פנחס כץ נ. ציפורה גוטליב

החלטה בתיק בש"א 7048/06 בבית המשפט העליון בירושלים בש"א 7048/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערים: 1. פנחס כץ 2. אילנה סנדובסקי 3. שרה מרמרוש נ ג ד המשיבים: 1. ציפורה גוטליב 2. כונס הנכסים הרשמי ערעור על החלטת כבוד הרשמת ש' ליבוביץ מיום 4.7.06 פסק-דין לפניי ערעור על החלטת הרשמת ש' ליבוביץ' מיום 4.7.06, לפיה נדחתה בקשתם של המערערים להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. המערערים הינם בעלי מניות בחברת חלקה 112 בגוש 6354 בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה). המשיבה 1 הינה בעלת מניות מיעוט בחברה. בשנת 1989 הוחלט על פירוק החברה מרצון. בשנת 1999 ניתן צו לפירוק החברה מרצון בפיקוח בית המשפט. ביום 7.6.05 הגישה המשיבה 1 "בקשה דחופה לשחרור המפרקים מיצגי הצדדים ומינוי של בית המשפט למפרק חיצוני למכירת החלקה בשלמותה וקביעת גובה הנזק לעוולה שגרמו המפרקים" (להלן: הבקשה לפירוק כפוי). המשיבים שצוינו בבקשה זו היו שני המפרקים אשר מונו במסגרת פירוקה של החברה מרצון בפיקוח בית המשפט, וכן כונס הנכסים הרשמי. ביום 8.11.05 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (להלן: ההחלטה), לפיה ניתן כנגד החברה צו פירוק, ומונתה מפרקת קבועה. לעניין סוגית ההוצאות, קבעה השופטת ו' אלשיך: "בנסיבות המקרה, ובעיקר נוכח ההתנהלות הדיונית אשר ליוותה את התיק והפרות של החלטות שיפוטיות קודמות, ישא כל אחד מהמשיבים בהוצאותיה של גב' גוטליב וכן בשכר טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן בהוצאות כונס הנכסים הרשמי ושכר טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים ישאו הצמדה וריבית מיום הגשת הבקשה הנוכחית ועד ליום התשלום בפועל". המשיבים אשר צוינו בכותרת ההחלטה היו שלושת המשיבים שצוינו על-ידי המשיבה 1 בבקשה לפירוק כפוי (שני המפרקים וכונס הנכסים הרשמי). ההחלטה הומצאה למערערים ביום 9.11.05. ביום 13.11.05 הוגשה על ידי המשיבה 1 לבית המשפט קמא בקשה למתן פסיקתא, בה התבקש בית המשפט להבהיר כי ההוצאות אשר נקבעו בהחלטה חלות על כל המשיבים בבקשה לפירוק כפוי. בנוסח הפסיקתא, אשר צירפה המשיבה 1 לבקשה, צוינו כמשיבים, בנוסף למשיבים שנמנו בהחלטה, גם המערערים בענייננו וכן החברה עצמה. יצוין, כי בניגוד לאמור בבקשה למתן פסיקתא, משיבים נוספים אלה לא צוינו בבקשה לפירוק כפוי. ביום 14.11.05 נחתמה על ידי בית המשפט קמא הפסיקתא, בה נקבע כי ההוצאות יחולו על המשיבים 5-7 בלבד, שהם בעלי המניות בחברה והמערערים בענייננו. לטענת המערערים, הפסיקתא מעולם לא הומצאה להם כדין. ביום 29.11.05 פנתה טלפונית עו"ד פרי, באת-כוחם הקודמת של המערערים, לבא-כוח המשיבה 1 וביקשה את הסכמתו להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט קמא עד ליום 5.1.06. ביום 1.12.05 שלחה עו"ד פרי מכתב לבא-כוח המשיבה 1, בו חזרה על בקשתה זו. ביום 13.12.05 פנתה שוב עו"ד פרי לבא-כוח המשיבה 1 במכתב, בו ביקשה להעלות על הכתב את הסכמתו של האחרון בעניין הארכת מועד להגשת בקשת הרשות לערער על החלטת השופטת ו' אלשיך והפסיקתא שניתנה בעקבותיה, וזאת בהתייחס לכל עניין למעט נושא הפרוק הכפוי. בתגובתו מיום 18.12.05 הבהיר בא-כוח המשיבה 1 כי הסכמתו להארכת מועד היתה לעניין ההוצאות בלבד, וזאת בכפוף לתנאי שהעמיד, ואשר לא נתקיים. משכך, הסכמתו בטלה. ביום 29.1.06 הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת רשות לערער על ההחלטה ועל הפסיקתא (להלן: הבקשה). בבקשתם טענו המערערים כי החלטה למתן צו פירוק נחשבת לפסק דין סופי, עליו יש ערעור בזכות, וכי הפסיקתא, אשר יוצרת מצב חדש ביחס להחלטה, מהווה פסק דין ה"בולע" את ההחלטה הקודמת. נוכח זאת, לטענת המערערים, ניתן לערער על הפסיקתא וההחלטה בזכות, בתוך 45 יום ממועד המצאת הפסיקתא כדין, ומאחר שהפסיקתא לא הומצאה להם כדין, הרי שמועד זה טרם חלף. כן טענו המערערים כי העובדה שהצורך לערער על ההחלטה נולד רק עם חתימת הפסיקתא, והעובדה כי עם מתן הפסיקתא הודיעה להם באת-כוחם דאז כי היא מנועה מלייצגם עוד, בשל ניגודי אינטרסים הנובעים מהפסיקתא, מהווות טעם מיוחד, אשר מצדיק מתן ארכה להגשת בקשת רשות לערער על ההחלטה. עוד טענו המערערים כי למשיבה 1 לא היתה ציפייה לסופיות הדיון, מאחר שבא-כוחה ידע על כוונת המערערים לערער על ההחלטה. ביום 4.7.06 החליטה הרשמת לדחות את בקשת המערערים להארכת מועד. הרשמת קבעה, בהסתמך על ע"א 1050/01 גבעת כח נ' רוזנבלום (לא פורסם), כי יש להבחין בין פסיקתא המשקפת במדויק את שנפסק בפסק הדין (להלן: פסיקתא משקפת), אשר בה יש לראות החלטה הטפלה לפסק הדין, שדינה כדין "החלטה אחרת", ובין פסיקתא אשר יוצקת תוכן חדש לתוך ההכרעה המקורית (להלן: פסיקתא מתקנת), שהופכת לחלק בלתי נפרד מההחלטה המקורית, ודרך תקיפתה נגזרת ממעמד ההחלטה המקורית. בנסיבות המקרה דנן קבעה הרשמת כי ככל שהדבר נוגע למערערים, מדובר בפסיקתא משקפת בלבד, וזאת מאחר שחרף התקלה שנפלה בהחלטה, נסיבות המקרה מלמדות כי לא היתה כל מחלוקת אמיתית בין המבקשים למשיבה על עצם חיובם של המבקשים בהוצאותיה של המשיבה 1 ובהיקף החיוב בהוצאות. משכך, דין הפסיקתא כדין "החלטה אחרת", אשר הערעור עליה הוא תוך 30 ימים מיום המצאתה, ואין בכוחה להאריך את המועד להגשת ערעור על ההחלטה. באשר למועד ממנו יחל מניין 30 הימים, קבעה הרשמת כי גם אם הפסיקתא לא הומצאה למערערים כדין עובר להגשת הבקשה, הרי שהמערערים מושתקים מלטעון לאי המצאתה, מאחר שידעו על תוכן ההחלטה זמן רב לפני הגשת הבקשה להארכת מועד, ולכל המאוחר ביום 13.12.05, בו שלחה עו"ד פרי מכתב לב"כ המשיבה 1, ממנו עולה במפורש כי היא יודעת על קיום הפסיקתא ועל תוכנה. הרשמת קבעה כי אין לאפשר לבעל דין לבקש מבעל הדין שכנגד הארכת מועד להגיש ערעור על החלטה, ולטעון בה בעת כי החלטה זו לא הומצאה לו כדין. נוכח דברים אלה, קבעה הרשמת כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער על הפסיקתא חלף ביום 12.1.06. באשר לערעור על ההחלטה, קבעה הרשמת כי גם בהנחה שהחלטה למתן צו פירוק הינה בגדר "פסק דין", הרי שמניין 45 הימים לערער על החלטה זו, אשר הומצאה למערערים ביום 9.11.05, חלפו זמן רב לפני הגשת הבקשה, ואף המועד לגביו ניתנה הסכמת ב"כ המשיבה להארכת מועד (5.1.06), חלף זה מכבר. הרשמת הוסיפה וקבעה כי בנסיבות העניין לא מתקיים טעם מיוחד להארכת מועד. הרשמת הבהירה כי בהעדר נסיבות מיוחדות, חילופי ייצוג אינם מהווים טעם מיוחד להארכת מועד, וכי בנסיבות העניין המשיבה היתה רשאית לפתח ציפייה לגיטימית לסופיות ההליך. כן ציינה הרשמת כי אין בידה לקבוע כי סיכויי ההליך גבוהים. בערעור שבפניי מבהירים המערערים כי בניגוד לקביעת הרשמת, לפיה בטעות נשמט שמם של המערערים מכותרת ההחלטה, הרי שהמערערים כלל לא צוינו כמשיבים בבקשה לפירוק כפוי, ואף בקשתם להגיב לבקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא. המערערים טוענים כי מסקנת הרשמת, לפיה מדובר בפסיקתא משקפת, הינה מוטעית, וזאת מאחר שהן המערערים והן המשיבה 1 סברו כי ההחלטה מטילה את ההוצאות על המפרקים בלבד, כך שהפסיקתא יצרה מצב חדש מבחינתם. המערערים טוענים כי הפסיקתא מתקנת את ההחלטה המקורית ונבלעת בתוכה, ולכן המועד להגשת ערעור, הן על הפסיקתא והן על ההחלטה, אשר מעמדה הינו כפסק דין, הינו בתוך 45 ימים ממועד המצאת הפסיקתא כדין, מועד אשר טרם חלף. אף אם מניין 45 הימים החל מיום 13.12.05, הרי שביום הגשת הבקשה להארכת מועד (29.1.06) טרם חלף המועד. כן טוענים המערערים כי שגתה הרשמת בהעדיפה את "כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה", בכל הנוגע למועד תחילת מניין הימים להגשת ערעור. מוסיפים המערערים וטוענים כי גם אם הוגשה הבקשה באיחור, הרי שניגוד האינטרסים שהתעורר אצל באת-כוחם דאז במועד העיון בפסיקתא, אשר חייב אותם להחליף ייצוג, וכן העובדה שבא-כוחם יידע את המשיבה 1 בדבר כוונתם של המערערים להגיש ערעור, מהווים טעם מיוחד להארכת מועד. דין הערעור להידחות. זאת, נוכח מסקנתי כי אף אם הפסיקתא הינה פסיקתא מתקנת (כפי שטוענים המערערים) ולא פסיקתא משקפת (כפי שקבעה הרשמת), התוצאה הינה כי הבקשה הוגשה באיחור. מוכנה אני לצאת מתוך הנחה, מבלי לפסוק בדבר, כי המערערים אכן הבינו שההחלטה אינה מחייבת אותם בהוצאות, וזאת לאור העובדה כי הם לא היו צד לבקשה לפירוק כפוי, וכי תגובתם לבקשה זו לא נתבקשה. אף מכותרת הבקשה ("... קביעת גובה הנזק לעוולה שגרמו המפרקים") יתכן שהסיקו המערערים כי ההוצאות הוטלו על המפרקים בלבד. עם זאת, גם אם נכונה טענת המערערים כי לא פירשו את ההחלטה כמטילה עליהם הוצאות כלשהן, הרי שלא יכול להיות ספק כי ביום 29.11.05, משפנתה עו"ד פרי, באת-כוחם דאז של המערערים, לבא-כוח המשיבה 1 בבקשה למתן הסכמתו להארכת מועד, היו המערערים מודעים לתוכן הפסיקתא, אשר מבהירה את חבותם. זאת מאחר שהמערערים עצמם טענו, כשביקשו להראות כי הפסיקתא מאריכה את המועד להגשת ערעור על ההחלטה, כי עד שהובהר להם כי הוטלו עליהם הוצאות, לא היה להם כל עניין לערער על ההחלטה. דעות שונות הובעו ביחס לשאלה באילו נסיבות די בידיעתו של בעל דין על החלטה לשם תחילת מניין הימים לנקיטת הליכים, אף אם לא בוצעה המצאה כדין (ראו למשל: רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן (לא פורסם); רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פ"ד נט(2) 440; רע"א 449/04 בן אליעזר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (טרם פורסם); רע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם)), אולם נראה כי הכל מסכימים כי קיימות נסיבות בהן יגבר "כלל הידיעה" על "כלל ההמצאה". כפי שציינתי בבר"מ 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, פ"ד נו(4) 769, דעתי בסוגיה זו הינה כי במקום בו הוכח כי בעל דין ידע על החלטה של בית משפט, הוא לא יוכל להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה. בענייננו, כאמור, הבהירו המערערים כי הצורך לערער נולד רק עם היווצרותה של הפסיקתא. משכך, לא יכול להיות ספק כי כאשר ביקשה באת-כוחם הסכמה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער (29.11.05), כבר היו המערערים מודעים לתוכן הפסיקתא. משהסתמכו המערערים על ידיעה זו, לצורך פניה לבא-כוח המשיבה 1 בבקשה להסכמה להארכת מועד (ואף קיבלו את הסכמתו להארכת מועד עד ליום 5.1.06) מנועים הם מלטעון כי מניין הימים לא החל משום שהפסיקתא לא הומצאה להם כדין. נוכח דברים אלה, הרי שגם אם נניח כי דינה של ההחלטה למתן צו פירוק הינו כדין פסק דין, וכי זהו אף מעמדה של פסיקתא אשר מתקנת החלטה זו, הרי שמניין 45 הימים, אשר החל להיספר ביום 29.11.05, חלף ביום 15.1.06, שבועיים לפני שהוגשה הבקשה להארכת מועד. באשר להתקיימותו של טעם מיוחד, אשר מצדיק מתן הארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער, לא מצאתי מקום להתערב בשיקוליה של הרשמת. אכן, בנסיבות המקרה שבפניי, חילופי הייצוג אינם מהווים טעם מיוחד להארכת מועד. עו"ד פרי היתה מודעת לתוכן הפסיקתא כבר ביום 29.11.05, מועד אשר הותיר למערערים משך זמן מספיק להחליף עורך דין ולהגיש בקשת רשות לערער, או למצער בקשה להארכת מועד, בתוך מניין 45 הימים. גם מסקנתה של הרשמת כי משחלף המועד לו הסכימה המשיבה ליתן למערערים ארכה להגשת בקשתם (5.1.06), היא היתה רשאית לפתח ציפייה לגיטימית לסופיות ההליכים, מקובלת עלי. נוכח כל האמור לעיל, צדקה הרשמת בדחותה את בקשתם של המערערים להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער. הערעור נדחה. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות. ניתן היום, ה' בתשרי התשס"ז (27.9.2006). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06070480_N01.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il