זכריה אבידר נ. מינהל מקרקעי ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 7033/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7033/13 ע"א 5318/14 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערער ב-ע"א 7033/13 וב-ע"א 5318/14: זכריה אבידר נ ג ד המשיבה 1 ב-ע"א 7033/13 והמשיבה ב-ע"א 5318/13: 1. מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל המשיבה 2 ב-ע"א 7033/13: 2. גבעת יערים – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ע"א 7033/13: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.7.2013 ב-ת"א 3423/09 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא, השופט א' פרקש; ע"א 5318/14: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.4.2014 ב-ת"א 3423/09 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא, השופט א' פרקש תאריך הישיבה: כ"א בטבת התשע"ה (12.01.15) בשם המערער: עו"ד משה באדר בשם המשיבה 1 ב-ע"א 7033/13 והמשיבה ב-ע"א 5318/13 (רשות מקרקעי ישראל): עו"ד יעל בלונדהיים בשם המשיבה 2 ב-ע"א 7033/13 (גבעת יערים): עו"ד אריאל צדוק; עו"ד אורן ששון פסק-דין השופטת א' חיות: שני הערעורים שבכותרת שהגיש המערער נוגעים לפסק-דין מיום 21.7.2013 לפיו נדחתה תביעה שהגיש נגד המשיבה (ע"א 7033/13) וכן לפסק-דין מיום 23.4.2014 בו התקבלה התביעה שכנגד שהגישה המשיבה – התובעת שכנגד נגדו (ע"א 5318/14). ביום 12.1.2015 נערך דיון מאוחד בערעורים במהלכו נדחה הערעור בע"א 7033/13 והצדדים ביקשו שהות למצות את ההידברות ביניהם באשר לערעור הנוגע לתביעה שכנגד (ע"א 5318/14). משלא עלה הדבר בידם, הגיעה העת להכריע גם בערעור הנותר. רקע עובדתי 1. המערער מחזיק החל משלהי שנות השישים של המאה הקודמת במקרקעין הידועים כמגרש 33 במושב קרית יערים (להלן: המגרש והמושב בהתאמה), מכוח הסכם בר-רשות עם הסוכנות היהודית. באוגוסט 1990 חתם המערער על הסכם חכירה לדורות עם המשיבה, בגילגולה הקודם כמינהל מקרקעי ישראל, בו נכתב כי שטח המגרש הוא 3 דונם (להלן: ההסכם מ-1990). בתמצית ייאמר כי בין המערער למשיבה נטושה מחלוקת רבת שנים באשר לשטחו של המגרש - לטענת המערער יש להגדיר את שטח המגרש כ-4.3 דונם ועל-כן יש להוסיף לו שטח של 1.3 דונם שלא נכללו בהסכם מ-1990 (להלן: השטח העודף) ואילו לטענת המשיבה שטח המגרש שלמערער זכויות בו אינו עולה על 3 דונם. בשנת 1993 אושרה תכנית מתאר מי/מב/660 (להלן: תכנית 660) בה עוגנו העקרונות שבהסכם מ-1990 ונקבע כי שטח המגרש הוא 3 דונם וכן כי השטח העודף מיועד ל"שטח ציבורי". בעקבות פרסום תכנית 660 הגיש המערער תביעה נגד המשיבה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בה נדונו גבולות המגרש, בין היתר בכל הנוגע לשטח העודף (ת.א. (מחוזי ירושלים) 571/93) (להלן: התביעה מ-1993). בדיון שנערך ביום 30.4.1995 ויתר המערער על טענותיו בנוגע לזכויותיו בשטח העודף ועל-כן ניתן פסק דין באותו הליך המתייחס לשאלת הגבולות שבין המגרש למגרש הסמוך לו, שאינה מענייננו בהליך דנן. גלגולה הנוכחי של המחלוקת בין הצדדים הוא התביעה הנוספת שהגיש המערער נגד המשיבה בבית המשפט המחוזי, במסגרתה עתר לתיקון ההסכם מ-1990 באופן שישקף את טענתו לפיה שטחו של המגרש הוא 4.3 דונם. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישה המשיבה תביעה שכנגד - נושא הערעור דנן - בה דרשה כי המערער ישלם לה דמי שימוש בגין השימוש שעשה שלא כדין בשטח העודף החל מיום חתימת ההסכם מ-1990 וכן הוסיפה ודרשה כי המערער ישלם דמי היתר ודמי שימוש בגין חריגות בניה שביצע אשר כללו בניית יחידת מגורים להשכרה בשטח של 70 מ"ר, בניגוד להיתר לבניית מחסן בשטח 48 מ"ר בלבד, וכן בניה ללא היתר בשטח של 45 מ"ר בבית המגורים (להלן: חריגות הבניה). 2. ביום 21.7.2013 דחה בית המשפט המחוזי את תביעתו של המערער על הסף מחמת השתק עילה בקובעו כי בתביעה מ-1993 זנח המערער את טענותיו בנוגע לשטח העודף ומשכך אין הוא יכול לשוב ולפתוח את הדיון בסוגיה זו. בבחינת למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט כי דין התביעה להידחות גם לגופה, בין היתר, משום שאף אם תתקבל טענת המערער לפיה הוא החזיק עד שנת 1990 במגרש בגודל 4.3 דונם, הרי שמצב דברים זה השתנה עם החתימה על ההסכם מ-1990 בו נקבע, בהסכמה, כי שטח המגרש הוא 3 דונם ולא 4.3 דונם, כנטען. בית המשפט ציין בהקשר זה כי המערער הוא עורך דין במקצועו ויודע את זכויותיו וכי ניתן לו פרק זמן ארוך לשקול האם ברצונו לחתום על ההסכם מ-1990 והוא אף הודה כי חתם עליו ביודעין. תביעתו של המערער נדחתה, אפוא, ובית המשפט פנה לבחון את טענות המשיבה בתביעה שכנגד. בית המשפט ציין כי המערער הודה שהחזיק בשטח העודף וביצע חריגות בנייה, כטענת המשיבה, על-כן יש מקום לחייבו בתשלום דמי השימוש ודמי ההיתר שהתבקשו על-ידה. בית המשפט הוסיף כי יש לחשב את דמי השימוש בהתאם לתחשיב שהציגה המשיבה, היינו לפי תשלום שנתי של 5% מערך הקרקע עד שנת 2004 ו-6% מערך הקרקע משנת 2004 ואילך ועוד קבע כי החיוב בדמי השימוש "כפוף לדיני ההתיישנות, החל מ-7 שנים טרם הגשת התביעה שכנגד". לגבי דמי ההיתר קבע בית המשפט כי יש לחשבם על-פי תעריף "משק עזר" נכון ליום מתן פסק הדין והוסיף "אף כאן החישוב ייעשה החל מ-7 שנים לפי הגשת התביעה שכנגד". לבסוף הורה בית המשפט למשיבה להגיש חוות דעת בנוגע לגובה דמי השימוש ודמי ההיתר שעל המערער לשלם עד ליום 15.8.2013, לצורך מתן פסק הדין בתביעה שכנגד. 3. ביום 12.11.2013, באיחור של חודשיים מן המועד אותו קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו, מסרה המשיבה הודעה בה ציינה כי סך התשלומים שעל המערער לשלם לה בהתאם לפסק-הדין עומד על סך של 472,854 ש"ח. ביום 3.12.2013 הגישה המשיבה הודעה מתוקנת בה נאמר כי לאחר דין ודברים עם המערער הופחת הסכום האמור והוא עומד על סך של 364,524 ש"ח. המערער מצידו הגיש ביום 10.12.2013 תגובה להודעת המשיבה בה טען כי אין לחייבו בריבית כפי שדרשה המשיבה אלא בהצמדה בלבד וכן כי יש למחוק את החוב כולו אם ערעורו על פסק הדין אשר דחה את תביעתו, יתקבל בבית משפט זה. בו ביום הורה בית המשפט המחוזי למשיבה להגיב לטענות המערער אך למרות אורכות שניתנו לה להגשת תגובתה לא הוגשה כל תגובה מטעמה גם לאחר התראה על מחיקת התביעה שכנגד מחמת חוסר מעש. בסופו של דבר, נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו בתביעה שכנגד ביום 23.4.2014 וקבע כי התנהלות המשיבה גובלת בזלזול בהחלטת בית המשפט וכי שקל למחוק את התביעה שכנגד בגין כך, אך נמנע מעשות כן מתוך הבנה כי "בהעדר תגובה לפחות מקצת מבקשותיו של התובע [המערער] מקובלות על המנהל [המשיבה]". בית המשפט דחה עם זאת את טענות המערער לפיהן אין לחייבו בריבית אלא בהצמדה בלבד, בקובעו כי ההצמדה והריבית על הסכומים בהם חויב המערער מהווים חיוב ריאלי בגין השימוש שעשה בשטח שלא כדין ושאר התשלומים בגין חריגות הבניה. בית המשפט הוסיף כי בהעדר תגובת המשיבה הוא נענה לבקשתו של המערער לפיה ישולם הסכום בשישה תשלומים חודשיים שווים ונוכח התנהלותה של המשיבה, הטיל על המערער הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח בלבד. לבסוף, דחה בית המשפט את בקשת גרושתו של המערער לביטול מחצית החוב בטענה כי בעקבות הגירושין היא זכאית למחצית זכויות המערער במגרש. זאת בהינתן העובדה שעיקר ההליך שבפניו התנהל טרם הגירושין וכן בהינתן העובדה כי היא ידעה על ההליכים אך לא ביקשה להצטרף אליהם, אלא בשלב מאוחר ביותר. טענות הצדדים 4. המערער טוען כי התביעה שכנגד הוגשה כמהלך שנועד להרתיע אותו מלדרוש את זכויותיו בשטח העודף והוא מוסיף וטוען כי המשיבה מבצעת "אכיפה בררנית" כלפיו שכן במושב ישנם עוד כ-200 מבנים עם חריגות בניה, לגביהם לא הוגשו תביעות לדמי שימוש או היתר על-ידי המשיבה. עוד טוען המערער כי חריגות הבנייה האמורות בוצעו לפני למעלה מ-24 שנים ולכן התיישנו. המערער מוסיף וטוען כי התנהלותה של המשיבה, עליה עמד בית המשפט המחוזי בפסק דינו, מהווה זלזול בבית המשפט ובהוראותיו והיה על בית המשפט לדחות את התביעה שכנגד מטעם זה בלבד ולחלופין לבטל את חיובו של המערער בריבית. המערער מציין כי שילם למשיבה את כל הסכומים שבהם חויב והוא מבקש כי ככל שטענותיו בערעור תתקבלנה, היא תשיב לו אותם, כך ש"יגבה מחיר הולם" להתנהגותה. 5. המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי לאחר שנדחו טענות המערער לגבי הזכויות בשטח העודף, עליו לשלם בגין השימוש בשטח זה. עוד טוענת המשיבה כי אין כל בסיס שבדין לביטול החיוב בריבית המתווספת לחובו של המערער, והיא מציינת כי אף שמן הדין היה לפסוק לטובתה את מלוא הסכום שנתבע בתביעה שכנגד - 500,000 ש"ח, מטעמי יעילות ומתוך רצון לסיים את ההתדיינות המשפטית היא לא ערערה על פסק הדין. אשר לטענות המערער בדבר התיישנות חריגות הבנייה, טוענת המשיבה כי טענה זו אין בה ממש בהינתן קביעת בית המשפט המחוזי כי המערער ישלם רק בגין שבע השנים שקדמו להגשת התביעה שכנגד ולגופם של דברים היא סבורה שמכוח הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) היה על בית המשפט המחוזי לחייב את המערער בתשלום דמי ההיתר וכן בתשלום דמי שימוש בגין כל התקופה בה עשה המערער שימוש בשטח העודף ובחריגות הבנייה, אך היא לא ערערה על קביעה זו, כאמור ואינה מבקשת לשנות ממנה. עוד מבקשת המשיבה לדחות את טענת האכיפה הבררנית בהיעדר בסיס עובדתי לטענה. המשיבה מוסיפה כי היא מצרה על השתהותה במתן ההודעות לבית המשפט המחוזי ומציינת כי מדובר בתקלה אשר נבעה מיישומו המורכב של "מחירון משק עזר" על המקרה, בהתאם לקביעתו של בית המשפט בנושא וכן נוכח הצורך להגיב לבקשת גרושתו של המערער, אשר עיכבו את ההליך. דיון והכרעה 6. ערעורו של המערער על פסק הדין שדחה את תביעתו לזכויות בשטח העודף נדחה, כאמור במעמד הדיון בערעורים, ומשכך נקודת המוצא לדיוננו היא כי למערער אין זכויות בשטח זה והוא החזיק בו שלא כדין. המערער אף אינו חולק על כך שביצע את חריגות הבנייה שיוחסו לו. טענותיו של המערער מצטמצמות לכך כי יש לבטל את החיוב בדמי שימוש ובדמי היתר ולמצער להפחיתו נוכח התנהלות המשיבה כמתואר לעיל ולחלופין בשל אכיפה בררנית ובשל התיישנות התביעה שכנגד ככל שהיא נוגעת לחריגות הבנייה. 7. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערער וקבע כי התנהלות המשיבה שלא הגיבה לטענות המערער באשר לסכום החיוב, גובלת אמנם בזלזול בבית המשפט, אך אין בכך כדי להצדיק צעד מרחיק לכת של מחיקת התביעה שכנגד באותו שלב או אפילו הפחתה מן החוב שעל המערער לשלם בנסיבות העניין. קביעה זו אינה מגלה עילה להתערבות. תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מקנה לבית המשפט סמכות למחוק תובענה בשל חוסר מעש, אך תנאי לכך הוא כי "נבצר מבית המשפט לדון בתובענה או להמשיך את הדיון בה" מחמת חוסר המעש של בעל הדין, ותנאי נוסף שמשמיעה התקנה הוא כי לבעל הדין תינתן הזדמנות לנמק מדוע אין למחוק את התובענה מחוסר מעש. כפי שנפסק לא אחת, בית המשפט לא יעשה שימוש בסמכות זו אלא במקרים חריגים, והשיקולים שעליו להביא בחשבון במקרים מסוג זה הם, בין היתר, האם המשך בירור התובענה עלול לגרום עוול ממשי לצד שכנגד וכן האם לבעל הדין הסבר מניח את הדעת להתנהלותו (ע"א 530/72 מזרחי נ' בגדדי, פ"ד כז(2) 645, 651 (1973); ע"א 5955/91 ברייטשטיין נ' אמנה, פ"ד מז(5) 301, 307-306 (1993); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 548-547 (מהדורה 11, 2013)). התנהלותה של המשיבה אכן גובלת בזלזול בבית המשפט, נוכח התעלמותה מהוראותיו והשתהותה הבלתי מוסברת בהגשת התגובה שהיה עליה להגיש. העובדה שמדובר ברשות ציבורית מוסיפה נופך של חומרה להתנהלותה זו של המשיבה. עם זאת, מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי כי אין המדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם היה מקום למחוק את התביעה שכנגד מחמת חוסר מעש. חוסר המעש של המשיבה מתמצה למעשה באי הגשת תשובה לתגובת המערער לענין חישוב החוב הפסוק ובכך לא היה כדי להכשיל או לחסום את הדיון וההכרעה בהליך, שהגיע באותה עת לישורת האחרונה לאחר שהתנהל ומוצה לגופם של דברים. אין מדובר, אפוא, בהזנחה גורפת של ההליך מצד המשיבה או בזלזול בוטה ומתמשך המצדיק את מחיקת ההליך כולו. המשך ניהול התביעה שכנגד למרות אי קבלת תגובת המשיבה אף לא גרם עוול כלשהו למערער וחלק מן הטענות שהעלה באותו שלב אומצו על ידי בית המשפט בהעדר תגובת המשיבה. טענתו החלופית של המערער לפיה בשל התנהלות המשיבה יש לבטל את כל החיוב ולמצער את תשלום חיוב הריבית אף היא דינה להידחות. כפי שקבע בית המשפט המחוזי החיוב בריבית מעמיד את החוב על ערכו הריאלי ותואם את הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ואילו המערער לא הציג מצידו טעם מהותי כלשהו המצדיק חריגה מהוראות אלה. טענתו הנוספת של המערער כי המשיבה מבצעת "אכיפה בררנית" לא נתמכה בתשתית עובדתית כלשהי ודי בכך על מנת לדחותה (ראו: ע"פ 8551/11 יצחק כהן סלכגי נ' מדינת ישראל (12.8.2012), פסקאות 22-20). אשר לטענת התיישנות חריגות הבניה שהעלה המערער. טענה זו נטענה באופן כוללני ובלא שהמערער פירט לאילו עילות או סעדים היא מתייחסת ומכל מקום בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי המערער יחויב בתשלומים המפורטים לעיל אך ורק ביחס לתקופת 7 השנים שחלפו טרם הגשת כתב התביעה שכנגד ואין בפי המערער טענה כי החישוב המתוקן של החוב הפסוק חורג מכך. על כן טענת ההתיישנות הכללית שהועלתה על ידו אין לה בסיס. במאמר מוסגר ולמעלה מן הצורך אציין כי בהינתן העובדה שהסכומים אותם תבעה המשיבה מן המערער נתבעו במסגרת תביעה שכנגד אשר נבעה מאותן הנסיבות בגינן הוגשה על ידי המערער התובענה העיקרית, היה בהחלט מקום לשקול את חיובו בגין דמי שימוש ודמי היתר גם לגבי התקופה שקדמה ל-7 השנים שחלפו עד הגשת התביעה שכנגד. זאת נוכח הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות הקובעת כי "לא תישמע טענת התיישנות ... נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות" (ראו לעניין זה: טל חבקין התיישנות 112, 121-117 (2014); ע"א 656/99‏ בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, פ''ד נז(5) 1, 10-9 (2003)). בית המשפט קמא לא ראה להידרש לכך אף שהטענה הועלתה בפניו על ידי המשיבה ומשהמשיבה לא ערערה על קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין זה, הצטמצם החיוב כקביעת בית המשפט קמא לתקופת 7 השנים שקדמו להגשת התביעה שכנגד וטענת ההתיישנות הכללית שהעלה המערער אין לה על מה שתסמוך. 8. מטעמים אלה כולם, אציע לדחות את הערעור, אך נוכח התנהלותה של המשיבה אציע שלא להטיל על המערער הוצאות בערעור ועוד אציע לבטל את חיוב ההוצאות לטובת המשיבה שהטיל בית המשפט המחוזי על המערער. ש ו פ ט ת הנשיאה מ' נאור: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏י"ט בתמוז התשע"ה (‏6.7.2015). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13070330_V10.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il