שפירא מיכאל נ. פינטו אלי

פסק-דין בתיק ע"א 7062/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7062/02 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס המערערים והמשיבים שכנגד: 1. מיכאל שפירא 2. הדר חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיב והמערער שכנגד: אלי פינטו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת.א. 666/94 מיום 27.6.02 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' פלפל פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המשיב (המערער שכנגד), יליד 28.11.1959 נפגע בתאונת דרכים ביום 25.7.1993 בהיותו בן 34. התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ורופאי המוסד העריכו את נכותו הצמיתה של המשיב בשיעור של 100%. המשיב נפגע בראשו, בגבו ובגפיו, סבל משברים והטחול שבגופו נכרת. הוא נותר משותק בגפיו התחתונות ואין הוא שולט על הסוגרים. הוא סובל גם ממגבלה קלה בהפעלת ידיו. הערעור והערעור שכנגד מופנים כנגד אומדן הפיצויים. המערערים (המשיבים שכנגד) סבורים כי הפיצוי מופרז, כי בית המשפט פסק מעבר לנדרש בגין הוצאות הכרוכות בעזרת הזולת, בהתעלמו מן העובדה כי המשיב עצמאי בכל הנוגע לביצוע פעולות היומיום ומכך שכל שהוא נדרש לו הוא, לדעתם, השגחה ברחצה, סיוע בניהול משק הבית וליווי מחוץ לבית. מכל פנים, כך טוענים המערערים, זכאי המשיב לקבלת סיוע מן המוסד לביטוח לאומי לצורכי סיעוד והדבר לא הובא, לטענתם, בחשבון הפיצויים. המערערים חולקים על בסיס השכר, ששימש לחישוב הפיצויים בראש הנזק של הפסד השתכרות, ומציינים כי לא היה מקום להוסיף על הסכומים אותם השתכר המשיב קודם לתאונה, סכומים נוספים - כבסיס להערכת הפסדיו. המערערים סבורים גם כי בית המשפט שגה בכך שפסק למשיב פיצוי בגין הפסדי פנסיה עד תום תוחלת חייו, בד בבד עם פסיקת הפסדי השתכרות באותה תקופה. לא היה מקום, לדעת המערערים, לפסוק למשיב פיצוי בגין הוצאות רפואיות והיה ראוי להביא בחשבון הוצאות הניידות את אותן הוצאות שהיו מוסבות לו, ממילא, גם אלמלא התאונה. הם סבורים כי גם בראשי נזק אחרים הפריז בית המשפט וכי הוא טעה באשר לדרך חישוב הסכומים הצריכים בניכוי. המשיב סבור, לעומתם, כי בית המשפט טעה בדרך בה אמד את תוחלת החיים של המשיב וכי את תוחלת חיי העבודה שלו ראוי היה לחשב בהנחה שהמשיב היה עובד, אלמלא התאונה, עד הגיעו לגיל 70. הוא סבור גם שמומחה השיקום שנתמנה על-ידי בית המשפט לא עמד על מלוא חומרת מצבו. באשר לפיצוי שנפסק לו בגין הפסדי השתכרות, מציין המשיב כי בית המשפט טעה בחישוב מספר חודשי ההשתכרות בעבר וכי בכל הנוגע לתקופה שמיום פסק הדין ואילך ראוי, לדעתו, להניח כי בית המשפט אף שלא פרש זאת נתכוון בסכום שנקב כבסיס שכרו לסכום נטו. בפי המשיב טענות נוספות הנוגעות לשומת נזקיו. בחנו את טענות הצדדים כולן ומצאנו כי יש צורך לדון, במסגרת הערעור, באחדות מהן. 2. בפסק הדין נפלו טעויות בכל הנוגע לחישוב הפסדי השכר של המשיב. עובר לתאונה עבד המשיב בעבודות שיפוץ כלליות, הן כשכיר והן כעצמאי. מספר חודשים קודם לתאונה הוא הועסק בחברת בנייה כמתקין אביזרי רחצה. בחודש שקדם לתאונה היה שכרו הכולל של המשיב 3,577 ש"ח ולאחר ניכוי מס - 3,297 ש"ח נטו. סכום זה, לאחר הצמדה, הועמד בפסק הדין על 6,000 ש"ח. בכך שגה בית המשפט. את סכום השכר יש לשערך ליום מתן פסק הדין קודם לניכוי המס ומן הסכום המשוערך יש לנכות את שיעורי המס החלים על הניזוק, לאור נתוניו האישיים, במועד חישוב הפיצויים – הוא מועד פסק הדין. אשר למשיב כאן – חישוב נכון של השכר המשוערך ליום פסק הדין, בבית המשפט המחוזי, מסתכם ב- 6,531 ש"ח ברוטו (6,531 ש"ח = 1.826X 3,577). ולאחר ניכוי מס הכנסה עומד הסכום על 5,534 ש"ח נטו (66,409 ש"ח = 78,379-11,970; 5,534 ש"ח = 66,409:12). חישוב זה של השכר נטו שימש בסיס לקביעת הפסדי ההשתכרות בשנתיים הראשונות שלאחר התאונה ומשאין מתערבים בבחירת התקופה, על ידי בית המשפט, יש רק לתקן את תוצאות החישוב כאמור ולהעמיד את סך הפיצוי באותה תקופה על 132,816 ש"ח (תחת הסכום של 144,000 ש"ח). לעניין ההשתכרות בעבר, מתום התקופה האמורה ועד ליום פסק הדין, וכך גם בעתיד, עד הגיע המשיב לגיל 68, הניח בית המשפט המחוזי כי המשיב היה משתכר, אלמלא התאונה, "סכום של 10,000 ש"ח לחודש". בית המשפט אינו מפרש האם הכוונה היא לסכום "ברוטו" או "נטו" והצדדים אוחזים כל אחד בפירוש הנוח לו. אם נותנים את הדעת להנמקה הכלולה בפסק הדין, המתייחסת להטבות שונות המצטרפות לשכר הברוטו וכן להשוואה שערך בית המשפט לעובדים אחרים, בהם ראה נשוא ראוי להשוואה, ומביאים בחשבון גם את הגיון הדברים, ואת הצורך לקיים זיקה מתאימה בין גובה השכר בעבר וגובה השכר בעתיד – נראה לנו כי אין מנוס מלהניח כי הבסיס להפסדי השכר באותן תקופות הוא הסכום של 10,000 ש"ח ברוטו. חישוב המס בנתוניו של המשיב ילמד אותנו, לפיכך, כי הסכום נטו, נכון ליום פסק הדין בבית המשפט קמא, יעמוד על 7,975 ש"ח. בית המשפט המחוזי קבע כי תוחלת העבודה של המשיב אלמלא התאונה היתה 68 שנים. בית המשפט בחר לחפוף גיל זה עם גיל תוחלת החיים המקוצרת שבעקבות התאונה. אלא שבין שני הנתונים האלה אין זיקה. בנסיבות המקרה לא היה מקום לסטות מן החזקה הרגילה המעמידה את גיל העבודה על 65 שנים ויש לערוך מחדש את חישוב הפסדי ההשתכרות בהתאם: א. מתום השנתיים שחלפו מאז התאונה ועד יום פסק הדין חלפו 83 חודשים (ולא 70 חודשים כפי שקבע בטעות בית המשפט המחוזי). לפיכך, יסתכם הפיצוי בתקופה זו בסכום של 661,925 ש"ח. ב. בתקופה שמיום פסק הדין ועד הגיע המשיב לגיל 65 יש לפצותו בראש הנזק של הפסד השתכרות בסכום של: 1,527,478 ש"ח = 191.5334X 7,975 (נכון ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי קבע לגבי הפסדי ההשתכרות בעבר כי סכום הפיצויים יישא ריבית והצמדה כדין. אלא שהצמדה כבר הובאה בחשבון החישוב ולפיכך יישאו אותם סכומים ריבית בלבד מאמצעיתה של כל התקופה ועד מועד התשלום בפועל. ההוראה בדבר הפיצוי בגין הפסדי הפנסיה תבוטל בשל שהיא מתייחסת לתקופה שבעיקרה היא גם תקופת ההשתכרות, וגם משום דלות הראיות המצדיקות פיצוי בראש נזק זה. 3. המערערים סבורים, כאמור, כי בית המשפט המחוזי הפריז בפסיקת הפיצויים בראש הנזק הנוגע לעזרת הזולת. הם מציינים כי בשל שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה היה צורך להביא בחשבון הפיצוי את השתתפות המוסד לביטוח לאומי בעלות הסיעוד. הם מבקשים גם לסמוך על האמור בחוות הדעת של המומחים, שמונו על ידי בית המשפט, בכל הנוגע לעצמאות המשיב בביצוע מקצת מפעולות היום-יום. הם סבורים, מכל מקום, כי מצבו של המשיב אינו גרוע ממצבו של פאראפלג. המשיב סבור, לעומתם, שהמומחים השונים לא עמדו על מלוא חומרת מצבו. הוא סבור כי כוונת המומחים היתה לכך שהוא עצמאי בפעולותיו רק בסביבה מותאמת למגבלותיו וכי המומחים לא הביאו בחשבון את העובדה כי אינו שולט על הסוגרים ואת הסיכונים הכרוכים באפשרות שימעד וייפול. ואכן את כל אלה ראוי היה להביא בחשבון הפיצוי כמו גם את העובדה שהמשיב סובל ממגבלה מסוימת בידיו המוסיפה על השיתוק ברגליו. אשר לשאלת ההשתתפות של המוסד לביטוח לאומי בהוצאות הסיעוד, נראה כי אף שלא הובאה ראייה מספקת באשר להיקף ההשתתפות, ניתן היה ללמוד מן העדויות שבאו במשפט כי המשיב אכן זכאי להשתתפות כזו. משמביאים את כל אלה בחשבון ראוי היה לפסוק לו לעתיד בגין ראש נזק זה פיצוי בסכום של 7,500 ש"ח לחודש, ובסך הכל לגבי העתיד: 1,592,158 ש"ח = 212.2878X7,500. אשר לפיצוי בגין ראש נזק זה בעבר, אין מקום להתערב בפסיקת בית המשפט המחוזי באשר לתקופה הסמוכה לתאונה, תקופה שנמשכה כתשעה חודשים. מאז ואילך ועד יום פסק הדין, ובמשך מאה חודשים, יחושב הפיצוי לפי השיעור הקבוע האמור, לאמור – 7,500 ש"ח, ובסך הכל 750,000 ש"ח. הסכומים המשתלמים בגין נזקי העבר ישאו ריבית כדין מאמצעיתה של כל תקופה. בניגוד לאמור בפסק הדין, אין להוסיף עליהם גם הפרשי הצמדה. להוראה שנקבעה בבית המשפט המחוזי בדבר ניכויי התשלומים התכופים וניכויי תגמולי הביטוח הלאומי יש להוסיף ריבית כדין מאמצעיתה של כל תקופה. 4. לא מצאנו מקום להתערב ביתר ההוראות הכלולות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור מתקבל כאמור. פסק הדין יתוקן בהתאם וגם שכר טרחת עורך הדין בבית המשפט המחוזי יחושב לאור הסכום המתוקן של הפיצויים. הערעור שכנגד מתקבל בחלקו (בכל הנוגע למספר חודשי ההשתכרות בעבר). בנסיבות המקרה אין צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, ד' באדר א' התשס"ה (13.2.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02070620_P06.docהג מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il