בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 96 /
בפני: כבוד השופט א. מצא
כבוד
השופט י. קדמי
כבוד
השופט י. טירקל
המערער: יורם
מזרחי
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 11.9.96 בת.פ. 271/95
שניתן
על ידי כבוד השופט ע. מודריק
תאריך הישיבה: כ"ז
בשבט תשנ"ז (4.2.97)
בשם המערער: עו"ד
י. דוד
בשם המשיבה: עו"ד
נ. גרנות
פסק-דין
השופט י. קדמי
1. פתח דבר
זה ערעור כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו (ת.פ. 271/95), לפיו: המערער הורשע בעבירות של סחיטה באיומים
וסרסרות למעשה
זנות (אישום ראשון) ואיומים (אישום שני); ונגזר עליו בשל כך, עונש כולל של 30
חודשים מאסר לריצוי בפועל ו- 24 חודשים מאסר על תנאי.
כן הופעלו כנגד המערער שני עונשי מאסר על
תנאי, האחד של 24 חודשים והשני של 6 חודשים. עונשים אלה, ירוצו באורח חופף בינם
לבין עצמם; כאשר 12 חודשים מתוכם ירוצו באורח מצטבר לעונש המאסר בפועל שנגזר בתיק
זה, והיתרה תרוצה באורח חופף לעונש האמור.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה, ולחילופין - כנגד
מידת העונש.
2. העובדות
להלן בתמצית עקרי העובדות הדרושות לבירור
הערעור:
א. המתלוננת מתפרנסת מזנות
רחוב באותו איזור שבו עובדת פרוצה נוספת, שכינויה "דינה" ואשר היא חברתו
של המערער ומתגוררת עמו.
ב. המתלוננת מכירה את
המערער; ותקופה מסוימת אף התגוררה בדירה, שבה הוא מתגורר עם חברתו דינה.
ג. לטענת המתלוננת, דרש
ממנה המערער לתת לו מכספי האתנן שקיבלה לשם רכישת סמים; ומשסירבה - איים עליה
להמיתה, היכה אותה וחבל בה והיא נכנעה ומילאה אחר דרישתו.
ד. המערער הכחיש כי תקף את
המתלוננת; ואילו לענין הכסף שקיבל ממנה, טען: כי היו אלה תשלומים לשיעורין, עבור
שעון שהשאיל לה ושנשבר ברשותה.
ה. כאשר הובא המערער בפני
שופט להארכת מעצרו, הגיב על ההחלטה לעצרו באיום שהטיח כלפי אחד השוטרים, לפיו
"יחסל" אותו ויתקוף מינית את כל השוטרים.
טענת הסניגור בהקשר זה
היתה, כי הדברים שהטיח שולחו כלפי השוטרים נאמרו בעידנא דריתחה; כאשר למערער לא
היתה כל כוונה לממשם.
3. פסה"ד בביהמ"ש המחוזי
א. בית המשפט נתן אמון מלא
בעדות שמסרה המתלוננת ומצא לה חיזוק: ראשית - בעדותה של פרוצה נוספת -
"רחל" שמה - אשר העידה, שהמתלוננת סיפרה לה שהמערער תקף אותה וחבל
ברגלה; שנית - בדבריו של אחד שעבאן, סרסור זונות אף הוא, אשר מסר בהודעתו במשטרה -
שהתקבלה כראיה לאחר שבבית המשפט סירב להעיד - כי המתלוננת בקשה את עזרתו כנגד
המערער הנוטל ממנה כספים בכפייה, וכי כאשר הגיע למקום עבודתה מצא שם את המערער
בועט בה והוא הצילה מידיו; ושלישית - בשקרים מהותיים בהם נתפס המערער, וביניהם
טענתו כי אינו צורך סמים, כאשר מצלמה ניסתרת צילמה את חברתו מבריחה לו סמים לבית
המעצר.
ב. לנוכח מימצא המהימנות
האמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות של סחיטה באיומים וסרסרות לזנות,
שיוחסו לו באישום הראשון; וזאת, לאחר שזיכה אותו מעבירה של תקיפה חבלנית, שיוחסה
לו באישום זה, מן הטעם שאין בראיות שנפרשו בפניו "מיקוד קונקרטי של זמן ומקום"
בהקשר זה.
ג. אשר לעבירת האיומים
כלפי השוטרים - אישום שני - קבע בית המשפט, שאין מקום להתיחס אל הדברים שהטיח
המערער כלפי השוטרים כאל דברים שנאמר "בעלמא" ללא קשר למשמעותם
המילולית; ואף שהם נאמרו בשעת כעס, אין סיבה שלא להתיחס אליהם ברצינות. אשר על כן,
הורשע המערער גם בעבירה זו.
4. הערעור כנגד ההרשעה: האישום הראשון
א. את השגותיו כנגד ההרשעה
באישום הראשון, מיקד ב"כ של המערער בשלושה אלה: ראשית - בכך שלא ניתן לסמוך
הרשעה על דברי המתלוננת, אשר נכשלה ביותר מאי דיוקים בכל הקשור לתקיפתה ולחבלות
שנגרמו לה עקב כך; שנית - בכך שבית המשפט לא היה רשאי לקבל כראיה את הודעתו של שעבאן
במשטרה ולמצוא בה סיוע לתמיכה בעדותה של המתלוננת; ושלישית - בכך, שבנסיבות הענין,
לא היתה הצדקה עניינית לדחות את גירסת המערער לפיה סכומי הכסף שדרש וקיבל
מהמתלוננת, לא היו אלא תשלומים לשיעורין עבור נזק שנגרם לשעון שנטלה ממנו.
ב. טענות אלו אינן מקובלות
עלי.
(1) בית המשפט היה רשאי
ליתן אמון באותו חלק מעדותה של המתלוננת, המדבר בסחיטה ובקבלת חלק מן האתנן; וזאת
- על אף שלא מצא בחלק אחר של עדותה, בסיס נאות להרשעה בתקיפה ובגרימת חבלה גופנית.
בית המשפט ראה את
המתלוננת והתרשם במישרין מהדרך שבה השיבה לשאלות מעל דוכן העדים; ואי הדיוקים בין
הגירסאות שמסרה בחקירתה ובעדותה אינם מן הסוג הנוטל מן העדות כולה את כוחה
הראייתי.
(2) לענין הסחיטה ונטילת
האתנן מידה, הציגה המתלוננת גירסה בסיסית ברורה ולא סטתה ממנה: "הוא הרביץ לי
איים עלי שרוצה כסף. אני נתתי לו כסף כי פחדתי ממנו ... הוא נתן לי לעבוד על
קליינט וקליינט לקח לי את הכסף מהיד" (עמ' 5, לפרוטוקול); ובית המשפט היה
רשאי למצוא חיזוק לגירסה זו הן בעדותה של "רחל" והן בהודעתו של שעבאן
(אשר התקבלה כראיה על פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), לאחר ששעבאן
סירב להעיד).
(3) ואילו גירסתו של המערער
בדבר "החזר חוב" שחבה לו, כביכול, המתלוננת, עבור שעון שנתן לה ושנשבר
ברשותה, נדחתה כבלתי אמינה; וב"כ המערער לא הצביע על עילה כלשהי להשמטת הבסיס
מתחת להתרשמותו של בית המשפט בהקשר זה.
ג. סיכומם של דברים: בית
המשפט המחוזי היה רשאי למצוא בדברי המתלוננת, כשאלה נתמכים בעדותה של רחל ובהודעתו
של שעבאן במשטרה, בסיס מספיק להרשעה בעבירות הסחיטה וקבלת האתנן, שיוחסו למערער
באישום הראשון; וב"כ המערער לא השכיל לשכנע אותנו, כי ישנה עילה להתערבותה של
ערכאת הערעור במימצאי המהימנות העומדים כבסיס ההרשעה בעבירות אלו.
5. הערעור כנגד ההרשעה: האישום השני
א. בהקשר זה, מיקד ב"כ
של המערער את השגותיו כנגד מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה: יש להתיחס אל דברי
האיום שהשמיע המערער באזני השוטרים כאל דברים "רציניים"; ולדחות
את הטענה כי הואיל ונאמרו בשעת כעס - המערער לא התכוון לממשם.
ב. דברי איום ברורים על
פניהם, הנאמרים על ידי בגיר בר-דעת, יש לפרש ולקבל על פי המשמעות המקובלת שיש להם
בלשון בני האדם; וחזקה על אומרם, שהוא מודע למשמעות אמירתם. טוען מי שמשמיע דברי
איום, שהדברים שאמר נאמרו בנסיבות הנוטלות מהם את אופים ה"מאיים", עליו
הנטל להקים ספק, לפחות, ב"רצינות" אמירתם; והוא זה שצריך להראות כי
הדברים נאמרו סתם בעלמא, וכי כל בר-בי-רב היה מבין ומודע לכך.
ולא למיותר יהיה להביא
כאן את הדברים שנאמרו בסוגיה זו בע"פ 499/72 (סאמי דיב אל שעבי נ' מ"י
פ"ד כ"ז(1) 602) כדלקמן:
"המבחן
לקיומו של איום הוא מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו
הסוביקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים. בנסיבות המקרה הנ"ל בית המשפט סבר כי
דברים כה רציניים, כפי שנאמרו על ידי הנאשם ברורים ומפורשים מפי אדם מאוכזב ... לא
יכול להיות ספק שהם עשויים להטיל מורא בלבו של כל אדם".
(ועיין גם: ע"פ
103/88, ליכטמן, מג(3) 384).
העובדה שהמאיים לא
הוציא לפועל את איומיו; אינה נוטלת, כשלעצמה, את כוחם המאיים של הדברים.
ג. לא מצאתי בדברי
ב"כ של המערער אחיזה לכך, שדברי האיום שהטיח המערער כלפי השוטרים נראו על
פניהם כ"בלתי רציניים"; ודי בכך, כדי לדחות את הערעור כנגד ההרשעה בהקשר
זה.
6. הערעור כנגד גזה"ד
א. בגזר הדין, ציין בית
המשפט המחוזי בין היתר: כי למערער עבר פלילי מכביד, הכולל "עבירות אלימות
ומעשי בריונות רבים"; וכי אין לשירות המבחן בשלב זה "המלצה
טיפולית" לגבי המערער.
ב. בדבריו הדגיש ב"כ
של המערער: ראשית - שהמערער לוקה בליקויי אישיות המצריכים טיפול תרופתי; ושנית -
כי כליאה לתקופה ממושכת, תהרוס את אשר הושג עד כה ותחזיר את המערער לחיי הפשע,
לתוכם שקע בשעתו ומתוכם הוא מבקש עתה להתנער.
ג. בקשתו של ב"כ
המערער היא, כי נורה על חפיפה מוחלטת של עונשי המאסר המותנה שהופעלו נגדו;
ונפחית בדרך זו 12 חודשים מתקופת המאסר שעל המערער לרצות בפועל.
ד. לא אוכל להיעתר לבקשה
זו. אמנם, נראה שמקור תוקפנותו של המערער נעוץ בליקויי אישיות המצריכים טיפול
רפואי, ולא בבחירה רצונית שלו. ברם, המערער מודע למצבו והוא זה שחייב
לוודא, שלא יגרר לעבירות של אלימות לרבות סחיטה וסרסרות כפויה לזנות.
מתפקידו ומחובתו של בית
המשפט להגן על הציבור בפני עבריינים הנוקטים אלימות לסיפוק צרכיהם; וענישתו של
המערער בעבר, לא הספיקה כדי להניאו מלחזור לסורו.
במצב הדברים המתואר
לעיל, אין לומר, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער במידה המצדיקה התערבות
מצידנו.
7. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחברי הנכבדים
לדחות את הערעור הן כנגד ההרשעה והן כנגד גזר הדין.
ש ו פ ט
השופט א. מצא
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט י. טירקל
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י.
קדמי.
ניתן היום, ז' בניסן תשנ"ז
(14.4.97).
ש
ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96070460.H01
/שס