ברכה טוביה שירי נ. יחזקראל אליהו

פסק-דין בתיק ע"א 7051/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7051/13 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המערערים: 1. ברכה טוביה שירי 2. גילי (גיורא) ברושי נ ג ד המשיב: יחזקאל אליהו ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 8.10.2013 בת.א. 11875-07-10, שניתנה על ידי כבוד השופטת מ' אביב תגובת המשיב מיום 24.11.2013 בשם המערערים: עו"ד אלון דיסקין בשם המשיב: עו"ד מרים זקבך פסק-דין 1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מ' אביב), מיום 8.10.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בת"א 11875-07-10. 2. המשיב הגיש תביעה לסילוק ידם של המערערים מדירה המושכרת בשכירות מוגנת ברחוב מחניים 8 בירושלים. לטענתו, קיימת עילת פינוי, בין היתר, בשל נטישת הדירה. במהלך דיון מיום 3.10.2013 ביקשו המערערים שבית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתביעה. המערערים טענו כי לאחר ביקור במקום ביום 17.1.2013 נתן בית המשפט החלטה לגבי כלל מסקנותיו מהביקור במקום, ובכך חיווה דעתו נגדם באופן המצדיק את פסילתו. המערערים טענו גם כי בשורה של החלטות אישר בית המשפט למשיב לערוך השלמות ראייתיות בניגוד לסדרי הדין. כן השיגו המערערים על ההחלטה למנות מומחה מטעם בית המשפט שיחווה דעתו האם נעשתה עריכה בסרטון שהוגש על ידי המשיב ולהשית את הוצאות המומחה עליהם. המערערים הוסיפו כי בפתח הדיון מיום 3.10.2013, בטרם סיום שלב ההוכחות, הביע בית המשפט עמדה קטגורית נגדם לפיה אין כל טעם להמשיך בהליך. 3. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע כי אכן בסוף דו"ח הביקור במקום כתב את מסקנותיו ואף הציע לבעלי הדין הצעה דיונית. בית המשפט סבר שזו חובתו להביא לידיעת בעלי הדין את התרשמותו ואת מסקנותיו אשר נרשמו בזמן אמת, כשפרטי הביקור במקום היו טריים בזיכרונו. בית המשפט קבע כי לא מדובר בעמדה נחרצת וכי פתוחה הדרך לשכנעו כי התרשמותו מן הביקור במקום מוטעית. בית המשפט ציין גם שמדובר בהחלטת ביניים שניתן להשיג עליה בדרך ערעורית. בית המשפט הוסיף כי אלמלא היה מפרט את התרשמותו לא היו המערערים מבקשים להביא שני עדים נוספים מטעמם כדי לנסות לשנות התרשמות זו. בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי המערערים פעלו "בחוסר תום לב בצורה קיצונית" כאשר, מצד אחד, הפיקו תועלת ממתן הביטוי להתרשמות בית המשפט, ומצד שני, ביקשו את פסילתו. 4. בית המשפט דחה גם את הטענה בעניין ההשלמות הראייתיות וקבע שגם טענה זו מקוממת. בית המשפט קבע כי הטענה אינה נכונה עובדתית, מאחר שהתיר למשיב השלמה אחת בלבד של הגשת סרטון של ראייה שכבר הוגשה כתמליל. בית המשפט הוסיף שהמערערים עצמם הגישו בקשות להשלמת ראיותיהם. בדומה, דחה בית המשפט את הטענה נגד מינוי המומחה מטעם בית המשפט וקבע כי נסיבות העניין הצדיקו את מינויו. אשר להחלטה כי המערערים ישאו בהוצאות המומחה קבע בית המשפט כי מדובר בהחלטה שיפוטית, שנבעה מכך שהמערערים טענו שהסרטים שצולמו על ידי המומחה מטעם המשיב עברו עריכה. בית המשפט דחה את הטענה לפיה הביע עמדה בנוגע להליך, וקבע שדבריו הוצאו מהקשרם שכן הוא הפנה את תשומת לב המערערים לחומר שהצטבר בתיק אשר, על פניו, נראה שאינו מיטיב עם גרסתם. בית המשפט קבע כי מדובר בחובתו להביא בפני בעלי הדין את הקשיים בגרסאותיהם כדי שיפעלו בהתאם, וכי ביכולתו לעשות כאמור בכל שלב של ההליך. בית המשפט ציין שיש תחושה שהמערערים מנסים להשהות את ההליך וחייב אותם לשלם למשיב הוצאות בסך 3,500 ש"ח. מכאן הערעור שלפניי. 5. המערערים טוענים כי הם אנשים קשי יום, אם מבוגרת ובנה, המתגוררים בדירה נושא הדיון מאמצע שנות ה-60. בנסיבות אלו, לפיהן הם עלולים להיקלע למצב קשה אם תתקבל התביעה, על בית המשפט להיות אובייקטיבי ונכון להקשיב בפתיחות לטענותיהם. לדברי המערערים, בית המשפט הביע עמדה סופית בתביעה בטרם הסתיימה פרשת ההוכחות, אף שהדברים לא תועדו בפרוטוקול. בנוסף, נהג בית המשפט איפה ואיפה בין בעלי הדין. התנהלות זו מעלה, לטענתם, חשש ממשי למשוא פנים נגדם ולהטיית דין. המערערים חוזרים על הטענה כי לאחר הביקור במקום מיהר בית המשפט להכריע למעשה בתביעה גופה, שכן קבע כי שוכנע שהמערערת 1 אינה מתגוררת בדירה. לטענת המערערים, החלטותיו הנוספות של בית המשפט היטיבו עם המשיב. כך למשל, מתן ההיתר להגיש את הסרטון. המערערים משיגים גם על מינוי המומחה מטעם בית המשפט שעליהם לשאת בהוצאותיו, בלא שביקשו כלל למנותו ומבלי שהתקבלה עמדתם קודם לכן, כנדרש על פי דין. כן משיגים המערערים על חיובם בהוצאות משפט ועל הסכום שנפסק הן בהחלטה הדוחה את בקשת הפסלות והן בהחלטה שהתירה להם להגיש תצהירים נוספים. לדבריהם, בית המשפט לא הטיל על המשיב הוצאות בעקבות בקשתו להוסיף עד מטעמו. מדובר, לטענתם, בענישתם בלא יחס אמיתי להליך ולהוצאות המשיב בפועל. לדעת המערערים, התנהלות זו של בית המשפט יוצרת חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, מאחר שדעתו של בית המשפט נעולה ואין היא פתוחה לשכנוע ולשינוי. 6. המשיב השיב לערעור. המשיב טוען כי דין הערעור להידחות. לדבריו, התבטאויות בית המשפט הן בגדר המקובל ואין חשש ממשי למשוא פנים כלפי המערערים. המשיב טוען עוד כי התנהלות המערערים בהליך, כולל הגשת הערעור דנא, נועדה למשוך זמן במטרה למנוע את קידומו של ההליך לקראת מתן פסק דין. לטענת המשיב, הביקור בנכס נעשה לבקשת המערערים ועל כן אין להם להלין על ממצאי הביקור. המשיב הוסיף כי הסרטון הוגש שכן המערערים ביקשו זאת, מאחר שפקפקו באמינות התמליל. מכל מקום, מציין המשיב כי ניתנה למערערים זכות לערוך חקירות נוספות בקשר לסרטון כך שלא נגרם להם כל נזק והם לא יקופחו עקב הגשתו. לדברי המשיב, בית המשפט התיר למערערים לחרוג מסדרי הדין. כך למשל, הותר להם להגיש תצהירים באיחור. 7. דין הערעור להידחות. השגות המערערים על החלטותיו של בית המשפט מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא בהליכי פסלות. אין בחוסר שביעות רצונם של המערערים מההחלטות שנתן בית המשפט כדי להקים עילת פסלות, והמערערים היו רשאים להשיג עליהן בערכאת הערעור (למשל, ע"א 6851/13 פלוני נ' פלונית (24.10.2013)). אשר לטענות המערערים בנוגע לאמירות בית המשפט ולהחלטותיו, המביעות לדבריהם גיבוש עמדה סופית בנוגע לתביעה, הרי שהלכה פסוקה היא כי, בדרך כלל, אין לראות באמירות בית המשפט בנסיבות דוגמת אלה שבמקרה דנא משום חריצת דעה שאינה ניתנת לשינוי ולשכנוע ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו (השוו: ע"א 5769/13 פת נ' גת (29.9.2013). יתכן שהרגישות והמתח המלווים את המשפט, בייחוד לאור אופי התביעה, יוצרים אצל המערערים את התחושה שבית המשפט אינו מבין אותם, אולי אף אינו אוהד אותם או אף מתנכל להם, ומכל מקום אינו צודק. ואולם, אין מדובר אלא בתחושתם הסובייקטיבית של המערערים וככזו, אין בה כדי להקים עילת פסלות (השוו: ע"א 4701/13 עו"ד ששון בר-עוז נ' הבר (15.7.2013)) במקרה דנא הביע בית המשפט את התרשמותו נוכח ביקור שערך במקום. בעקבות התרשמות זו ביקשו המערערים להביא עדים נוספים מטעמם כדי לנסות לשנות התרשמות זו. בכך, כלכלו המערערים את צעדיהם נוכח התרשמותו הלכאורית של בית המשפט, נכון לשלב בו נמצאה התביעה. בנסיבות העניין, ברי כי התנהלות בית המשפט והחלטותיו לא נועדו אלא לייעל את הדיון ולמקד את השאלות העולות בסכסוך שנתגלע בין בעלי הדין, ואין בהן כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. 8. אציין עוד כי פסיקת הוצאות היא בשיקול דעת הערכאה השיפוטית. לכן, אין בנסיבות העניין בהן השית בית המשפט הוצאות על המערערים, אך נמנע מלהשית הוצאות על המשיב כשנעתר לבקשתו להגיש את הסרטון, כדי לקיים את הדרישה של חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב היושב בדין (השוו: ע"א 3679/13 גולן נ' חיו (10.6.2013)). אעיר בהקשר זה כי בהחלטה המתירה למשיב להגיש את הסרטון קבע בית המשפט כי עניין זה יילקח בחשבון בעת פסיקת ההוצאות בסוף ההליך, ככל שבעלי הדין יעלו זאת בשלב הסיכומים. 9. כאמור, דין הערעור להידחות וכך מוחלט. בנסיבות העניין החלטתי, לפנים משורת הדין, שלא להשית על המערערים הוצאות משפט. זאת למרות שהמשיב השיב לערעור. ניתן היום, כ"ה בשבט התשע"ד (26.1.2014). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13070510_S02.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il