זאב שטיינר נ. קרן אוגינץ', עו"ד - נאמנת לנכסי החייב ישראל לב

17 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7034/20 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ד' מינץ המערערים: 1. זאב שטיינר 2. יעל שטיינר נ ג ד המשיבים: 1. קרן אוגינץ', עו"ד - נאמנת לנכסי החייב ישראל לבנה 2. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט י' פ' אקסלרד) בפש"ר 26516-03-13 מיום 29.9.2020 תאריך הישיבה: ו' בכסלו התשפ"ב (10.11.2021) בשם המערערים: עו"ד אמיר קמינצקי בשם משיבה 1: בעצמה בשם משיב 2: עו"ד חיים זקס פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט י' פ' אקסלרד) בפש"ר 26516-03-13 מיום 29.9.2020, בגדרו התקבלה בקשת משיבה 1, הנאמנת לנכסי החייב ישראל לבנה (להלן: הנאמנת ו-החייב, בהתאמה) לביטול הענקה של המחאות זכות ומשכון לטובת המערערים. הרקע לערעור ברקע להליך, צו כינוס שניתן לחייב לבקשתו ביום 13.3.2013. בבקשה לצו הכינוס הצהיר החייב על חובות בסך של כ-2.5 מיליון ש"ח. חובות אלה נבעו לדבריו מקריסת עסקים בהם היה מעורב. על פי הצהרתו, בשנת 2004 הוא הקים עסק לבנו, אשר קרס בשנת 2006; בשנת 2007 הוא היה מפיץ בלעדי של סיגריות בחסות חברה בשם מ.ח. אליישר בע"מ אך הוא איבד את לקוחותיו ונגרמו לו הפסדים כלכליים קשים; בשנת 2009 הוא הקים עסק בשם "בית הטבק והאלכוהול" אך העסק לא שרד בשל קשיי התקופה, וביניהם המצב הכלכלי בעולם והמצב הביטחוני באותה תקופה, והוא נאלץ לסגור אותו ביום 1.11.2012. ביום 26.2.2014 הוכרז החייב פושט רגל. בתקופת עסקיו של החייב, בינו לבין המערערים, בעל ואישה, התנהלה מערכת יחסים חברית ועסקית, כאשר מערער 1 (להלן: המערער) גם שימש כרואה חשבון של החייב. במהלך השנים שקדמו למתן צו הכינוס, גם ניתנו לחברה שבבעלות החייב, חברת י.מ. סיגריות ומוצרי טבק (1992) בע"מ (להלן: החברה), שירותים מקצועיים על ידי המערער, בגינם נוצר לחייב חוב כלפי המערער. כמו כן, נתנה המערערת (להלן: המערערת) הלוואה לחייב ולרעייתו לצורך הקמת עסק על ידי החייב. כך, בין החייב ואשתו לבין המערערת נחתם הסכם ביום 7.9.2009 למתן הלוואה בסך של 300,000 ש"ח ו"קו אשראי בנקאי" בסך של 150,000 ש"ח (להלן: הסכם ההלוואה). הלוואה זו ניתנה על מנת לאפשר לחייב "לפתוח עסק בתחום המסחר של משקאות חריפים וטבק". במסגרת הסכם ההלוואה נקבע המועד לפירעון האשראי עד ליום 31.8.2010, ולהחזר ההלוואה עד ליום 1.9.2013. בנוסף, במסגרת הסכם ההלוואה התחייב החייב לשלם למערערת משכורת חודשית בסך של 11,000 ש"ח עד למועד פירעון ההלוואה (ולאחר מכן משכורת מופחתת) וכן שליש מהתמורה בגין מכירת העסק שביקש החייב להקים בסיוע כספי ההלוואה. אלא שלחברה נוצר חוב נוסף כתוצאה משירותי ראיית חשבון והנהלת חשבונות שניתנו לה על ידי שותפות רואי חשבון שהמערער היה אחד השותפים בה. חוב זה בא לידי ביטוי ב-9 חשבוניות בסך כולל של 281,496 ש"ח, אשר הוצאו בין התאריכים 14.10.2007 ועד 20.11.2011 (להלן: החשבוניות), והוסכם בין הצדדים כי למרות שהחוב נוצר לטובת השותפות, הוא עומד לזכות המערער לבדו. במשך השנים, להבטחת חובות החברה והחייב ניתנו על ידם מספר בטוחות. בטוחות אלה התייחסו לזכויותיהם של החייב והחברה לקבלת כספים כתוצאה מהליך בוררות שהתנהל בינם לבין חברת דובק בע"מ (להלן: הליך הבוררות ו-חברת דובק, בהתאמה). בתמצית, המערערים טענו כי הבטוחות ניתנו על מנת להבטיח את התשלום עבור החיובים הכספיים השונים שהחייב והחברה חבים להם, אם כי השאלה בנוגע לטיב הקשר שבין אותן בטוחות לבין החובות האמורים לעיל נותרה במחלוקת בין הצדדים ועל כך עוד יורחב בהמשך. מכל מקום, המדובר בבטוחות מסוגים שונים: (א) ביום 22.7.2009 נרשמה ברשם המשכונות המחאת זכות לטובת המערער ולחובת החייב, למשך 10 שנים (המחאת הזכות עצמה לא הוצגה בבית המשפט), כאשר רק ביום 30.9.2014 נוסף למסמכי הרישום גם שמה של המערערת כנושה. הנכס הממושכן תואר באופן הבא: "כל יתרת הכספים לאחר תשלום שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, המצויים בידי עו"ד משה בלטר [בא-כוח החברה והחייב בהליך הבוררות], המחאת זכות הינה החזר חוב עבור שירותים שניתנו." (להלן: המשכון משנת 2009). כמו כן, באותו יום, 22.7.2009 נרשם ברשם החברות משכון לטובת המערער ולחובת החברה והחייב (המחאת הזכות עצמה גם כן לא הוצגה). הנכס המשועבד תואר כך: "כל יתרת הכספים, לאחר תשלום שכ"ט ועו"ד והוצאות משפט, המוחזקים על ידי עו"ד משה בלטר, בגין תביעה נגד דובק בע"מ. הכספים מגיעים לנושה בגין שירותים מקצועיים." (ב) כמו כן הוצגה המחאת זכות מיום 6.3.2011 המופנית למערערים והחתומה על ידי החייב, לפיה המחה החייב "בהמחאה גמורה ומוחלטת... את כל יתרת הכספים שיתקבלו אצל עו"ד משה בלטר המגיעים לי ו/או יגיעו לי בגין תביעה נגד דובק בע"מ, וזאת לאחר תשלום שכ"ט עו"ד והוצאות משפט לעו"ד משה בלטר וכן לאחר תשלום כספים המגיעים לחברת מ.ח. אלישר הפצה בע"מ...". כן צוין כי: "המחאת זכות זו הינה עבור החזר חוב שלנו אליכם בגין כל חוב כלפיכם לרבות שירותים מקצועיים שינתנו לנו על ידך" (להלן: המחאת הזכות משנת 2011). אין חולק כי המחאת זכות זו לא נרשמה אצל רשם המשכונות. עניינן של הבטוחות התעורר לאחר שהסתיים הליך הבוררות, כאשר על פי פסק הבוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 26.3.2017 (ה"פ 3060-08-16), חברת דובק חויבה בתשלום פיצויים בסך של כ-2.3 מיליון ש"ח לטובת החברה והחייב. לאחר שהסתיים הליך הבוררות האמור, הגיש עו"ד משה בלטר בקשה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו לסעד בדרך של טען ביניים, במסגרתה התבקש בית המשפט לקבוע כיצד יש לחלק את הסכום האמור ששולם לידיו על ידי חברת דובק (ה"פ 43166-07-17). ביום 26.11.2017 הורה בית המשפט כי החייב והחברה זכאים כל אחד למחצית מסכומי הפיצויים. באשר למחצית כספי הפיצויים לה זכאי החייב, נקבע כי הסכום יועבר לידי הנאמנת אשר "תפעל על פי הוראות בית המשפט בתיק הפש"ר". באשר למחצית כספי הפיצויים להם הייתה זכאית החברה – נקבע כי סך של 281,496 ש"ח מתוכם יועברו לידי המערער בדין קדימה, ושאר הכספים יועברו לידי יתר נושי החברה הרגילים. לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט השלום, הנאמנת הגישה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בו מתנהל תיק פשיטת הרגל של החייב, בקשה לביטול הענקה אסורה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), ולחלופין לפי סעיף 98 לפקודה הדן בהעדפת נושים אסורה. טענת הנאמנת הייתה כי גם המשכון משנת 2009 וגם המחאת הזכות משנת 2011 הן הענקות שדינן בטלות. לפי הטענה, החייב המחה את זכויותיו בשנת 2009, כאשר על פי הצהרותיו, הסתבכויותיו הכלכליות החלו כבר בשנים 2007-2006. החייב ניצל את המצב לשם מתן עדיפות למערערים עמם היה בקשר חברי ועסקי, על פני כל שאר נושיו, כאשר חזקה שהמערער, שהייתה לו גישה ישירה לענייניו הכלכליים של החייב, ידע היטב על הקריסה הכלכלית שבה היה מצוי החייב. המשכון לא נעשה באופן רגיל על בסיס הפעילות השוטפת בין הצדדים והחייב גם לא קיבל דבר בתמורה לשדרוג מעמד חובות העבר של המערערים כנשייה מובטחת, כאשר הדבר נעשה רק על מנת לקדם את מעמד המערערים על פני יתר הנושים. יתר על כן, באשר להמחאת הזכות משנת 2011, לא הובהר הצורך בהמחאת זכות זו, שעה שהמערערים טענו לתוקפו של המשכון משנת 2009. מכל מקום, המחאת הזכות משנת 2011 אף לא נרשמה אצל רשם המשכונות. עוד טענה הנאמנת כי החייב פעל בחוסר תום לב בכך שהסתיר את דבר הליך הבוררות, אשר נוהל במקביל להליך פשיטת הרגל. כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) הצטרף לעמדת הנאמנת, על נימוקיה. מנגד, המערערים עמדו על כך שהבטוחות כולן נוצרו כמקשה אחת על מנת להבטיח את חובותיהם של החייב והחברה, מיד לאחר שהתקבלו על ידם סכומי כסף משמעותיים מאת המערערים. המערערים טענו כי הם צפו כי החייב יקבל סכומים משמעותיים כתוצאה מהליך הבוררות ולכן הסכימו להעניק לו כספים בתמורה לשעבוד זכות עתידית זו – היינו, הכספים האמורים לצמוח כתוצאה מאותו הליך. עוד טענו כי הנאמנת לא הוכיחה שהחייב היה במצב שלא אפשר לו לפרוע את חובותיו בעת שניתנו ההלוואות והשעבודים. לגבי ייחוס חובותיה של החברה כלפי המערערים לחייב, הפנו המערערים לערבות אישית עליה חתם החייב ביום 30.7.2008, בכתב ידו, על פיה הוא "ערב אישית לכל חובות עבר ועתיד" של החברה כלפי המערערים "בגין תשלומים מקצועיים שניתנו/ינתנו" (להלן: הערבות האישית). פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביום 29.9.2020 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבקשת הנאמנת. לאחר שעמד בית המשפט על מטרתו של סעיף 96 לפקודה ועל תנאיו, נבחנה תחולתו של סעיף 96(ב) הדן בביטול הענקה שנעשתה על ידי חייב שנתיים עד עשר שנים לפני שנעשה פושט רגל, על נסיבות המקרה. תחילה קבע בית המשפט כי אין כל מקום לטענת המערערת כי היא נושה מובטחת של החייב. זאת, שכן אין מחלוקת ששמה של המערערת הוסף למשכון משנת 2009 רק ביום 30.9.2014, למעלה משנה לאחר המועד בו הגיש החייב את בקשתו להכריז עליו פושט רגל ושבעה חודשים לאחר הכרזתו פושט רגל. על פי הוראת סעיף 96(א) לפקודה, הדן בביטול הענקה שנעשתה על ידי חייב במהלך השנתיים שלפני שנעשה פושט רגל, הענקה מסוג זה בטלה. שכן פשיטא כי אין חייב יכול להקנות לנושה שעבוד על אחד מנכסיו, לאחר שהוכרז פושט רגל. באשר למערער, שעה שהמשכון משנת 2009 נרשם ביום 22.7.2009 והחייב הוכרז פושט רגל ביום 26.2.2014, הרי שבכך התקיימו התנאים הקבועים ברישא סעיף 96(ב) לפקודה, הואיל ומדובר בהענקה שניתנה פחות מחמש שנים לפני שנעשה החייב פושט רגל. אלא שעדיין נותר לבדוק אם החייב היה כשיר פירעון במועד שנעשתה ההענקה מבלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה, לפי הוראת סעיף 96(ב) סיפא. בהקשר זה נקבע כי הטענה שהחייב היה כשיר פירעון נטענה בעלמא ללא כל ראיה, כאשר אף מטענות המערער עצמו ניתן ללמוד כי החייב היה חסר אפשרות לפרוע את חובותיו ללא השעבוד. כמו כן נקבע כי לא התקיים החריג הקבוע בסעיף 96(ג) לפקודה הפוטר הענקה שנעשתה בתום לב ובתמורה בת-ערך, מהוראת הסעיף. עוד נמצא כי עלה בידי הנאמנת לשכנע כי השעבוד ניתן שלא בתום לב, שעה שכאמור המערער ידע שהחייב מצוי בקשיים כספיים כאשר המערער עצמו טען, גם במסגרת סיכומיו, שהוא נתן לחייב הלוואות על מנת לאפשר לו לשלם את חובותיו ולהינצל מהליכי הכינוס. לכך יש להוסיף את הקִרבה העסקית והחברית שהייתה בין השניים. בנוסף לא נמצא כי ניתנה תמורה בת ערך על ידי המערער לחייב. המערער טען כי חובותיו כלפיו מתייחסים לחשבוניות, אולם אף לא חשבונית אחת מתייחסת לחוב של החייב למערער. כל החשבוניות, למעט חשבונית אחת המופנית לאשתו של החייב, מופנות לחברה. אמנם המערער ביקש להיבנות מהערבות האישית עליה חתם החייב, אך עיון בהודעת המשכון משנת 2009 מגלה כי הוא נרשם כדי להבטיח את חובות החייב, כאשר הדיווח לרשם המשכונות לא כלל התייחסות "לטובת חיובו של אחר". מכאן שלא ניתן להסתמך על הערבות האישית של החייב לעניין חובות החברה. גם נדחתה הטענה כי המשכון משנת 2009 נועד להבטיח סך של 300,000 ש"ח וקו אשראי בסך של 150,000 ש"ח שניתנו לחייב בעקבות הסכם ההלוואה. לא רק שהסכם ההלוואה נחתם בין החייב ואשתו לבין המערערת (ולא המערער), ולא רק שלא הוצגה ראיה לפיה החייב קיבל את הסכומים האמורים ולא החברה, אלא שהסכומים הועברו לאחר יצירת המשכון, כך שספק אם מטרת המשכון הייתה להבטיח אותם. המשכון ניתן כדי להבטיח החזר חוב עבור "שירותים שניתנו" ולא להבטחת הלוואה או ערבות חדשה. לאחר שנקבע כי המשכון משנת 2009 בטל לפי הוראת סעיף 96 לפקודה, קבע בית המשפט המחוזי כי בבחינת קל וחומר בטלה המחאת הזכות משנת 2011. זאת, שכן מדובר בהמחאת זכות אשר כלל לא נרשמה כך שלנושי החייב לא הייתה כל אפשרות לדעת על קיומה. בנוסף, שעה שהמערערים לא הוכיחו כי החייב היה כשר פירעון בשנת 2009, בוודאי שהדבר לא הוכח גם לגבי שנת 2011. כמו כן, משהמערערים ידעו על מצבו הכספי הרעוע של החייב כבר בשנת 2009 נוכח מערכת היחסים העסקית והחברית ביניהם, ודאי כי נכון הדבר גם לגבי שנת 2011. מכאן נקבע כי גם המחאת הזכות משנת 2011 בטלה כלפי הנאמנת. מכאן לערעור שלפנינו. טענות הצדדים במסגרת הערעור חזרו המערערים וטענו כי הבטוחות נוצרו על מנת להבטיח את חובותיהם של החברה והחייב, והן נוצרו מיד לאחר קבלת הכספים מידי המערערים. היינו, אין ספק כי אכן ניתנה לחייב תמורה בפועל. בין הצדדים נחתם הסכם הלוואה, לפיו הסכימו המערערים להעניק כספים לחייב בהתאם לצרכיו, נוכח השעבוד שהיה לזכותם על הכספים העתידיים שהיו צפויים להתקבל לאור הליך הבוררות. משכך גם הוגדלו הסכומים שהובטחו והמערערים לא ראו לנכון לנקוט בהליכים כלשהם לגבייתם, שכן ידעו שזכויותיהם מובטחות. אין חולק כי עד סוף שנת 2012 לא היה החייב פושט רגל, והנאמנת לא הוכיחה כי החייב היה במצב שלא אִפשר לו לפרוע את חובותיו בעת שניתנו ההלוואות והשעבודים. יתרה מכך, החייב קיבל מהמערערים כספים אשר אפשרו את פעילותו העסקית. המשכון משנת 2009 נרשם מיד לאחר הסכם ההלוואה וביצוע התשלומים על פיו, והוא נועד להבטחת תשלומים אלו. בית המשפט שגה בקבעו כי המשכון משנת 2009 לא נועד להבטיח את החזר החוב שנבע מהסכם ההלוואה, אך ורק בשל כך שהסכומים הועברו לאחר יצירת המשכון. אדרבה, לאור קיומו של המשכון, שאינו מוגבל בסכום, המערערים לא חששו להעניק כספים לחייב כאשר כספם מובטח במלואו במשכון רשום כדין. גם המחאת הזכות משנת 2011 תומכת במסקנה כי המערערים צריכים לגבור על כל נושה אחר של החייב, ובית המשפט נמנע מלהתייחס בהרחבה להמחאת זכות זו. לטענת המערערים, בית המשפט המחוזי גם שגה בקבעו כי המערערת אינה נושה מובטחת. לזכות המערערת עומדים משכונים ושעבודים רשומים לחובת החייב והחברה. הוספת שמה של המערערת למשכון משנת 2009, לאחר שניתן לחייב צו הכינוס, הינה פעולה חוקית שבוצעה על ידי רשם המשכונות, ואין פסול בהוספת נושה למשכון קיים. שגה גם בית המשפט המחוזי משקבע כי החייב לא קיבל דבר מה בתמורה לשדרוג מעמד חובותיהם של המערערים. ענייננו במערכת עסקית שאפשרה לחייב להמשיך ולפתח את עסקו ומנעה ממנו להתדרדר לפשיטת רגל בשלב מוקדם יותר. החייב נזקק לסכומי כסף אלה, ולאור ההנחה כי צפויים להתקבל כספים כתוצאה מהליך הבוררות, הסכימו המערערים להעביר לו אותם בכפוף להסדר ריבית. החייב היה בר פירעון עובר לרישום המשכון, התקבלה תמורה ראויה לנכס המועבר והתנהגותם הייתה בתום לב. מנגד, הנאמנת סמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הנאמנת ציינה כי הצדדים ביקשו להקנות יתרון כלכלי למערערים על פני נושים אחרים של החייב, תוך הענקת בטוחות שונות לטובת המערערים. המדובר בהמחאת זכויות בגין פירות הליך בוררות שניהל החייב, עבור עצמו ועבור החברה, אשר התנהל במשך שנים רבות מבלי שהחייב דיווח על אודותיו כדין. הנאמנת חזרה על טעמיה לפיהם המשכון משנת 2009 אינו תקף, בהתייחס למצבו הכלכלי של החייב באותה עת, כפי שהבהיר זאת בעצמו; ליחסים המיוחדים ששררו בין הצדדים; לעובדה שהסכומים שנטען כי המשכון בא להבטיח הועברו רק מאוחר יותר לחייב כאשר לשון המשכון עצמה מתייחסת ל"שירותים שניתנו" בעוד שלא ברור אלו שירותים ניתנו; לכך ששמה של המערערת הוסף למשכון רק לאחר שניתן צו כינוס נגד החייב. מכלל הנסיבות עולה כי גם המחאת הזכות משנת 2011, אשר כלל לא הובהר מדוע נזקקו המערערים להמחאת זכות נוספת זו, בטלה גם כן. המחאת זכות זו גם לא נרשמה ולא דווחה לרשם המשכונות. גם לעמדת הכנ"ר אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הכנ"ר עמד על כך שבין החייב לבין המערערים התקיימה מערכת יחסים מקצועית ועסקית שנמשכה מספר שנים כאשר במסגרתה ניתנו לחברה שבבעלותו של החייב שירותים מקצועיים על ידי המערער וניתנה הלוואה עסקית לחייב ולרעייתו על ידי המערערת. הכנ"ר סקר כל אחד מהחובות הרלוונטיים – החוב בגין הסכם ההלוואה והחוב בגין השירותים המקצועיים – כאשר הבהיר כי תחילה יש לבחון האם מדובר בחובות מובטחים. בהתייחס לחוב שנוצר בעקבות הסכם ההלוואה, הבהיר הכנ"ר כי כלל אין מדובר בחוב מובטח, שכן בהסכם לא נמצא רמז לכך שהחייב התחייב במסגרתו להעניק בטוחה להבטחת ההלוואה וקו האשראי. הסכם ההלוואה איננו הסכם בין ממשכן לבין בעל משכון. ועוד, מהראיות עולה בבירור כי המשכון משנת 2009 לא נוצר להבטחת ההלוואה שניתנה רק חודשיים לאחר מכן אלא לצורך הבטחת חובות החברה והחייב, מכוח ערבותו האישית, בגין שירותים מקצועיים שניתנו בעבר על ידי המערער לחברה ולא שולמו. משכך, שעה שאין מדובר בבטוחה שנועדה להבטיח את ההלוואה ואת קו האשראי שניתנו לפי הסכם ההלוואה הרי שהתייתר הצורך לבחון את בטלותו של המשכון משנת 2009 מכוח הוראת סעיף 96 לפקודה. עוד ציין הכנ"ר כי להוספת המערערת למסמכי רישום המשכון בשנת 2014 אין כל נפקות, שכן רישום שמה אינו משנה את מהות השעבוד ואין בו כדי להרחיב את תחולת המשכון כלפי חובות נוספים שאינם מובטחים במשכון. מה גם שאין תוקף להסכם משכון חדש שנרשם לאחר מתן צו הכינוס. בהתייחס להמחאת הזכות משנת 2011 טען הכנ"ר שמדובר בהמחאת זכות רחבה יותר מזו שעמדה בבסיס המשכון משנת 2009, שכן לגביה נרשם כי היא חולשת על "כל חוב". נראה כי המחאת זכות זו נועדה לכלול גם את החוב שנוצר בהסכם ההלוואה. אולם גם בהנחה שמדובר בהמחאת זכות תקפה לפי סעיף 97 לפקודה – העוסק בתוקפה של המחאת זכות על ידי מי שהוכרז מאוחר יותר פושט רגל – שאלה אשר לא נדונה בבית המשפט המחוזי, הרי שמדובר בהענקה בטלה לפי סעיף 96(א) לפקודה. זאת, שכן המחאת הזכות נעשתה בתוך שנתיים מן המועד שבו נעשה "מעשה פשיטת רגל" (מועד הגשת הבקשה למתן צו כינוס). המחאת הזכות נעשתה אפוא רק על מנת לשדרג את מעמדה של המערערת, שהחוב שנוצר לזכותה במסגרת הסכם ההלוואה הינו חוב בלתי מובטח, ולהפכה לנושה מובטחת. בנוגע לחוב השני שנוצר, כתוצאה מכך שהחברה לא שילמה עבור שירותי ראיית חשבון שניתנו לה על ידי המערער, ציין הכנ"ר כי המשכון משנת 2009 נועד להבטחת החוב שנוצר בעבר בגין שירותים שניתנו לחברה ולא שולמו על ידה, חוב שהחייב ערב לו מכוח הערבות האישית. אם כן, משמדובר בפעולה המשדרגת את מעמדו של הנושה מנושה רגיל לנושה מובטח, ובהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 96(ב) לפקודה, כפי שעמד עליהם בית המשפט המחוזי, בצדק נקבע כי יש לבטלו. דיון והכרעה לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בכתבי הטענות מטעם הצדדים על נספחיהם ולאחר שמיעת טענותיהם בעל-פה לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברי שייעשה. המערערים טוענים בעיקר כי לא מתקיימים במקרה זה תנאי סעיף 96 לפקודה, הקובע כך: (א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. (ג) "הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה – (1) בשל נישואין ולפניהם; (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; (3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו. סעיף זה מגדיר את המצבים שבהם הענקה תהיה בטלה כלפי הנאמן: במצב הראשון, לפי סעיף קטן (א), כאשר המעניק נעשה פושט רגל בטרם חלפו שנתיים מיום ההענקה; במצב השני, לפי סעיף קטן (ב), כאשר המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו 10 שנים מיום ההענקה, אלא אם בעת ההענקה היה המעניק כשר-פירעון גם בלעדי הנכס המועבר. עם זאת, הענקה לא תיחשב כבטלה אם נתמלא אחד מהחריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה, ובכלל זה החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) שעניינו בהענקה לטובת קונה בתום לב ובתמורה בת ערך. תכליתו של הסעיף היא להגן על נושי החייב ממצבים שבהם העניק החייב נכסים ממסת נכסיו ללא תמורה או בתמורה מופחתת, לפני תחילת פשיטת הרגל, על חשבון נושיו, שכן תוצאתן של הענקות מעין אלו תהא הקטנת מסת נכסי החייב ופגיעה בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו (ראו למשל: ע"א 4619/15 עו"ד יניב אינסל – נאמן על נכסי החייב שמואל ינקוביץ נ' ינקוביץ, פסקה 13 (14.8.2017) (להלן: ינקוביץ); ע"א 817/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' ארנון גיצלטר, עו"ד, פסקה 20 (8.11.2015); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 217 (מהדורה שלישית, 2010)). וכפי שצוין בעבר בעניין ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 939 (2001) (להלן: עניין לוין): "כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם יתן מתנות לאחרים". הנטל לשכנע כי דין הענקה להתבטל מוטל על כתפי הנאמן, אך נקבע בעבר כי אין להטיל בהקשר זה על הנאמן חובת ראיה כבדה מדי. אם עלה בידו של הנאמן לעמוד בנטל הראשוני, יעבור הנטל למקבל ההענקה לשכנע כי הוא עומד בתנאי אחד מהחריגים (ע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי, פ"ד מט(2) 459, 477 (1995); עניין לוין, עמ' 950; ע"א 2887/13 נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ, פסקה 21 (16.8.2015); עניין ינקוביץ, פסקה 14). כמו כן, נפסק מקדמת דנא כי "הענקה" לפי סעיף 96 לפקודה יכולה להיעשות בדרכים שונות, ובכלל זה בדרך של משכון נכסיו של חייב לטובת אחר ובכך להביא לשדרוג מעמדו של נושה "רגיל" לנושה מובטח (רע"א 6795/06 שאול קוטלר – עו"ד נ' אמיר גולן – רו"ח (30.5.2007); רע"א 8010/09 אלחדד נ' עו"ד נפתלי נשר, פסקה 7 (30.6.2010); ע"א 2887/13 נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ, פסקה 17 (16.8.2015); ע"א 8175/19 שלמה נ' ליאור מזור, עו"ד – הנאמן על נכסי החייב, פסקה 2 (24.5.2020)). במאמר מוסגר יצוין כי סוגיית ביטול פעולה הגורעת נכסים מקופת הנשייה מוסדרת גם בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (שאינו חל בענייננו; להלן: חוק חדל"פ), הקובע כך: 220. (א) בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה שנעשתה לפני מתן צו לפתיחת הליכים, שבשלה נגרע נכס מנכסי קופת הנשייה, בהתקיים כל אלה (בסימן זה – פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה): (1) הפעולה נעשתה בלא תמורה או בתמורה שאינה הולמת בנסיבות העניין; (2) מועד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שנתיים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים, ולגבי פעולה לטובת קרוב – ארבע שנים לפני המועד האמור; (3) במועד ביצוע הפעולה היה החייב בחדלות פירעון או שביצוע הפעולה הביא אותו לחדלות פירעון. (ב) לעניין סעיף זה, חזקה על חייב שהיה בחדלות פירעון בתקופה האמורה בסעיף קטן (א)(2), אלא אם כן הוכח אחרת. 221. בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה שבוצעה במטרה להבריח את הנכס מנושים, גם אם במועד ביצוע הפעולה לא היה החייב בחדלות פירעון, ובלבד שמועד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים ושסיומה במועד מתן הצו (בסימן זה – פעולה להברחת נכס); בבוא בית המשפט להורות כאמור, רשאי הוא להביא בחשבון אם מי שהנכס הועבר אליו קיבל אותו בתום לב. מדובר בהסדר מקביל להוראת סעיף 96 לפקודה, אם כי ישנם שינויים בין ההסדרים, שאין זה המקום לעמוד עליהם (ראו למשל: ע"א 977/17 עו"ד יצחק מולכו בתפקידו כמנהל מיוחד הנאמן בהליכי פשיטת הרגל של החייב בועז יונה נ' יונה, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (6.5.2021)). כפי שציינתי בעבר בעניין רע"א 2512/17 פינצב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (10.4.2018), בגדרו עמדתי על העקרונות העומדים בבסיס דיני השעבודים, הענקה של זכות הקניין על ידי אדם לזולתו, אשר באה לידי ביטוי ביצירת שעבוד, מבוססת על דוקטרינת "חופש החוזים" (וראו גם: שלום לרנר שעבוד נכסי חברה 12-16 (התשנ"ז) (להלן: לרנר, שעבוד נכסי חברה)). כך, כשם שאדם יכול להקנות את מלוא זכויותיו לאדם אחר באמצעות מכר או מתנה, ודאי שהוא יכול להקנות לזולתו זכות קניינית מתונה יותר, על דרך שעבוד הנכס לטובתו, בו נשארות בידי המשעבד חלקן של הזכויות הקנייניות. הדין המסדיר את דיני השעבודים הוא חוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון), אשר חל, על פי הוראת סעיף 2(ב) שבו, על כל "עיסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב, יהא כנויה של העסקה אשר יהא". על פי סעיף 1 לחוק המשכון, משכון הוא "שעבוד נכס כערובה לחיוב" והוא מזכה את הנושה בזכות להיפרע מהמשכון אם לא סולק החיוב. עדיפות זו נוצרת בשל הזכות הקניינית המוענקת לנושה בנכס על פי דין. על פי סעיף 3(א) לחוק המשכון, משכון נוצר "בהסכם בין החייב לבין הנושה". על כן, החיוב שאותו מבטיח המשכון הוא אותו חיוב המוגדר בהסכם שבין הממשכן לבעל המשכון. המשכון עשוי להבטיח חיובים נוספים שאינם מפורשים בהסכם, רק אם מורה על כך חוק המשכון (ע"א 6886/09 עו"ד איל ארנברג, הנאמן על נכסי פושטי רגל צומן זכריה ורונית נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, פסקה 13 (7.1.2013) (להלן: עניין ארנברג)). בענייננו, ה"הענקה" מתייחסת למשכון ולהמחאת זכות שנוצרו בין הצדדים, על כן יש מקום לייחד מילים מספר גם בקשר לכך. תחילה באשר להבחנה, ולקווים המשיקים, בין "שעבוד" לבין "המחאת זכות". ברגיל, המחאה של זכות היא העברה של הבעלות באותה הזכות לנמחה (שלום לרנר המחאת חיובים 45 (2002) (להלן: לרנר, המחאת חיובים); נינה זלצמן ועופר גרוסקופף "המחאה על דרך השעבוד ומשכון זכות" עיוני משפט כה(1) 43, 46 (2004); מיגל דויטש דיני המחאת חיובים 27 (2018) (להלן: דויטש)). לעומת זאת, בשעבוד נותרת הבעלות אצל הבעלים המקוריים, כאשר לבעל השעבוד מוקנית זכות פחותה יותר (לרנר, המחאת חיובים, עמ' 275). המחאת זכות מלאה ושעבוד זכויות הם אפוא תרתי דסתרי (ראו עוד בקשר להבחנה בין "שעבוד" לבין "המחאת זכות": ע"א 7281/15 קופאס פיננס (ישראל) בע"מ נ' אגרקסקו חברה לייצור חקלאי בע"מ (22.5.2018) (להלן: עניין קופאס)). עם זאת, לא כל המחאת זכות הינה המחאת זכות "מוחלטת", היינו כזו המעבירה את זכות הקניין במלואה (המכונה גם "המחאה על דרך המכר"). כך למשל כאשר מדובר ב"המחאה על דרך השעבוד", אפשרות המוגדרת במפורש בסעיף 1(ב) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המחאת חיובים), הקובע כי "המחאה יכול שתהיה לגבי הזכות כולה או מקצתה, ויכול שתהיה מותנית או על דרך שעבוד". בספרות המשפטית ובפסיקה הובעו דעות שונות באשר למערכת הדינים החלה על המחאה מסוג זה (ראו למשל: יואל זוסמן "חוק המשכון, התשכ"ז-1967 מאת יהושע ויסמן" הפרקליט ל 169 (התשל"ה); לרנר, המחאת חיובים, עמ' 267; ע"א 9955/09 יוגב נ' יוסף (28.8.2012); ע"א 8299/10 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' חרושת מתכת בית השיטה (בהח) בע"מ, פסקאות 26-25(15.3.2015); דויטש, 168-153; עניין קופאס, פסקה 30). אחת השאלות המתעוררות בהקשר זה, למשל, היא לגבי דינה של "המחאה על דרך השעבוד" שלא נרשמה כמשכון על פי חוק המשכון. זאת שעה שעל פי חוק המחאת חיובים, אין צורך ברישום על מנת שההמחאה תשתכלל (סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים), בעוד שלפי חוק המשכון רישום הוא זה היוצר את כוחו של המשכון כלפי צדדים שלישיים (על פי הוראות סעיף 4 לחוק המשכון). אם כי במקרה של ממחה שפשט רגל, הוראות הפקודה מציבות גם כן דרישה של רישום המחאת זכות כתנאי לתוקפה של ההמחאה לגבי זכויות שלא נפרעו לפני פשיטת הרגל (סעיף 97 לפקודה החל גם לאחר כניסת חוק חדל"פ לתוקף). מכל מקום, בענייננו, נקודת המוצא של הצדדים הייתה כי מדובר ב"שעבודים" שונים, ולא התעוררה מחלוקת באשר למערכת הדינים החולשת על הסוגיה. מהכלל אל הפרט שני סוגי חובות עמדו בבסיס ההליך בבית המשפט המחוזי. האחד, מכוח הסכם ההלוואה משנת 2009, בין החייב לבין המערערת; השני, מכוח חשבוניות שהוצגו עבור שירותי ראיית חשבון והנהלת חשבונות שניתנו על ידי המערער לחייב. המערערים ביקשו לראות את החובות בתוך מערכת אחת, כאשר המחאות הזכות והמשכון נועדו להבטיחה כמקשה אחת. אולם, לצורך הדיון יש לעמוד על ההבדלים בין החובות השונים, על ההשלכות הנובעות מכך. תחילה באשר להסכם ההלוואה. הכנ"ר טען בהקשר זה כי החוב מכוח הסכם ההלוואה כלל לא שודרג לכדי נשיה מובטחת על ידי המשכון משנת 2009, שכן אין במשכון זה זֶכֶר לכך שהחייב התחייב להעניק למערערת בטוחה להבטחת סכום ההלוואה וקו האשראי. בעניין זה טענו המערערים כי המשכון משנת 2009 חולש גם על זכות עתידית, והוא "הורחב" בעת שהתקבלו אצל החייב סכומי כסף בעקבות הסכם ההלוואה. נראה שהמערערים מכוונים דעתם, על דרך ההיקש, למעין "שעבוד צף" שאחד ממאפייניו המרכזיים, הוא תחולתו על נכסים עתידיים (ראו למשל: לרנר, שעבוד נכסי חברה, עמ' 60; ואין צורך לומר כי לא ניתן להטיל שעבוד צף על נכסי יחיד אלא על חברה: ע"א 689/68 חברת מגדלי פרי-זה בע"מ נ' הנאמן על נכסי פאול שטראוס בפשיטת רגל, פ"ד כג(1) 715, 723 (1969)). ואמנם, סעיף 1(ב) לחוק המשכון קובע כי "הערובה יכול שתהיה לחיוב כולו או מקצתו, קיים או עתיד לבוא, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב". כלומר, אין חוק המשכון מוציא מכלל אפשרות שמשכון יקיף חיוב עתידי שהחייב עשוי לחוב למקבל המשכון (יהושע ויסמן חוק המשכון, התשכ"ז-1967 51-50 (1974)). אולם, אין בכך כדי לאיין את הוראת סעיף 3(א) לחוק המשכון, על פיה "מישכון נוצר בהסכם בין החייב לבין הנושה". זאת, שכן: "החיוב שאותו מבטיח המשכון הוא אותו חיוב המוגדר בהסכם שבין הממשכן לבעל המשכון. המשכון עשוי להבטיח גם חיובים נוספים, שאינם מפורשים בהסכם, רק מקום בו מורה על כך חוק המשכון. כך למשל הוא הדבר ביחס לריבית החלה על חוב כספי מובטח (כאמור בסעיף 7 לחוק המשכון)..." (עניין ארנברג, פסקה 8). גם אם קיימת אפשרות שלא תהיה ודאות לגבי גדריו המדויקים של סכום החיוב בעת רישום משכון, אין משמעות הדבר כי המשכון יכול להבטיח חיובים עתידיים שאינם מפורשים בהסכם ואין להם קשר להסכם המשכון. בענייננו, מכלול הנסיבות מראה כי המשכון משנת 2009 לא בא להבטיח חיובים כלשהם, וודאי לא חיובים עתידיים, מכוח הסכם ההלוואה. היינו, גם אם המשכון היה תקף ביחס להלוואות עתידיות, על המערערים היה להוכיח כי מדובר בהלוואות שניתנו לפי הסכם המשכון, ולא במנותק ממנו. הנה כי כן, בהסכם ההלוואה אין זכר לכך שהחייב התחייב להעניק למערערת בטוחה להבטחת סכום ההלוואה וקו האשראי שניתנו על ידה. המשכון נרשם באותו יום על שם החברה ועל שם החייב – דבר התומך גם כן בכך שמדובר בחוב המשותף של החברה והחייב (מכוח ערבות אישית), ולא בחוב (האחר) של החייב לבדו למערערת. בנוסף, מתוך מסמכי רישום המשכון עולה בבירור שמדובר בחוב "עבור שירותים שניתנו" (מסמך הרישום ברשם המשכונות) או "עבור שירותים מקצועיים" (מסמך הרישום ברשם החברות), ולא בחוב שנוצר בהסכם ההלוואה שכלל לא נטען לגביו כי קיים קשר בינו לבין שירותי ראיית חשבון כלשהם שניתנו, ואשר נחתם חודשיים לאחר רישום המשכון. יצוין כי הוספת שמה של המערערת למסמכי רישום המשכון ביום 30.9.2014, אינה מעלה ומורידה לעניין זה. לא רק שאין ברישום שמה של המערערת כדי לשנות את מהותו של השעבוד ולהרחיב את תחולתו על חובות שלא הוסכם לגביהם כי הם יובטחו במשכון, אלא שכפי שציין בית המשפט המחוזי, פשיטא כי אין תוקף להסכם משכון חדש שנרשם לאחר מתן צו הכינוס. יוצא אפוא כי החוב מכוח הסכם ההלוואה כלל לא שודרג לכדי חוב מובטח, וממילא אין כל צורך להידרש בעניין זה לסעיף 96 לפקודה. מכאן כי נותר הצורך לבחון האם מתקיימים תנאי סעיף 96(ב) לפקודה באשר למשכון משנת 2009, רק בנוגע לחוב הנובע מהשירותים המקצועיים שניתנו לחברה על ידי המערער. בהקשר זה די נהיר כי מתקיימים תנאי סעיף 96(ב) לפקודה, הקובע כי הענקה שבוצעה בתקופה שבין שנתיים לעשר השנים שקדמו למועד בו נעשה החייב פושט רגל, בטלה כלפי הנאמן. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בקיומם של חריגים לכלל ביטול ההענקה בנסיבות האמורות, היינו בעיקר בשאלה אם במועד ההענקה החייב היה כשר-פירעון גם בלעדי הנכס המועבר, ואם ההענקה בוצעה בתום לב ובתמורה בת ערך. זאת בהתייחס בין היתר לקביעה שבמצב שבו מקבל ההענקה ידע שהמעניק נתון בקשיים כלכלים ויכול היה להפחית את הפגיעה הפוטנציאלית בנושים – לא ייקבע שהוא עומד בדרישת תום הלב (ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' גילצטר (8.11.2015); לוין, עמ' 953). המערערים עמדו על כך שהם דאגו בתום לב להבטיח את כספם מתוך שיקול כלכלי גרידא. ברם, בעניין זה בית המשפט המחוזי קבע כקביעות עובדתיות, בהתחשב בנטל הפחוּת המוטל על הנאמנת והיעדר ראיה לסתור מאת החייב והמערערים, כי לא הוכח כי היה ביכולת החייב לשלם את חובותיו גם ללא הנכס המועבר, בעוד שהמערערים אכן היו מודעים לקשיים הכלכליים בהם היה נתון החייב. בעניין זה, אינני מוצא מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי אשר התרשם מהראיות, ונימק את ממצאיו באופן מפורט, משמדובר בקביעות אשר אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהם (ראו למשל: ע"א 6715/18 פלונית נ' כונס הנכסים, פסקה 28 (13.4.2021) (להלן: עניין פלונית); עניין ינקוביץ, פסקה 15). המערערים לא הניחו תשתית עובדתית וראייתית שיכולה לבסס את התקיימות החריגים לבטלות הענקה פסולה. המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי נתמכת בין היתר בעדותו של החייב כי קשייו הכספיים החלו עוד בשנת 2006, והתעצמו בשנת 2007; בכך שהמערער סיפק לחייב שירותי ראיית חשבון באותה תקופה ודי בכך כדי להביא למסקנה כי הוא ידע על מצבו הכספי של החייב; ובמערכת היחסים החברית שהתנהלה בין השניים. מה גם, כאשר המערערים עצמם הבהירו במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי את הנסיבות שבגינן ניאותו לסייע לחייב במסגרת הסכם ההלוואה משנת 2009 (הסכם אשר כאמור לעיל נחתם חודשיים בלבד לאחר המועד שבו נרשם המשכון האמור), צוין כי הדבר נדרש "על מנת לאפשר לו להחזיר חובות ואולי להינצל מהליכי כינוס, עיקולי נושים וכד'" (סעיף 49 לסיכומי המערערים בהליך בבית המשפט המחוזי). כלומר, חודשיים לאחר חתימת אותו משכון נחלצים המערערים, כך לדבריהם, לסייע לחייב להינצל מהליכי כינוס אשר האפשרות כי יתממשו החלה להיות ממשית. יתר על כן, בהיות המערער גם רואה חשבון של החייב, נראה כי אף בנקל הוא יכול היה להוכיח ולבסס מסקנה בדבר מצבו הפיננסי של החייב באותה תקופה, כמו גם את אי-ידיעתו של המערער את מצבו הכלכלי של החייב לאשורו. ברם, הדבר לא נעשה. לא למותר לציין כי הנחת היסוד היא כי הנאמן מעצם טבעו מצוי בנחיתות אינפורמטיבית ביחס לחייבים (עניין פלונית, פסקה 26 והאסמכתאות שם), כאשר הנחיתות האינפורמטיבית מצד הנאמן במקרה זה גדולה אף יותר, בהינתן העובדה שמי שאליו הוענקו הזכויות הוא מי שסיפק שירותי ראיית חשבון לחייב. בנסיבות אלו, אין מקום לשעות לטענת המערערים כי לא היה מקום לקבוע שהתנהלותו הכספית של החייב באותה עת הצדיקה את קיום החריג, טענה אשר יש בה בנסיבות העניין אף מידה של חוסר תום לב. ובאשר להמחאת הזכות משנת 2011. תחילה יצוין באשר להבחנה בין סוגי החובות השונים (החוב בגין הסכם ההלוואה לעומת החוב בגין החשבוניות עבור השירותים המקצועיים) – כי המחאת הזכות נוסחה בלשון רחבה יותר מהמשכון משנת 2009, והיא מתייחסת ל"כל חוב כלפיכם לרבות שירותים מקצועיים שניתנו לנו על ידך". היינו, "כל חוב" – לכאורה, לרבות החוב בגין הסכם ההלוואה ולא רק חוב בגין שירותים מקצועיים; וכן "כלפיכם" – הן המערער והן המערערת. ברם, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי גם המחאת הזכות משנת 2011 היא בגדר הענקה בטלה. בעניין זה אף ישנה תחולה להוראת סעיף 96(א) לפקודה שעניינה בהענקה שנעשתה על מי שנעשה פושט רגל, היינו עשה "מעשה פשיטת רגל", בתוך שנתיים מיום ההענקה. זאת שעה שהבקשה למתן צו כינוס הוגשה לכנ"ר ביום 30.1.2013 וההמחאה נחתמה ביום 6.3.2011 (וראו באשר למועד הגשת הבקשה למתן צו כינוס כמועד "מעשה פשיטת רגל": ע"א 5822/16 שמיר נ' המנהל המיוחד עו"ד ארז חבר, פסקה 14 (24.1.2018)). כאמור לעיל, משנקבע כי מצבו הכלכלי של החייב כבר בשנת 2009 לא אפשר לו לשלם את חובותיו, בהינתן ההתדרדרות במצבו הכלכלי במשך הזמן, כאשר המערערים ידעו על מצבו הכספי הרעוע של החייב כבר בשנת 2009, ודאי שכך הם פני הדברים בנקודת הזמן של שנת 2011. על פי גרסתם, המערערים והחייב נותרו במערכת יחסים חברית באותה תקופה, והמערער שימש עדיין כרואה חשבון של החייב. מה גם, כפי שגם ציין בית המשפט אם כי לא נתן לכך משקל רב – המחאת הזכות משנת 2011 גם לא נרשמה. כאמור לעיל, אם דעתי תשמע הערעור יידחה והמערערים ישאו בהוצאות הנאמנת והכנ"ר, בסך של 20,000 ש"ח לכל אחד מהם. ש ו פ ט המשנה לנשיאה נ' הנדל: אני מסכים. המשנה-לנשיאה השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏י"ב בטבת התשפ"ב (‏16.12.2021). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20070340_N12.docx רכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1