פלוני נ. משרד הפנים

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 7060/22 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערער: פלוני נ ג ד המשיב: משרד הפנים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 22.9.2022 בתיק עת"מ 44374-06-22 בשם המערער: עו"ד אלירן בללי פסק-דין השופט א' שטיין: הערעור שלפנינו נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט ד' ארד-אילון) מיום 22.9.2022, במסגרתו נדחתה עתירת המערער, המרצה עונש מאסר, "עקב זה ששללו ממני מ"ס הזהות הישראלי וכן קיבלתי מ"ס שהוגדרתי כתושב שטחים ופלסטיני", כאמור בפתח עתירתו של המערער (להלן: העתירה המנהלית). במסגרת תגובתה המקדמית לעתירה המנהלית טענה המשיבה, כי בניגוד לנטען בעתירה – כי המערער כביכול מחזיק בתעודת זהות מיום היוולדו ועד לאחרונה – בפועל, המערער החזיק בתעודת תושב ארעי במשך שלוש שנים בלבד, בין השנים 1999-1996. יתרה מכן: נטען כי במסגרת הליכים אותם ניהל במערער בעבר הצהיר המערער בעצמו, בניגוד להצהרתו במסגרת העתירה המנהלית, כי אכן החזיק בתעודת זהות במשך שלוש שנים בלבד, בין השנים 1999-1996. נוכח האמור, טענה המשיבה כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים והעלמת עובדות מהותיות מבית המשפט; כן טענה המשיבה כי המערער לא הציג כל החלטה מנהלית עליה הוא עותר; והיא אף טענה לגופו של עניין והסבירה מדוע המערער אינו זכאי לקבל תעודת זהות ישראלית. ביום 22.9.2022 קיים בית משפט קמא דיון במעמד הצדדים, ולאחר מכן פרסם את פסק דינו במסגרתו הורה על דחיית העתירה על הסף מהטעמים הבאים: (1) המערער הציג מצג שווא לבית המשפט בנושאים מהותיים למחלוקת, ודי בכך כדי להורות על דחיית העתירה על הסף מהטעם של חוסר ניקיון כפיים; (2) המערער הציג גרסאות שונות, אשר סותרות האחת את השנייה, בנוגע לעובדות שעומדות בבסיס העתירה שהגיש. מעבר לכך שמדובר בחוסר ניקיון כפיים, התנהלות זו אינה מאפשרת לבית המשפט להידרש לעניינו כראוי; (3) המערער פנה לקבלת תעודת זהות ישראלית בשנת 2012 ו-2016 "ולפי דבריו פנייתו הייתה בהיבט של ועדת מאוימים". מאז חלפו למעלה משש שנים בהן לא פעל נגד ההחלטה לדחות את בקשותיו. נוכח זאת, יש לדחות את העתירה על הסף בשל שיהוי קיצוני; וכן (4) עיון בנימוקי המערער מעלה כי לא הוצגה תשתית משפטית המקימה למערער את הסעד המבוקש – וזאת, גם אם טענותיו העובדתיות היו טענות אמת. בשולי פסק הדין ציין בית משפט קמא את דברי המשיבה לפיהם "העותר רשאי, ככל אדם, להגיש בקשה לקבלת ת.ז. או תעודת תושבות מכוח הנתונים האישיים שלו, ובקשה כזו תיבחן על בסיס מלוא הנתונים על פי דין." לפנים משורת הדין, לא הוטלו על המערער הוצאות משפט. המערער הגיש ערעור על פסק הדין. במועד הגשת הערעור, לא היה המערער מיוצג. במסגרת הערעור, אשר הוגש בכתב יד, נטען כי פסק הדין ניתן "עקב אי הבנת בית המשפט המחוזי". במסגרת הערעור טען המערער טענות עובדתיות רבות ושונות בנוגע להיסטוריה המשפחתית שלו, אשר לטענתו מצדיקה הענקת תעודת זהות ישראלית. גם במסגרת הערעור לא הוצגה ההחלטה המנהלית נושא העתירה, ואף קשה להבין מהי ההחלטה המנהלית הקונקרטית אשר נתקפת על-ידי המערער – מעבר לטענתו הסתמית לפיה הוא זכאי לקבל תעודת זהות ישראלית. אציין שבעוד שכתב העתירה נשא שלושה עמודים בלבד, הערעור נפרש על גבי 16 עמודים אשר כוללים טענות עובדתיות רבות שלא נטענו על-ידי המערער במסגרת העתירה המנהלית. ביום 13.12.2022 הגיש המערער "הודעה על ייצוג" בה נמסר כי המערער הגיש בקשה הומניטרית להסדרת מעמדו לשרת הפנים, וביקש כי נורה על-כך ששחרורו מהמאסר, כשיגיע לכך המועד, יהיה בשטחי ישראל "מהטעם שמעמדו נמצא בבירור". בהודעה זו נאמר כי ההליך בפני שרת הפנים הינו "האפשרות הריאלית" היחידה להסדרת מעמדו של המערער. הווה אומר: המערער מבין כעת כי ההליך בו נקט הינו שגוי מעיקרו, ושערעורו הוא חסר תוחלת. בהמשך להודעה מיום 13.12.2022 הגיש המערער ביום 4.1.2023 "הודעה על תשלום אגרה וערבון בהתאם להחלטת רשמת ובקשה נוספת למתן צו האוסר על הרחקת המערער לתחומי רש"פ ולמחיקת הערעור לאחר-מכן". במסגרת הודעה ובקשה זו חזר המערער על-כך שהוגשה בקשה מטעמו לשרת הפנים, וטען כי יש להיענות לבקשתו "לצו ארעי האוסר על הרחקת העותר לשטחי רש"פ". כעולה מכותרת הבקשה מיום 4.1.2023, במידה ויינתן הצו האמור המערער ימחק את ערעורו. לאחר עיון במסמכים שהונחו לפניי, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים לו, וזאת בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלות בענייננו מכוחה של תקנה 28(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט מינהליים). טענותיו של המערער נסובות, באופן בלעדי, על הכרעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. אלא שעיון בפסק הדין מגלה כי הכרעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, ובפרט הכרעותיו בנוגע לחוסר תום ליבו של המערער, מעוגנות היטב בחומר הראיות שהיה לפניו. הלכה היא עמנו, כי "בית משפט שלערעור לא ייטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים" (ראו: עע"מ 9130/11 יורשי המנוח יוסף סויסה ז"ל נ' עיריית רחובות, פסקה י"ז (1.9.2015). בענייננו לא נמצא טעם המצדיק חריגה מכלל יסודי זה. מעבר לכך, המערער לא הבהיר – לא בעתירה המנהלית ולא בערעור דכאן – מהי בדיוק ההחלטה המנהלית הקונקרטית נגדה הוא עותר, מעבר לטענתו הסתמית בדבר היותו זכאי, לדבריו, לתעודת זהות ישראלית. די היה בכך כדי לדחות את העתירה על הסף (ראו: תקנה 5(ב)(3) לתקנות בתי משפט מינהליים). סוף דבר – הערעור נדחה. המערער רשאי, כמובן, לפנות בבקשה לקבלת צווים שונים, בהתאם לכל דין, בעניין מעמדו; ואני מעיר זאת מבלי להביע דעה לכאן או לכאן בעניין זכאותו של המערער לצווים כאמור. לפנים משורת הדין, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ו בטבת התשפ"ג (‏8.1.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22070600_F05.docx בל מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1