י.ב שיא משאבים בע"מ נ. רשות שדות התעופה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7037/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערערת: י.ב שיא משאבים בע"מ נ ג ד המשיבה: רשות שדות התעופה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בת"א 002511-10-18 שניתן ביום 22.09.2020 על ידי כבוד השופט נ' שילה תאריך הישיבה: י"ב בחשון התשפ"ב (18.10.2021) בשם המערערת: עו"ד שמואל אזולאי בשם המשיבה: עו"ד עופר דרורי, עו"ד מלי כהן פסק-דין הערעור שלפנינו נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה את תביעתה של המערערת כנגד המשיבה בגין הפסקת ההתקשרות בין הצדדים. 1. בין המשיבה למערערת נחתם הסכם בשנת 2013, בעקבות זכייתה של המערערת במכרז לאספקת שירותי ניקיון במתחם האווירי בנמל התעופה בן גוריון. ההסכם חל על התקופה שבין יום 1.8.2013 ליום 31.7.2016, ולאחר מכן הפעילה המשיבה את האופציה שניתנה לה בהסכם (סעיף 5.2 להסכם) לתקופה נוספת של 3 שנים ללא מחאה או התנגדות מצד המערערת (להלן: תקופת האופציה). נציין, כי עובר לזכייתה של המערערת במכרז, נערך עמה בירור לגבי הצעתה, לנוכח חשש כי מדובר בהצעה גרעונית, אך לאחר שהמערערת הסבירה את הצעתה ועמדה מאחוריה, נתקבלה ההצעה בהיותה הזולה ביותר, ונכרת ההסכם בינה לבין המשיבה. 2. במהלך תקופת האופציה, המערערת חזרה וטענה כי המדובר בהסכם גרעוני מבחינתה. מנגד, נטען על ידי המשיבה כי המערערת מפרה את ההסכם, בין היתר, בכך שאינה מעמידה את מספר העובדים הכשירים הנדרשים על פי ההסכם, אינה מספקת את הציוד הנדרש ואינה מבצעת כהלכה את עבודות הניקיון, כפי שהשתקף מתלונות חוזרות ונשנות של נוסעים לגבי מצב הניקיון בשירותים ובמתחם האוכל (ה-Food Court) בשדה התעופה. לאחר ישיבות בירור שערכה המשיבה עם המערערת ולאחר מספר מכתבי התראה שנשלחו על ידה, הודיעה המשיבה למערערת ביום 4.11.2018 על ביטול ההסכם. 3. בעקבות הודעת הביטול, המערערת הגישה כנגד המשיבה תביעה כספית בסך חמישה מיליון ₪. בית המשפט קמא בחן את טענות המערערת ודחה אותן אחת לאחת, ועל כך נסב הערעור שלפנינו. 4. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו את טיעוני הצדדים, מצאנו שאין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא, ואנו מאמצים את פסק דינו מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 5. בבחינת למעלה מן הצורך, נציין כי טענה מרכזית שהעלתה המערערת הייתה כי לנוכח המחסור בעובדים, היא ביקשה להעסיק עובדים זרים, אך המשיבה דחתה בקשתה. בסעיף 23 לפסק הדין של בית המשפט קמא, נקבע כי לא הוכח שהמערערת הגישה בקשה להעסקת עובדים זרים, בעוד שהמערערת ציינה, לפחות בשניים ממכתביה למשיבה, את רצונה להעסיק עובדים זרים כאמור (מכתביה מיום 8.4.2018 ומיום 16.4.2018). ברם, מקובלת עלינו תשובתה של המשיבה בעניין, כי לפי דרישת גורמי הביטחון בשדה התעופה היה על המערערת לקבל אישור פרטני לכל עובד ועובד, אך בקשה כאמור לא הוגשה על ידה. 6. אף לא ראינו לקבל טענת המערערת, כי לא נערך לה שימוע פורמלי טרם הפסקת ההתקשרות. זאת, לאחר שכל טיעוניה של המערערת הועלו בישיבות הבירור שנערכו עמה, וניתנה לה זכות טיעון מלאה, כפי שעולה גם מהתכתובות הרבות בין הצדדים. 7. המערערת טענה כי המשיבה סירבה לאפשר לה להעסיק ערבים-ישראלים בשדה התעופה, אולם טענה זו נדחתה נחרצות על ידי המשיבה, ובית המשפט קמא קבע כי היא חסרת בסיס. ערעורה של המערערת בנקודה זו, לא נתמך בתכתובת בין הצדדים, ומדובר בממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. 8. סוף דבר שהערעור נדחה על כל חלקיו. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 20,000 (עשרים אלף) ₪. ניתן היום, ‏י"ב בחשון התשפ"ב (‏18.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20070370_E07.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il