אברהם חסיד נ. פייר אפרמיאן

פסק-דין בתיק ע"א 7067/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7067/11 ע"א 7375/11 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערער בע"א 7067/11 והמשיב בע"א 7375/11: אברהם חסיד נ ג ד המשיבים בע"א 7067/11 והמערערים בע"א 7375/11: 1. פייר אפרמיאן 2. דייויד אפרמיאן 3. מאיר אפרמיאן ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 23.08.2011 בת"א 2126/09 שניתן על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי בשם המערער בע"א 7067/11 והמשיב בע"א 7375/11: עו"ד דוד ששון בשם המשיבים בע"א 7067/11 והמערערים בע"א 7375/11: עו"ד זהר גרינברג פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונחים בפניי שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 2126-09, כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי), אשר הורה למערערים בע"א 7375/11 (להלן: היורשים) לשלם כ-3.8 מיליון ₪ למערער בע"א 7067/11 (להלן: חסיד). רקע 2. בשנת 1971 רכש רוחולה אפרמיאן ז"ל (להלן: המנוח) קרקע יחד עם שותף בשם שאוליאן. בין הצדדים פרץ סכסוך, והם פנו לבוררות שבה שימש חסיד כבורר מטעם המנוח ואדם נוסף שימש כבורר מטעם שאוליאן. בפסק הבוררות חויב שאוליאן למכור למנוח את חלקו בקרקע תמורת כ-230,000$. בהמשך התנהלו בין הצדדים הליכים נוספים, ובשנת 1984 הגיעו שאוליאן והמנוח להסכם פשרה בעניין אופן ביצוע פסק הבוררות. ביוני 1993 הגיש שאוליאן לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות, יחד עם תביעה כנגד המנוח וחסיד. שאוליאן טען כי פסק הבוררות נגוע בתרמית, וכי המחיר שנקבע בו למכירת המקרקעין היה נמוך באופן משמעותי ממחיר השוק. עוד נטען כי הקרקע נרכשה בפועל על ידי חסיד, אשר שימש כאמור כאחד הבוררים. בשנת 2001 ניתן פסק דין בתביעה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה' גרסטל) קבע כי פסק הבוררות אכן היה נגוע בתרמית, וכי המחיר שבו חויב שאוליאן למכור היה נמוך ממחיר השוק. ברם לגופו של עניין נדחתה הבקשה לביטול פסק הבוררות מטעמים של מניעות ושיהוי, משום שחלף המועד הקבוע בחוק להגשת בקשת ביטול, ומשום שהסכם הפשרה עליו חתם שאוליאן בשעתו חוסם את דרכו מלתבוע את המנוח. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון – התקבל (ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח(4) 389 (2004)). הובהר כי מן הראוי להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק בוררות. באשר לתביעה נגד המנוח, יש לבדוק האם שאוליאן היה מתקשר בהסכם הפשרה – שכביכול שולל ממנו את זכות התביעה - אילו היה יודע מבעוד מועד על התרמית שעמדה ביסוד פסק הבוררות. בעניין זה הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לשם שמיעת ראיות. ואכן, לאחר שמיעת ראיות קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה' גרסטל) כי שאוליאן לא היה מתקשר בהסכם הפשרה אילו ידע מבעוד מועד על התרמית (להלן: פסק הדין הראשון). נותר, אפוא, להכריע מהו הסעד הכספי המגיע לשאוליאן בעקבות מעשה המרמה שביצעו כלפיו המנוח וחסיד. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אחיטוב) כי הפער בין שוויה האמיתי של הקרקע לבין הסכום שקיבל עבורה שאוליאן בפועל עומד על כ-300,000$, וזהו הנזק שנגרם לשאוליאן. סכום זה – הנזק הממוני הישיר - הופחת, משיקולי אגרה, ל-250,000$. לפיכך חויבו חסיד והמנוח, ביחד ולחוד, לשלם לשאוליאן 250,000$ בתוספת ריבית והצמדה, וכן 350,000 ₪ בגין עוגמת נפש (להלן: פסק הדין השני). יצוין כי טרם מתן פסק הדין השני הגיש חסיד הודעת צד ג' כנגד המנוח, ובה דרש מהמנוח לשפותו באופן מלא בגין כל סכום שייפסק נגדו. הודעתו של חסיד נדחתה. הובהר כי בפסק הדין הראשון אין זכר לחלוקת אחריות בין חסיד למנוח. אדרבה, נקבע שם שחסיד והמנוח עשו יד אחת כדי להונות את שאוליאן ולרכוש את חלקו בנכס, ולפיכך שניהם "אחראים באותה מידה לנזקים שנגרמו". ההליך הנוכחי 3. מספר שנים לאחר פסק הדין השני הגיש חסיד תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ודרש לקבל שיפוי מיורשי המנוח (הם המערערים בע"א 7375/11). לשיטת חסיד (על פי כתב התביעה המתוקן שהוגש), בעקבות פסק הדין השני גבה ממנו שאוליאן - באמצעות לשכת ההוצאה לפועל - כ-12 מיליון ₪. היות ופסק הדין השני קבע כי חסיד והמנוח ישאו באחריות "ביחד ולחוד", תבע חסיד מהיורשים לשפותו במחצית הסכום ששולם בפועל - כ-6 מיליון ₪. ביום 24.11.2010, בתום קדם-משפט, הושגה הסכמה על מתווה הדיון. בשל חשיבות הסוגיה תובא כאן לשון ההחלטה המתארת את ההסכמה הדיונית: "השאלה השנויה במחלוקת היא אחת ויחידה, מהו הסכום לו זכאי [חסיד] מתוך הסכום שנפסק בפסק דינה של כב' הש' אחיטוב [פסק הדין השני], אשר קבעה כי החיוב ביניהם יהיה ביחד ולחוד, או מהסכום ששולם בפועל על ידו במסגרת הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדו על ידי הנושה, מר שאוליאן. ב"כ הצדדים הסכימו כי מדובר בשאלה משפטית, שאין צורך כי ישמעו עדים לגביה. ב"כ הצדדים אף הסכימו כי יוגשו סיכומים בכתב בנוגע לשאלה זו, וכי ההכרעה תהיה על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט והסיכומים". המחלוקת הייתה, אפוא, מהו הסכום שבו צריכים יורשי המנוח להשתתף. לגישת חסיד, על היורשים לשלם לו מחצית מהסכום אותו שילם בפועל - כ-6 מתוך כ-12 מיליון ₪. עמדת היורשים, לעומת זאת, היא שעליהם לשלם לכל היותר מחצית מסכום החוב ביום פתיחת תיק ההוצל"פ - כ-3.8 מתוך כ-7.6 מיליון ₪. לאחר עיון בכתבי הטענות קיבל בית המשפט המחוזי את גישת היורשים. נקבע כי לא עלה בידי חסיד להוכיח את הסכום ששולם על ידו בפועל לסילוק החוב. סביר כי סכום זה גבוה מסכום החוב בעת פתיחת תיק ההוצל"פ, אולם המסמכים אותם הציג חסיד אינם מציירים תמונה ברורה באשר להיקף התשלומים בהם הוא נשא בפועל. הנטל להוכיח את הסכום ששולם מוטל על חסיד, והוא לא עשה כן. לפיכך נקבע כי על היורשים לשאת במחצית סכום החוב המוכח - 7,670,530 ₪, דהיינו 3,835,265 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הערעורים 4. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו שני הצדדים ערעורים. חסיד שם את הדגש על לשון החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה השאלה היחידה ששנויה במחלוקת היא משפטית: האם חסיד זכאי לתשלום מחצית מהסכום שנפסק או למחצית מהסכום ששולם בפועל. לגישתו, משמעות ההחלטה בקדם-המשפט היא שאין עוד מחלוקת עובדתית באשר לגובה הסכום ששולם בפועל. אלא שהייתה מחלוקת משפטית בין הצדדים, האם יש לחייב את היורשים במחצית מהסכום ששולם בפועל או רק מסכום החוב המקורי. מעבר לכך, אף לבית המשפט היה ברור כי שולמו סכומים נוספים מעבר לסכום האזהרה. בנסיבות אלו לא מובן מדוע הגיע בית המשפט לתוצאה אליה הגיע. לגופו של עניין אף נטען כי היו די ראיות להוכחת הסכום ששולם. היורשים, מצידם, טוענים כי אין הצדקה להטיל עליהם לשאת במחצית מהסכום ששילם חסיד. זאת משום שחסיד נושא בנטל גדול יותר של אשמה. לצד זאת מעלים היורשים טענות "מקדמיות" שונות, למשל שהחלטת בית המשפט (כב' השופטת נ' אחיטוב) – במסגרת פסק הדין השני – לדחות את הודעת צד ג' יצרה מעשה בית דין ומשתיקה את חסיד מלתבוע פעם נוספת את היורשים. דיון והכרעה 5. השאלה הראשונה שעומדת בפנינו היא באשר לעצם העיקרון של חלוקת הנטל בין הצדדים. עניין זה נטען על ידי היורשים בערעור מטעמם. לגישתם, אין מקום לחלוקה שוויונית של הנטל, משום שעיקר האחריות למעשה המרמה רובץ על כתפי חסיד. לעומת זאת, עמדת חסיד היא שעל היורשים לשאת – מכוח אחריותו של המנוח – במחצית הנטל. ההוראות הרלבנטיות מצויות בסעיף 56 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שכותרתו "נטל החיוב בין החייבים": "(א) שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים. (ב) חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם". הנה כי כן, החוק קובע חזקה – הניתנת לסתירה – לפיה נטל החיוב צריך להתחלק שווה בשווה. לצד זאת נקבעה בחוק זכות השתתפות בין החייבים לבין עצמם. הרציונאל מבוסס על עקרונות של עשיית עושר ולא במשפט: כאשר מספר אנשים חייבים למלא את אותה דרישה כספית כלפי נושה פלוני, אין זה צודק שאחד מהחייבים ישלם סכום העולה על חלקו היחסי. יצוין כי זכות ההשתתפות הוכרה קודם לחקיקת סעיף 56 (ראו לדוגמא: ע"א 370/63 מוסה בסט נ' הפול בע"מ, פ"ד יח(1) 529, 539 (1964)), והיא מוכרת גם בתחומים אחרים של המשפט (ראו למשל: סע' 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979; סע' 9 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967; דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט 208-216 (1998)). בענייננו, עסקינן בפרשנות פסק דין. פסק הדין הראשון הטיל על חסיד והמנוח אחריות לנזקיו של שאוליאן. ברירת המחדל (ה"חזקה" בלשון החוק) היא, אפוא, שחסיד והיורשים נושאים בנטל החיוב שווה בשווה (השוו: סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ע"א 1650/10 גד כימיקלים בע"מ נ' BIP Chemicals Ltd (27.12.2012)). אך חשוב להבין כי כאן אין מדובר רק בחזקה הניתנת לסתירה, אלא בהכרעה פוזיטיבית של ממש: הן פסק הדין הראשון של כב' השופטת גרסטל, והן פסק הדין השני של כב' השופטת אחיטוב, קבעו כי האחריות מוטלת על חסיד והמנוח שווה בשווה. כך, בפסק הדין השני הובהר כי "לא ראיתי לנכון לחלק את האחריות בין הנתבעים [חסיד והמנוח]... שני הנתבעים כאחד עשו יד אחת כדי להונות את התובע [שאוליאן]... זה גם זה, אחראים באותה מידה לנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה ממעשיהם השלובים זה בזה". שני פסקי הדין המדוברים הפכו זה מכבר לחלוטים. ממילא, אין כל הצדקה לניסיונם של היורשים לפתוח מחדש את הדיון בשאלת חלוקת האחריות. זו נקודת המוצא: אחריותם של חסיד ושל היורשים היא משותפת ושווה, ביחד ולחוד. על היורשים להשתתף, אפוא, עם חסיד במחצית הנטל. בנוסף, אין מקום לקבל את הטענות ה"מקדמיות" השונות שמעלים היורשים בערעורם, מאחר שאלו זכו למענה מקיף ומשכנע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. ראוי להתייחס בנפרד, ולו בקצרה, לטענה אחת של היורשים לפיה הודעת צד ג' שהגיש חסיד נגדם נדחתה, ובהתאם לכך נוצר השתק מפני חיובם במחצית הנטל. די לומר כי בעיניי נותר ספק האם ראוי היה לדחות הודעה זו של חסיד נגד היורשים בנסיבות העניין. אולם לנוכח קביעתו המשפטית הנכונה של בית המשפט המחוזי, ולפיה כל צד נושא במחצית האחריות, אין טעם להידרש לכך. לצד זאת, דחיית הודעת צד ג' איננה פוטרת את היורשים מלשאת באחריות למחצית החוב, וזאת מהנימוקים שפורטו. 6. משהוסרה המכשלה הראשונה, שלמעשה מהווה את לב טענת היורשים בערעור, והובהר כי חסיד והיורשים נושאים בנטל שווה בשווה, עולה השאלה מהו הנטל הכספי הנישא בשווה. במילים מעשיות, מהו הסכום שאת מחציתו צריכים היורשים לשלם? אין מחלוקת על כך שבמועד פתיחת תיק ההוצל"פ עמד סכום החוב על 7,670,530 ₪ (ראו סעיף 2.5.2 לסיכומי היורשים בבית המשפט המחוזי). אלא שחסיד טוען כי הוא שילם בפועל כ-12 מיליון ₪, ועל היורשים לשפותו במחצית מסכום זה. היורשים מצידם העלו שתי טענות חלופיות: ראשית, לא הוכח כי חסיד אכן שילם 12 מיליון ₪. שנית, אף אם נניח שהסכום הוכח – החוב תפח ל-12 מיליון ₪ רק משום שחסיד ניהל הליכים מיותרים, באופן שהעמיס עלויות מיותרות על החוב הפסוק. הכרעת בית המשפט המחוזי מבוססת על קבלת הטענה הראשונה של היורשים. נקבע כי הראיות אותן צירף חסיד אינן מספקות, ואינן מוכיחות כנדרש כי הוא שילם 12 מיליון ₪. אולם בהכרעה זו ישנו קושי, וזאת על רקע ההסכמה הדיונית אליה הגיעו כאמור הצדדים. תוזכר שוב לשון ההסכמה, אשר קיבלה תוקף של החלטה והובאה לעיל בפסקה 3, לפיה "מדובר בשאלה משפטית שאין צורך כי ישמעו עדים לגביה". חסיד אף הדגיש את העניין בסיכומי התשובה בפני בית המשפט המחוזי. דהיינו שסכום התשלום לא היה שנוי במחלוקת. בית המשפט המחוזי לא התייחס לטענה זו בהכרעתו, ואף לא לחלק בהסכם לפיו המחלוקת היא בשאלה משפטית בלבד. בהתבסס על הסכמה זו סבור היה חסיד כי אין עוד מחלוקת עובדתית באשר לסכום ששולם בפועל, וכי מוסכם גם על הצד השני שהוא – חסיד - שילם בפועל 12 מיליון ₪ (ראו למשל סעיפים 1-3 לסיכומי חסיד בבית המשפט המחוזי). על הרקע הזה הוא נמנע מלהביא ראיות נוספות, שיכולות היו לבסס את טענתו בדבר הסכום ששולם על ידו בפועל. על פי גישה זו, היה מוסכם מבחינה עובדתית בין הצדדים מה סכום החוב במועד פתיחת תיק ההוצל"פ ומהו הסכום ששולם. היה על בית המשפט להתמקד בבחינת השאלה המשפטית – איזה סכום הוא הקובע. אלא שבית המשפט המחוזי סמך את פסק דינו, כאמור, על הכרעה עובדתית הפוכה, בקובעו כי לא הוכח שחסיד שילם בפועל 12 מיליון ₪. נותר סכום התשלום בעת פתיחת תיק ההוצאה לפועל, נתון שלגביו הייתה הסכמה. יוצא כי ההכרעה העובדתית של בית המשפט, לפיה לא הוכח שהסכום ששולם בפועל הוא 12 מיליון ₪, ייתרה את הצורך להכריע בשאלה המשפטית. השוואה בין ההסכם הדיוני, לפיו הוסכם בין הצדדים כי מדובר בשאלה משפטית, לבין ההכרעה בפסק הדין לפיה אין צורך לדון בשאלה משפטית בשל קביעה עובדתית, מעוררת תמיהה. לכך יש להוסיף כי אף בית המשפט המחוזי ציין: "הדעת נותנת, כי הסכום ששולם בסופו של דבר גבוה מסכום החוב בעת פתיחת תיק ההוצל"פ, שכן התובע עצמו ציין, כי פיגר בתשלומים וחויב בשל כך בהפרשי הצמדה וריבית (סעיף 2.6 לבקשה), אולם התובע כשל בהוכחת הסכום עצמו, ובית המשפט אינו יכול לעשות את המלאכה במקומו" (עמ' 10). צא ולמד, שאף בית המשפט היה מודע לכך ש"כנראה" חסיד שילם יותר מהסכום הראשוני, ואילו מבחינתו של חסיד הוא לא השקיע מאמץ בהוכחת העובדה לנוכח הבנתו כי אין בכך צורך. זאת על רקע ההסכם הדיוני בין הצדדים. יודגש שוב כי פרשנותו של חסיד לא רק שאיננה משוללת יסוד, אלא אף תואמת את לשון ההסכם. הובהר במפורש שהמחלוקת היא משפטית, ושאין צורך להביא ראיות. משמע - הצדדים הסכימו על התשתית העובדתית. ברי כי המשמעות מבחינת חסיד היא שמוסכם שהוא שילם את מלוא הסכום של 12 מיליון. 7. בנסיבות אלו, עולה כי נותר ספק של ממש האם היה "מפגש רצונות" בין הצדדים להסכם – חסיד והיורשים. אף היורשים שמו בערעורם דגש על השאלה המשפטית האם נכון שהם יישאו במחצית התשלום בגלל חלקו של כל אחד. כאמור, ההכרעה בנושא ערעור היורשים הינה ברורה לנוכח קביעת בית המשפט המחוזי בפסק הדין הראשון. באשר לערעור חסיד, בהינתן שההחלטה הדיונית איננה אלא נגזרת מההסכמה הדיונית, נדמה כי לא יהא זה נכון להשאיר את ההכרעה על כנה. מהחומר עולה כי לו ידע חסיד שיהא עליו להוכיח את תשלום החוב – היה מביא ראיות לביסוס עמדתו. לנוכח זאת, יש מקום להתיר לחסיד להציג ראיות בפני בית המשפט המחוזי. מהצד השני – ויש צד שני, והוא היורשים – אין לקבוע עמדה בשאלה עובדתית זו מבלי לאפשר גם ליורשים להגיש ראיות, ככל שיחפצו, בשאלת גובה התשלום. היתרון במנגנון זה הוא שבכפוף להוכחת התשלום על ידי חסיד – בית המשפט יידרש להכריע בשאלה המשפטית: האם הסכום הקובע הוא כגובהו בעת פתיחת תיק ההוצל"פ, או הסכום ששולם בפועל. דומני כי תוצאה אחרת, בנסיבות העניין, תמנע מחסיד לקבל את יומו בבית המשפט. מודע אני לכך כי מסקנה זו עומדת בניגוד ללשון ההסכם הדיוני, לפיו אין להביא ראיות. אולם לנוכח המחלוקת הברורה בין הצדדים בשאלה זו, ובהעדר "מפגש רצונות" ביניהם – הכרחי להעניק רשות לצדדים להביא ראיות. זאת כתנאי בלתו-אין כדי להגיע לתוצאה בשאלה המשפטית שמוסכם על הצדדים כי יש להכריע בה, והיא: החלוקה של החוב. לשון אחר: עולה בבירור כי ההסכם איננו מקובל על הצדדים מבחינה סובייקטיבית, והוא איננו מאפשר לבית המשפט להכריע בסכסוך כראוי. גישה דומה אימץ בית משפט זה למשל בעניין י. מזרחי: "בענייננו לא ביקשו המשיבים כלל לחזור בהם מהסכמתם. בית-המשפט הוא שקבע כי יהא זה בלתי סביר לדון במאוחד בתובענות העיקריות ובהודעות לצדדים שלישיים. בית-המשפט אינו כבול להסדרים כאלה שבין הצדדים, וביכולתו לסטות מהם במקרים מסוימים... כפי שקבע הנשיא ברק: 'אכן, בין הצדדים נחתם הסכם דיוני בו הוראה מפורשת וחד משמעית... הסכם זה אף קיבל תוקף של החלטה על ידי בית המשפט. עם זאת, לבית המשפט הסמכות ושיקול הדעת בקביעת סדרי הדין במשפט המתנהל בפניו... בית המשפט גם רשאי לחזור בו מהחלטות קודמות שלו בענייני סדר דין' (רע"א 8781/96 נעלי דאלי אופנת אלפיים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ)" (רע"א 6092/04 י. מזרחי קבלנות כללית בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פ"ד נט(2) 198, 208-209 (2004)). כך שם, וכך בענייננו. הסכם דיוני של הצדדים איננו יכול לאיין את תפקידו של בית המשפט להכריע בסכסוך. כמובן, דרכים רבות להכרעה. ככלל, אל לבית המשפט להתערב בדרך הדיונית שנבחרה על ידי הצדדים. ברם, משהתברר כי הדרך שנבחרה איננה מתאימה משום שהיא טומנת בחובה סתירה פנימית – מחובתו של בית המשפט לפנות אל השביל שלא נבחר, תוך שמירה על ההסכם הדיוני ככל שניתן. 8. סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור בע"א 7375/11 (ערעור היורשים) ולקבל את הערעור בע"א 7067/11 (ערעורו של חסיד), באופן הבא: התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמת הבירור, באמצעות שמיעת ראיות וטענות נוספות, וזאת בהתאם להערות שנכללו בפסק דין זה. בהתחשב בתוצאות הבירור יכריע בית המשפט האם יש מקום לשנות את התוצאה אליה הגיע בפסק הדין הקודם, אשר אודותיו הוגשו הערעורים שבפנינו. במסגרת הבירור וההכרעה ייתן בית המשפט המחוזי את דעתו הן על גובה הסכום ששילם חסיד בפועל במסגרת תיק ההוצאה לפועל, והן על שאלות נוספות שימצא לנכון – למשל, מדוע נוצר פער (ככל שנוצר) בין החוב בעת פתיחת תיק ההוצל"פ לבין הסכום ששולם בפועל, והאם יש לכך השלכה על היקף ההשתתפות הנדרש מהיורשים. אין בכך הבעת עמדה מעבר לכך שהעניין יוכרע לגופו בהתאם לעמדות הצדדים. 9. לנוכח התוצאה האמורה, הייתי מסתפק בחיוב היורשים בהוצאותיו של חסיד בסך 20,000 ₪. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ו' בטבת התשע"ד (9.12.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11070670_Z05.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il