ע"פ 7035-06
טרם נותח
פלוני נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 7035/06
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7035/06
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט י' אלון
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. מדינת ישראל
2. אולג ביילין
3. אלכסנדר רומנוב
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 4156/05 שניתן ביום 31.5.06 על ידי כבוד השופט י' דר
תאריך הישיבה:
כ' בחשון התשס"ח
(01.11.07)
בשם המערער:
עו"ד ב' שרמן
בשם המשיבה 1:
עו"ד ע' אופק
פסק-דין
השופט י' אלון:
1. המערער (יליד מאי 1988) הורשע בבית המשפט המחוזי על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, בשתי עבירות של חבלה בנסיבות מחמירות ובעבירת קשר לביצוע פשע. דינו נגזר לעשר שנות מאסר, מתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. כמו כן, חוייב המערער לפצות את כל אחד משני קרבנותיו בסכום של 20,000 ש"ח.
בפנינו ערעורו על גזר הדין.
2. מלכתחילה הועמד המערער לדין יחדיו עם שותפו לעבירות, סרגי פוטומקה (השותף). בכתב האישום המקורי נטען כי בשעות הערב של 4.7.05 הגיעו לאזני המערער ושותפו שמועות, לפיהן שלושה מחוסרי בית ששהו במגרש מול ביתו של המערער מפריעים לדיירים. המערער ושותפו קשרו קשר לפגוע בהם ולגרום להם חבלות חמורות. לשם כך ניגשו שניהם לדירת המערער, החליפו נעליהם לנעליים צבאיות שפגיעתן קשה, המערער הצטייד בחרב ושותפו במוט ברזל.
כך יצאו השניים מדירת המערער וניגשו למגרש בו היו שלושת מחוסרי הבית. הם תקפו אותם באכזריות במכות ובאגרופים בכל חלקי גופם, ועזבו את המגרש כשהם מותירים את השלושה מדממים ופצועים, כשאחד מהם (ליאוניד) מחוסר הכרה. זמן קצר לאחר מכן נפטר ליאוניד מנזק חמור לכבדו ואובדן דם רב שנגרמו כתוצאה מהמהלומות שהנחיתו בו המערער ושותפו. שני המותקפים האחרים, אולג ואלכס (המשיבים 2 ו-3), פונו לבית החולים כשהם סובלים מפגיעות קשות וחמורות בכל חלקי גופם, ונזקקו לאשפוז ממושך ולניתוחים.
בכתב האישום המקורי יוחסה לשני הנאשמים (המערער והשותף) עבירת הריגתו של ליאוניד, עבירות החבלה בכוונה מחמירה שביצעו באולג ובאלכס ועבירת הקשר לביצוע פשע. שניהם כפרו בכל המיוחס להם.
פרשת התביעה נשמעה במלואה. במהלך פרשת ההגנה הודיע בא כוח המדינה, כי נתעורר ספק בדבר אחריותו של המערער למכה שגרמה למוות המנוח ליאוניד. הספק נתעורר במהלך עדותה של עדת ההגנה, לפיה לאחר שעזבו המערער ושותפו את זירת הפוגרום שערכו בקורבנותיהם, שב למקום השותף בלבד והמשיך להכות במנוח. לאור זאת הודיעה התביעה, כי היא חוזרת בה מהאשמת המערער בהריגת המנוח ומשאירה בעניינו את שלושת האישומים של חבלה בכוונה מחמירה ביחס לשלושת הקורבנות.
בעקבות כך נערך הסדר טיעון, במסגרתו הופרד משפטו של המערער ממשפטו של שותפו, וכתב האישום בעניין המערער תוקן.
בכתב האישום המתוקן נטען – בין היתר – כדלהלן:
"5. כאשר הגיעו הנאשם ופוטומקה (השותף) למגרש, החלו לתקוף את המנוח (ליאוניד) והמתלוננים (אולג ואלכס) במכות, בבעיטות ובאגרופים בכל חלקי גופם. הנאשם ופוטומקה (השותף) עזבו את המגרש, אולם חזרו למקום ותקפו שנית את המנוח והמתלוננים במכות, בבעיטות ובאגרופים בכל חלקי גופם.
6. בהמשך לאמור לעיל, חזר פוטומקה למגרש והיכה את המנוח מספר פעמים בגופו.
7. כתוצאה ממעשיהם של הנאשם ופוטומקה, נגרמו למנוח שברים בעצמות האף, שברים רבים בצלעות מימין ומשמאל, דימומים תת עוריים, פצעי קרע, שפשוף ושריטה בפנים ובגפיים.
8. כתוצאה ממעשיו של פוטומקה נגרם למנוח פצע קרע בכבד, אשר גרם לנזק חמור בכבד ולמותו של המנוח.
9. ...
10. ...
11. כתוצאה ממעשיהם של הנאשם ופוטומקה נחבל אלכס בפניו, בראשו, בחזהו, בבטנו ובאגן משמאל, הוא אושפז בבית החולים רמב"ם ונזקק לטיפול רפואי.
12. כתוצאה ממעשיהם של הנאשם ופוטומקה, נגרמו לאולג שברים מרובים בפנים, לרבות באף ובארובות העיניים, המטומות גדולות בעיניים ונפיחות בפנים, והוא אושפז בבית החולים רמב"ם ואושפז.
13. במעשיהם המתוארים לעיל גרם פוטומקה למותו של המנוח ואילו הנאשם גרם למנוח חבלות חמורות מתוך כוונה להטיל בו נכות או מום.
כמו כן חבל הנאשם באלכס ובאולג חבלות חמורות, כשהוא בצוותא חדא עם פוטומקה ... כל זאת לאחר שהנאשם ופוטומקה קשרו קשר לחבול בהם חבלות חמורות".
העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום המתוקן היו כאמור חבלה בכוונה מחמירה (בהתייחס למנוח), חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (שתי עבירות בהתייחס לאלכס ולאולג) וקשירת קשר לביצוע פשע.
המערער הודה בכל המיוחס לו בכתב האישום המתוקן, הורשע על פי הודאתו ועונשו נגזר, כאמור לעיל, לשמונה שנות מאסר בפועל ולפיצוי כל אחד משני המתלוננים (אולג ואלכס) ב-20,000 ש"ח.
2. בגזר הדין פירט בית המשפט קמא את עוצמתן הבלתי נתפסת של האכזריות והאלימות בהן ביצעו המערער ושותפו את מעשיהם בשלושת האומללים חסרי הבית, והוסיף וציין כי:
"ביטויים כמו 'התנהגות חייתית' אמורים לשקף אכזריות האדם תוך השוואה לאכזריות של חיות פרא.
המקרה שלנו חורג מכך, הוא משקף התעללות לשם התעללות והתאכזרות לשמה".
פירוט המעשים שביצעו המערער ושותפו ומראות הזוועה הנשקפים מתמונות קרבנותיהם לאחר שביצעו בהם המערער ושותפו את פשעיהם, משקפים אל נכון את המצוטט לעיל מתוך גזר הדין. למערער, על אף גילו הצעיר, עבר קשה ומכביד בעבירות אלימות קשות, לרבות תקיפת שוטר עד לאובדן הכרתו. שילוב זה שבין חומרתם הקשה עד למאוד של המעשים, תוצאותיהם הנוראיות בגופם של הקורבנות ועברו הקשה של המערער בפלילים, הצדיקו כשלעצמם את רף הענישה החמור בו אחז בית המשפט קמא כלפי המערער.
אכן, המדובר באדם צעיר שבעת ביצוע המעשים היה בן שבע עשרה ושלושה חודשים. אולם האלימות הנוראית שאחז בה מטה את הכף לחומרה. ניתן היה לכאורה להסתפק בכך ולדחות ערעורו.
אולם בהודעת הערעור ובטיעוניו על פה העלה הסנגור טענות ביחס להליך המקביל שהתנהל בעניין שותפו של המערער הדורשות בחינה נוספת שלנו כערכאת הערעור.
3. לאחר הפרדת הדיון בין המערער לשותפו, הגשת כתב האישום המתוקן בעניין המערער והרשעתו בו – נגזר דינו, כמפורט לעיל, ביום 31.5.06. במקביל נמשכו הליכי משפטו של השותף בגדרו של כתב האישום המקורי, אשר בו יוחסה לו עבירת ההריגה של ליאוניד. ביום 5.7.06 ניתנה הכרעת הדין בעניין השותף, והוא הורשע בכל המיוחס לו, דהיינו הריגתו של ליאוניד וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות באולג ואלכס.
בהכרעת הדין נקבע, בין היתר, כדלהלן:
"קודם שאתייחס לעובדות, צריך לפתוח שעל פי הראיות ששמעתי אין ספק שהמוות (של ליאוניד) נגרם כתוצאה מאלימות קשה שהפעילו הנאשמים נגד המנוח ונגד אולג ואלכס. עם זאת, לא ניתן לקבוע חד משמעית מי מהנאשמים גרם למותו של המנוח ...
התוצאה היא, שעל פי מסקנותיו של ד"ר זייצב שלא נסתרו, לא ניתן לקבוע מי מהנאשמים נתן את המכה הקטלנית. מה עוד, ששאלה זו הופכת להיות משנית לאור מסכת האלימות שהופנתה על ידי שני הנאשמים כלפי שלושת הנפגעים".
ובפרק הסיכום:
"לטעמי, אלמלא הסדר הטיעון שנעשה בין הקטין (המערער – י"א) לבין בא כוח המאשימה, הייתי מרשיע את שני הנאשמים בעבירת ההריגה שיוחסה להם (בכתב האישום המקורי – י"א) ... בין אם נגרם המוות מבעיטה, מאגרוף או ממכה אחרת, של הקטין או פוטומקה, האחריות היא משותפת מכוח סעיף 29 לחוק העונשין, שעניינו מבצעים בצוותא".
בטרם ניתן גזר דינו של פוטומקה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון לעניין עונשו ולפיו עתרו במשותף כי יוטל עליו עונש של תשע שנות מאסר בפועל.
בית המשפט קמא כיבד את הסדר הטיעון, בציינו:
"הסדר הטיעון שהוגש בין הצדדים קולע לדעתי לעונש הראוי לנאשם (פוטומקה) שעל פי תפיסתי צריך להיות חמור במעט בלבד מעונשו של השותף (המערער – י"א)".
דינו של פוטומקה נגזר ל-11 שנות מאסר, תשע מתוכן בפועל ושנתיים על תנאי, וגם הוא חוייב לפצות כל אחד מהמתלוננים, אלכס ואולג, ב-20,000 ש"ח.
4. סניגורו של המערער טוען, כי מהמובאות האמורות לעיל מהכרעת הדין ומגזר הדין בעניינו של השותף, מתבקשת המסקנה שעל אף שכתב האישום בעניין המערער תוקן ולא יוחסה לו עבירת ההריגה של ליאוניד, התייחס אליו בית המשפט קמא כאל שותף למעשה עבירת ההריגה.
הדברים נלמדים מדברי בית המשפט קמא בהכרעת הדין של השותף, ובאים לידי ביטוי בגזר דינו. לטענתו, שגה בכך בית המשפט קמא.
המערער הורשע במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, שעיקריו צוטטו לעיל. על פי האמור שם, לא זו בלבד שלא יוחסה לו עבירת ההריגה, אלא שעל פי עובדות כתב האישום המתוקן שיוחסו לו הוא לא נשא כלל באחריות להריגתו של ליאוניד, הריגה שארעה כתוצאה ממעשיו של השותף שנעשו על ידו לאחר שהמערער עזב את זירת הפוגרום.
בהינתן כל זאת – כך הטענה – אמור היה פער הענישה שבין המערער לבין שותפו להיות גדול משמעותית מפער הענישה של שנת מאסר אחת.
5. כפי שפירטנו לעיל, עונש המאסר של שמונה שנים שהוטל על המערער משקף כראוי את רמת הענישה שראויה היתה בשל המעשים המחרידים שהורשע המערער בביצועם. אולם, פער הענישה של שנת מאסר אחת בין עונשו של המערער (שמונה שנים) ועונשו של השותף (תשע שנים) נמצא במידת מה סוטה מן האיזון שהתבקש מתוך כך שהשותף הורשע גם בעבירת ההריגה שלא יוחסה כלל למערער בכתב האישום המתוקן.
וגם זאת. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין לפקוד על נאשם עבירה שלא הואשם ולא הורשע בה. יתכן והתביעה טעתה בשיקוליה שעה שחזרה בה מאישום ההריגה שיוחס למערער. יתכן וחומר הראיות היה בו כדי להרשיעו כמבצע בצוותא של עבירת ההריגה. ברם, שעה שהתביעה חזרה בה מהאשמת המערער בעבירה זו והוא לא הורשע בה, דינו לכל עניין ודבר כמי שלא הורשע בעבירה זו.
משמקישים אנו זה לזה את פסקי הדין בעניין המערער והשותף, נמצא לנו כי לא ניתן בהם האיזון המתבקש לשיקולי רמות הענישה האמורות. מתוך כך – ועל אף חומרתם המופלגת של מעשי המערער – החלטנו לקבל הערעור ולהעמיד את עונש המאסר בפועל שישא בו המערער לתקופה של שבע שנים, שתחילתם ביום מעצרו.
6. הסניגור טען בפנינו גם לעניין חיוב המערער בפיצוי שני המתלוננים. לטענתו, המדינה בטיעוניה לעונש לא עתרה להטלת מרכיב זה של ענישה, ומתוך כך לא התייחסה ההגנה לעניין זה בטיעוניה לעונש.
אכן, מן הראוי הוא כי בבוא בית המשפט לכלול מרכיב הפיצוי לקורבן בגזר הדין – מבלי שהדבר התבקש על ידי התביעה – יפנה הוא את תשומת לב ההגנה לאפשרות שכזו ויאפשר לה להביא דברה. שמענו את טענות הסניגור לעניין החיוב בפיצוי והסכומים שנפסקו, ולמולם שמענו את טענות בא כוח המדינה לעניין זה ואת עמדת המתלוננים, לזכותם נפסק הפיצוי, כפי שנמסרה על ידם בכתב.
לאחר שעיינו ובחנו את כל אלה, לא מצאנו מקום לשנות ממרכיב זה של גזר הדין. שני המתלוננים סבלו סבל נורא כתוצאה ממעשיו הקשים והאכזריים של המערער ואושפזו לתקופה ממושכת. נזקם הגופני, ומן הסתם גם הנפשי, קשה עד למאוד.
סכום הפיצוי בו חויב המערער לפצותם הינו נמוך ביחס לכאבם, לסבלם ולנזקם של קרבנותיו.
אנו דוחים איפוא הערעור בנושא זה של החיוב בפיצוי המתלוננים.
7. סוף דבר – הערעור מתקבל במובן זה שעונש המאסר בפועל שישא המערער יהיה בן 7 שנים, החל מיום מעצרו.
כל יתר מרכיבי גזר הדין יישארו בעינם.
ש ו פ ט
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון.
ניתן היום, כ"ו בחשון התשס"ח (7.11.2007).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06070350_A06.doc עכב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il