קופת חולים מאוחדת נ. המרכז הכירוגי ירושלים

החלטה בתיק רע"א 706/09 בבית המשפט העליון רע"א 706/09 בפני: כבוד השופט א' גרוניס המבקשים: 1. קופת חולים מאוחדת 2. פרופ' יהודה אדלר נ ג ד המשיבים: 1. המרכז הכירורגי ירושלים 2. ד"ר דוד פרנקל 3. משרד הבריאות 4. ד"ר מיכאל דור בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק בש"א 5260/08 מיום 13.1.09 שניתנה על ידי כב' השופט י' שפירא בשם המבקשים: עו"ד דן גיורא, עו"ד מומי דהן בשם המשיבים 1-2: עו"ד עמוס גבעון בשם המשיבים 3-4: עו"ד יעל רוזנפלד פסק-דין 1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטה שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא), במסגרתה הורה בית המשפט למבקשים שלא להפריע למשיבים 1-2 להפעיל את חדרי הניתוח בבית החולים "משגב לדך". 2. בית החולים "משגב לדך" בירושלים (להלן - בית החולים) נמצא בבעלותה של המבקשת 1, קופת חולים מאוחדת (להלן - קופת החולים). המבקש 2, פרופ' יהודה אדלר, הינו מנהל בית החולים (להלן - המנהל). ביום 7.10.02 נכרת הסכם בין קופת החולים לבין המשיבה 1, חברת המרכז הכירורגי בירושלים בע"מ (להלן - החברה), והמשיב 2, ד"ר דוד פרנקל (להלן - ד"ר פרנקל; החברה וד"ר פרנקל יכונו יחד להלן - המשיבים). בהסכם נקבע כי חדרי הניתוח בבית החולים יופעלו על-ידי החברה וכי ד"ר פרנקל, שהינו רופא מרדים, ישמש כמנהל חדרי הניתוח. יוער, כי בהסכם נקבע כי כל סכסוך בין הצדדים יתברר בבוררות. על רקע חשד להתנהלות לא תקינה בחדרי הניתוח, כך לטענת המבקשים, הותקנו מטעם קופת החולים בשלהי חודש יולי 2008 מצלמות בחדרי הניתוח. המצלמות תיעדו את המתרחש בחדרי הניתוח עד לסוף חודש אוגוסט 2008. על-פי הנטען על-ידי המבקשים, עולה מהצילומים כי במספר מועדים שונים עזב ד"ר פרנקל את חדר הניתוח והותיר בו חולים בהרדמה מלאה ללא השגחה. ביום 1.12.08 שלח מנהל בית החולים מכתב לד"ר פרנקל המודיע לו על השעייתו המיידית מעבודתו. באותו יום אף שלח המנהל מכתב למשיב 4, ד"ר מיכאל דור, ראש אגף רפואה כללית וסגן ממלא מקום ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות (להלן - ד"ר דור), המיידע אותו על הממצאים שנתגלו. בד בבד, הודיעו באי-כוחם של המבקשים למשיבים על ביטול ההסכם ביניהם. ביום 2.12.08 הורה ד"ר דור לקופת החולים להפסיק לאלתר את פעילותם של חדרי הניתוח בבית החולים (להלן - מכתב הסגירה). 3. ביום 21.12.08 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה נגד המבקשים ונגד משרד הבריאות וד"ר דור. בבקשה עתרו המשיבים כי ייאסר על המבקשים להפריע להפעלת חדרי הניתוח בבית החולים, כי קופת החולים תחויב להפנות את מבוטחיה לניתוחים בבית החולים וכי ייאסר על המבקשים להיכנס לשטח חדרי הניתוח ללא הסכמת המשיבים. במסגרת הבקשה אף עתרו המשיבים לביטולו של מכתב הסגירה. בדיון שנערך בבית המשפט ביום 22.12.08 הוסכם, כי הבקשה (וכן ההליך העיקרי שטרם הוגש אותה עת) לא יכלול סעד נגד משרד הבריאות וד"ר דור. ביום 24.12.08 עתרו המשיבים לבית המשפט הגבוה לצדק במטרה להביא לביטול מכתב הסגירה ולצו ביניים שיורה על פתיחת חדרי הניתוח עד להכרעה בעתירה (בג"ץ 10908/08). ביום 13.1.09 דחה בית המשפט את הבקשה למתן צו ביניים. ביום 5.2.09 נמחקה העתירה לבקשת המשיבים. משמעות הדבר היא כי מכתב הסגירה נותר בעינו. 4. ביום 13.1.09 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה למתן סעדים זמניים והורה למבקשים להימנע מלנקוט בצעדים הנוגדים את ההסכם. בית המשפט מצא, כי המבקשים לא היו רשאים לבטל את ההסכם ולסגור את חדרי הניתוח באופן חד צדדי. כן הוסיף בית המשפט, כי יש ממש בטענת המשיבים לפיה המבקשים פעלו בדרך זו מתוך מניעים זרים, על רקע סכסוך קודם בין הצדדים. לעניין זה ציין בית המשפט, כי הראיות למעשים אותם ביצע לכאורה ד"ר פרנקל נמצאו בידי המבקשים זמן רב אך הוצגו למשרד הבריאות וד"ר דור באופן אשר הוביל את אלו האחרונים לנקוט צעדים מהירים ולהביא לסגירת חדרי הניתוח ללא עריכת שימוע. עוד קבע בית המשפט, כי הנזק שייגרם למשיבים כתוצאה מסגירת חדרי הניתוח הינו בלתי-הפיך. זאת, הן לאור משמעויותיו הכלכליות והן בהתחשב בפגיעה בשמם הטוב של המשיבים. לפיכך, הורה בית המשפט למבקשים להימנע מלהפריע להפעלת חדרי הניתוח ולהמשיך להפנות מבוטחים לטיפול בבית החולים. זאת, בכפוף לכך שבעת ביצוע ניתוח יהא המרדים נוכח בכל מהלך הניתוח וכי יימצא בבית החולים מרדים תורן. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שלפניי. 5. על מנת להשלים את התמונה העובדתית, יצוין כי לאחר מתן ההחלטה החלו המשיבים בהפעלתם מחדש של חדרי הניתוח. על רקע זה, נשלחו לקופת החולים ולמשיבים מספר מכתבים מאת משרד הבריאות וד"ר דור המתרים כי הפעלת חדרי הניתוח מתבצעת ללא רישיון משרד הבריאות. באותם מכתבים נכתב גם כי היה וקופת החולים תודיע למשרד הבריאות שהמשיבים עומדים בתנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט קמא, תישקל פתיחתם של חדרי הניתוח. בעקבות זאת, פנו המשיבים בשנית לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יורה למבקשים להודיע למשרד הבריאות כאמור. כן נתבקש בית המשפט לנקוט נגד המבקשים צעדים לפי פקודת ביזיון בית המשפט. המבקשים, מצידם, פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. ביום 17.2.09 הורה בית המשפט למבקשים להודיע למשרד הבריאות כי המשיבים מקיימים את התנאים שנקבעו בהחלטה. בית המשפט דחה את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע וכן את הבקשה לנקיטת הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט. ביום 19.2.09 הגישו המבקשים לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 13.1.09. בשולי הדברים יוער כי בין הצדדים מתנהל הליך נוסף בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (בש"א 6420/09). עניינו של אותו הליך בבקשת המשיבים למנוע פרסום כי הפעילות בחדרי הניתוח מתבצעת בניגוד לחוק. כמו כן, מתנהל בין הצדדים הליך בוררות אך הוא אינו עוסק בנושא הפעלתם של חדרי הניתוח. 6. ביום 4.3.09 נערך בפניי דיון בבקשת רשות הערעור. לטענת המבקשים, בינם לבין המשיבים שורר חוסר אמון מוחלט, אשר מונע מהמבקשים, כך לטענתם, לתת את אישורם להפעלת חדרי הניתוח. המשיבים, מצידם, טוענים כי התנגדות המבקשים נובעת מטעמים זרים ומניסיונות קופת החולים "להשתלט" על הפעלת חדרי הניתוח. עמדת משרד הבריאות הינה כי כל עוד לא תודיע קופת החולים ומנהל בית החולים על לקיחת האחריות להפעלת חדרי הניתוח, אין מקום לבטל את מכתב הסגירה. זאת, שכן קופת החולים היא בעלת הרישיון להפעלת בית החולים ואחראית בפני משרד הבריאות על המתרחש בו. לשיטת משרד הבריאות, מערכת היחסים החוזית בין קופת החולים לבין המשיבים אינה מעניינו של המשרד ואין בה, או בהחלטת בית המשפט המחוזי לעניין זה, כדי לחייב את משרד הבריאות לנקוט צעד כלשהו. יצוין, כי מיד לאחר הדיון שנערך בפניי נשלח מכתב נוסף על-ידי ד"ר דור למבקשים, המורה על סגירתם לאלתר של חדרי הניתוח בבית החולים. בעקבות זאת, הורו המבקשים למשיבים לסגור את חדרי הניתוח. המשיבים פנו פעם נוספת לבית המשפט המחוזי על מנת שיורה על נקיטת הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט נגד המבקשים. ביום 8.3.09 קבע בית המשפט כי עד להכרעה סופית בבקשה יש לקיים את החלטתו המורה על פתיחת חדרי הניתוח, וזאת חרף הנחיות משרד הבריאות. המבקשים הגישו ביום אתמול בקשת רשות ערעור נוספת בה הם משיגים על החלטתו של בית משפט קמא מיום 8.3.09 (רע"א 2168/09). 7. לאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו ושמעתי את טענות הצדדים, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על-פיה. התמונה העולה מהשתלשלות האירועים במקרה דנא אינה פשוטה. מצד אחד, הורה משרד הבריאות, לכאורה בהתאם לסמכויותיו על-פי פקודת בריאות העם, 1940 (להלן – הפקודה), על סגירת חדרי הניתוח. מצד שני, הכריע בית המשפט כי המבקשים אינם רשאים לפעול כדי להפסיק את פעילות חדרי הניתוח. למעשה, כך מתברר, חדרי הניתוח פועלים זה כחודש ימים ללא רישיון משרד הבריאות. ההפעלה נעשית על-ידי המשיבים. בהתחשב במצב דברים זה ובחוסר האמון המאפיין את היחסים בין הצדדים, יהיו מניעיו אשר יהיו, אני סבור כי קיים קושי בהותרת הסעד הזמני שניתן על כנו. 8. כידוע, על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני בהליך אזרחי לעמוד בשני תנאים מצטברים עיקריים: התנאי הראשון הינו קיומה של זכות לכאורה. המשמעות של תנאי זה הינה שעל המבקש לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו לזכות בהליך העיקרי עדיפים על פני סיכוייו של המשיב. התנאי השני הוא כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות); רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ (טרם פורסם, 6.6.2006)). בין התנאים מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית כוחות". היינו, ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עימו בדרישת מאזן הנוחות; כך גם להיפך (למשל, רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529 (2001); רע"א 10066/04 נ.ר. ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפרייז בע"מ, פ"ד נט(4) 700 (2005)). יחד עם זאת, ברי כי הן הזכות לכאורה והן מאזן הנוחות חייבים לעמוד ברף מינימאלי, שאם לא כן לא יהיה מקום למתן סעד זמני (רע"א 2826/06 הנ"ל). 9. אשר לתנאי הראשון: הערכתם של סיכויי התביעה בעקבות הדיון בבקשה לסעד זמני הינה לכאורית בלבד ותלויה בחומר העומד בפני בית המשפט במועד הדיון. הערכה זו יכולה להתבדות, לאחר שמלוא חומר הראיות יוצג לבית המשפט במסגרת ההליך העיקרי. כך למשל, בעת הדיון בבקשה לסעד זמני רשאים בעלי הדין להצהיר בפני בית המשפט על עובדות ממקור שני (תקנה 521 לתקנות). זאת, בניגוד לדיני הראיות החלים בדיון בתביעה העיקרי המונעים הבאת עדות שמיעה. בענייננו, קשה להעריך את סיכויי התביעה העיקרית. מחד גיסא, קופת החולים הצביעה על ראיות מסוימות לכך שד"ר פרנקל פעל שלא כהלכה במסגרת תפקידו כמרדים ומנהל חדרי הניתוח. הוכחה שד"ר פרנקל פעל שלא על-פי הכללים מצריכה לכאורה את ביטולו של ההסכם. מאידך גיסא, טוענים המשיבים כי קופת החולים פועלת מתוך מניעים זרים. בית המשפט המחוזי אמנם התרשם, כי יש ממש בגרסת המשיבים אך לא קבע מסמרות בדבר. ניתן לומר, אם כך, כי ככל שמדובר בשאלת זכותם לכאורה של המשיבים כפות המאזניים הן מעוינות. במצב דברים זה, אם בחינת שיקולי מאזן הנוחות הייתה מטה את הכף באופן מובהק לטובת המשיבים, אזי היה מקום להעניק את הסעד הזמני כמבוקש. אינני סבור כי אלו הם פני הדברים במקרה דנא. 10. במסגרת שיקולי מאזן הנוחות על בית המשפט לבחון את הנזקים שייגרמו לכל אחד מהצדדים כתוצאה מהענקתו או אי-הענקתו של הסעד המבוקש (תקנה 362(ב)(1) לתקנות). כן עליו לבחון את הנזקים שעלולים להיגרם לצדדים שלישיים (ההתחשבות בנזק שעלול להיגרם לצד שלישי נזכרת במפורש בתקנה 362(ב)(1) לתקנות; וכן ראו, רע"א 1767/04 טוויל נ' סולל בונה בע"מ (לא פורסם, 7.3.2004); רע"א 2/09 מכון אס.יו.אס בע"מ נ' קידום - לך תצטיין - הכנה לבחינות בע"מ (טרם פורסם, 3.2.2009)). בענייננו, נראה כי הנזק שעלול להיגרם למשיבים כתוצאה מאי מתן הצו הוא נזק חמור. המשמעות של סגירת חדרי הניתוח מבחינת המשיבים הינה ברורה. מנגד, חובה לכלול במשוואה אף את הנזקים שעלולים להיגרם למבקשים ובמיוחד לצדדים שלישיים. בדברי על צדדים שלישיים, כוונתי לציבור החולים. הנזק הצפוי לציבור החולים אם יתברר כי יש ממש בטענות המבקשים בדבר התנהלות חדרי הניתוח הינו נזק משמעותי. כמו כן, יש לתת את הדעת לכך שהסעד שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי הינו למעשה צו עשה זמני, האוכף את קיום ההסכם בין הצדדים עד להכרעה סופית בתובענה שהגישו המשיבים. במקרים בהם עלו היחסים בין צדדים לחוזה על שרטון, ואף שאין מדובר בכלל נוקשה, הנטייה תהא שלא לכפות את המשך ההתקשרות בדרך של סעד זמני (רע"א 3031/97 ארז שיווק והפצת סיגריות (1992) בע"מ נ' ש. שמיע בע"מ (לא פורסם, 4.6.1997); רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ (לא פורסם, 13.12.2005); רע"א 2479/06 ארגון סוכני הדואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ (טרם פורסם, 9.7.2007)). לעניין זה חובה ליתן משקל לאופייה של ההתקשרות החוזית ולנושאה. נזכור, כי בענייננו מדובר בהסכם להפעלתם של חדרי ניתוח בבית חולים. הסכם כזה מאופיין במערכת יחסים נמשכת בין הצדדים, הדורשת מידה גבוהה של אמון ביניהם. בין המבקשים למשיבים קיים משבר אמון עמוק המקשה על קיום ההסכם. כפי שעולה מתיאור העובדות, מערכת היחסים בין הצדדים מתנהלת לאחרונה בדרך של פניות חוזרות ונשנות לבתי המשפט. ניתן לומר אם כך, כי אכיפת היחסים החוזיים בין הצדדים תצריך כנראה מידה גבוהה ביותר של פיקוח על-ידי בית המשפט. במצב דברים זה, תיטה הכף שלא ליתן סעד זמני, שמשמעותו היא למעשה אכיפת החוזה (השוו, סעיף 3(3) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; ע"א 1313/92 צוקר נ' אינקומר בע"מ (לא פורסם, 9.3.1998)). 11. שיקול נוסף אותו יש לשקול בעת בחינה של בקשה לסעד זמני הוא התנהגותם של בעלי הדין (תקנה 362(ב)(2) לתקנות). כאמור, משרד הבריאות רואה במבקשים את האחראים הבלעדיים להתנהלות חדרי הניתוח בבית החולים. מלשון הפקודה אכן עולה, כי בעליו של מוסד רפואי או מנהלו הם הגורמים הרלוונטיים בכל הנוגע לרישויו של מוסד רפואי על-ידי משרד הבריאות. כך, בין היתר, נקבע בסעיף 28 לפקודה כי: "אם מתנהלים בתי חולים או בתי מרפא על ידי יותר מרופא אחד בעל רשיון, רואין רק אחד מן הרופאים האלה כמנהל והוא יהיה אחראי בתור כזה" [הדגשה שלי - א.ג]. אף בעניין הוראה על סגירתו של מוסד רפואי קובעת הפקודה, כי לא יינתן צו סגירה אלא לאחר שניתנה לבעליו של המוסד הרפואי או למנהלו הזדמנות להשמיע טענותיהם בפני הגורם המוסמך (סעיף 25א(ג) לפקודה; ראו גם סעיפים 27-26 לפקודה). משמעות הדבר היא, כי הסעד הזמני שניתן מחייב את המבקשים ליטול את האחריות על פעילותו של חדר הניתוח אל מול משרד הבריאות. בגין אחריות זו עלולים המבקשים להיות חשופים לנזקים שונים. מעבר לכך, האחריות על הפעלתם של חדרי ניתוח כוללת את האחריות לשלומם ובריאותם של המטופלים בבית החולים. על מנת שתובטח טובתם של אלו האחרונים, יש צורך באמון מלא בין המבקשים למשיבים. אינני סבור כי ניתן לכפות על המבקשים ליתן אמון במשיבים מכוח צו שיפוטי במסגרת בקשה לסעדים זמניים. עובדה נוספת הפועלת נגד מתן הצו היא עצם המשך הפעלתם של חדרי הניתוח, חרף הוראתו של משרד הבריאות לסוגרם. נזכיר, כי המשיבים הגישו עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, בה עתרו נגד מכתב הסגירה. אולם בהמשך ביקשו הם למחוק את העתירה וזו אכן נמחקה. משמע, מכתב הסגירה הינו לכאורה בר תוקף. הפעלתם של חדרי הניתוח על-ידי המשיבים בניגוד להוראה חוקית לכאורה אינה ראויה לגיבוי של בית המשפט בהליך אזרחי. 12. השיקולים אותם יש לשקול לעניין בקשה לסעד זמני מובילים במקרה זה, לדעתי, לדחיית בקשתם של המשיבים. אכן, ככל שמדובר בסיכויי הזכייה בהליך העיקרי אין הכף נוטה לטובת המבקשים, אלא נותרה היא מאוזנת. ברם, בחינה של מאזן הנוחות והתנהגותם של המשיבים לא הצדיקה מתן סעד זמני. אין ספק, כי אי מתן הצו עלול לגרום נזק קשה למשיבים. ואולם, חובה להתחשב בנזק שעלול להיגרם לחולים אם חדרי הניתוח ימשיכו לפעול במצב בו נשבר האמון שבין קופת החולים והמנהל לבין המשיבים. זאת ועוד, לחובת המשיבים עומדת העובדה שהם המשיכו להפעיל את חדרי הניתוח בניגוד להוראתו של משרד הבריאות. התוצאה המתבקשת היא קבלתו של הערעור ודחיית הבקשה לסעד זמני. 13. מדבריהם של הפרקליטים בעת הדיון בפניי עלה כי בית המשפט המחוזי נכון היה לדון בהליך העיקרי תוך זמן קצר. אפשרות זו, יהא בה כדי למתן במידת מה את החשש מפני נזק שעלול להיגרם למשיבים. כמובן, ככל שהכרעה בתובענה תבוא מוקדם יותר, כן ייטב מבחינת בעלי הדין וצדדים שלישיים. למען הסר ספק, הנני מבהיר כי אין בדבריי משום התערבות בניהול יומנה של הערכאה הדיונית. בית משפט קמא יחליט על-פי שיקול דעתו האם יש מקום לשמיעה מוקדמת של התובענה, תוך התחשבות בסדרי העדיפות המתחייבים לעניין קביעת תיקים. 14. ערעור המבקשים מתקבל אפוא. הסעד הזמני שניתן בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 13.1.09 מבוטל והבקשה לסעד זמני נדחית. ממילא, מתבטלת אף החלטת בית המשפט המחוזי מיום 17.2.09. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ד באדר התשס"ט (10.3.2009). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09007060_S06.doc נא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il