מדינת ישראל נ. חיים אסרף

פסק-דין בתיק ע"פ 7051/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7051/02 ע"פ 7582/02 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' א' לוי המערערת בע"פ 7051/02 (המשיבה בע"פ 7582/02): מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 7051/02 (המערער בע"פ 7582/02): חיים אסרף ערעורים על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 8.7.02 בת"פ 1045/02 שניתן על-ידי כבוד השופט י' כהן תאריך הישיבה: י' בשבט תשס"ג (13.1.03) בשם המערערת בע"פ 7051/02 (המשיבה בע"פ 7582/02: עו"ד ח' ארצי בשם המשיב בע"פ 7051/02 (המערער בע"פ 7582/02): עו"ד ל' פרוינד בשם שירות המבחן: גב' ג' באומץ פסק-דין המשיב לערעור המדינה בע"פ 7051/02 (להלן: המשיב) הורשע על-יסוד הודייתו בעובדות בעבירות שוד בנסיבות מחמירות, נסיון שוד בנסיבות מחמירות, מעשי תקיפה שגרמו חבלה של ממש, התפרצות לדירות מגורים ואיומים. משהורשע בדין ביקש להביא בחשבון בקביעת עונשו גם עבירת החזקה ושימוש בסם מסוכן, שהואשם בגינה לפני בית-משפט השלום. בית המשפט המחוזי גזר על המשיב, על כל עבירותיו כמכלול אחד, שנתיים מאסר בפועל ושמונה-עשר חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, שמניינן מיום גזר הדין. כן הפעיל כנגדו, באופן מצטבר, שמונה-עשר חודשי מאסר על-תנאי, שנגזרו עליו בגין הרשעה קודמת בעבירה של החזקת סם מסוכן. המדינה מערערת לפנינו על קולת עונש המאסר הממשי וכן על הוראת בית המשפט המחוזי שתקופת התנאי שנקבעה בגזר הדין תימנה מיום מתן גזר הדין, ולא – כמצוותו הרגילה של החוק – ממועד שחרורו של המשיב מן המאסר הממשי. בע"פ 7582/02 הוגש ערעור על חומרת העונש מטעם המשיב, כשעיקר טענתו הוא שבהוראתו לצבור את עונש המאסר על-תנאי המופעל, החמיר איתו בית המשפט המחוזי יתר על המידה. ערעור המדינה על קולת העונש בדין יסודו. במהלכו של לילה אחד התפרץ המשיב לשתי דירות מגורים. בדירה הראשונה פגש את המתלוננת, קשישה כבת 81, שגרה בגפה. הוא תפס אותה בחוזקה בצווארה ובחזה ואיים עליה שאם לא תיתן לו כסף ירצח אותה. המתלוננת מסרה למשיב את ארנקה, שהכיל סך 1000 ₪, הסכום שנותר בידה מקצבת הזיקנה שלה. המשיב לא הסתפק בכך ותלש מעל ידיה שלושה צמידים מצופי זהב. בטרם נטש את הדירה חבט בפניה של המתלוננת והדף אותה. כתוצאה מכך נפלה ונחבלה גם בכתפה. שעות ספורות לאחר מכן התפרץ המשיב לדירתה של אישה אחרת. הוא היכה אותה בפניה ודרש שתראה לו היכן היא מחזיקה את כספה. משלא השיבה לו נטל כרית והחל לחנוק אותה. אחיה של המתלוננת, שישן בדירה, הקיץ לשמע קולות המאבק וניסה להרחיק את המשיב. בשלב זה נמלטה המתלוננת מדירתה, והמשיב הפנה את זעמו לעבר אחיה. הוא הטיח כסא על ראשו וכן היכה אותו בפניו באגרופים. העבירה הנוספת שבה הורשע המשיב לפי בקשתו, על-מנת שגם היא תובא בחשבון בקביעת עונשו, עניינה היה בהחזקת סם מסוג הרואין במשקל 3.65 גרם. בצדק נטען בערעורה של המדינה, כי עונש מאסר בפועל של שנתיים על מכלול הפשעים האמורים, חורג במידה מופרזת מנורמת הענישה הראויה. בעיקר אמורים הדברים בעבירות השוד ונסיון השוד, אשר שתיהן, כפי שנוכחנו, היו מלוות באלימות קשה מצד המשיב כלפי קורבנותיו. המעשים בוצעו בתוך בתיהם של הקורבנות, אחת מהם ישישה ושני האחרים גבר ואישה בגיל מתקדם. הצורך להגן על יחידים מפני עבריינים אלימים וחסרי לב מחייב הטלת עונשי מאסר מהותיים על מבצעי פשעים כאלה. השופט המלומד עמד בגזר-דינו על חומרת המעשים ועל הצורך להגן על הציבור מפני עבריינים מסוגו של המשיב, אלא שבקביעת העונש לא נתן ביטוי ראוי לפן עונשי זה. מתסקירי שירות המבחן נובע כי במהלך תקופת מאסרו גילה המשיב רגשות חרטה על מעורבותו בפשעים הקשים שבעטיים הובא לדין. נמצא שיש לו מוטיבציה חיובית להיגמל מהתמכרותו לסמים מסוכנים, שבה טמונים זרעי פשיעתו. על רקע זה שולב במסגרת טיפולית וההנחה היא שאם יתמיד בדרכו יוכל, לאחר שחרורו מבית הסוהר, לתפקד כאזרח מתוקן. הסניגורית ביקשה שנייחס משקל מכריע להתחשבות בסיכויי שיקומו של המשיב. היא לא חלקה על צדקת טענתה של המדינה כי העונש שנגזר על המשיב איננו חמור. עם זאת טענה כי בהפעילו נגד המשיב את מלוא תקופת המאסר על-תנאי (שמונה-עשר חודשים) במצטבר, החמיר בית המשפט המחוזי עם המשיב יתר על המידה. החלטנו לייחס משקל לסיכויי שיקומו של המשיב. כן נראה לנו נכון להתערב במידת מה בהוראת הצבירה של המאסר על-תנאי. ואולם העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המשיב בגין כלל העבירות שבהן הורשע איננו יכול להישאר על כנו. אילו עמדנו להעניש את המשיב כפי חומרת המעשים, ראוי היה בעינינו לתקופת מאסר ארוכה בהרבה מזו שנטיל עליו. אך בקביעת עונשו ננחה את עצמנו הן על-פי העיקרון שאין ממצים עם נאשם את הדין בשלב הערעור והן על-פי הצורך להתחשב גם בהתפתחות החיובית שחלה בהתייחסותו של המשיב עצמו לחומרת כשלונו ולסיכויי שיקומו. נתנו את דעתנו גם לטענת המדינה בדבר המועד שממנו יש למנות את תקופת התנאי. נראה שהוראת בית המשפט המחוזי, כי התקופה תתחיל מיום מתן גזר הדין, נועדה להרתיע את המשיב מפני ביצוע עבירות גם במהלך תקופת מאסרו. נראה לנו כי בית המשפט רשאי היה לשקול מטרה זו, ולכן לא נתערב בהוראתו האמורה. הערעור בע"פ 7051/02 מתקבל ועונש המאסר בפועל שנגזר על המשיב מועמד בזה על חמש שנים תחת שנתיים. מאידך אנו מקבלים גם את הערעור בע"פ 7582/02 ומורים כי עונש המאסר על-תנאי שהופעל נגדו ירוצה מחציתו במצטבר לתקופת המאסר שנגזרה עליו ומחציתו באופן חופף לתקופת המאסר. עונש המאסר על-תנאי שנגזר על המשיב נותר על כנו כמות שהוא. ניתן היום, י' בשבט תשס"ג (13.1.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02070510_F01.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.