יגאל טרבלסי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7063/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7063/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: יגאל טרבלסי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 16.7.08 בת.פ. 8203/07 שניתנו על ידי כבוד השופט יעקב אברהם תאריך הישיבה: כ"ג באדר התשס"ט (19.3.2009) בשם המערער: עו"ד ציון אמיר; עו"ד ליאור קצב בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. בפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' יעקב) מיום 4.7.2008, וגזר דינו מיום 16.7.2008, בתיק פלילי 8203/07. הערעור מכוון כנגד הרשעתו של המערער, ולחילופין כנגד חומרת עונשו. 2. המערער הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בגין עבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של אי ציות לאותות רמזור, לפי סעיף 64(ה) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); ועבירה של גרימת נזק לאדם, לפי סעיף 21(ב)(2) לתקנות התעבורה. 3. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 28.6.2006 בשעה 13:15 לערך, נהג המערער ברכבו בכביש מספר 35 מכיוון אשקלון לכיוון קריית-גת. בהתקרב המערער לצומת עוצם, דלק אור אדום ברמזור בכיוון נסיעתו. בוא בעת נהגה חן פרץ ברכב מסוג "סובארו" (להלן: הסובארו) בכיוון הנסיעה הנגדי, וביצעה בצומת פנייה שמאלה, כאשר בכיוון נסיעתה דולק אור ירוק. יחד עמה ברכב הסובארו היה תינוקה וכן רחל פרץ ז"ל (להלן: המנוחה). בהגיע רכבו של המערער לצומת המשיך הלה בנסיעה רצופה ופגע עם חזית רכבו בדופן ימין של רכב הסובארו. כתוצאה מהתאונה נפטרה המנוחה, ושני הנהגים והתינוק שהיה ברכב הסובארו נחבלו. בנוסף נגרם נזק רב לשני הרכבים המעורבים בתאונה. 4. ביום 4.7.2008 הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו יחזור בו המערער מכפירתו בכתב האישום, וזה יתוקן באופן שתחת עבירת ההריגה בה הואשם, יורשע המערער בעבירת גרימת מוות ברשלנות. עוד הוסכם כי המשיבה תבקש לגזור על המערער עונש מאסר בפועל של 15 חודשים ואילו המערער יבקש כי ייגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו על דרך עבודות שירות. לאחר שהודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, הורשע הוא בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. 5. ביום 16.7.2008 גזר בית המשפט המחוזי על המערער 12 חודשי מאסר בפועל; שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שמונה שנים; פסילת רישיון על תנאי של שישה חודשים למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של אי ציות לאותות רמזור. בתחילת גזר דינו ציין בית המשפט כי "הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בביצוע עבירות של גרימת מוות ברשלנות, אי ציות לאותות רמזור וגרימת נזק לאדם". בית המשפט הוסיף כי לאור חומרת נסיבות רשלנותו של המערער, קרי אי ציות לרמזור אדום, יש להחמיר בעונשו בכדי להעביר מסר הרתעתי ברור לנהגים. טענות הצדדים 6. לטענת המערער, על בית המשפט לאפשר לו לחזור מהודייתו ולנהל את משפטו עד סופו, וזאת לפי סמכותו בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). לטענתו, הסדר הטיעון שהושג בין הצדדים נרקם בשלב מתקדם של משפטו, לאחר שבמהלך המשפט דבק בגרסתו כי אינו אשם בעבירות בהן הואשם. ביום 4.7.2008 נקבע דיון בו אמור היה להעיד העד האחרון בתיק, חנניה דרעי (להלן: דרעי), עד מומחה מטעם המערער. לטענתו, טרם שמיעת עדותו של זה, הציע בית המשפט המחוזי מיוזמתו כי הצדדים יגיעו להסדר ביניהם. עוד טען כי במהלך דיון זה נטע בית המשפט המחוזי בלבו את ההבנה, כי מקובלת עליו עמדתו בכל הנוגע לסוגיית העונש הראוי. עוד הבין כי במסגרת הסדר הטיעון המוצע לא נסתרה טענתו כי התאונה ארעה כאשר אור ירוק דלק ברמזור בכיוון נסיעתו. לאור התרשמותו, החליט המערער לקבל את הסדר הטיעון המוצע ולהודות בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. לדידו, התערבותו של בית המשפט המחוזי בגיבושו של הסדר הטיעון היא התנהלות בלתי ראויה, וכך גם דבריו אשר נטעו בו את ההבנה כי חרף טווח הענישה המוצע, יקבל בית המשפט את עמדתו בנוגע לעונשו. התנהלות זו יצרה אצלו את אינטרס ההסתמכות כי בית המשפט יגזור עליו שישה חודשי מאסר שירוצו על דרך עבודות שירות. משום כך הודה המערער בביצוע עבירת גרימת מוות ברשלנות, אף כי דבק בחפותו עד לאותה עת. על כן לגרסתו, במקרה הנוכחי מתקיימות נסיבות חריגות אשר בגינן יש מקום לאפשר לו לחזור בו מהודייתו, בכדי שיוכל להוכיח את חפותו בפני הערכאה הדיונית. 7. לחילופין, מבקש המערער כי בית משפט זה יקל בעונשו. לטענתו, הוא הורשע בעבירת גרימת מוות ברשלנות, וזאת על סמך הודאתו. ברם, מגזר דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי הלה סבר כי הוא הורשע אף בעבירות של אי ציות לאותות רמזור וגרימת נזק לאדם. לדעת המערער, פגם זה שנפל בגזר דינו של בית המשפט המחוזי יורד לשורשו של עניין, שכן בגזר הדין ניתן משקל רב לכך כי המערער חצה את הצומת באור אדום. לדידו, לולא טעות זו שנפלה בגזר הדין, היה בית המשפט המחוזי מאמץ את דעת המערער כי יש להשית עליו עונש מאסר שיבוצע על דרך עבודות שירות בלבד, וזאת לנוכח תקדימים רבים אשר בהם נידון עניינו של נהג אשר הורשע בעבירת גרימת מוות ברשלנות בלבד. על כן מבקש המערער כי בית המשפט יבטל את גזר דינו, כך שהעבירה של אי ציות לאותות רמזור, והעבירה של גרימת נזק לאדם יימחקו מגזר הדין, ועל המערער יושת עונש שיהלום את העבירה הבודדת בה הורשע והודה. 8. המשיבה מצדה טוענת כי לא ניתן היה להבין מדבריו של בית המשפט המחוזי, כי בכוונתו לגזור על המערער עונש קל, באם יודה באשמה במסגרת הסדר טיעון. לטענת המשיבה, לכל היותר ניתן היה להבין את דבריו של בית המשפט המחוזי כהתחשבות מסוימת לקולא במסגרת גזר הדין, ותו לא. על כן היה המערער מודע לכך כי קיים סיכוי שבית המשפט יגזור עליו עונש חמור מזה אשר התבקש על ידו. לדידה, אין מקום לאפשר למערער לחזור בו מהודייתו בנסיבות אלו. 9. במהלך הדיון שנערך לפנינו ביום 19.3.2009, הוצגו לעיוננו שלושה תצהירים על ידי בא כוח המערער – תצהירו של העד המומחה מטעמו, דרעי, תצהירו של בא כוחו של המערער בערכאה הדיונית, עו"ד עמיקם לויתן, ותצהירו של המערער עצמו. מהתצהירים, אשר אמיתות תוכנם אינה שנויה במחלוקת, עולה כי בתחילת הדיון בתיק שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 4.7.2008, ובו היה אמור להעיד דרעי בסיום פרשת ההגנה, פנה השופט היושב בדין אל בא כוח המערער ושאלו מדוע לא יגיע להסדר טיעון עם המשיבה. בא כוח המערער ענה כי הוא מוכן לכך, בתנאי שעבירת ההריגה בכתב האישום תתוקן לעבירת גרימת מוות ברשלנות, וכי עונשו של המערער יעמוד על שישה חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות. בא כוח המשיבה טען לעומתו כי הוא מוכן להמיר את סעיף האישום אך יבקש כי יושת על המערער עונש מאסר בפועל של 15 חודשים. לפי התצהירים, לאחר שסרב בא כוח המערער להצעת המשיבה, פנה אליו השופט במילים אלו לערך: "מה אכפת לך כמה הוא [בא כוח המשיבה– ס.ג'.] דורש? אני במילא לא מתכוון לקחת את שתי הדרישות לחבר ביניהן ולאחר מכן לחצותן באמצע, אני מציע כי תסכים להסדר". לאחר שהתייעץ המערער עם בא כוחו, הסכים לקבל את הסדר הטיעון, כהצעת בית המשפט. דיון 10. המסגרת הנורמטיבית לסוגיית החזרה מהודיה אותה מעלה המערער מצויה בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר כותרתו "חזרה מהודיה", ולשונו כדלקמן: (א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו. (ב) התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת הדין, יבטל בית המשפט את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות. הלכה פסוקה היא, כי ככלל, יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט כאשר הודיה זו ניתנה שלא מרצונו החופשי, או בניגוד לאמונתו הכנה והאמיתית בחפותו, אך זאת, כפי שמורה סעיף החוק, רק בהתקיים נסיבות חריגות ומיוחדות (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572 (1987)). יתרה מכך, בקשה לחזרה מהודיה המוגשת לאחר מתן גזר הדין, תתקבל בנסיבות נדירות עוד יותר (ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2005); רע"פ 6532/07 חיים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.8.2007)). 11. דוגמא לסיטואציה חריגה מעין זו, בה הכיר בית המשפט כי יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו, הינה כאשר ההודיה נמסרת במסגרת הסדר טיעון, לאחר שהשופט היושב בדין לקח חלק פעיל במגעים להשגת הסדר הטיעון, ואף הביע דעתו באשר לעונש הצפוי לנאשם בערוב יום (ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543, 553 (1972); ע"פ 5518/91 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מו(3) 525 (1992) (להלן: פרשת פלוני); ע"פ 6877/95 גולן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 332, 336 (1997); ע"פ 6989/99 מדינת ישראל נ' ביטון, פ"ד נד(1) 226 (2000) (להלן: פרשת ביטון); ע"פ 4886/02 גלישקו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 875, 879 (2003) (להלן: פרשת גלישקו); ע"פ 10518/06 מירון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.3.2007)). בית משפט זה עמד על כך לא פעם ולא פעמיים, כי הסדר טיעון נעשה בין בעלי הדין, ואל לו לבית המשפט לעשות עצמו צד להסדר הטיעון, אלא זה יובא לפניו לאחר שהפך לעניין מוגמר בין הצדדים. או אז לבית המשפט שיקול הדעת האם לקבל את הסדר הטיעון אשר מוצג לפניו אם לאו (פרשת פלוני, בעמודים 527-528 לפסק הדין; פרשת ביטון, בעמודים 228-229 לפסק הדין; פרשת גלישקו, בעמוד 879 לפסק הדין). ביטא זאת היטב הנשיא שמגר: "השתתפותו של בית המשפט בעסקת טיעון היא פסולה. בית המשפט איננו מביע דעה על הראיות, או על העונש הצפוי, לפי העניין, אלא במסגרת ההחלטות השיפוטיות הפורמאליות, הפתוחות לעיונו של כל אחד ואשר יכולות להיות מועברות בשבט הביקורת של ערכאת הערעור. אל לו לבית המשפט "לעלות את תרומתו" לעיסקה שבין התביעה לסניגוריה, ועליו להפעיל את שיקולֿֿדעתו לעניין העונש הראוי, לאחר שמובאת לידיעתו עיסקה גמורה, ולא בשלב המשא ומתן או כחלק ממנו." (פרשת פלוני, בעמוד 527 לפסק הדין). הטעם לעמדה זו נעוץ בחשיבות שמירת מעמדו של בית המשפט כגורם ניטראלי וחסר פניות, אשר אינו בעל עניין לצד זה או אחר בהליך הפלילי. התערבותו של בית המשפט במשא ומתן בין הצדדים יש בה כדי לפגום במראית האובייקטיבית של בית המשפט בעיני הציבור, ובטוהרו של ההליך השיפוטי. (פרשת פלוני, בעמודים 527-528 לפסק הדין; פרשת ביטון, בעמוד 229 לפסק הדין). נוסף על כך, במקרים בהם סוטה בית המשפט בגזר דינו מדעתו אשר הובעה במסגרת המשא ומתן על הסדר טיעון, נוצר מתח בין אינטרס ההסתמכות של הנאשם, כי יוטל עליו העונש אשר הסכים עליו בית המשפט עובר להשגת הסדר הטיעון, לבין הכלל הבסיסי, והוא שבית המשפט אינו כבול להסדר הטיעון שהושג בין הצדדים, ואין הוא חייב לקבלו (פרשת ביטון, בעמוד 229 לפסק הדין). 12. ואכן בפרשת פלוני, בוטלה הרשעתו של הנאשם בעקבות חלקו הפעיל של בית המשפט בהשגת הסדר טיעון בין הצדדים. במקרה זה התברר כי במהלך משא ומתן על הסדר טיעון שהתנהל בנוכחות השופט שישב בדין בערכאה הדיונית, הציע הלה לנאשם להודות בעובדות כתב האישום, ואזי יטיל עליו בית המשפט עונש של שנת מאסר אחת (פרשת פלוני, בעמוד 526 לפסק הדין). בפרשת ביטון, עליה הסתמך המערער בטיעוניו, זימן השופט שישב בדין את הצדדים ושאלם מדוע אינם מגיעים להסדר טיעון. לאחר שהתברר שקיים פער בין בעלי הדין בנוגע לעונש הראוי, אמר השופט את הדברים הבאים: "כי אם יודה המשיב בעובדות האישום, כי אז יוטל עליו עונש כזהֿֿוכזה, ואילו אם לא יודה באשמה – ויורשע בדינו – כי אז יוטל עליו עונש כזהֿֿוכזה." (פרשת ביטון, בעמוד 228 לפסק הדין). אף כי לבסוף חזרה בה המדינה מערעורה בפרשת ביטון הנ"ל, ראה לנכון בית משפט זה להביע את דעתו הנחרצת כנגד התנהלות שכזו מצד שופטי הערכאות הדיוניות, התנהלות שהיא פסולה מכל וכל (פרשת ביטון, בעמוד 229 לפסק הדין). 13. אפנה עתה למקרה שלפנינו. המערער בדעה כי אשר ארע בבית המשפט המחוזי, דומה לעובדות אשר התבררו בפרשת ביטון, ואף חמור מזאת, שהרי במקרה הנוכחי סטה בית המשפט המחוזי מהעונש אשר ניתן למערער להאמין כי יוטל עליו, כביכול. המשיבה לעומתו גורסת כי לא ניתן להסיק מאמרת בית המשפט המחוזי אשר צוטטה לעיל, כי צפוי למערער עונש כזה או אחר אם יסכים להסדר טיעון. ואמנם, אין ספק כי דבריו של השופט בענייננו עמומים מאשר אלו שנאמרו לצדדים בפרשת ביטון או בפרשת פלוני. אך כך או כך, מהווים הם התערבות בלתי ראויה של הערכאה הדיונית במשא ומתן על השגת הסדר טיעון בין הצדדים, שכן אל לו לבית המשפט להביע דעתו על טיבו של הסדר טיעון כזה או אחר, עד אשר יידרש לכך במסגרת פסיקתו, הגלויה לעין הציבור וחשופה לביקורת מצד ערכאת הערעור (פרשת פלוני, בעמוד 527 לפסק הדין). 14. ודוק, לא כל עת ששופט היושב בדין ממליץ לצדדים לבוא בדברים בנוגע להסדר טיעון, יש בכך טעם לפגם (ראו בפרשת גלישקו, עמוד 879 לפסק הדין). אלא שבמקרה שלפנינו הלך בית המשפט המחוזי מעבר לכך, וחשף עצמו לפערים הקיימים בין הצדדים ופעל כדי לגשר ביניהם בעצמו, ובכך חרג מתפקידו כעומד מעל למשא ומתן, ולמעשה קשר עצמו בהסדר הטיעון שהתגבש. פגם זה חמור הוא כשלעצמו, וחומרתו הוחרפה עוד יותר כאשר בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער ל-12 חודשי מאסר בפועל, שהרי אף אם לא נאמר במפורש כי יוטל על המערער עונש כבקשתו, ניתן היה להבין באופן סביר מאמרת בית המשפט המחוזי כי הוא נוטה לכיוון עמדתו של המערער לעניין העונש, קרי שישה חודשי מאסר שירוצו על דרך עבודות שירות. בכך נפגעה ההסתמכות הלגיטימית של המערער כי בית המשפט המחוזי יבוא לקראתו בעת גזירת דינו, כהבנת המערער ובא כוחו. על כן אנו מחליטים בזאת לאפשר למערער לחזור בו מהודייתו, ומבטלים את הכרעת הדין בעניינו. 15. נוסף על פגם מהותי זה, אף בגזר דינו של בית המשפט המחוזי נפל פגם היורד לשורשו של עניין. ביום 4.7.2008, לאחר שהושג הסדר הטיעון בין בעלי הדין, ניתנה הכרעת דינו של המערער ולשונה כדלקמן: "לאור הודאת הנאשם, אני מוצא אותו אשם ומרשיע אותו בביצוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1987." (הטעות במקור– ס.ג'.). אף כי הכרעת הדין מציינת הרשעה בסעיף חוק בודד, החל בית המשפט המחוזי את גזר דינו בציינו כי המערער הורשע אף בעבירת אי ציות לאותות רמזור ובעבירת גרימת נזק לאדם. בהמשך מציין בית המשפט המחוזי כי כתב האישום תוקן, והמערער הורשע בעבירת גרימת מוות ברשלנות. לאחר מכן, ייחס בית המשפט המחוזי משקל רב בגזר דינו לכך שהמערער חצה את הצומת כאשר בכיוון נסיעתו דולק אור אדום. אם כי ייתכן ובכך התכוון בית המשפט המחוזי לומר שעובדה זו, המצויה בכתב האישום, מעידה על רשלנותו, לא ניתן להבין האם בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער לאור הרשעתו בשלוש עבירות, או לאור הרשעתו בעבירה היחידה המופיעה בהכרעת דינו, גרימת מוות ברשלנות. על כן קיים חשש כי בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער לאור התקיימותן של עבירות בהן לא הורשע כלל, פגם אשר יכול והשפיע על חומרת עונשו. יוצא אפוא שגם גזר דינו של בית המשפט המחוזי דינו להתבטל. 16. התוצאה היא שאנו מבטלים את הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ומחליטים להחזיר את התיק אליו לשלב ההקראה כדי שיידון מחדש, אלא אם כן הצדדים יודיעו לבית המשפט כי מסכימים הם כי הדיון יחודש מאותו שלב שבו הופסק. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ט בסיון התשס"ט (11.6.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08070630_H06.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il