עיסה סלימאן מוסה נ. רשות הפיתוח

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7041/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ המערער: עיסה סלימאן מוסה נ ג ד המשיבים: 1. רשות הפיתוח 2. רשות מקרקעי ישראל 3. מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת י' טויסטר-ישראלי) מיום 25.08.2021 בת"א 42250-12-20 בשם המערער: עו"ד חנן כהן פסק-דין השופט י' עמית: 1. המערער הגיש לבית המשפט המחוזי כתב תביעה, שבו עתר, בין היתר, לסעד הבא: "סעד הצהרתי הקובע כי כלל הליכי ההסדר שבוצעו בכפר קאסם, החל משנות הששים, מהווים פעולות מרמה, הונאה וגזלת קרקעות שבוצעו ומבוצעות ע"י מדינת ישראל באמצעות רשויות מטעמה באופן מתוכנן ומתוחכם ובמסווה חוקי". בנוסף, עתר המערער לסעד הצהרתי לפיו רישום הזכויות על שם המדינה בהליכי ההסדר בחלקה 11 (הישנה והחדשה) בגוש 8864 בכפר קאסם, הושגו במרמה ובתרמית. כמו כן, עתר לסעד הצהרתי לפיו אביו המנוח היה זכאי להירשם כבעל הזכויות בשטח של 15 דונם בחלק המערבי של חלקה 11 הישנה, בחלקות חדשות 28-38, 51-58, 63-69, וזכויות בחלקות בעלות ייעוד ציבורי 117, 95, 32 בגוש 9081. 2. בכתב התביעה מגולל המערער על פני מספר עמודים כיצד פעלה מפלגת מפא"י "באופן מתוכנן ומתוחכם לנשל ולגנוב מהעולים שהגיעו לארץ קרקעות שנרכשו עבורם ולצורך יישובם, בין היתר ע"י קק"ל והעברת קרקעות אלו למקורביה, קיבוצים, מושבים חברות וארגונים מטעמה, תוך שימוש לרעה בהליכי חקיקה, שימוש לרעה בכוחה ובסמכויותיה במוסדות לאומיים לצורך זה, בין היתר: הסוכנות, קרן היסוד, קרן קיימת לישראל, מנהל מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח, משרדי ממשלה ועוד". בין היתר, טען המערער כי חוק יסוד מקרקעי ישראל הושהה במשך 5 שנים לצורך ביצוע פעולות מרמה, גניבה והונאה במקרקעי הלאום וכי אלו נגנבו באמצעות חברות שונות. קצפו של המערער יצא על חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין); פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר); חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963; פקודת מס הכנסה [נוסח חדש]; חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) וחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 – כל אלה חוקים שלטעמו של המערער נחקקו על מנת לאפשר למדינה לגנוב ולגזול את זכויותיהם של עולים חדשים וערבים, תוך הפיכתם לצמיתים או פולשים. בית המשפט קמא סילק את התביעה על הסף, ועל כך נסב הערעור שלפנינו. 3. מכוח סמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) ולאחר שנערך קדם ערעור שבמהלכו העלה המערער את טענותיו, הגענו לכלל מסקנה כי על הערעור הן להידחות על הסף והן להידחות לגופם של דברים. 4. נקדים ונאמר כי הסעד ההצהרתי הכללי שבמסגרתו עתר המערער לביטול כלל הליכי ההסדר שבוצעו בכפר קאסם, והסעד שבמסגרתו עתר לרישום אביו המנוח כבעל הזכויות בחלקות ספציפיות נוספות, דינם להידחות על הסף. זאת, מן הטעם שהמערער לא צירף את כל הצדדים הרבים העלולים להיפגע מסעדים כה מרחיקי לכת, שלא להזכיר כי המערער לא הניח כל תשתית ראייתית לסעדים אלו. מכל מקום, לא מצאנו ממש אף בערעור לגופו מהטעמים שיפורטו להלן: 5. סופיות הרישום: הליכי ההסדר על פי פקודת ההסדר הסתיימו ברישום הזכויות על שם מדינת ישראל בשנת 1982, כ-40 שנה לפני הגשת התביעה. משכך, חלות בענייננו הוראות סעיף 81 לפקודת ההסדר וסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, הקובעות את עקרון סופיות המרשם ונועדו לבצר את אמינותו, כלהלן: "81. הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". 125(א). רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93-97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] תשכ"ט- 1969". הלכה עמנו כי הרישום לאחר ההסדר מבטל כל זכות שקדמה לו וסותרת אותו, (ע"א 7744/12 שעלאן נ' מדינת ישראל (14.8.14) (להלן: עניין שעלאן), כך שנוצר "לוח חלק" אשר מוחק כל זכות שקדמה להליכי ההסדר ולא נכללה בו (ראו, מני רבים, ע"א 492/83 עזבון המנוח איברהים חסן דיאב נ' תאופיק מוחמד חסן דיאב (9.5.1988) (להלן: עניין דיאב); ע"א 2449/00 עזבון המנוח יוסף מוסטפא נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 519 (2001)). 6. התיישנות: לאחר הרישום בפנקסי המקרקעין, ניתן לעתור לתיקון הפנקס על פי העילות המצומצמות המנויות בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר, אך גם זאת בכפוף למגבלת הזמן על פי חוק ההתיישנות (ע"א 8237/19 מהדי סעיד דעבוס נ' מדינת ישראל בפסקה 6 (2.8.2021); עניין שעלאן בפסקה 11). מירוץ ההתיישנות החל בשנת 1982, עם תום הליכי ההסדר ורישום הזכויות על שם המדינה. המערער לא השכיל להצביע מדוע יש לשיטתו, להשעות או לדחות את מירוץ ההתיישנות מכוח סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות. המערער הביא לחמו ממקרים רחוקים אחרים (גבעת עמל ותל גיבורים) שאינם רלוונטיים לענייננו, אך אפילו לא ציין מתי נודעו לו העובדות הצריכות לתביעה. ואם לא די בכך, הרי שדווקא טענותיו של המערער מוכיחות כי אביו המנוח ידע או היה צריך לדעת על אודות הליכי ההסדר. כך, בסעיף 13 לכתב התביעה טען המערער שאביו המנוח קיבל במסגרת הליכי ההסדר מחצית מזכויותיו על פי ספר התחמיס, ונרשם כבר בשנת 1972 כבעל הזכויות בחלקה 110 גוש 8868 ו"יתר הזכויות בחלקה 11 (אדמה הררית) נרשמו ע"ש המדינה". מכאן, ברי כי הליכי ההסדר היו בידיעתו של אביו המנוח של המערער. זאת ועוד, באחת התביעות שהוגשו לגבי חלקה 11 (ת"א 5025-08-07 עיסא נ' מנהל מקרקעי ישראל (3.12.2013) (להלן: עניין עיסא)) נקבע בפסק הדין כי "הליכי ההסדר לא נעשו בהסתר או במחשכים, וכי הליכי ההסדר גרמו לתסיסה בכפר ומחוצה לו". לנוכח האמור, די בטענת ההתיישנות כדי לדחות התביעה על הסף. 7. העדר עילה: הלכה עמנו כי תיקון המרשם על פי סעיף 93 לפקודת ההסדר, יעשה במקרים נדירים וחריגים בלבד (ראו, מבין רבים, עניין דיאב; ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה ואח', פ"ד נג(3) 49 (1999); ע"א 4415/90 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח מוחמד נימר בכר, פ"ד מו(5) 200 (1992) (להלן: עניין נימר); רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד פסקאות 7-5 והאסמכתאות שם (9.2.2003); ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' אבו חמדה בפסקאות 13-12 והאסמכתאות שם (22.1.1992)). רישומו של אביו המנוח של המערער בספר המיסים (תחמיס), אינו בגדר השמטה או רישום שלא כשורה כמשמעותם בסעיף 93 לפקודת ההסדר, באשר אין מדובר ב"זכות שהייתה רשומה בפנקס קיים". המערער טען בכתב התביעה לתרמית בהליכי ההסדר, ברם, הטענה נטענה ללא פירוט כלשהו, אלא כטענה בעלמא, וכפי שציין בית המשפט קמא בפסק דינו "לאמירותיו והאשמותיו החמורות של המשיב אין ולו בדל ראיה או תימוכין [...] לא פרט ולו פירוט מינימלי איזו מרמה מיוחסת ביחס לחלקה של האב; לא צויין המועד בו נודע לו או לאביו על המרמה ככל שקיימת כזאת; כך גם לא צויין אלו עובדות הוסתרו על ידי המדינה; כך גם לא ניתן כל הסבר מדוע לא פעלו המשיב או אביו במשך כ-40 שנים מאז הושלם הליך ההסדר". הלכה ידועה היא כי טענת תרמית מצריכה פרטים "שכן הכלל הוא, שטענת מירמה מכתימה את בעל הדין שכנגד, ועל-כן יש לפרט את פרטי הטענה במלואן" (ע"א 128/86 עטיה אל-אסד נ' מדינת ישראל 819, 823 (1990)), וכי "הטוען, כי רישום זכות בפנקס המקרקעין הושג במרמה אינו רשאי להסתפק בהשמעת הטענה בעלמא. עליו לפרט את טענתו ולפרש את העובדות עליהן הוא נסמך". (רע"א 8771/09 מנהל מקרקעי ישראל נ' הוישל ג'דוע חסאן אלאעסם, בפסקה 7 והאסמכתאות שם (12.1.10)). כאמור, המערער לא עמד כלל בנטל זה, ועל אף שכתב התביעה אוחז 17 עמודים, אין בו תשתית ראייתית של ממש, מעבר להגיגיו של המערער על אודות מעללי מפא"י וחברות שונות בעשורים הראשונים למדינה. מכאן, שתביעתו של המערער אינה מגלה עילה. 8. מעשה בית דין: בית המשפט קמא פירט בפסק דינו מספר הליכים שהתנהלו ביחס לחלקה 11, אשר בעניינה ניתנו מספר פסקי דין שהפכו לחלוטים. כך, פסק הדין ת.א. (מחוזי ת"א) 2216/70 הכריע פוזיטיבית בתביעות השונות בחלקה 11 ההיסטורית וחילק את שטחה למספר חלקים, כאשר חלק אחד נרשם בבעלות מדינת ישראל. תובענה נוספת שהוגשה לגבי חלקה 11 נדחתה (עניין עיסא). 9. קרקע לא מעובדת: ואם לא די בכל אלה, הרי שבת.א. 2216/70 הנ"ל נקבע בפסק הדין כי חלקה 11, שכאמור בחלקה נרשמה על שם המדינה, הייתה אדמת טרשים ללא עיבוד רצוף, כך שבכל מקרה לא היה מקום לרשום חלק זה של השטח על שם אביו המנוח של המערער. 10. הנה כי כן, דין הערעור להידחות מהנימוקים דלעיל, כל אחד לחוד וכולם במצטבר. 11. אלא שמלאכתנו לא תהא שלמה אם נתעלם מעילה נוספת, בגינה היה מקום למחוק או לדחות על הסף את התביעה שהגיש המערער ואת הערעור דכאן. המערער פתח את כתב התביעה שהגיש במילים אלה: "פתח דבר התובענה דנן מפרטת את שותפות הגורל של הערבים ויהודים שעלו מארצות המזרח שנגזר עליהם ע"י הציונים ו/או יהודים ממוצא אשכנזי שמאפייני התרבות שלהם הנם, בין היתר, היעדר מורא מהקב"ה ועקרונות תורת ישראל, קרי תרבות שקר מרמה והונאה, מאפייני תרבות נאצית של להטוטנות בקביעת המציאות ויצירת אמת יש מאיין (שקר) כדוגמת 'העבודה משחררת'. מדובר במסכת עובדתית חמורה למרמה וגניבת מקרקעין באופן שיטתי, מתוכנן ומתוחכם הן מהערבים והן מהיהודים ע"י מפלגת מפא"י וממשיכתה מפלגת העבודה, אגב שימוש לרעה ברשויות המדינה, לרבות ובמיוחד בית המשפט העליון". ואם לא די בפנינים אלה מבית מדרשו של בא כוח המערער, הרי שאת הערעור דנן הוא פתח במילים אלה: "פתח דבר קיים ספק רב באם מדובר בפס"ד הנובע מטעות ו/או שגגה, קיים חשד לכאורה כי מדובר בפעולת שפיטה הנגועה בשיקולים זרים העולים לכדי פעולת שפיטה הנגועה במרמה, פרסום מסולף של דין וחשבון משפטי, עשיית דין עצמי ע"י גורם שפיטה, שימוש לרעה בכוח וסמכות השפיטה, קנוניה בין הפרקליטות לבין בית משפט קמא ועוד". תקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "כתב טענות ינוסח באופן שאינו מבזה, מביש או משתלח". לדידי, די היה באמור לעיל כדי למחוק או לדחות על הסף את התביעה בבית המשפט קמא ואת הערעור דנן. אציין כי בית המשפט קמא היה ער לדברים והבהיר למערער כי בסמכותו למחוק את כתב התביעה בהיותו משתלח. ב"כ המערער סירב בתחילה לתקן את כתב התביעה, אך לבסוף הודיע כי במידת הצורך יגיש כתב טענות מתוקן, מה שהתייתר בעקבות פסק הדין. בית המשפט קמא אף התייחס לאמירותיו והאשמותיו החמורות של המערער בציינו כי "ספק בכלל אם אלו טענותיו של המשיב (המערער – י"ע) או שמא של בא כוחו, אשר בפתח הדיון הכריז כי התביעה היא אישית שלו, הגם שאינו התובע. ניתן היה לשמוע כי בא כוחו של המשיב משמיע את טענותיו ותחושותיו כלפי הממסד, ובית המשפט נאלץ להזכיר לו כי עסקינן בתביעת המשיב ולא בתביעת בא כוחו". אציין כי אין זו הפעם הראשונה שבא כוח המערער מעלה, בשם לקוחותיו, "טענות והאשמות שונות המופנות כלפי משרדי ממשלה, בתי משפט, פרקליטות המדינה וחברות ציבוריות שונות, אשר לפי גרסתו של העותר עשו 'יד אחת' במטרה לסחור במקרקעי המדינה, תוך קיפוח זכויותיהם הקנייניות של העולים החדשים אשר נקלטו בישראל, ונתיישבו בה בעשורים הראשונים לקיומה" (בג"ץ 3608/19 ראובני נ' מדינת ישראל-רשות הפיתוח (15.8.2019); רע"א 2664/19 ראובני נ' מדינת ישראל-רשות הפיתוח, בפסקה 8 (16.4.2019)). רשאי ב"כ המערער לאחוז בדעותיו כראות עיניו, אך השתלחות כגון דא בבתי המשפט, במוסדות ציבור ובחלקים מהציבור בישראל – אין מקומם בכתבי הטענות, ואין הדברים ראויים לחצות את מפתנו של בית המשפט. אשר על כן, אני מורה על העברת פסק דין זה ללשכת עורכי הדין, על מנת שתבחן את הדברים ותפעל כחוכמתה. 12. סוף דבר שהערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבים בסך 25,000 ₪. ניתן היום, ‏י' באדר ב התשפ"ב (‏13.3.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21070410_E03.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1