יונה לוי נ. נחלת א.מ בניה ויזום בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 7065/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7065/15 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערער: יונה לוי נ ג ד המשיבה: נחלת א.מ בניה ויזום בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 3.9.2015 בתיק ה"פ 63819-01-14 שניתן על ידי כבוד השופטת י' קראי-גירון תאריך הישיבה: כ"ג באלול התשע"ו (26.9.2016) בשם המערער: עו"ד עפר אטיאס; עו"ד מיטל דרזנר-מימון בשם המשיבה: עו"ד אליהו מאיר פסק-דין הנשיאה א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון) מיום 3.9.2015 בה"פ 63819-01-14 אשר דחה את תביעת המערער לפירוק שותפות שנוצרה לטענתו בינו ובין המשיבה (להלן: החברה) ועריכת חשבונות. הרקע לערעור 1. המערער (להלן: לוי) הוא בעל מניות ונושא משרה בחברה הציבורית א.לוי השקעות ובניין בע"מ (להלן: א.לוי השקעות) ועוסק בביצוע וניהול פרויקטים בתחום הנדל"ן. החברה המשיבה היא חברה קבלנית פרטית בבעלותם של מר מיכאל בריק ומר אריאל בבלי (להלן: בריק ו- בבלי) שעבדו בעבר כשכירים בחברות שונות שבהן היה לוי בעל מניות או מנהל והם מכירים זה את זה שנים רבות. בשנת 2009 העביר לוי לבריק ולבבלי מידע אודות פרויקט יזמי במקרקעין הידועים כחלקה 134 בגוש 10034 ברחוב ירושלים בחדרה (להלן: הפרויקט ו- המקרקעין, בהתאמה) והציע להם להתקשר בעסקת קומבינציה עם הגב' אראלה אדלר (להלן: אדלר), שהייתה בעלת הזכויות במקרקעין. ביתר פירוט, הציע לוי לבריק ולבבלי להתקשר עם אדלר בעסקה אשר במסגרתה ייבנו 20 יחידות דיור על המקרקעין, 5 מתוכן יועברו לאדלר והיתר יישארו בידיהם. לטענת לוי, הוא גם הציע לבבלי ובריק כי הרווחים ממכירת יתרת הדירות יתחלקו באופן שווה בינו ובין החברה. ביום 7.9.2009 סוכם בין הצדדים כי לצורך קידום הפרויקט יועברו לבעלותו של לוי 10% ממניות החברה שבבעלות בבלי ובריק ותוענק לו זכות חתימה בחברה ככל שהדבר נוגע לפרויקט. זאת במטרה לקדם "מתווה משותף לניהול וביצוע עבודות היזמות בעסקת קומבינציה אליה מתעתדת החברה להתקשר" (מע/2), אך בהסכם מאוחר יותר מיום 7.10.2009 הוסיפו הצדדים וקבעו כי מניות אלו יוחזקו בנאמנות על ידי לוי לטובת בבלי ובריק כנהנים, עד גמר הפרויקט. ביני לביני נחתם ביום 29.9.2009 הסכם קומבינציה בין אדלר לחברה ומנהלי החברה, ולוי ביניהם, חתמו על ערבות אישית להבטחת התחייבויותיה על פיו. החברה החלה לקדם את הפרויקט עד שביולי 2010 הושלם "דו"ח 0" לפרויקט ולפיו עמד הרווח הצפוי על כ- 2.3 מיליון ש"ח (להלן: דו"ח 0). עם השלמת הדו"ח פנתה החברה לבנקים שונים לצורך בחינת אפשרויות מימון וליווי בנקאי לפרויקט וביום 30.8.2010 התקשרה בהסכם ליווי עם בנק הפועלים בע"מ (להלן: הסכם הליווי ו- הבנק, בהתאמה). על הסכם הליווי חתמו לוי, בריק ובבלי כערבים, למרות שימים אחדים קודם לכן, ביום 26.8.2010, נחתם בין השלושה הסכם אשר במסגרתו השיב לוי לידי בבלי ובריק את מניות החברה שבהם החזיק כנאמן. לטענת החברה הוסכם על השבת המניות לבקשת לוי לאחר שהבהיר כי בהיותו בעל מניות ונושא משרה בחברת א.לוי השקעות, הוא אינו יכול לקחת חלק בפעילות החברה. 2. בין השנים 2013-2011 הושלמה בניית הפרויקט. באותה התקופה, התקיימו מגעים בין החברה מצד אחד ובין קרובי משפחתו של לוי וחברת אלהד גלוב השקעות בע"מ שבבעלותם (להלן: אלהד) מצד שני, בניסיון להתקשר בהסכם שותפות לפרויקט, אך בסופו של יום לא נחתם בין הצדדים הסכם שותפות. בנוסף על כך, הוגשו על ידי מפקח הפרויקט ורואה החשבון של החברה דו"חות לפיהם הוצאות הפרויקט היו גבוהות מהמצופה ורווחיותו נמוכה לעומת ההערכות הראשוניות בדו"ח 0. בחודש יוני 2013, החליט לוי להקליט שיחה בינו לבין בריק בה דנו השניים בהיבטים שונים של הפרויקט (להלן: ההקלטות) ובמהלך אותו החודש ביטל לוי את הערבות שנתן לבנק המלווה. בחודשים יולי ואוגוסט של אותה השנה אף קיבל לוי מהחברה, באמצעות אלהד, כ- 90,000 ש"ח ובסך הכל אין חולק כי החברה העבירה לידיו במהלך השנים, באמצעות אלהד, סכום של כ- 280,000 ש"ח. ואולם, משלא הגיעו הצדדים להבנות בעניין חלוקת רווחי הפרויקט, הגיש מר לוי ביום 30.1.2014 המרצת פתיחה לבית המשפט קמא בה טען כי בינו לבין החברה התקיימה שותפות בנוגע לפרויקט וכי התנהלותה הרשלנית של החברה בביצוע הפרויקט חיסלה את רווחיותו. בנסיבות אלו, עתר לוי לצו המורה על פירוק השותפות, על מינוי מפרק, על עריכת חשבונות ועל חלוקת הרווחים באופן שווה בין הצדדים. בישיבת קדם משפט שהתקיימה בתובענה הגיעו הצדדים להסכם דיוני לפיו ההליך יועבר לפסים של תביעה רגילה וכי בשלב ראשון תוכרע השאלה האם היו בין הצדדים יחסי שותפות וכי אם יקבע שאכן התקיימו יחסי שותפות ביניהם, ידון בית המשפט בשלב השני ביתר הטענות שהעלה לוי. פסק דינו של בית המשפט קמא 3. בפסק דינו מיום 3.9.2015 דחה בית המשפט קמא את תביעתו של לוי וקבע כי לא נכרת בינו ובין החברה הסכם שותפות. בית המשפט קמא קבע כי כבעל מניות ונושא משרה בחברת א.לוי השקעות, לא היה לוי רשאי לקיים עם החברה שותפות בפרויקט ומהאופן שבו התנהל עולה כי הוא היה מודע לכך היטב. על כן, כך קבע בית המשפט קמא, אפילו היה לוי מוכיח כוונה של החברה להתקשר עמו בהסכם שותפות, לא היה בכך בכדי להועיל לו. עוד קבע בית המשפט קמא כי גם לגופו של עניין לא הוכח שנכרת בין לוי לחברה הסכם שותפות. לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי תביעתו של לוי נסמכת בעיקרה על עדותו ואולם, עדות זו הייתה "מתפתחת" ולא הותירה רושם מהימן, בין היתר, בכל הנוגע לסוגיית היקף מעורבותו של לוי בפרויקט ולשאלה האם השקיע בו מהונו הפרטי. עוד קבע בית המשפט קמא כי מההסכמים שנכרתו בין בבלי ובריק ללוי עולה שלא היה להם כוונה לכונן עמו יחסי שותפות אלא רק להקצות לו מניות בחברה על מנת שיפעל לקידום עסקת הקומבינציה במקרקעין. מסקנה זו, כך נקבע, עולה גם מן העובדה שהסכם הקומבינציה עם אדלר והסכם הליווי עם הבנק נחתמו בשם החברה בלבד ולא בשמו של לוי. כמו כן עולה מסקנה זו מעדותו של לוי עצמו שאישר כי בעבר שיתף פעולה עם בבלי ובריק במסגרת חברה ולא במסגרת שותפות. באשר לטיוטות ההסכמים שהוחלפו בין החברה, אלהד ובני משפחתו של לוי, קבע בית המשפט קמא כי אף הן אינן מלמדות על יחסי שותפות ומכל מקום, אין מדובר בשותפות עם לוי אלא לכל היותר בשותפות עם צדדים שלישיים שאינם חלק מן ההליך דנן. עוד קבע בית המשפט קמא כי לוי לא הוכיח שהשקיע כספים בפרויקט וכי המכתב של בריק הנוגע להעברות כספים מהחברה לאלהד אינו מהווה הודאה בקיומה של שותפות וכי מן המכתב "יש להסיק כי העברת הכספים שבוצעה [מהחברה לאלהד] הייתה כפופה להון העצמי שהושקע בפרויקט ולדעה כי רווחים שווים מגיעים למשקיעי הון עצמי שווה" (פסקה 38 לפסק הדין). 4. טענתו הנוספת של לוי לפיה הפרויקט היה "מיזם משותף" שלו ושל החברה, נדחתה אף היא. בית המשפט קמא קבע כי טענה זו הועלתה על ידי לוי לראשונה במסגרת סיכומיו ועל כן דינה להידחות מטעם זה בלבד. עוד נקבע כי יש לדחות טענה זו גם לגופה שכן על מנת להכיר בקיומו של מיזם משותף יש להוכיח קיומו של הסכם לשיתוף פעולה בקשר ליוזמה עסקית מוגדרת, שיתוף משאבים (הון, ידע או כישורים), שליטה משותפת על ניהול המיזם והסכמה על חלוקת רווחים והפסדים. בית המשפט קמא קבע כי דבר מכל אלו לא הוכח בענייננו, מה עוד שלוי כלל אינו רשאי להיות שותף במיזם עסקי מתחרה לחברת א.לוי השקעות. עוד קבע בית המשפט קמא כי אכן מסתמן כי בתחילת הדרך הצדדים שלבו ידיים במאמץ לקדם את הפרויקט אולם לא הובאו ראיות להוכחת הטענה שחבירה משותפת זו הייתה לצורך מיזם משותף להבדיל מתרומתו של יזם או קבלן במסגרת פעולותיו בחברה. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 5. בערעור טוען לוי כי עד תחילת ההליך המשפטי, החברה לא כפרה בקיומה של שותפות בינו ובינה ונוכח מכלול הראיות שהובאו לא ניתן להגדיר את יחסיו עמה אלא כשותפות. זאת, כך נטען, בפרט משהובאו ראיות ברורות הסותרות את ניסיונותיה של החברה להגדיר את היחסים עמו בדרכים אחרות. לוי מוסיף וטוען כי העובדה שקיבל מניות בחברה אינה מעידה על כך שלא היה שותף שלה בפרויקט ולטענתו המניות ניתנו לו בנאמנות במטרה לקדם את הפרויקט מול אדלר והבנק, ולא בתמורה לפועלו. כמו כן טוען לוי כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי טיוטות ההסכמים בין החברה ובין אלהד אינם מלמדים על כוונה לכונן יחסי שותפות עמו, שכן בריק עצמו אישר שהמגעים עם אלהד היו הלכה למעשה עמו וכי השימוש באלהד ובגורמים שלישיים אחרים נעשה כדי להסתיר את מעורבותו בפרויקט. עוד טוען לוי כי הכוונה לכונן עמו יחסי שותפות עולה בבירור מהשיחה עם בריק שאותה הקליט. כמו כן טוען לוי כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי הוא לא היה רשאי להיות שותף בפרויקט. זאת, כך נטען, מכיוון שמדובר בפרויקט מצומצם שאינו מתאים לחברת א.לוי השקעות. לוי מוסיף טוען בהקשר זה כי לחברת א.לוי השקעות לא נגרם נזק מפעולותיו וכי סביר להניח שאם היה מביא את הפרויקט לידיעתה היא לא הייתה מעוניינת בו. עוד טוען לוי כי גם אם פעל בניגוד לחוק אין לאפשר לחברה להתחמק מהתחייבויותיה כלפיו שכן היא הייתה מודעת לאי החוקיות שבהתנהלותו ונהנתה ממנה ומשכך פסק הדין מביא להתעשרות בלתי צודקת שלה על חשבונו. לוי מוסיף וטוען כי בית המשפט קמא שגה בקבעו כי הפעם הראשונה שבה העלה טענה בנוגע לקיומו של מיזם משותף הייתה במסגרת סיכומיו, שכן עוד בהמרצת הפתיחה טען שהפרויקט הוא "עסקה משותפת" שלו ושל החברה. ממילא, כך טוען לוי, מיזם משותף הוא מקרה פרטי של שותפות ולפיכך טענתו לפיה היה שותף של החברה כוללת בחובה גם טענה בנוגע לקיומו של מיזם משותף. לבסוף טוען לוי כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא נתן אמון בעדותו לעניין מידת מעורבותו בפרויקט ואופן מימונו ומכל מקום, כך לטענתו, מדובר בשיקולים שאינם מכריעים את הכף בשאלה האם היה שותף בפרויקט. 6. החברה סומכת את ידיה על פסק הדין וטוענת כי אין עילה להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט קמא. לטענתה, לא הוכח קיומה של שותפות במקרה דנן ואפילו הוכח קיומה של שותפות מדובר בשותפות עם אלהד ולא עם לוי. לטענת החברה נוכח הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני וסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, לא ניתן לכונן שותפות בפרויקט ללא מסמך בכתב וכזה אין בנמצא בענייננו. עוד טוענת החברה כי גם אם לוי היה מוכיח שנכרת עמו הסכם שותפות, לא היה בכך כדי להועיל לו וכי מדובר בהסכם בטל מחמת אי חוקיות נוכח מעמדו של לוי בחברת א.לוי השקעות. החברה מוסיפה וטוענת כי לא ניתן להוכיח קיומה של שותפות על דרך האלימינציה וכי יש לדחות את טענתו של לוי לפיה היא מתעשרת על חשבונו שכן היא שילמה לו בעבור שירותיו באמצעות העברת כספים לצדדים שלישיים. לבסוף טוענת החברה כי לוי לא עמד בהתחייבויותיו כלפיה ואף מטעם זה יש לדחות את הערעור. 7. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר הדיון שהתקיים בערעור ביום 26.9.2016 קיבלו הצדדים את המלצתנו ופנו להליך גישור. ואולם, לפני זמן מה הודיעו הצדדים כי הגישור לא עלה יפה ועל כן יש להכריע בערעור לגופו. דיון 8. דין הערעור להידחות. סעיף 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: הפקודה) מגדיר את המונח "קשרי שותפות" כך: "קשרי שותפות" - הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר. השאלה האם היסודות הנדרשים לקיומה של שותפות התמלאו במקרה נתון, היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק: "השאלה, מתי הממצאים העובדתיים מצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא [...] עמדנו על כך לא אחת בפסיקתנו והתגבשו קווים מנחים לבחינת הנושא. כך אצלנו וכך גם בהלכה המקובלת בדין האנגלי והאמריקאי. כך למשל ראוי לבחון, בין היתר, את אלה: הכוונה של הצדדים להיות שותפים; הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק; הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק; הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק; השתתפות הצדדים ברווי העסק; מישכם של היחסים בין הצדדים" (ראו: ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, פסקה 10 (7.4.1992)). במקרה דנן לא נחתם בין הצדדים הסכם שותפות כתוב ומשכך הנטל להוכיח קיומה של שותפות רובץ לפתחו של לוי (ראה: ע"א 1763/93 אהרון נ' שוחט (14.3.1996)). נטל זה לא הורם בענייננו. 9. סעיף 2(8) לפקודה קובע כי קבלת חלק מרווחי העסק תהא ראיה לכאורה לקיומה של שותפות, וממכלול הראיות שהוצגו עולה כי אכן הובטחו ללוי חלק מרווחי הפרויקט ואף שולמו לו. מסקנה זו עולה, בין היתר, מחשבוניות שנרשמו בכתב ידו של בריק לפיהן הכספים שהועברו ללוי בחודשים יולי-אוגוסט 2013 היו "בעבור חלוקת רווחים בפרויקט" (מע/15), וכן מההקלטות בהן נשמע בריק מאשר בפני לוי כי הוסכם שהרווחים בפרויקט יתחלקו ביניהם באופן שווה (מע/26, עמ' 33 שורות 3-1). בריק אף העביר לידי לוי את כרטסת החברה והפרויקט לצורך עיון ובחינת חישובי הרווחיות. עם זאת, יתר האינדיקציות לכינון שותפות אשר נמנו בפסיקה לא הוכחו בענייננו. כך, למשל, עולה מההקלטות כי לגישתו של בריק לוי אינו נושא בסיכונים הכרוכים בפרויקט (מע/26, עמ' 39, שורות 11-1). לוי אף לא הציג ראיות כלשהן התומכות בגרסתו, שאותה מצא בית המשפט כבלתי מהימנה, לפיהן היה מעורב בניהול הפרויקט והשקיע בו מהונו. יתר על כן, כפי שציין בית המשפט קמא בצדק, בתצהיר שצורף להמרצת הפתיחה טען לוי היפוכו של דבר בציינו כי: "עם השלמת השלב היזמי של הפרויקט, עבר ניהול הפרויקט למשיבה לשם ביצוע והשלמת שלב הבנייה והקמת הפרויקט. [...] במהלך ביצוע הבניה למבקש [מר לוי] לא הייתה כל יכולת להתערב והדברים נעשו באופן בלעדי על ידי המשיבה [החברה]" (שם, סעיף 11). תמיכה נוספת למסקנה כי לא התקיימו קשרי שותפות בין לוי והחברה ניתן למצוא בכך שלוי לא הציג עצמו בפני אדלר והבנק כשותף של החברה אלא כבעל מניות בה, אך החזיר את המניות שהוקצו לו ללא תמורה ובסופו של יום לא נחתם עמו או עם מי מטעמו הסכם המסדיר את מעמדו בפרויקט למרות כל הטיוטות שהוחלפו בעניין זה. אכן, כטענת לוי, אין חובה שקשרי שותפות יתבססו על השקעת הון שווה בין הצדדים ואופן ניהול השותפות והשקעת המשאבים נתון אף הוא לשיקול דעתם של הצדדים (ראה: 682/87 אקרמן נ' הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ פ"ד מג(2), 825, 832 (1989)). ואולם, הלכה זו אין בה כדי לפטור את לוי מן הצורך להוכיח את אופן ניהול השותפות שבו בחרו הצדדים ואת תוכן ההסכם שנכרת ביניהם. נטל זה המוטל על לוי להוכיח את קיום השותפות מחייב הצגת ראיות מהימנות ומשכנעות בהעדר כל מסמך בכתב המעיד על קיומה ועל טיבה. כל שהוכח הוא כי בשלב כלשהו הוחלפו בין הצדדים לא פחות מחמש טיוטות (מוצגים 25-21) לפיהן אמור היה להיחתם הסכם שותפות בין החברה ובין בנו של לוי (מוצג 21) או בין החברה ובין אשתו ואלהד (מוצגים 22-24) או עם לוי ביפוי כח מאלהד (מוצג 25). ואולם, למרות חילופי הטיוטות הסכם כאמור לא נחתם בשל חילוקי דעות בין הצדדים ועובדה זו אינה מתיישבת עם טענת לוי בדבר קיומה של שותפות בינו ובין החברה, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים. לוי אף לא הוכיח כי השקיע כספים בפרויקט או כי היה מעורב בניהולו לאחר השלב היזמי. משלא עלה בידי לוי להציג ראיות המבססות את דבר קיומה של השותפות, צדק בית משפט בדחותו את טענת לוי בעניין זה. מדובר בקביעה עובדתית המבוססת על ממצאי מהימנות ועל ניתוח הראיות שהוצגו וכידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים ובקביעות מסוג זה של הערכאה הדיונית (ראו לדוגמא ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ, פסקה 9 (15.9.2010)). העובדה כי אין חולק שהחברה שילמה ללוי לאורך הדרך סכומים מסוימים, באמצעות אלהד, מלמדת כי החברה סברה כי הוא זכאי לקבלתם בגין מעורבותו בפרויקט. אך לטענת החברה קיבל לוי את כל המגיע לו בהתחשבנות בין הצדדים ומשלא עלה בידי לוי להראות כי נוצרה בין הצדדים שותפות אשר מכוחה הוא זכאי למתן חשבונות בצדק דחה בית המשפט את תביעתו. אוסיף ואומר בהקשר זה כי ההתנהלות שהכתיב לוי לאורך כל הדרך במטרה להסוות את מעורבותו בפרויקט, יהא טיבה אשר יהא, אינה מקלה על האפשרות לעמוד אל נכון על מהותה של מערכת היחסים שנקשרה בין הצדדים ומשקבענו כי נטל הראיה מוטל על לוי, פועלת גם עובדה זו לחובתו (ראו והשוו: ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ, פסק דינה של הנשיאה בדימוס מ' נאור (20.8.2017)). 10. לנוכח המסקנה שאליה הגעתי אין צורך להידרש לסוגיית אי החוקיות אשר עלתה אף היא בפסק דינו של בית המשפט קמא והצדדים אף התייחסו אליה במסגרת טיעוניהם בערעור. למעלה מן הצורך אציין עם זאת כי אופן התנהלותו של לוי בכל המועדים הרלבנטים לעניין יש בה בהחלט כדי ללמד על מאמצים שעשה להסוות את מעורבותו בפרויקט, והתנהלות זו עשויה להצביע על כך שלוי עצמו סבר כי מעורבותו, יהא טיבה אשר יהא, נגועה באי חוקיות. הודאה במקצת בהקשר זה ניתן למצוא בסיכומיו של לוי עצמו שם התייחס אל העובדה שבטיוטות לכריתת הסכם שותפות ההתקשרות הייתה אמורה להתבצע עם צדדים שלישיים (אלהד ובני משפחתו), וציין כי הדבר שימש "ככיסוי למעורבותו ולפעילותו של התובע [לוי] בפרויקט" (שם, סעיף 21). בא כוחו של לוי הוסיף ואישר במסגרת טיעוניו בערעור כי ההסכמים שנחתמו בין לוי, בבלי ובריק ולפיהם הוקצו ללוי 10% ממניות החברה, תחילה כבעלים ואחר כך כנאמן היו למעשה חוזים למראית עין אשר נועדו אף הם להסוות את מעורבותו של לוי בפרויקט (פרוטוקול הדיון מיום 26.9.2016, עמ' 3 ש' 31 עד עמ' 4 ש' 12). בא כוחו של לוי הוסיף וטען בהקשר זה כי החברה "ידעה כי אסור למרשי [לוי] להתקשר [עמה] באופן ישיר" (שם, בעמ' 4, שורות 10-9). מאותו טעם עצמו, כך אישר בא כוחו של לוי, גם הכספים ששולמו ללוי במהלך השנים בגין הפרויקט שולמו לו באמצעות צד שלישי - היא אלהד. לכאורה, יש בכל אלה כדי להצביע על אי החוקיות אשר דבקה כבר מתחילת הדרך בכל מעורבותו של לוי בפרויקט. זאת, בהינתן הוראת סעיף 254(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 הקובע כי נושא משרה בחברה יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר. לוי טוען עתה כי הפרויקט לא היווה הזדמנות עסקית עבור א.לוי השקעות לאור היקפו המצומצם וכי על כן "ממילא לא נמנעה מחברת א.לוי כל הכנסה שכן לו ניתנה לה האפשרות לבצעו במשותף עם המשיבה [החברה] טרם ביצועו - סביר להניח שהיא לא הייתה מעוניינת לבצעו" (סיכומי המערער, סעיף 34). ואולם, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותו של לוי בקשר לפרויקט ואף לא עם טענות ברורות שנטענו מטעמו בהקשר זה, כמפורט לעיל. מכל מקום, לוי אינו טוען כי העביר לא.לוי השקעות מידע אודות הפרויקט או כי יידע את האורגנים הרלבנטיים בא.לוי השקעות על דבר עיסוקיו הנוספים בפרויקט מבעוד מועד – ולכאורה, די בכך כדי להצביע על הפרה של חובת האמונים המוטלת עליו (וראו בהקשר זה: תנ"ג (ת"א) 20136-09-12 ביטון נ' פאנגאיה נדל"ן בע"מ, בע"מ 40-39 (21.10.2013); עמיר ליכט דיני אמונאות – חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 78-65 (2013)). אם לא די בכך, מתווספים לכל האמור דבריו של לוי בבית המשפט קמא לפיהם: "מצבה של א.לוי בעייתי היום, היא הייתה חדלת פרעון לפני שנתיים [שנת 2012] ... היום להתחיל לחטט בכל מיני דברים זה לא טוב לאף אחד, לא לי ולא לחברה" (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2014, עמ' 20, שורות 26-25). ואולם, כפי שכבר צוין, משלא עלה בידי לוי להוכיח כי מדובר בשותפות אשר מכוחה הוא זכאי למתן חשבונות אין צורך להכריע בסוגיית אי החוקיות של ההתקשרות בין לוי ובין החברה. 11. לבסוף, יש לדחות גם את הטענה הנוספת שהעלה לוי ולפיה ככל שיקבע כי לא הוכחה השותפות הנטענת, יש להתייחס למערכת היחסים בין הצדדים כ"מיזם משותף" המצדיק אף הוא סעד של מתן חשבונות. עיון בהמרצת הפתיחה שהגיש לוי מלמד כי המונח "עסקה משותפת" נזכר שם אך כביטוי נרדף לשותפות שהוקמה לטענתו בין הצדדים. על כך ניתן ללמוד, בין היתר, מן העובדה כי הסעד היחיד שהתבקש על ידו הוא פירוק השותפות, מתן חשבונות וחלוקת רווחי השותפות. משכך צדק בית המשפט קמא בקבעו כי הטענות הנוספות שהעלה לוי בדבר התקשרות בין הצדדים שאותה כינה "מיזם משותף", מהוות הרחבת חזית פסולה ככל שכיוון בכך למתווה אחר של התקשרות. מאידך גיסא, אם אכן כיוון לוי במונח "מיזם משותף" למקרה פרטי של התקשרות היוצרת שותפות (ראו לעניין זה סיכומי המערער בסעיף 37) כי אז דין טענה זו להידחות מאותם טעמים שבגינם נדחתה טענתו בדבר קיומה של שותפות, דהיינו בשל אי הוכחת התקשרות מסוג זה והרכיבים המאפיינים אותה (למהותה של התארגנות המהווה מיזם משותף ראו: ע"א 5876/06 אינטגרציה אנכית בע"מ נ' ראדא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ, פסקה 11 (4.2.2009)). 12. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור. ואולם, בשל האופן שבו התנהלה החברה בפרשה זו, כמי שנתנה יד לניסיונותיו של לוי להסוות את מעורבותו בפרויקט, אוסיף ואציע כי לא יעשה צו להוצאות בערעור. ה נ ש י א ה השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה א' חיות. ניתן היום, ‏י"ב בשבט התשע"ח (‏28.1.2018). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15070650_V10.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il