פן נ' המשפטים ואח'

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 70363-08-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותר: מיכאל פן נגד המשיבים: 1. שר המשפטים 2. היועצת המשפטית לממשלה 3. פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) 4. בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד איתן מעוז בשם המשיבים 3-1: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל; עו"ד יונתן סיטון פסק-דין המשנה לנשיא נֹעם סולברג: בעתירה שלפנינו, מבקש העותר – אשר הוכרז כבר-הסגרה לארצות הברית והוּצא בעניינו צו הסגרה על-ידי שר המשפטים – כי נורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תושהה הסגרתו לנוכח משפט פלילי המתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"פ 54759-11-22; להלן: ההליך הפלילי בישראל). לצד העתירה, הוגשו בקשות למתן צו ביניים "שיאסור על הסגרתו של העותר" עד להכרעה בעתירה דנן, ולמתן צו ארעי אשר "ימנע כל פעולה להסגרת העותר בשלב זה". רקע בתמצית נגד העותר ושותפו, הוגש ביום 24.4.2019 כתב אישום לבית משפט פדרלי בארצות הברית, בגין קשירת קשר להלבנת הון (להלן: כתב האישום האמריקאי). על-פי המתואר, החל משנת 2013 ועד למועד הגשת כתב האישום האמריקאי, ניהלו השנַיִם יחדיו אתר אינטרנט ובו קישורים שהפנו את הגולשים לזירות מסחר פליליות ב'רשת האפלה' (Darknet) – בהן ניתן לבצע סחר בלתי חוקי בסמים מסוכנים, בנשק, במידע אשראי גנוב, ועוד. כמתואר בכתב האישום האמריקאי, העותר ושותפו גבו עמלת תיווך בגין כל עסקה שהתבצעה בעקבות גישה מהאתר שניהלו, ורווחיהם הגיעו כדי סך כולל של כ-15 מיליון דולר. עוד כמתואר שם, במטרה להסוות את מקורם הבלתי-חוקי של כספי העמלות שגבו, פעלו השנַיִם להעברת הכספים – הן לארנקים וירטואליים, הן לחשבונות בנק במדינות שונות באמצעות חברות קש. ביום 6.5.2019 נעצר בצרפת שותפו של העותר, והוסגר לארצות הברית. הלה הועמד לדין בארצות הברית, ובשנת 2021 הודה והורשע בעבירת קשירת קשר לביצוע הלבנת הון; נגזרו עליו, בין היתר, עונש של 97 חודשי מאסר בפועל וחילוט סך של כ-8.4 מיליון דולר. ביום 25.7.2019 הגישה ארצות הברית למדינת ישראל בקשה להסגיר לידיה את העותר. לאחר שהתקבל חומר ראייתי נוסף מארצות הברית בתמיכה לבקשת ההסגרה, הורה שר המשפטים דאז, ביום 27.7.2021, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה), כי העותר "יובא לפני בית המשפט המחוזי כדי לקבוע אם הוא בר-הסגרה"; בהתאם, ביום 26.10.2021 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכרזה על העותר כבר-הסגרה לארצות הברית, לצורך העמדתו לדין שם בעבירת קשירת קשר להלבנת הון (תה"ג 61591-10-21; להלן: עתירת ההסגרה). כשנה לאחר שהוגשה עתירת ההסגרה, ובעוד ההליך בעניינהּ מוסיף להתברר בבית המשפט המחוזי בירושלים, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום נגד העותר (ת"פ 54759-11-22), ובו – שני אישומים: האישום הראשון, עניינו בהעלמת הכנסה, ועל פיו הואשם העותר כי בין השנים 2019-2015 לא דיווח לרשויות המס הישראליות על הכנסות בהיקף של כ-3 מיליון דולר, על מנת לחמוק מתשלומי מס; האישום השני – עניינו בהלבנת הון בהיקף של כ-2.3 מיליון דולר, ולפיו בתקופה האמורה, פעל העותר להטמיע כספים שמקורם בעבירה בתוך המערכת הפיננסית הלגיטימית בישראל, ביודעו כי מדובר ב"רכוש אסור" כהגדרתו בחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000. עם קביעת מועדי הוכחות בהליך הפלילי בישראל, הגישה המדינה ביום 7.12.2023 "בקשה לדחיית שמיעת ההוכחות בתיק". במסגרת הבקשה, עדכנה המדינה כי "בעניינו של הנאשם תלויה ועומדת בקשת הסגרה הנדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, ודיון המשך בה קבוע ליום 28.12.2023"; והבהירה – "ככל שהנאשם יוכרז בר הסגרה, שמיעת הראיות בתיק תתייתר לעת הזו וממילא המאשימה לא תמנע הסגרתו" (ההדגשות הוּספו – נ' ס'). העותר מצִדו, התנגד לבקשת המדינה האמורה, ובהחלטה מיום 19.12.2023, הורה בית המשפט המחוזי כי שמיעת ההוכחות – תחל במועדהּ. ביני לביני, בא על סיומו ההליך בעניין עתירת ההסגרה שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי בירושלים, וביום 18.11.2024 ניתן פסק דין לקבלת העתירה. בתמצית יֵאמר, כי בפסק הדין נקבע שנתמלאו בעניינו של העותר התנאים הקבועים בחוק ההסגרה לצורך הסגרתו, והעותר הוכרז אפוא כבר-הסגרה לארצות הברית. העותר לא אמר נואש, ועִרער לבית משפט זה על פסק הדין בעתירת ההסגרה, שבגדרו הוכרז כבר-הסגרה לארצות הברית. הערעור – נדחה (עה"ס 1204-12-24 פאן נ' מדינת ישראל (29.6.2025); להלן: פסק הדין בערעור על ההכרזה כבר-הסגרה). בקשת העותר לקיום דיון נוסף בפסק הדין האמור – נדחתה אף היא (דנ"פ 31931-07-25 פן נ' מדינת ישראל (29.7.2025)). ההכרזה על העותר כבר-הסגרה – הפכה אפוא חלוטה; ביום 18.8.2025 חתם שר המשפטים על צו הסגרה לארצות הברית, בהתאם לסעיף 18 לחוק ההסגרה (להלן: צו ההסגרה; הודעה על כך נמסרה לעותר באמצעות פרקליטות המדינה ביום 21.8.2025). זאת, תוך ששר המשפטים לא ראה לנכון להֵיענות לבקשתו של העותר להשהות את חתימתו על צו ההסגרה עד לסיום ההליכים; כמו גם לפנייה מטעם העותר סמוך לאחר שנחתם צו ההסגרה לתיאום "פגישה דחופה" עם השר ו"להימנע בשלב זה מקידום ההליכים להסגרתו" (הודעה על כך נמסרה לעותר מאת לשכת שר המשפטים ביום 25.8.2025). אציין, כי מאז שנת 2022, מנהל העותר בערכאות שונות בישראל הליכים להחזרת תפוסים, בנוגע למטבעות ביטקוין אשר נתפסו על-ידי הרשויות האמריקאיות, כתפיסה זמנית לצרכי חילוט. בקשת העותר להחזרת התפוסים – נדחתה (ה"ת 6133-03-24); ערר שהגיש העותר לבית המשפט המחוזי – נדחה אף הוא (ע"ח 7916-03-25); בקשת העותר למתן רשות לערור – תלויה ועומדת בבית משפט זה, וקבועה לדיון לפני הרכב ביום 4.5.2026 (רעת"ח 38288-06-25). עוד ראוי לציין, כי מאז שהוגשה העתירה שלפנינו, ולאחר שהוריתי על הגשת תגובה מקדמית מטעם המשיבים, הגישה המדינה ביום 2.9.2025 במסגרת ההליך הפלילי בישראל – "הודעה בנוגע להמשך ניהול ההליך שבכותרת". בהודעתה, עדכנה המדינה בדבר פסקי הדין שניתנו בעתירת ההסגרה ובערעור על ההכרזה כבר-הסגרה, כמו גם בהחלטה שניתנה לדחיית בקשת העותר לקיום דיון נוסף. עוד עדכנה המדינה, על חתימת שר המשפטים על צו ההסגרה ועל דבר הגשתה של העתירה דנן; כך הבהירה שם: "עוד מתחילתו של ההליך, עדכנה המאשימה כי בעניינו של הנאשם מתקיים הליך הסגרה [...]. [...] כפי שהצהירה המאשימה לאורך ההליך, הליך ההסגרה הינו בכור להליך כאן. [...] חתימת שר המשפטים על צו ההסגרה הינו האקט האחרון בהליך ההסגרה. המאשימה מודיעה כי בכפוף להכרעה בעתירה התלויה ועומדת בבג"ץ, בכוונתה להגיש בקשה להתליית ההליך, בהתאם לסעיף 94א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וזאת לאחר הסגרתו בפועל של הנאשם לרשויות החוק בארצות הברית" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). לוּז טענות הצדדים בעתירה נטען, בין היתר, כי בהליך קבלת ההחלטה של שר המשפטים לחתום על צו ההסגרה בעניינו – נפל "פגם חמור"; כי לא התקבל מענה לפניותיו של העותר עובר לחתימה על צו ההסגרה; כי צו ההסגרה נחתם "בהתעלמות מוחלטת מקיומם של ההליכים המשפטיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב"; וכי הסמכות לחתום על צו הסגרה המסורה לשר המשפטים בסעיף 18 לחוק ההסגרה היא "סמכות שבשיקול דעת – ופשיטא כי עליו להפעילו עובר לחתימת הצו" – שיקול דעת עצמאי, אשר אליבא דעותר, שר המשפטים "בחר להימנע כליל מהפעלת[ו]". לגופה של ההחלטה לחתום על צו ההסגרה, נטען כי "זו נעשתה בחוסר סמכות חמור בהיותה נוגדת לחלוטין את הוראות חוק ההסגרה"; באשר – "החוק איננו מקים כל סמכות לבצע בפועל הסגרה כל עוד מתנהל הליך פלילי כנגד המבוקש בישראל, באופן שיכשיל את ניהולו הרציף עד לגזירת הדין". בהקשר זה, תומך העותר יתדותיו בעיקר בסעיף 11א לחוק ההסגרה ובדברים שנאמרו במסגרת הדיונים בכנסת עובר לחקיקתו, וטוען כי "הגיונו של הסעיף ברור על פניו: אדם שמנהל מאבק על חפותו בישראל, לא ניתן להפסיק את משפטו ולחדשו רק לאחר שיסיים את ההליכים הממתינים לו במדינה המבקשת – זאת בשל עיוות הדין החמור שיש בפעולה כזו". בהחלטה מיום 27.8.2025, ביקשתי מאת המשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה. ביום 9.9.2025, הוגשה תגובה כאמור מטעם המשיבים 3-1 (להלן ביחד: המשיבים). בתגובתם, טוענים המשיבים כי דינה של העתירה להידחות בהעדר עילה להתערבות שיפוטית. נטען, כי טרם חתימת שר המשפטים על צו ההסגרה, עמד לנגד עיניו מלוא החומר הרלבנטי בעניינו של העותר, וכי הלה שקל לעומק את מכלול נסיבות העניין. עוד נטען, כי "בהליך שהתנהל בעניינו של העותר, האינטרסים של ארה"ב להעמידו לדין נבדקו על ידי ערכאה ראשונה, ערכאת ערעור ובבקשה לדיון נוסף, ונמצאו לגיטימיים ומוצדקים, ומחייבים הסגרה", וכי אין מתקיימות בענייננו נסיבות חריגות אשר הוכרו בפסיקה ככאלו העשויות למנוע הסגרתו של מבוקש שהוכרז כבר-הסגרה, במסגרת שיקול הדעת המסור לשר המשפטים בהחלטתו לחתום על צו ההסגרה. אשר לטענותיו של העותר הנוגעות להליך הפלילי בישראל, התלוי ועומד, נטען כי הללו כבר הועלו על-ידו, הן במסגרת עתירת ההסגרה, הן במסגרת הערעור לבית משפט זה – ונדחו; לרבות "טענת העותר לפיה ישנה מניעה להסגרתו מבלי שמוצה ההליך הפלילי בעניינו". כמו כן, לדברי המשיבים, "האינטרס הציבורי בקידום הליך ההסגרה קודם לבירור האשמה נגד [העותר] בהליך המקומי". בהתאם, מציינים המשיבים בתגובתם, כי "כבר מראשיתו של ההליך הפלילי בישראל, הבהירה המדינה במסגרתו, כי במקביל מתנהל הליך להסגרת העותר לארה"ב, וכי ככל שהליך ההסגרה יסתיים בצו הסגרה, הרי שהבכורה תינתן להסגרה"; ומפנים בהקשר זה להודעת המדינה אשר הוגשה ביום 2.9.2025 במסגרת ההליך הפלילי בישראל (לעיל פסקה 11). עוד טוענים המשיבים, כי פרשנותו של העותר להוראת סעיף 11א לחוק ההסגרה, כמו גם לדברי הכנסת עובר לחקיקתו – אינה יכולה לעמוד. זאת, בין היתר, בשים לב לפרוטוקול המתקן לאמנת ההסגרה בין ארצות הברית לישראל, אשר נחתם לאחר שנחקק סעיף 11א לחוק ההסגרה, ומחיל את מנגנון ההסגרה הזמנית המעוגן בסעיף האמור גם בנסיבות שבהן המבוקש טרם הורשע. ביום בו הוגשה התגובה המקדמית מטעם המשיבים, הגיש העותר בקשה להשיב בקצרה; ולהבהיר, מדוע לשיטתו אין בתגובת המשיבים מענה "לטיעון המשפטי העמוק שבעתירה", ובכלל זה "לגבי היעדרה של סמכות [...] להפסיק 'סתם כך' הליך פלילי, וזאת ללא בסיס חוקי בדין". המשיבים מצִדם, ציינו כי אינם מתנגדים לבקשה. בהחלטתי מאותו יום, נעתרתי לבקשת העותר, וקבעתי כי הוא רשאי להגיש תשובה קצרה לתגובה המקדמית. תשובה לתגובה המקדמית, הוגשה אפוא. בתשובתו, שב העותר בעיקרו של דבר על טענותיו מן העתירה, וטוען כי בחינת היקף שיקול הדעת הנתון לשר המשפטים במסגרת סמכותו לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה – "כלל אינה המסגרת הדיונית המתאימה לעתירה דנן"; שכן, טוען העותר "להיעדר כל שיקול דעת להוציא [את ההסגרה] לפועל בעת הנוכחית", כל עוד ההליך הפלילי בישראל טרם מוצה ומוסיף להתברר. עוד נטען, כי פרשנותם של המשיבים להוראת סעיף 11א לחוק ההסגרה – מבוססת על נוסח אמנת ההסגרה בין ארצות הברית לישראל; בעוד "לשון אמנות או הסכמים אחרים בהם מתקשרת הרשות המבצעת לעולם איננה יכולה לבטל ולשלול את דבר החוק", ובעוד הסכם "איננו גובר על שום מעשה תחיקתי". כמו כן, אשר לטענת המשיבים לפיה ההליך בארצות הברית חמור מזה המתנהל בישראל, נטען כי "'מבחן השוואת החומרה' בהקשר הזה הוא פרי יצירתם של המשיבים עצמם, ואינו יכול להכשיר ביצוע הסגרה בניגוד להוראות החוק"; מכל מקום, גם לגופם של דברים, לטענת העותר "בישראל מתנהל כתב אישום רחב יותר וחמור יותר". עוד טוען העותר, כלפי "כוונת המדינה לגדוע את ההליך המקומי על-ידי 'התליית הליכים' בדיעבד", כי הסמכות להתליית הליכים לא נועדה למצב כגון דא, שבו "המדינה היא זו שגורמת לנאשם שלא להופיע במשפטו". נוסף על תשובתו לתגובה המקדמית, הגיש העותר ביום 25.9.2025 "הודעת עדכון", שבה ביקש "להביא לידיעת בית המשפט הנכבד החלטה שהתקבלה ערב החג על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב", אשר ניתנה במסגרת ההליך הפלילי בישראל. בהחלטה האמורה, שצורפה להודעת העדכון מטעם העותר, ציין בית המשפט המחוזי כי מצא "טעם בטיעוני הסניגורים ביחס לקושי שבבקשה להתליית ההליך [הפלילי בישראל] ככל שעתירתו לבג"צ תידחה והוא יוסגר"; לפיכך הורה למדינה לעדכן "בנוגע להודעתה על כוונה עתידית להתליית הליכים היה ו[העותר] יוסגר. בכלל זאת תיבחן האפשרות של חזרה מהאישום על המשמעויות הנלוות לכך". עתה, כשהכתובים מונחים לפנינו, הגיעה שעת הכרעה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה, על נספחיה, כמו גם בתגובה המקדמית מטעם המשיבים ובתשובה לה מטעם העותר, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה – להידחות. העדר הצדקה להתערבות בשיקול הדעת המסור לשר המשפטים במסגרת סמכותו ל'ביצוע הסגרה' לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה כאמור, לטענת העותר, נפל "פגם חמור" בהליך קבלת ההחלטה של שר המשפטים לחתום על צו ההסגרה בעניינו, תוך שנטען כי הלה התעלם מנסיבות העניין ו"בחר להימנע כליל מהפעלת שיקול הדעת המסור לו על פי חוק" עובר לחתימתו על הצו. ברם, כפי שראה העותר להבהיר, "עניינה המרכזי [של ה]עתירה איננו מתמצה בפגם המנהלי שבקבלת ההחלטה – כי אם בהחלטת המשיב 1 לגופה [...] זו נעשתה בחוסר סמכות חמור בהיותה נוגדת לחלוטין את הוראות חוק ההסגרה" (ההדגשות הוּספו – נ' ס'); ואכן, מיקד העותר את עתירתו בטענה כי הוראות חוק ההסגרה מקימות לשיטתו "חובה חוקית לעכב את ההסגרה", כל עוד "מתנהל הליך פלילי כנגד המבוקש בישראל, באופן שיכשיל את ניהולו הרציף עד לגזירת הדין" – זאת בפרט, תוך תמיכת עמדתו בהסדר המעוגן בסעיף 11א לחוק ההסגרה. מכל מקום, במהותם, שני אדנים אלה של העתירה שלפנינו – נוגעים לסמכות שר המשפטים לחתום על צו הסגרה – סמכות המעוגנת בסעיף 18 לחוק ההסגרה; מופנים כלפי אופן אי-הפעלתו את שיקול הדעת המסור לו בגדרי סמכות זו לעכב את ביצועהּ של ההסגרה; ונטועים, שניהם, כפי כותרת הסעיף המסמיך האמור – בשלב "ביצוע הסגרה". בהתאם, אמת המידה להתערבות בית משפט זה, נגזרת מן השלב הרלבנטי שבו מצוי הליך ההסגרה, ואשר ההחלטה המינהלית שהתקבלה במסגרתו – בענייננו: חתימת צו ההסגרה – היא העומדת בליבת העתירה. משכך, אמת המידה להתערבותנו בנסיבות העתירה דנן – אין עליה להיבחן בהתייחס לשלב ההכרזה כבר-הסגרה; כי אם, בהתייחס לשלב מאוחר יותר בהליך שמתווה חוק ההסגרה – הוא שלב ביצוע ההסגרה – אשר תנאי מקדים לתחולתו, הוא כי הכרזתו של מבוקש כבר-הסגרה "קיבלה תוקף סופי" (סעיף 18 לחוק ההסגרה). אכן, כפי שקבע בית משפט זה בהקשר קרוב, "הליך ההסגרה בהתאם לחוק [ההסגרה] הינו מעשה רבדים" (בג"ץ 9420/09 פלוני נ' שר המשפטים, פסקה 17 (10.3.2010) (להלן: עניין פלוני)). ודוק: לא זו בלבד שמדובר בשלבים שונים ומובחנים של הליך ההסגרה, אלא שגם האפשרות להתקדם, בזמן ובמהות, אל עבר שלב ביצוע ההסגרה, מותנית בכך ששלב ההכרזה כבר-הסגרה – הקודם לוֹ – בא על סיומו, הסופי. מוקד העתירה שלפנינו הוא אפוא, בשיקול הדעת הנתון לשר המשפטים בגדרי סמכותו ל"ביצוע הסגרה" לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה; זו לשונו: 18. שר המשפטים רשאי לצוות על ביצוע הסגרתו של מבוקש שהכרזתו כבר-הסגרה קיבלה תוקף סופי, ומשציווה כך מותר יהיה למסור את המבוקש למדינה המבקשת ולהעבירו מחוץ לגבולות ישראל. אמנם כן, בצד הסמכות לחתימה על צו לביצוע הסגרה, התיבה "רשאי" שבנוסח הסעיף המסמיך האמור, מוסרת בידי שר המשפטים גם את הסמכות להחליט שלא לצוות על ביצוע הסגרתו של מבוקש אשר הוכרז כבר-הסגרה; ברם, כפי ששב וקבע בית משפט זה, "הגם שיש בכוחו של שר המשפטים להחליט על הימנעות מהסגרה, יוגבל השימוש בכוחו זה למקרים חריגים ומנימוקים מיוחדים וכבדי משקל" (בג"ץ 539/23 כהן נ' שר המשפטים, פסקה 12 (14.6.2023) (להלן: עניין כהן), והאסמכתאות שם). בגדרי אותם מקרים חריגים אשר יכול שיצדיקו "מנימוקים מיוחדים וכבדי משקל", להימנע מלצוות על ביצוע הסגרה במסגרת שיקול הדעת המוקנה לשר המשפטים על פי סעיף 18 לחוק ההסגרה, הכירה הפסיקה בשני סוגי שיקולים עיקריים: האחד – "שיקולים מדיניים בתחום יחסי החוץ"; השני – "שיקולים פרסונאליים-הומניטאריים" (ראו: בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 46-45 (1987); עניין פלוני, פסקאות 19-18; בג"ץ 1898/22 קאזרו נ' שר המשפטים, פסקה 14 (31.7.2022); עניין כהן, פסקה 12). אשר לסוג השיקולים הראשון, כבר הובהר בפסיקת בית משפט זה, כי "עניינו בשיקולים מדיניים אשר בית המשפט אינו נוטה להידרש אליהם, בראותו אותם כמצויים מחוץ לזירת ההכרעה השיפוטית" (עניין פלוני, פסקה 19). כמו כן, ענייננו אינו בא בגדר סוג השיקולים השני; אף לא בקירוב. למעשה, עיון בכתב העתירה, מגלה כי העותר כלל אינו טוען כי עצם קיומו של ההליך הפלילי בישראל, אשר עודנו מתנהל, בא בגדר "שיקולים פרסונאליים-הומניטאריים" לעניין זה. לכך יש להוסיף, כי לא עלה בידי העותר להצביע על היווצרותן של נסיבות חדשות, אשר לא נשקלו עת הוכרז כבר-הסגרה לארצות הברית (ראו: בג"ץ 3459/16 גרוזובסקי נ' שרת המשפטים, פסקה 13 (31.7.2016) (להלן: עניין גרוזובסקי); בג"ץ 2942/22 וניש נ' שר המשפטים, פסקאות 13-12 (22.5.2022)). ודוק: נסיבות קיומו של ההליך הפלילי בישראל המתנהל נגד העותר – אינן מחודשות; אדרבה, טענותיו של העותר כי יש להשהות את הדיון בהכרזה עליו כבר-הסגרה עד למיצוי ההליך הפלילי בישראל – הועלו על-ידו, נדונו במסגרת ההליכים שהתקיימו בנוגע להכרזתו כבר-הסגרה, ונדחו (בפרט, ראו פסק הדין בערעור על ההכרזה כבר-הסגרה, פסקאות 103-92 לפסק הדין של השופט י' אלרון ופסקה 5 לפסק הדין של השופט ע' גרוסקופף). יתרה מכך, בפסק הדין בערעור על ההכרזה כבר-הסגרה, ראה בית משפט זה להידרש אף להיבטי "המוסר וההגינות" ולשיקולי צדק, בשים לב להליך הפלילי בישראל, התלוי ועומד בעניינו של העותר; כך נקבע שם: "ניכר כי המקרה שלפנינו אינו נמנה על המקרים הנדירים והחריגים המצדיקים את הפעלת סייג 'תקנת הציבור'. פגיעה בעקרונות-יסוד של החברה – אין בנמצא; וגם חשש מפני התעמרות, התעללות או חוסר צדק במעשה ההסגרה – לא נחזים לעין. אמנם, ההליך הפלילי המקומי נגד המערער עודנו בעיצומו, אולם בכך לא די על מנת להצדיק את תחולת הסייג החריג של 'תקנת הציבור'" (שם, פסקה 106; ההדגשה הוּספה – נ' ס'). אם כן, נסיבות חדשות – אַיִן; הרחק מכך. השתלשלות ההליכים המתוארת בעניינו של העותר, מגלה כי אך לאחרונה נדרש בית משפט זה לאותן טענות ממש, ומצא לנכון לדחותן. להווי ידוע, כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שניתנו על-ידי ערכאות שיפוטיות אחרות, לא כל שכן שאינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו-שלו בשבתו כבית משפט לערעורים; כדברי בית משפט זה בנסיבות קרובות לענייננו: "משנדחו טענותיו של העותר הן בבית המשפט המחוזי הן בערכאת הערעור, אין מקום לשוב ולהעלותן גם בגדרו של הליך זה. אמנם בעתירה שלפנינו מנסה העותר לעטות על טענות אלה כסות מינהלית – ואולם ניסיון זה לא יצלח. מדובר במיחזוּר של טיעונים, שכפי הנראה נועד על מנת לדחות את הקץ בכל הנוגע להסגרתו" (בג"ץ 6748/18 מלצ'יקוב נ' שרת המשפטים, פסקה 6 (10.10.2018)). עוד אציין, כי אף לא מצאתי שהונחה בעתירה תשתית עובדתית אשר יש בכוחה לבסס כדבעי, או בכלל, את טענת העותר לפגם שנפל בהליך קבלת ההחלטה המינהלית ובאופן הפעלת שיקול הדעת של שר המשפטים. בתוך כך, לא ראיתי לנכון לקבל את טענות העותר כי שר המשפטים "בחר להימנע כליל" מהפעלת שיקול דעת עצמאי עובר לחתימתו על צו ההסגרה, "חלף שקילת העניין לגופו על מגוון השיקולים ששטח בפניו [ב"כ העותר]". טענות אלו, נטענו בעלמא, ואך בהתבסס כביכול על אִזכּור "גורמי המקצוע במחלקה הבינלאומית בפרקליטות" במסגרת המענה שהתקבל מאת לשכת שר המשפטים ביום 25.8.2025, ועל הסתייעותו של שר המשפטים בהם לשם בחינת הפניות מטעם העותר, בהיותם "הגוף המקצועי האמון על הנושא". בזאת, לגבי דידי – אין כל פגם; לבטח לא "פגם חמור", כדברי העותר, אשר מצדיק את התערבותנו-אנו. מכל מקום, אף במענה האמור מאת לשכת שר המשפטים, הוברר כי "התייחסותם [של גורמי המקצוע] מקובלת על השר". כמו כן, אי-היעתרותו של שר המשפטים לפניית ב"כ העותר לקיים פגישה עִמו לאחר שנחתם צו ההסגרה, ולהשמיע טענותיו בעל-פה "על מנת להבהיר בפניו כדבעי את חוסר התקינות במהלכים להסגרת העותר אגב שמיעת משפטו" – אף היא אינה מקימה עילה להתערבות בשיקול הדעת המסור לשר המשפטים, ואין בה כדי להעיד על "התעלמותו מנסיבות העניין" (ראו והשוו: עניין גרוזובסקי, פסקה 14). נקודת המוצא היא אפוא, כי משעה שהעותר הוכרז כבר-הסגרה לארצות הברית, והכרזתו הפכה סופית וחלוטה – יש לצוות על הסגרתו. זאת, בהיות צו ההסגרה "צו יישומי, המהווה המשך של ההחלטות השיפוטיות שהתקבלו בעניינו של העותר" במסגרת ההליכים שהתנהלו בנוגע להכרזתו כבר-הסגרה, ובהתאם ל"מחויבותה של מדינת ישראל כלפי ארצות הברית מכוח אמנת ההסגרה השרירה בין המדינות" (עניין כהן, פסקאות 16 ו-13, בהתאמה); משלא נתקיימו בענייננו שיקולים מיוחדים אשר הוכרו בפסיקה כעשויים להוות הצדקה להימנע מביצוע הסגרתו של מבוקש שהוכרז כבר-הסגרה; ובהעדר נסיבות חדשות שנוצרו בשלב זה של ביצוע ההסגרה. על כן, סבורני, כי די בכל האמור עד כאן כדי להוליך לדחיית העתירה דנן, בהעדר עילה להתערבותנו בשיקול הדעת הנתון לשר המשפטים במסגרת סמכותו לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה; וכך אציע לחברַי כי נעשה. טענת העותר בהתבסס על סעיף 11א לחוק ההסגרה למותר לציין, כי לא ראיתי להידרש לשאלת פרשנותהּ של הוראת סעיף 11א לחוק ההסגרה – ממנה מבקש העותר להיבנות בעתירתו, ושאליה נדרשו גם המשיבים בתגובתם המקדמית – בנסיבות שבהן ההליך הפלילי המקומי טרם הגיע לקִיצוֹ. ממילא, לא מצאתי כי ההכרעה בעתירה מצריכה דיון בזיקה הפרשנית או במִדרג הנורמטיבי שבין הוראות חוק ההסגרה לבין נוסח אמנת ההסגרה בין ארצות הברית לישראל. שכן, כאמור בפתח הדברים, עסקינן בבחינת שיקול הדעת של שר המשפטים במסגרת סמכותו לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה לחתום על צו הסגרה בעניינו של מבוקש אשר הוכרז כבר-הסגרה – סמכות אשר מיקומהּ הגיאומטרי בהליך ההסגרה, הוא בשלב ביצוע ההסגרה; ולא בעצם האפשרות כי יהא הוא בר-הסגרה. העותר בתשובתו לתגובה המקדמית, אכן מבהיר כי "ההכרזה לחוד, וההחלטה לגבי עיתוי הביצוע לחוד [...]. פשיטא, כי שאלת ההכרזה טמונה באותם עקרונות משפטיים ושיקולים הנבחנים לגוף עתירת ההסגרה – ואילו שאלת ביצוע ההסגרה עצמה, ועיתויה – נוגעת לסמכויות שר המשפטים והיועצת המשפטי[ת] לממשלה" (ההדגשה במקור). אולם, בה בעת, טוען הוא, כי "הדיון בשיקול דעתו של השר אינו רלוונטי מקום בו טרם הגיעה השעה להפעיל את הסמכות לביצוע ההסגרה (קרי, כל עוד ההליך המשפטי האחר שפתחה המדינה עודנו מתנהל)"; ומציין כי – "[ה]שאלה המרכזית המונחת בבסיס העתירה, היא האם ניתן להסגיר את העותר תוך כדי פרשת הגנתו במשפט המתנהל בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב". בכך, הלכה למעשה מבקש העותר, כי השלבים השונים והמובחנים של הליך ההסגרה – יִנקו האחד מהוראת החוק הרלבנטית למשנהו, בבחינת "יֵעָשּׂו כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת" (בהשאלה מן הפיוט "ובכן תן פחדך" מתפילת ראש השנה ויום הכיפורים); וכי נחיל על שלב ביצוע ההסגרה, המעוגן בסעיף 18 לחוק ההסגרה, את העולה לשיטת העותר מהוראת סעיף 11א לחוק ההסגרה. דא עקא, שסעיף 11א לחוק ההסגרה, אשר בא מיד בעקבות סעיף 11 לחוק ההסגרה ("דחיית דיון בעתירה") – גם הוא, כקודמו, אינו נוגע לשיקול הדעת המסור לשר המשפטים במסגרת סמכותו לחתום על צו הסגרה; כי אם, עניינו ב"הסגרה זמנית מישראל", ומאפשר להכריז על מבוקש כבר-הסגרה ולהסגירו באופן זמני למדינה המבקשת, ככל שהמבוקש "הורשע בדינו בישראל על עבירה אחרת", תוך עיכוב או הפסקת ביצוע עונשו בישראל. אם בכך לא סגי, הרי שבמסגרת פסק הדין בערעור על ההכרזה כבר-הסגרה, אשר ניתן זה לא מכבר – הובהר כך על-ידי בית משפט זה: "גם בניסיונו של [העותר] להיאחז בסעיף 11א לחוק ההסגרה, אין ממש. שכן, סעיף זה נועד לאפשר עיכוב ביצוע העונש או הפסקתו כדי להסגיר באופן זמני את המבוקש למדינה המבקשת, תוך הבטחה מצדה כי המוסגר יחזור. היינו, להליך זה אין השפעה על סדר ניהול הליכי [ה]הסגרה עצמם; הם צריכים להתנהל עד הסוף, קרי עד לרגע המסירה, והחוק מאפשר להתנות את ביצוע ההסגרה בהבטחה מטעם המדינה המבקשת להחזיר את המבוקש לישראל [...]. לבסוף, וכפי שהבהירה באת-כוח המשיבה בדיון שלפנינו, חוק ההסגרה מקנה בסעיף 18 סמכות לשר המשפטים לעכב את ביצוע ההסגרה בפועל. [...] לאחר שהכרזתו של [העותר] על היותו בר-הסגרה תהא סופית וחלוטה, [העותר] יוכל להגיש בקשה מתאימה לשר המשפטים, אשר משיקוליו-הוא, ובין היתר תוך התחשבות בשיקולי יחסי החוץ של מדינת ישראל, יחליט אם וכיצד לדחות את ביצוע ההסגרה" (שם, פסקאות 103-102; ההדגשות הוּספו – נ' ס'). הנה כי כן, הכרזה על מבוקש כבר-הסגרה, כמו גם אפשרות להסגרה זמנית תוך עיכוב ריצוי עונשו בישראל – לחוד; סמכותו של שר המשפטים לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה – אם לחתום על צו הסגרה, אם להימנע מלצוות על ביצועהּ – לחוד. לבסוף אציין, כי עתירה זו אינה האכסניה המתאימה לבירור טענות העותר לגבי כוונת המדינה להגיש בקשה להתליית ההליך הפלילי בישראל; ואיני מביע עמדה באשר לכך. הסמכות להתליית הליכים, מעוגנת בסעיף 94א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ושאלת האפשרות להפעלתה – עליה להתברר במסגרת ההליך הפלילי לפני בית המשפט הדן בהליך; לא לפני בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. למעשה, כעולה מ"הודעת העדכון" שראה העותר להגיש, כך אכן נעשה. סיכומם של דברים: העתירה שלפנינו אינה מגלה עילה להתערבותנו בשיקול הדעת המסור לשר המשפטים במסגרת סמכותו ל"ביצוע הסגרה" לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה. המסקנה הנובעת מכך – ברורה; דין העתירה, להידחות. אשר על כן, אציע לחברַי כי נדחה אפוא את העתירה, ועִמה – גם את הבקשות למתן צו ארעי ולמתן צו ביניים. עוד אציע, כי בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות. נעם סולברג משנה לנשיא השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא נֹעם סולברג. ניתן היום, ז' תשרי תשפ"ו (29 ספטמבר 2025). נעם סולברג משנה לנשיא יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת