איגור אנטיפקה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7045/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7045/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: איגור אנטיפקה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 27.6.05, בתיק פ.ח. 1075/04, שניתן על ידי כבוד השופטים: מ' לינדנשטראוס, ש' ברלינר, א' שיף תאריך הישיבה: כ"ה בכסלו התשס"ח (05.12.07) בשם המערער: עו"ד יובל נחמני בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער בביצוען של מספר עבירות: אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה, מעשה מגונה בפומבי, ניסיונות לביצוע מעשה מגונה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תקיפה לשם ביצוע פשע, תקיפה סתם, איומים ודרישת נכס באיומים. בעקבות הרשעתו, נדון המערער ל-30 שנות מאסר, שלוש שנות מאסר על תנאי, וכן הופעל, במצטבר, מאסר על תנאי בן שנה אחת שעמד נגדו. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה והעונש. כתב-האישום 2. כתב-האישום שהוגש נגד המערער כלל תשעה אישומים, המתייחסים למפגשים אלימים עם תשע נשים ונערות ברחבי העיר חיפה, בתקופה שבין חודש ינואר 2004 לחודש יולי של אותה שנה. במסגרת האישום הראשון נטען, כי בשעות הערב המאוחרות פגש המערער במתלוננת במדרגות המובילות לביתה, הזדהה בפניה כ'רומה' – כינוי בו עשה שימוש בפגישותיו עם מתלוננות נוספות – וחסם את דרכה. בהמשך הוא אחז במתלוננת, הפילהּ על הרצפה והחל חונק אותה ומכה בה באגרופיו. על התנגדותה הגיב באיום כי ירצח אותה עם סכין שברשותו, אולם משנוכח כי המתלוננת ממשיכה לצעוק ולהתנגד, נמלט מהמקום. כעשר דקות לאחר מכן, כך מתאר האישום השני, פגש המערער במתלוננת שניה בחדר המדרגות בביתה, וניסה לשוחח עמה. משנוכח כי המתלוננת מגבירה את צעדיה ומתרחקת ממנו, השיגהּ המערער, דחף אותה, הניח את ידו על פניה, הפילהּ ארצה וכרע מעליה. למשמע צעקותיה, נמלט מהמקום. באישום השלישי תוארה פגישת המערער במתלוננת שלישית, בשעות הערב המאוחרות של אחד הימים, במדרגות המפרידות בין שני רחובות בעיר חיפה. המערער הורה למתלוננת ללכת עמו לכיוון בניינים סמוכים, וביקש ממנה לנשקו – אולם המתלוננת סירבה לציית לו. או אז הוא תפס אותה מאחור, חסם את פיה, הפילה על הארץ, שכב עליה, נישק את צווארה וניסה לנשקה על פיה. המתלוננת התנגדה לו, ועם הישמעם של קולות סמוכים, הוא נמלט מהמקום. בגדרי האישום הרביעי נטען, כי באחד הלילות פנה המערער למתלוננת הרביעית בחדר המדרגות בביתה, הציג את עצמו בשם 'רומה', והפציר בה לשוחח עמו. זו נענתה, אולם מקץ דקות אחדות, כאשר ביקשה להיכנס לבניין, דחף אותה המערער, הפילהּ לרצפה והתיישב על בטנה. המתלוננת תפסה בגרונו של המערער, וזה הגיב בנטילת אבן באמצעותה איים על המתלוננת, ואף הוסיף לאיים כי יהרוג אותה באמצעות כלי-נשק שברשותו. המערער חסם את פיה של המתלוננת בידו, נשק לה, נגע בחזהּ ואף באיבר-מינה מבעד למכנסיה, וכן הורה למתלוננת לגעת באיבר-מינו מבעד למכנסיו. משהצליחה המתלוננת לבסוף לזעוק לעזרה, נמלט המערער מן המקום. כאן המקום לומר כי התביעה חזרה בה מאישום זה, בעקבות כך שהמתלוננת, המתגוררת מחוץ לישראל, נמנעה מלהגיע לארץ לצורך מתן עדות. באישום החמישי נטען, כי בשעת בוקר מוקדמת נכנסה מתלוננת נוספת לחדר המדרגות בביתה, ולאחר דברים קצרים שהחליפה עם המערער ששהה אותה עת במקום, הוא התנפל עליה, סתם את פיה ואיים עליה כי ידקור אותה אם תצעק. המערער הפיל את המתלוננת לקרקע והצמיד את ידיה לרצפה לבל תזוז, תוך שהוא מציג עצמו בשם 'רומה'. תחילה נטל המערער מהמתלוננת את כספה – שאת מחציתו השיב לה מאוחר יותר, עם התגברות בכייה – ובהמשך חקר את המתלוננת באשר לאמצעי-מניעה שמצא בתיקה ובאשר להעדפותיה המיניות. לבסוף הרים את חולצתה, והחדיר את איבר-מינו לפיה. משהתרומם ממקומו – טרם הגיעו לפורקן – דחפה אותו המתלוננת מעליה והוא נמלט. באישום השישי נטען, כי בשעת לפנות בוקר מוקדמת פגשה המתלוננת במערער במדרגות הסמוכות לביתה. המתלוננת, אשר אינה דוברת עברית, התעלמה מפנייתו של המערער אליה, אך משנוכחה כי הוא הולך אחריה, היא רצה לעבר מתג החשמל בחדר המדרגות. אז חסם המערער את דרכה, שאל לשמה, הפיל אותה על הרצפה והחל חונק אותה כדי למנוע ממנה לזוז. לאחר מכן ביקש המערער מן המתלוננת מספר פעמים כי תנשק אותו, איים עליה שלא תצעק והניח את ידו על פיה. המערער נישק את המתלוננת בכוח והצמיד אותה אליו תוך שהוא מניח את ידו מתחת לחולצתה, וכך אונן עד שהגיע לפורקנו, ואז ברח מהמקום. המתלוננת באישום השביעי, שהייתה אז כבת 17 שנים, נתקלה אף היא במערער במדרגות המובילות לביתה. המערער שאל אותה אם "יש לה אש", ולאחר שהשיבה בשלילה החלה לעלות במדרגות. בשלב כלשהו ישבה המתלוננת לנוח, ואז שב המערער על עקבותיו, התיישב לידה והחל לשוחח עמה תוך שהוא מציג את עצמו כ'רומה'. המערער ניסה לנשק את המתלוננת, ומשזו התנגדה לכך הוא חסם את פיה בחֹזקה, השכיבהּ ליד המדרגות, הניח את ידה מאחורי גבו, רכן עליה ושב וניסה לנשקה. כאשר הבחין שהיא בוכה, איים המערער על המתלוננת באגרופו והוסיף ואמר לה כי בכייה מרע את מצבה. המערער נישק את המתלוננת על פיה, הסיר את חזייתה ונישק את חזה. לאחר מכן הכניס המערער את ידו מתחת לחצאיתה של המתלוננת ונגע באיבר-מינה. לשמע תחינותיה כי יחדל ממעשיו, הצהיר המערער על רצונו לנשק את המתלוננת נשיקה אחרונה על פיה, וכך עשה. המתלוננת החלה לבכות, ואז חסם המערער בידו את פיה, השכיבהּ על מעקה המדרגות ונעמד מעליה כשאיבר-מינו גלוי. הוא הסיר את חצאיתה של המתלוננת, פישק את רגליה והחדיר את איבר-מינו לאיבר מינה, תוך שהוא מסב לה כאבים. המתלוננת ביקשה מהמערער שיחדל, וזה נסוג, הודיע כי הוא מגיע לסיפוקו – ועשה כן בין רגליה של קורבנו. האישום השמיני מתאר כיצד עקב המערער בשעת לילה מאוחרת אחר מתלוננת נוספת, שעה שיצאה מבית חברתה. הוא ביקש מהמתלוננת סיגריה, וכשזו הסתובבה לאחור תפס אותה בשערותיה וגרר אותה, תוך שהוא מורה לה להישאר שקטה. בניסיונה להרגיע את המערער שאלה אותו המתלוננת לרצונו, ומשהודיע כי הוא מבקש לנשקה היא הסכימה לכך. אולם המערער לא הסתפק בכך וטען כי הוא רוצה נשיקה "אמיתית ובעלת רגש", כלשונו. או-אז הוא השכיב את המתלוננת בכוח על הרצפה, רכן מעליה ותפס בגרונה בחזקה תוך שהוא מאיים להרוג אותה אם תצעק ולא תיענה לדרישתו. לאחר שהשכיבה על גבה, החל המערער להפשיט את המתלוננת מבגדיה, החדיר את אצבעות ידו האחת לאיבר-מינה, ובידו השנייה ניסה לגעת בגופה מתחת לחולצתה. המערער הורה למתלוננת להסיר את הגופייה שלבשה ולהיוותר עירומה בפלג גופה העליון. לאחר שעשתה כן, הוא הורה לה לבצע בו מין אוראלי, וכל זאת תוך שהוא מוסיף ומחדיר את אצבעותיו לאיבר-מינה. בהמשך, הורה המערער למתלוננת לעמוד על ברכיה מולו, התעלם מתחנוניה כי יניח לה, ותוך שהוא מעשן החל נוגע בחזהּ, החדיר את איבר-מינו לפיה, והגיע לפורקנו על פניה. באישום התשיעי תוארה פגישת המערער במתלוננת האחרונה, אף היא כבת 17 שנים, בשעת לפנות בוקר, עת שבה לביתה. לשאלותיו אם יש לה מכשיר טלפון נייד השיבה המתלוננת בשלילה, והחישה את צעדיה. בעקבות כך התנפל עליה המערער, סתם את פיה, ואיים שאם תצעק או תתנגד לו הוא יהרוג אותה בנשק קר שלטענתו נשא עמו. המערער גרר את המתלוננת למדרגות של אחד הבתים הסמוכים, הטיל אותה עליהן, ניסה לחנוק אותה, ודרש לנשקה תוך שהוא מוסיף ושואל אותה לגילה, לשמה ועוד פרטים מסוג זה. המתלוננת החלה לבכות ואמרה למערער כי היא אינה רוצה שהנשיקה הראשונה שלה תיכפה עליה כך, אולם המערער סטר לה על פניה והחל חונק אותה כדי שלא תרעיש. הוא המשיך ואיים על המתלוננת לבל תבכה, ואף לבל תעז לעוות את פניה. או-אז נישק המערער את המתלוננת והורה לה לפתוח את פיה, וחרף הבטחתו, כביכול, כי הוא מעוניין בנשיקתה של המתלוננת בלבד, הפשיטהּ מחולצתה ואף את חולצתו שלו הסיר. לשאלתו אם ראתה בעבר איבר-מין זכרי השיבה המתלוננת בשלילה, ואז הורה לה המערער לגעת באיבר-מינו, ואילצהּ להניע את גופה, כך שתגרום לו הנאה. בהמשך, הפשיט המערער את המתלוננת ממכנסיה ומתחתוניה, ומשהזכירה לו כי הבטיח שלא ייגע בה, אמר לה המערער שכל שהבטיח הוא לא לחדור אליה – ואם תשתוק יסתיימו הדברים בכך. בתשובה לשאלותיו, אמרה המתלוננת למערער כי היא בת 14 וכי לא קיימה מעולם יחסי-מין, ובתגובה הכניס המערער את אצבעותיו לאיבר-מינה, ושאל מדוע שיקרה לו. אז הורה המערער למתלוננת לגעת באיבר-מינו ובגופו, ואף הורה לה להגיע לפורקן. הוא הוסיף לחקור אותה היכן בגופה תרצה שיגיע לפורקן, והיא השיבה שיעשה ככל העולה על רוחו ובלבד שלא יאנוס אותה. בהמשך הטיח המערער במתלוננת כי היא "זונה, שלא אכפת לה שיגמרו לה בפה", רכן על ארבע, ותוך שהוא מוסיף ומאיים על המתלוננת, הגיע לסיפוקו על ידה של המתלוננת, התלבש ועזב את המקום. גרסת המערער 3. בחקירתו במשטרה כפר המערער באשר יוחס לו באישום הראשון, ובאשר לאישום השני הוא הודה במהלך השחזור כי פגש את המתלוננת, אולם טען כי בניגוד למיוחס לו, כל שביקש היה לגעת בגופה. ביחס לאישום השלישי טען המערער, כי פגש את המתלוננת, הניח את ידיו על ידיה, אולם לא ביקש כלל לנשקהּ. עוד מסר המערער, כי ביצע במתלוננת החמישית מעשה סדום אשר כלל שימוש בכוח מצדו, וכן הודה במיוחס לו במסגרת האישום השישי. באשר לאישום השביעי, הודה המערער כי ביצע במתלוננת מעשים מגונים, אך הכחיש את מעשה האינוס, אף שציין בפני חוקריו כי במסגרת פגישתו עמה הגיע לפורקן. המערער מסר כי דחף ארצה את המתלוננת המתוארת באישום השמיני, הורה לה לשתוק ולהתפשט תוך שימוש בכוח, אולם טען כי לא החדיר את אצבעותיו לאיבר-מינה. לגרסתו, המין האוראלי שביצעה בו המתלוננת נעשה בהסכמה. בהתייחס לנטען באישום התשיעי מסר המערער, כי תקף את המתלוננת והפילהּ לרצפה, נשק לה ואף הכריח אותה לגעת באיבר-מינו – אך טען שלא החדיר את אצבעותיו לאיבר-מינה. 4. בעדותו בבית-המשפט, הודה המערער בעובדות שיוחסו לו באישום השישי, והכחיש את המעשים שיוחסו לו באישומים 3-1 ו-5, ואף את היכרותו עם המתלוננות. כן כפר במיוחס לו במסגרת האישום השביעי, ואף שאישר את דבר פגישתו במתלוננת, הוא טען כי שוחח עמה, נשק לה על לחייה מבלי שזו התנגדה, ולאחר מספר נשיקות נוספות הזמינה אותו המתלוננת לעלות לדירתה, אך הוא סרב ונפרד ממנה בנשיקה נוספת על הלחי. בהתייחס לאישום השמיני, טען המערער כי יחסי-המין בינו ובין המתלוננת קוימו בהסכמה. הוא סיפר כי פגש את המתלוננת וטייל עמה מעט, ולאחר שהתיישבו חיבק אותה ונשק לה ללא התנגדות. בהמשך הסיר ממנה – בהסכמתה – את בגדיה, עד שנותרה עירומה בפלג גופה העליון. לטענת המערער, הציעה לו המתלוננת לקיים מין אוראלי, ומשהסכים פשטה המערערת את מכנסיו ותחתוניו וביצעה בו את המעשה, עד שהגיע לסיפוק על פניה. עם תום האירועים הללו הוסיפו השניים לטייל ביחד מספר דקות, וטרם פרידתם חיבקה אותו המתלוננת ונשקה לו, וכן הודתה לו על "הערב הנחמד" (שם, בעמ' 77). באשר לאישום התשיעי, אישר המערער כי פגש במתלוננת, דחף אותה, נישק אותה בניגוד לרצונה, נגע בחזהּ והסביר לה כיצד לגעת באיבר-מינו, אך טען כי לא הפשיט אותה מבגדיה התחתונים ולא החדיר את אצבעותיו לאיבר-מינה. המערער הודה כי אילץ את המתלוננת לגעת באיבר-מינו, וכן כי איים עליה לא לזוז, לצעוק או לבכות – אך כפר בטענה כי אילצהּ להניע את גופה כדי לספקו, ואף הכחיש את מרבית חילופי דברים שלקיומם טענה המתלוננת. ההליך בבית-המשפט המחוזי 5. הראיות המרכזיות עליהן נסמך בית-המשפט קמא היו, כאמור, עדויותיהן של שמונה מתוך תשע המתלוננות. באשר לעדותה של המתלוננת באישום השביעי, הרי שנוכח הצהרתה עם תחילת מתן העדות, כי היא אינה זוכרת היטב את תוכן ההודעה שמסרה במשטרה, ולא תוכל לעמוד במאמץ הכרוך במסירת עדות בבית-המשפט, נאלצה התובעת לרענן את זכרונה, בין היתר על יסוד מזכר שנרשם בידי השוטרת שגבתה ממנה את הודעתה. בית-המשפט קמא קיבל במלואן את עדויותיהן של המתלוננות, אשר נתמכו בראיות נוספות, כמו ממצאי דנ"א התואמים את הפרופיל הגנטי של המערער, אשר נתגלו על בגדיהן של המתלוננות באישום השישי (ת/17), השביעי (ת/19), השמיני (ת/18), ואף על גופה ובגדיה של המתלוננת באישום התשיעי (ת/20). עדויות אלו, נקבע, כל אחת בפני עצמה ומקל וחומר כולן יחד, מצביעות על מאפייני פעולה דומים. באשר למערער, נקבע כי גרסאותיו השונות לאירועים – שנמסרו בחקירותיו במשטרה, במהלך השחזורים שנערכו לו ומעל דוכן העדים – סותרות זו את זו, ואינן מהימנות. כן עמד בית-המשפט קמא על האופי האלים של העבירות, שהלך והסלים מתקיפה ונסיון לבצע מעשה מגונה עד לביצועם של אינוסים ומעשי סדום קשים ביותר. הטענות בערעור 6. המערער משיג על הרשעתו בששה מתוך האישומים שיוחסו לו (אישומים 2-1, 5, 9-7). הוא מוסיף וטוען, כי בית-המשפט קמא שגה כאשר סרב לדחות את שמיעת הראיות כדי לאפשר לו להחליף את סנגורו, ובד בבד סרב לשחרר את עורך-הדין מן הייצוג, חרף הודעתו של זה לבית-המשפט כי בשל חילוקי דעות בינו לבין המערער הוא אינו יכול ליטול על עצמו את מלאכת ההגנה. עוד נטען, כי הודאות המערער נגבו בלחץ ואיומים בהם נקטו חוקריו. באשר לאישום הראשון, טוען המערער כי בשני מסדרי תמונות שנערכו למתלוננת, זוהו על-ידה שני אנשים שונים שהוא לא נמנה עליהם. לזיהויו בידי המתלוננת באולם בית-המשפט – שעה שהיה עצור ולאחר שפורסמו תמונותיו בתקשורת – נטען כי אין לייחס משקל. עוד נטען, כי בית-המשפט קמא שגה בקובעו כי ניתן היה לזהות שיטת-פעולה שאפיינה את כלל התקיפות, ואשר מכוחה ניתן היה להניח כי המערער הוא שביצע את המעשים שיוחסו לו וכי כוונתו היתה לעבור עבירה בעלת אופי מיני. להשקפת המערער, לא רק שלא ניתן היה להצביע על שיטת פעולה דומה, אלא שביחס לאישום הראשון אף המתלוננת עצמה השיבה בחקירתה במשטרה כי לא חשה שהמערער מתכוון לתקוף אותה מינית. ביחס להרשעה באישום השני טען המערער, כי בתלונה שהגישה המתלוננת למשטרה, ואשר במסגרתה זיהתה אותו כמי שתקף אותה, הופיעה עבירת התקיפה בלבד, ולא נכללו בה יתר העבירות שיוחסו לו במסגרת כתב האישום. יתר על כן, התיק הפלילי שנפתח בעקבות תלונה זו נסגר עקב העדר ראיות. לשיטת המערער, מאז סגירת התיק לא נוספו ראיות חדשות הנוגעות לאירועים הנטענים, ומשום כך לא ניתן היה לכלול בכתב-האישום מעשים נוספים, הנלווים לאירוע התקיפה שהופיע בתלונה המקורית. המערער טוען כי לא היה מקום להרשיעו גם באישום החמישי, הואיל ובשתי ההודעות הראשונות שמסרה המתלוננת במשטרה היא לא טענה כלל כי בוצע בה מעשה-סדום. ממילא, נטען, שונות הודעות אלו זו מזו באופן משמעותי שיש בו כדי לערער את מהימנותה. ועוד נטען, כי עדותה של המתלוננת בדבר סימן היכר פיסי המצוי על איבר-מינו, אשר שימשה כתמיכה בגרסתה, היא גרסה כבושה. ביחס לאישום השביעי נטען, כי אין לקבל את עדות המתלוננת אשר נגבתה על דרך של רענון זכרון, ותוך הסתמכות על מסמך שאינו עולה כדי הודעה, ואינו מאושר בחתימת-ידה. עוד נטען, כי חוות-דעת רפואית ובדיקת מעבדה שנערכו, העלו כי בגופה של המתלוננת לא נמצאו סימני חדירה, וכן לא נמצאו בו סימני זרע. ביחס לאישום השמיני טען המערער, כי תעודה רפואית שלא הוגשה כראייה מציינת כי המתלוננת שטפה את גופה לפני שהגיעה לבדיקה, וכי לא נמצאו על גופה סימני חבלה. לשיטת המערער, העובדה שהמתלוננת שמרה את הגופיה בה מחתה את זרעו מגופה מלמדת על מודעותה לחשיבות שבשמירת ראיה זו, ואינה עולה בקנה אחד עם כך שטרחה לשטוף את עצמה טרם הגעתה לבית-החולים ופגעה בראיות חשובות. בנוסף, נטען, יש בפעולותיה אלה כדי להצביע על התנהגות מחשידה, הפוגעת במהימנות גרסתה. עוד טען המערער, כי העובדה שהמתלוננת הורשעה בעבר בעיסוק בזנות, תומכת בגרסתו לפיה המגע המיני ביניהם קוים בהסכמה. כאמור, הכחיש המערער כי החדיר את אצבעותיו לאיבר-מינה של המתלוננת – כנטען באישום התשיעי – אך הודה במרבית המעשים האחרים שיוחסו לו באישום זה. המערער הוסיף, כי בגרסתו זו תומכת הבדיקה הגופנית שנערכה למתלוננת, ולא העלתה כל ממצא המאשר כי נאנסה. 7. באשר לעונש, טען בא-כוח המערער, כי זה חרג לחומרה מרמת הענישה הנוהגת, ולא ניתן בו משקל הולם לנסיבותיו האישיות של שולחו ולמצבו הנפשי. דיון הודית המערער 8. לא מצאתי ממש בטענות המערער לפיהן איומים ולחץ שהופעלו נגדו בחקירתו גרמו לו להודות במה שלא עשה. זאת, ראשית, משום שהחוקר אשר העיד מטעם התביעה לא נחקר בחקירה הנגדית אודות גרסה זו, ומשום שחוקרים נוספים עליהם הצביע המערער בעדותו, לא זומנו להעיד מטעם ההגנה. שנית, בעדותו של המערער כי אולץ להודות נמצאות סתירות, הפוגעות במהימנותו. כך בפרט, טענתו כי בעת שנחקר בידי השוטרים שמוליק ונחמיה הופעל עליו לחץ להודות במיוחס לו (שם, בעמ' 89), הושמעה זמן קצר בלבד לאחר שהעיד בבית-המשפט כי אותו שמוליק לא איים עליו כלל (שם, בעמ' 84). גם הטענה כי בשחזור שנערך לו הופעל עליו לחץ אינה יכולה לעמוד. אדרבא, במהלך השחזור נשמע המערער כשהוא מצהיר כי "החוקרים התייחסו בסדר" וכי "הכל נעשה מרצון שלי" (דקות 50:00-49:00 לסרט השחזור). מאוחר יותר הצהיר המערער כי הוא "רוצה ללכת לטיפול; אני לא רוצה ללכת לכלא, כי אני יכול להיות בן-אדם אחר" (שם, דקה 79:19). העובדה שהמערער כורך את חששותיו משליחה למאסר עם רצונו להשתנות ולהיות מטופל, ולא "להיות כמו עכשיו" (שם), וכן הדגשתו את העובדה כי כבר בסמוך לביצוע המעשים הבין שעשה דבר "רע, לא-טוב" וכי "יש בו מישהו אחר" (שם, דקה 70:00), מקשות על קבלת גרסתו לפיה מקור הודאותיו היה בפחד שתקף אותו מפני השוטרים. יתרה מכך, עיון בפרוטוקולי השחזורים ובתיעוד המצולם מעלה כי היחס שהופגן כלפי המערער היה ענייני ומכובד, וכלל התחשבות בזמנו, ברצונו ובמידת נכונותו לשתף פעולה. על יסוד כל האמור, סבורני כי צדקה הערכאה קמא במסקנתה כי אין יסוד לטענות המערער בדבר אילוצים מכוחם מסר את הודיותיו. אפנה עתה לבחינת טענותיו הפרטניות של המערער באשר לאישומים נגדו. האישום הראשון 9. כאמור, הצביע המערער על הפגם שנפל בזיהויו כמי שתקף את המתלוננת. מתן משקל למסדר זיהוי התמונות, אשר ככל מסדר זיהוי מעמיד למבחן את כושר קליטתו ואת זיכרונו החזותי של הקורבן (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 393 (1993); ע"פ 5764/92 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 213, 216 (1993)), מותנה בעמידה במבחני-עזר. מהימנות הזיהוי תלויה, בין היתר, במשך הזמן בו צפה העד בעבריין, במרחק ממנו צפה בו, טיב התאורה שהייתה במקום, אורך הזמן שחלף מאז האירוע ועד לעריכת המסדר, ובמידת הביטחון אותה הפגין העד במהלך הזיהוי (פרשת דמיאניוק בעמ' 403; ע"פ 492/02 עסל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 935, 943 (2002)). בענייננו, הצפייה הקצרה בפני התוקף לאורה של מנורת חדר מדרגות, בשילוב עם עריכת המסדרים כעבור שישה ושמונה חודשים מיום האירוע, מובילות למסקנה כי משקלו של הזיהוי שלפנינו אינו רב. אמנם, המתלוננת הייתה נחרצת בהודעתה במשטרה כי תוכל לזהות את התוקף, ואף נמנעה מלדפדף באלבום שהוצג לה עד לסופו משהשתכנעה כי איתרה את תמונת התוקף, אולם כדבריה "כשהסתכלתי בתמונות הייתי לחוצה ותמונות זה לא בחור אמיתי" (עמ' 58 לפרוטוקול בית-המשפט המחוזי). לאור כל זאת, ואף בהתעלם מכך שבאולם בית-המשפט זיהתה המתלוננת את המערער ללא קושי, הרי שאין בכוחו של מסדר הזיהוי לגבור על יתר הנסיבות המפלילות את המערער ואשר יפורטו להלן. 10. באשר לטענה לעניין שיטת-הביצוע: כידוע, יש להבחין בין עדות שיטה המשמשת להוכחת זהותו של מבצע העבירה, לבין עדות בדבר מעשים דומים, המשמשת להוכחת כוונתו (ע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 421, 458 (1965); ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל, בפסקה 13 (לא פורסם, 9.1.2006); נינה זלצמן "עדות 'שיטה' כראיה מסייעת – מבחן שונה לקבילות?" משפטים יא 528 (1984)). המשמעות הראייתית של הבחנה זו נוגעת למידת הדמיון הנדרש בין מאפייניהם של יתר האירועים בהם היה הנאשם מעורב, לבין האירוע המסוים אשר מעורבות הנאשם בו עומדת לדיון. באישום שבפנינו, נדרשים אנו לשני היסודות כאחד, שכן מכוחה של שיטת הביצוע, המסתברת משבעת האישומים הנותרים, ייחס בית-המשפט קמא למערער הן את היותו התוקף, והן את כוונתו לבצע עבירה בעלת אופי מיני. השאלה היא, אם אמנם הונחה לפני בית-המשפט קמא ראיה בדבר אוסף תכונות המאפיינות את יתר מעשיו של המערער, ודומות זו לזו דמיון רב (פרשת שיוביץ הנ"ל בעמ' 458), ואם היה בדבר כדי להוכיח את זהותו של המערער כמבצען של העבירות, ואת כוונתו לבצע במתלוננת עבירת מין. 11. בעבר קבעה הפסיקה, כי "כאשר מטרת העדות היא להוכיח את המעשה עצמו, דרושה הצטברות של תכונות דומות, באשר לעסקאות הנידונות, במידה אשר בכוחה לשכנע שהנאשם פעל לפי שיטה שקבע מראש ואשר אותו מעשה משקף אותה" (פרשת שיוביץ בעמ' 458). בהמשך, נקבע כי ערכה הראייתי של עדות השיטה צריך להישקל על רקען של סך כל הראיות המצויות בפני בית-המשפט, ומשכך אין לדרוש בכל מקרה עדות שיטה המגיעה כדי "כרטיס ביקור" של העבריין, אלא יש לבחון את מכלול הראיות, ולעמוד על מידת הדמיון בין העבירה הנידונה לבין יתר העבירות אשר ביצוען וזהות מבצעיהן הוכחו (ע"פ 679/78 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 480, 493; ע"פ 363/83 אלפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4) 773, 778 (1983); ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 249, 262 (1985); ע"פ 40/85 דקל נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 652, 657 (1985)). במקרה שבפנינו, סבורני כי מאפיינים אלו הוכחו במידה המבססת את אשמתו של המערער ברמה שמעבר לספק סביר, ומצדיקה את הותרת הרשעתו באישום הראשון על כנה. כזכור, בין שני האירועים המתוארים באישומים הראשון והשני מפרידות דקות ספורות, והם בוצעו בסמיכות מקום זה לזה. כמו כן, מסרה המתלוננת הראשונה תיאור של התוקף, התואם במלואו את חזותו של המערער. לאלו מתווספים מאפייני הפעולה של המערער אשר חזרו על עצמם במקרים נוספים – ובראשם הזדהותו בשם 'רומה', עליה העיד המערער עצמו (ת/23 בעמ' 2; ת/40 בעמ' 72-71), וכן העובדה כי שוחח עם המתלוננת בשפה הרוסית, התואמת את עדויותיהן של המתלוננות באישומים 1, 5, 9-7. מאפיינים אלה מאפשרים לבסס קיומה של שיטה, המובילה לזיהויו של המערער. 12. ומכאן להשגותיו של המערער המכוונות כנגד קביעתו של בית-המשפט המחוזי, אשר ייחס לו כוונה לבצע במתלוננת מעשה מגונה, וזאת על יסוד ראייתו של האישום הראשון כחלק מתוך סדרת אישומים, שהמעשים שבוצעו בהם היו מכוונים כולם לתכלית מינית. בית-המשפט קמא נסמך, כאמור, על הכלל בדבר עדות על מעשים דומים, המיועד להוכיח מחשבה פלילית. בהתייחסו לדוקטרינת המעשים הדומים, קבע בעבר בית-משפט זה: "... במידה שהתרבו המעשים, בעלי התכונות הדומות, אזי באותה מידה תלך ותגבר ההרגשה כי הנאשם פעל את פעלו מתוך הכוונה הפלילית המיוחסת לו... העיקרון המכשיר עדות על מעשים דומים לשם הוכחת כוונתו הפלילית של נאשם נעוץ בעובדה, שהוא חזר מספר פעמים על מעשים, שהם בעלי תכונות דומות; שני דברים אלו – שניים שהינם אחד – הם העשויים לשלול מקריות ותום לב ולשוות למעשה המיוחס לנאשם את אופיו הפלילי" (ע"פ 265/64 שיוביץ הנ"ל, בעמ' 455). כך הדבר גם בערעור שלפנינו. משהורשע המערער בשבעת האישומים הנוספים לאישום זה – ואשר השגותיו עליהם יבחנו בהמשך – וביחס לכל אחד ואחד מהם נקבע כי המערער ביקש לבצע עבירות בעלות אופי מיני, הרי שניתן להסיק כי גם בעבירה נושא אישום זה, אשר אופן ביצועה דומה לביצוען של יתר העבירות, עמדה מאחורי תקיפתה של המתלוננת מטרה מינית. דפוס פעולותיו של המערער – חסימת דרכה של המתלוננת, הצגתו עצמו בפניה, תפיסת המתלוננת, הפלתה לרצפה בכוח והאיום עליה בנשק קר – הוא דפוס פעולה שחזר על עצמו, ובכל המקרים הוא הוביל לביצוען של עבירות מין ואלימות במתלוננות שאתרע מזלן לפגוש במערער עם שובן לביתן. אף המערער עצמו, בעת חקירתו, העיד כי כאשר יצרו תוקף אותו, הגוף שלו "רוצה להיות עם הגוף של הבחורה... בלילה אני בי... מישהו אחר נמצא" (ת/29(א) בעמ' 38), וגם מדברים אלו למד אתה על כוונתו. לפיכך, משהוכח היסוד הנפשי כנדרש, ונלווה למרכיב העובדתי עליו אין המערער חולק, יש להותיר את הרשעתו של המערער באישום זה על כנה. באשר לעדות המתלוננת, אשר מסרה כי לא חשה שהמערער מעוניין לתקוף אותה על רקע מיני, סבורני, כי עדות זו אינה מערערת את משקלן של הראיות המפלילות אשר הובאו במסגרת אישום זה. אף שלהתרשמותה של המתלוננת, קורבן העבירה, ישנה חשיבות רבה, היא מוגבלת על-ידי פרק הזמן הקצר אשר עמד לרשותו של המערער, ואשר בו יכול היה לממש את כוונותיו. העובדה כי המתלוננת הצליחה להימלט זמן קצר לאחר שהמערער הפילהּ ארצה והפליא בה את מכותיו, לא איפשרה לה התרשמות ממושכת ביחס לכוונותיו, ואין בה כדי לסתור את הכוונה המיוחסת לו בהסתמך על יתר המעשים שביצע. משקלה של התרשמות זו מוסיף ופוחת משנודע כי בסמיכות זמנים לתקיפת המתלוננת הראשונה, תקף המערער את המתלוננת השנייה – ותקיפה זו הייתה בעלת ציביון מיני. האישום השני 13. אין בידי לקבל את טענת המערער, לפיה אין לייחס לו ניסיון לביצוע מעשה מגונה ותקיפה לצורך ביצוע פשע, מחמת שתיק פלילי אשר עסק באירועים נשוא אישום זה – ונסגר מחמת מחסור בראיות – כלל תלונה בדבר תקיפה בלבד. לשיטת המערער, העובדה כי מאז סגירתו של התיק לא נוספו ראיות חדשות המצביעות על אשמתו, מונעת, למצער, לייחס לו שתי עבירות נוספות, ואף יש בה כדי להוביל לביטולו של האישום כליל. ברם, טענה זו לא הועלתה בפני ערכאת הדיון, ועל-פי כללי סדר-הדין הפלילי אין מקום לדון בה בגדרי הערעור (ע"פ 548/83 דהוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 6, 9 (1986); ע"פ 747/86 אייזנמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 447, 456 (1998); ע"פ 993/90 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 214 (2002); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים ג 1373 (2003)). גם לגופה של הטענה, ומעבר לדרוש, אעיר כי כפי שקבע בית-משפט זה לא אחת, סגירתו של תיק חקירה פלילי אינה מלמדת על קיומו או העדרו של אשם, ולא על אופי הראיות הקיימות לעניין זה (בג"צ 4539/92 קבלרו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(3) 50, 56 (2001); בג"צ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5) 1, 9 (1996); בג"צ 2682/98 אפל נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נה(3) 134, 137 (2001); בג"צ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 907 (2003)). באותה מידה, אין בתיק שנסגר כדי ללמד על היקף האישומים שאפשר והיו מתגבשים בסופו של דבר. כך אף בענייננו, בו אין בפרטים הנוגעים לתוכן התיק ולאופן סגירתו כדי להשליך על העבירות שהמערער הורשע בהן – הרשעה שנסמכה על תשתית עובדתית איתנה. האישום החמישי 14. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות אשר נקבעו בערכאה הדיונית ושימשו בסיס להכרעתה (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 236 (1983); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640 (2000); ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל, בפסקה 4 (טרם פורסם, 27.2.2007), וראו גם ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל, בפסקה ה(1) (טרם פורסם, 11.4.2007)). המקרה שבפנינו אינו מצדיק סטייה מכלל זה. בית-המשפט המחוזי קבע כי עדותה של המתלוננת מהימנה עליו, וכי דווקא המערער – אשר בהודעותיו במשטרה מסר פרטים רבים אודות אישום זה, ומנגד, הכחיש בעדותו בבית-המשפט את האישום במלואו – הוא שנמצא בלתי-מהימן. אף טענותיו של המערער בעניין הפער הקיים לכאורה בין הודעות המתלוננת, אין להן על מה לסמוך, שכן לערכאה קמא הוגשה הודעה אחת בלבד שנגבתה מהמתלוננת (נ/2), ושתי ההודעות האחרות אליהן מתייחס המערער לא הוגשו כלל. לא זו אף זו, שעה שביקש בא-כוח התביעה להגיש את שתי ההודעות הנוספות, הוא ציין כי "בהודעה מיום 1.8.2004 מספרת העדה על מעשה הסדום שבוצע בה כפי שהיא תארה היום בעדות" (ההדגשה הוספה), וסניגורו של המערער אישר זאת באומרו "אין מחלוקת עובדתית שכך היה וזה מופיע כך בעדויות" (עמ' 44 לפרוטוקול). גם בטענה בדבר עדותה הכבושה של המתלוננת, בה תארה את הפגם הפיסי המאפיין את איבר-מינו של המערער, לא מצאתי ממש. חוקר ששוחח עם המתלוננת בתאריך 3.8.04 ביקש ללמוד מפיה מדוע נמנעה מלספר על אותו פרט. מתוך המזכר ת/46 שערך השוטר עולה כי היא השיבה לו שלא עשתה זאת הואיל והיתה מפוחדת ונבוכה מכדי לשתף את החוקרים במלוא הפרטים. תשובה זו נראית בעיני סבירה. יתרה מכך, המערער עצמו אישר בחקירתו כי המתלוננת ביצעה בו מין אוראלי, אף שטען כי הדבר נעשה בהסכמה (ת/23, בעמ' 4), ומשכך יש לדחות את טענתו לפיה ביצועו של מעשה הסדום לא הוכח כנדרש. האישום השביעי 15. השגותיו של המערער כנגד הרשעתו באישום זה אף הן אינן יכולות לעמוד. גם לו נמצא כי המתלוננת הוּעדה שלא בדרך המלך, ושלמצער היה מקום להניח בפני הערכאה הראשונה את הודעותיה במשטרה, אין בכך כדי לערער את משקל עדותה בבית-המשפט. עדות זו נתמכת במזכר, המפרט את גרסת המתלוננת כפי שסיפרה אותה לשוטרת (ת/14), וזו כלל לא נחקרה על כך בחקירתה הנגדית. כן תומכים בגרסת המתלוננת דבריו המפורטים של המערער במהלך השחזור שנערך לו (ת/29 בעמ' 36-32). עדותו המאוחרת, בה טען כי נשק למתלוננת בלבד, ועשה זאת בהסכמתה (עמ' 76, 85 לפרוטוקול), אינה מתיישבת עם דבריו המוקדמים – ובעיקר, אין בכוחה להסביר את הימצאם של שרידי זרע על חצאיתה של המתלוננת, כעולה מחוות-דעתה של המחלקה לזיהוי פלילי (ת/19). כפי שציינה ערכאה קמא, מיקומם של שרידי הזרע תואם את הדברים שמסרה המתלוננת במשטרה (ת/14), ואשר עליהם חזרה בפני בית-המשפט (עמ' 34 לפרוטוקול). אף הבדיקה הגופנית שנערכה למתלוננת, בה לא נמצאו קרעים חדשים באזור הנרתיק ואף לא סימני חבלות אחרים, אינה סותרת את גרסתה, שכן המתלוננת טענה כי המערער חדר לגופה בצורה חלקית בלבד. משכך, לא נפל פגם בהרשעת המבקש גם בעבירות נושא אישום זה. האישום השמיני 16. משלא הוגש לערכאות המסמך הרפואי אליו מתייחס המערער, לא מצאתי מקום לדון בהשגות הנוגעות אליו, ואילו את הניסיון לקשור בין עברה המיני של המתלוננת לבין קיומה של הסכמה לקיומם של יחסי-המין, יש לדחות בשאט-נפש. גם לו ידע המערער בעת ביצוע העבירה – דבר שלא נטען – כי המתלוננת הורשעה בעבר בעיסוק בזנות, אין בכך כדי להוכיח כי היא הסכימה לקיים עמו יחסי-מין בתמורה או בלעדיה. גופה של המתלוננת, כשל כל אדם אחר, איננו הפקר – והחזקה שמבקש המערער ליצור בדבריו, כאילו עיסוקה הנטען של המתלוננת מקים, כמו מעצמו, את הסכמתה לכך שהמערער יבצע בה מעשי אלימות ומין, היא פסולה, מעוותת וראויה לגינוי (השוו ע"פ 3088/97 קססאסתה (רססבי) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.11.1998)). זאת ועוד, בשחזור שנערך לו הודה המערער בהפעלת כוח (ראו ת/40, עמ' 9-8, 11), וכי אף חקר את המתלוננת בתום האירועים אם יש בכוונתה לפנות למשטרה. כל אלה אינם מתיישבים עם הגרסה לפיה נתנה המתלוננת את הסכמתה למעשים אשר בוצעו בה. האישום התשיעי 17. עיינתי בחוות-הדעת הרפואית עליה נסמך המערער בהשגותיו, ונוכחתי כי בניגוד לעמדתו, אין בה כדי לסייע לו. אדרבא, ממסמך זה עולה, כי בניגוד לעדות המערער – לפיה לא הפשיט את המתלוננת מתחתוניה וממכנסיה – נמצאו על פלג גופה התחתון גרגרי אדמה ועלים (ת/21). באשר להעדר סימני דם או חבלות באיבר-מינה של המתלוננת, כל שיש לומר הוא כי המתלוננת מעולם לא טענה שהמערער פצע אותה, אלא דבקה בגרסתה כי האינוס בוצע על דרך של החדרת אצבעו לאיבר-מינה, וכי הדבר הסב לה כאבים. מעשה מסוג זה אינו חייב להותיר סימנים שעל דבר היעלמותם תוהה המערער. די בכך כדי לקבוע כי גם הערעור בגין אישום זה אין לו על מה שיסמוך. ההשגות נגד העונש 18. המערער חטא בשורה ארוכה של מעשים קשים, שחלקם בוצע באכזריות יתרה. הוא גמר אומר למצוא פורקן ליצרו בגופן של נשים מזדמנות שלרוע מזלן נקלעו לדרכו, והוא עשה זאת תוך שהוא אוטם את לבו ואוזניו לבכיין ולתחנוניהן. הנערות והנשים הצעירות אשר העידו בפני בית-המשפט קמא נפגעו, כל אחת בדרכה, לא רק פגיעה פיסית אלא גם פגיעה נפשית קשה שספק אם יימצא לה מזור. מעשים מסוג זה, המלווים ברמיסת כבודן של הנשים כאדם, מאפילים על נסיבות חייו האישיות של המערער, ומחייבים העברתו של מסר מרתיע לרבים. כזה הוא העונש אותו גזר בית-המשפט המחוזי למי שהוכח כי סכנתו לנשים מופלגת בחומרתה, ולא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה להקל בו. לפיכך, הייתי דוחה את הערעור על שני ראשיו. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ז באדר ב' התשס"ח (03.04.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05070450_O05.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il