.
ל"ב. סופו של יום, נאמנים דברי הדיין הרב
דיכובסקי, שהוא היחיד בבית הדין הגדול - כמותי בבית משפט זה - ששרד את התיק בכל
גלגוליו:
"הדרך
שקבענו היא מעין פשרה... באופן כללי נראה היה לנו כי יש בחלוקה שקבענו שערוך הוגן
של הזכויות ההדדיות של הצדדים, וכמשקפת חלוקה שוויונית ומאוזנת של כלל נכסי בני
הזוג בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג.
בחיוב
מעין פשרה, לא ניתן לדרוש הפרשי הצמדה למפרע, כי הפשרה מביאה בחשבון גם את הדברים
הללו. וזאת, בניגוד לחיוב מן הדין, שבו יש מקום לבדיקת האפשרות ההלכתית לתשלום
הצמדה".
קרי, הדיין הרב דיכובסקי מציין, שבנסחו את ההסכם -
על היתרונות והחסרונות שיש בו לכל אחד מהצדדים - שיוה לנגד עיניו סכומים
נומינליים, באופן שתוצאתו "שערוך הוגן של הזכויות ההדדיות". נמצא אפוא כי
גם העובדה שמדובר במתוה "פשרתי" אינה מאפשרת היעתרות לדרישת העותר -
המבקשת לבודד רכיב ספציפי מתוך ההסדר המוסכם, הסדר שנעשה בהנחה שלפי פסק הדין משנת
2003 חייבת המשיבה לשלם 60,000 ₪ ולא סכום כפול מכך כדרישת העותר.
פסיקת הפרשים בתביעות הנדונות בבתי דין רבניים
ל"ג. במבט צופה פני עתיד ציין בית הדין
הרבני, כי: "נושא חיוב הצמדה וריבית, ראוי לדיון ולעיון מעמיקים... ראוי שבית
הדין הגדול יישב על המדוכה ויקבע כללים הלכתיים ברורים לכך". אכן אין ספק כי
במקרים רבים הימנעות מפסיקת הפרשים - אם ריבית, אם הצמדה - יכולה לעלות כדי אי
צדק. לעובדת חיים פשוטה זו ביטוי גם בדין תורה. בהתייחס להפרשי הצמדה
נזדמן לי לכתוב במקום אחר:
"חיוב
תשלומי הצמדה השתרש בחברה המודרנית, עד שגם במשפט העברי, הזהיר בפסיקת פיצוי בגין
מניעת רווח ("המבטל כיסו של חברו"), וחושש לכל תשלום שיש בו אבק ריבית,
קונה שביתה הדעה, כי חיוב הצמדה אינו תוספת על סכום החוב. "מה שיש לדון
לחייבו בהצמדה הוא פשוט, דיש לומר שזהו חובו בערכו הנכון להיום, ודל מהכא (וסלק
מכאן - א"ר) מניעת רווחים" (הדיין הרב מ' אלחדד, "הצמדת חוב
למדד", תחומין ו (תשמ"ה) 230) -
דהיינו אין המדובר בפיצוי בגין אובדן רווח, אלא בתשלום החוב בערכו האמיתי (ראו עוד
שם, במאמריהם של הדיינים הרב דיכובסקי (208) והרב אליעזרוב (219); עוד ראו ש'
דיכובסקי, "חיובי הצמדה בבתי הדין הרבניים", דיני ישראל יב (תשמ"ה) קג; א' שוחטמן, סדר הדין (תשמ"ח), 391-390)" (ע"א
4030/03 מפעלי גרנות - אגודה
שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ נ' מס הכנסה - פקיד שומה למפעלים גדולים (טרם פורסם))
באופן טבעי כפופים בתי הדין הרבניים לאיסורים הקבועים בדין הדתי. בית משפט זה לא יורה להם כיצד
לפסוק בשאלות תורניות מובהקות או שיש להן השלכות באיסורי תורה - שאינם במומחיותו (בג"צ
2957/06 חסן נ' משרד הבינוי והשיכון-האגף לפיתוח מבני דת (טרם
פורסם) פסקה י"ג; בג"צ 8872/06 פלוני נ' בית הדין
הרבני הגדול (טרם פורסם) פסקה ד; בג"צ 7120/07 אסיף ינוב גידולים בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל (טרם
פורסם) פסקה 3 לחוות דעתה של השופט חיות). ברם בתי הדין
מחויבים לעשיית צדק - כך לפי דין תורה: "מצות עשה לשפוט השופט בצדק"
(רמב"ם הלכות סנהדרין כא, א; אם כי
הפסוק נדרש בעיקרו לצדק פרוצדורלי - ראו: ח' שיין, הצדק במשפט
העברי (תשנ"ד) 64-57); כך לפי המשפט הישראלי:
"מי
שנתמנה דיין חייב, בטרם ישב בדין, להצהיר בפני נשיא המדינה ובמעמד הרבנים הראשיים
לישראל, הצהרה זו: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל, לשפוט את העם משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר
פנים" (סעיף 10 לחוק הדיינים, תשט"ו- 1955; ההדגשה הוספה - א"ר).
דומה שלא יהיה מי שיחלוק על כך שבנסיבות מסוימות, לא
מעטות ובודאי בעידנים מסוימים, השבה נומינלית אינה עשיית צדק. זאת גם אם בתקופות
"רגועות" יחסית מבחינה אינפלציונית, מדברים בתחשיבים
"נומינליים" להבדיל מ-"ריאליים" בתחומים כלכליים משמעותיים.
ל"ד. כמצוטט מעלה, לגבי פסיקת הצמדה ישנה תשתית
הלכתית מקיפה - שיכולה לאפשר פסיקת הצמדה במקרים מתאימים.
תשתית מסוימת קיימת - כפי שציין הדיין הרב
דיכובסקי - גם לגבי פסיקת ריבית בגין חוב
שנוצר שלא על דרך הלוואה, כגון בנזיקין או במקרה של עיכוב כספים שלא בהסכמת בעליהם
(ובלשונו: "יש מקום לבאר את הסייגים לתחולת דיני הריבית במקרים רבים של פסיקת
בית הדין, שבהם אין מדובר בהלוואה בין מלוה לבין לווה"). מדין תורה אסורה רק
"ריבית קצוצה" - קרי
"הלוואה שבה המלווה קוצב מראש בשעת ההלוואה שיעור של ריבית שתיתוסף
לקרן" (א' וינרוט, ריבית (תשנ"ח)
233; רמב"ם, הלכות לוה ומלוה ד, ג; שולחן ערוך, יורה דעה קסא, ה).
ככלל, בחוב שנוצר שלא על דרך הלוואה אין איסור תורה חל - ובנסיבות מסוימות, לא חל
איסור כלל. הדיונים ההלכתיים בסוגיה זו ענפים, מעמיקים ומורכבים - עד שהשופט
(כתארו אז) זילברג, בבואו לדון בתניות הצמדה במשפט הישראלי, ציין
כי:
"את
הנסיון העשיר ביותר בשאלות הנוגעות לענין הריבית, מוצאים אנו במקורות המשפט
העברי... ואם כי דיני ישראל אינם מחייבים את בית המשפט בשטח משפטי זה, הרי הם
סגולה להרחבת האופק, ומועילים לראיית הדברים בפרופורציה הנכונה" (ע"א
248/53 רוזנבאום נ' זגר, פ"ד ט 533, 548).
ל"ה. על ההבחנה בין הלוואה לחוב שנוצר ללא
הסכמה, עמד בעבר - משכבר הימים - גם בית משפט זה. בשנת 1952 נדרש השופט הרב אסף
לכך, שהמשפט העברי אינו אוסר על חיובו של בעל דין שהפסיד בתשלום ריבית על הסכום בו
חויב עד לתשלום בפועל:
"הסכום
שעל הנתבע לשלם במקרה שלפנינו לא בא לידו בתורת הלוואה, אלא זוהי תביעת נזקים.
ומאותה שעה שנתחייב בדין בתשלומי הנזק והוא מעכב את התשלום הרי הוא חייב לפצות את
הזוכה בדין על הנזק שנגרם לו על ידי עיכוב התשלום" (ע"א 207/51 אגד נ' ברנדס, פ"ד ו 1089, 1103; ראו גם
ע"א 216/74 ויגל נ' אצט
מפיצים (1965) בע"מ, פ"ד כט(1) 141, 150-149).
קביעות אלה נסמכות על תשתית הלכתית רחבה (לסקירות
ראו: נ' רקובר, המסחר במשפט העברי
(תשמ"ח) 222-182; 229-227; ת"א (ירושלים) 3104/01 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (לא
פורסם) פסקות 119-109 - השופט מ' דרורי; ת"א (ירושלים) 380/92 טיפול שורש נ' הפועלים ליסינג בע"מ (לא פורסם)
פסקה 11(ה)). העיקרון המנחה בדיני ריבית הובא בתלמוד הבבלי בשם האמורא רב נחמן
"כללא דריביתא: כל אגר נטר ליה - אסור [הכלל בדיני ריבית: כל תשלום בעבור
האפשרות להחזיק בכסף ("לשמור") - אסור]" (בבא מציעא סג ע"ב;
ראו ע"א 230/72 צימרמן נ' פקיד השומה תל-אביב 5,
פ"ד כז(1) 802; רע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז,
פ"ד נט(1) 420). התורה אוסרת על אדם לגבות (וכן לשלם) ריבית בעבור הלוואת
כספו לזולת - אך אם הזולת מחזיק בכספים בניגוד לרצון
בעליהם ניתן לומר כי התמונה שונה. יתכן עוד שיש להבחין בין הלכת השיתוף - היוצרת
ככלל שיתוף קנייני בנכס (בע"מ 1681/04 פלונית,
הנזכר), לבין איזון משאבים - שאינו אלא חיוב אובליגטורי. המדובר בדיונים הלכתיים
סבוכים - חזקה על בתי הדין שבמידת הצורך יבורו את הכלים ההלכתיים המתאימים לעשיית
צדק במקרה שלפניהם. דומה שראוי להצטרף לקריאה כי דבר זה ייעשה ביום שלא ירחק, כדי
ליתן פתרונות אפשריים בגדרי ההלכה לסיטואציות המובנות לתוך חיי הכלכלה דהאידנא;
בכך גם יוסדר ויהא גלוי וידוע לכל בעל דין בבית הדין הרבני היכן הוא מצוי בתחום
זה, נוכח ההפרש, על פני הדברים, בין הדין האזרחי להלכה, כך שלא יהא צורך באמירות
של בית הדין כי חויבו (או לא חויבו) על ידי בית משפט זה לפסוק על פי הדין האזרחי.
סוף דבר
ל"ו. אם תישמע דעתי, נדחה את העתירה. כדי
למנוע התדיינויות נוספות אציע לחברי לקבוע כי משמעות פסק דינו של בית הדין הרבני
הגדול (בעניין שלפנינו) היא שעל המשיבה לשלם לעותר 60,000 ₪ תוך 30 יום. בנסיבות,
ובהתחשב - בין היתר - בתקופה שחלפה מאז החיוב בסכום זה, אציע שלא לפסוק הוצאות.
ש ו פ ט
השופט ע' פוגלמן:
מסכים אני למסקנת חברי השופט א'
רובינשטיין, כי עניינם של הצדדים הוכרע בצורה כוללת, ואין מקום להיעתר לבקשה
להוספת ריבית והצמדה המתייחסת לרכיב אחד.
בנסיבות אלה אינני רואה להידרש להיבטים
נוספים, החורגים מההכרעה הקונקרטית במקרה שלפנינו.
מצטרף אני, גם לתוצאה המוצעת על ידי
השופט א' רובינשטיין.
ש ו פ ט
הנשיאה ד' ביניש:
מצטרפת אני למסקנה אליה הגיע חברי השופט א' רובינשטיין לפיה דין העתירה להידחות. בדומה לעמדת השופט פוגלמן, אף אני סבורה כי הטעם המרכזי לדחיית העתירה נעוץ בנימוק
שגם השופט רובינשטיין ציין כי הוא
העיקר בעיניו, ולפיו בית-הדין הרבני הכריע בעניינם של הצדדים בצורה כוללת; בנסיבות
אלה, אין מקום לקבלת הבקשה להוספת ריבית והצמדה בעניינו של רכיב אחד מבין מרכיביו
של המתווה הכולל לחלוקת רכוש בין בני-הזוג.
כמו חברי השופט פוגלמן, אף אני מבקשת שלא
להביע עמדה בנוגע להיבטים אחרים החורגים מנסיבותיו של העניין הנדון בפנינו.
ה
נ ש י א ה
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
רובינשטיין.
ניתן היום, כ"ז בשבט תשס"ח
(3.2.08).
ה נ ש י א ה ש
ו פ ט ש ו פ ט