חניון אשקלון חניונים ומפעלי תיירות בע"מ נ. רשות הטבע והגנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 7031/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7031/09 בג"ץ 5691/10 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל העותרת: חניון אשקלון - חניונים ומפעלי תיירות בע"מ נ ג ד המשיבים בבג"ץ 7031/09: 1. רשות הטבע והגנים המשיבים בבג"ץ 5691/10: 2. עיריית אשקלון 1. שר הפנים 2. השר להגנת הסביבה 3. ועדת הפנים ואיכות הסביבה – כנסת ישראל 4. יושב ראש ועדת הפנים ואיכות הסביבה 5. היועץ המשפטי לממשלה 6. רשות הטבע והגנים 7. עיריית אשקלון עתירות למתן צווים על תנאי תאריך הישיבה: ב' בניסן התשע"ד (2.4.2014) בשם העותרת: עו"ד אליעד שרגא; עו"ד יונתן ליבציק בשם רשות הטבע והגנים: בשם עיריית אשקלון: בשם המשיבים 1, 2 ו- 5 בבג"ץ 5691/10: בשם המשיבים 4-3 בבג"ץ 5691/10: עו"ד אורלי אהרוני עו"ד אילנה מרכוס; עו"ד צוריאל איתן; עו"ד הילה רווח עו"ד תדמור עציון עו"ד גור בליי פסק-דין השופט צ' זילברטל: עניינן של שתי העתירות שלפנינו הוא בדרישת העותרת לאפשר לה הקמת מתחם נופש בתחומי הגן הלאומי אשקלון, לאחר שלטענתה הובטח לה כי תוכל לעשות כן. הרקע לעתירה הראשונה – בג"ץ 7031/09 1. על-פי האמור בעתירה, בשנת 1983 החלה העותרת להפעיל חניון ומתקני נופש ואירועים במתחם (להלן: מתחם החניון) המצוי בשטח הגן הלאומי אשקלון (להלן: הגן). בין השנים 2000-1990 אצלה המשיבה 1, רשות הטבע והגנים (להלן: הרשות), למשיבה 2, עיריית אשקלון (להלן: העירייה), את סמכויותיה לניהול הגן. לאחר שניהול הגן עבר לידי העירייה, נחתם בשנת 1991 הסכם בין העירייה לבין העותרת (להלן: הסכם ההפעלה) בקשר עם המשך הפעלת מתחם החניון. בהסכם ההפעלה נכתב כי מעבר להמשך הפעלת מתחם החניון במתכונתו דאז, תוכל העותרת, בין היתר, להקים מבנים נוספים המיועדים ללינה, לשפץ ולהרחיב את שטח המזנון במתחם, להקים מבנים שישמשו כמחסנים וכמשרדים, ואם תהיה מעוניינת בכך, אף לבנות בריכת שחייה. הסכם ההפעלה נכרת לתקופה של תשע שנים ו-11 חודשים וניתנה לעותרת זכות קדימה להארכת ההסכם למשך חמש שנים נוספות. 2. בשנת 1998 פנתה העותרת לעירייה בבקשה לשפץ, להרחיב ולשפר את מתחם החניון, בהתאם לאמור בהסכם ההפעלה. בנוסף ביקשה העותרת מהעירייה להאריך את תקופת הסכם ההפעלה. לטענת העותרת, העירייה תמכה ברצונה לשפץ ולשדרג את המתחם ולהאריך את תוקפו של הסכם ההפעלה, ונטען כי אף אושרה טיוטה להסכם הפעלה חדש בשנת 2000. ברם, לאחר מגעים אלה, התברר, בעקבות פנייה לרשות העתיקות, כי במתחם קיימות עתיקות רבות אשר קיומן מונע את שיפוצו ואת הרחבתו, כך שלא ניתן לממש באופן מלא את עקרונות הסכם ההפעלה במתחם החניון. בשנת 2001, לקראת תום תוקף הסכם ההפעלה שהיה אמור להסתיים בסוף אותה שנה, ולאחר שניהול הגן הוחזר לידי הרשות, פנתה העותרת לרשות בבקשה כי תבחן את האפשרות לממש את עקרונות הסכם ההפעלה בינה לבין העירייה במתחם חלופי בשטח הגן, זאת נוכח ההגבלות שהציבה רשות העתיקות על פעילות במתחם החניון. במהלך השנים 2002-2000 קיימו הצדדים מספר פגישות לבחינת האפשרות להעברת פעילות העותרת למתחם חלופי. לטענת העותרת, בעקבות פגישות אלה היא חדלה ביום 14.2.2001 מהפעלת מתחם החניון, זאת מאחר שנוצר אצלה הרושם כי היא עתידה לקבל לידיה בתוך זמן קצר מתחם חלופי בתחום הגן. 3. ביום 7.1.2003 שלחה היועצת המשפטית של הרשות לעותרת טיוטת הסכם חדש המפרט את תנאי ההתקשרות בין הצדדים בקשר עם העתקת מקום הפעילות של העותרת למתחם אחר בגן. יש לציין כי בטיוטת ההסכם נכתב כי קבלת הסכמתו של מינהל מקרקעי ישראל מהווה תנאי מוקדם ומתלה לקיום האמור בהסכם. ביום 5.5.2003 הוגשה למנהל מחוז ירושלים במינהל מקרקעי ישראל בקשה משותפת מטעם הצדדים "להסדרת ניוד זכויות במקרקעין". במשך תקופה ממושכת לא התקבלה תשובה לבקשה זו. לעניין זה טוענת העותרת כי הסיבה לחלוף הזמן היא חילופי בכירים ברשות בין השנים 2004-2003 והימנעות הרשות מלהגיש למינהל תיק ופרוגראמה הנדרשים לשם אישור בקשה מעין זו. בשנת 2005 התבקשה העותרת להעביר שוב את הבקשה למנהל מחוז ירושלים של מינהל מקרקעי ישראל, ולטענתה, שבועיים לאחר ששלחה את הבקשה התקבלה תשובה כי הבקשה נדחית. במהלך שנת 2006 התקיימו מגעים נוספים בין העותרת לבין המשיבות לעניין המשך פעילותה בגן. כמו כן, העותרת יזמה פגישה בלשכת השר לאיכות הסביבה, מר גדעון עזרא ז"ל, במטרה לקדם את העתקת פעילותה למתחם חלופי. הפגישה, בה השתתפו השר ונציגי המשיבות, נערכה ביום 27.3.2007, ובסיומה נקבע כי יש להעביר את עניינה של העותרת לדיון במליאת הרשות. בהמשך לקביעה זו, ביום 25.3.2008 נערכה ישיבה במליאת הרשות בה נכח הבעלים של העותרת, יחד עם בא-כוחה דאז. בישיבה דנה המליאה ביוזמת העותרת להקמת מתחם נופש בשטח הגן ובמהלכה נשמעה גם עמדת העותרת. ביום 29.4.2008, נערכה במליאת הרשות הצבעה בה הוחלט פה אחד שלא לאשר את יוזמת העותרת להקמת מתחם נופש בגן. החלטה זו, שחסמה את דרכה של העותרת, היא שהביאה אותה לנקוט בהליכים משפטיים. 4. תחילה הגישה העותרת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע (עת"מ 372/08), בה קבלה על אופן קבלת ההחלטה במליאת הרשות. ואולם, נוכח המלצת בית המשפט, נמחקה העתירה בהסכמה ביום 19.1.2009. ביום 4.3.2009 הגישה העותרת עתירה מנהלית נוספת לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע (עת"מ 239/09). בעתירה זו ביקשה העותרת לתקוף את החלטת מליאת הרשות לגופה, אך העתירה נדחתה בשל חוסר סמכות עניינית (פסק-דין מיום 19.4.2009). 5. נוכח האמור, ביום 2.9.2009 הגישה העותרת לבית משפט זה עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים. בעתירה ביקשה העותרת כי בית המשפט יוציא צווים על-תנאי המורים לרשות ליתן טעם מדוע לא תנקוט בצעדים הבאים: (1) תבטל את החלטת מליאת הרשות מיום 29.4.2008 ותתיר לעותרת להעתיק את זכויותיה למתחם חלופי בשטחי הגן; (2) לחלופין, תבטל את החלטת מליאת הרשות מיום 29.4.2008 ותבחן מחדש את בקשת העותרת להעתקת זכויותיה למתחם חלופי; (3) לחלופי חלופין, תשנה את החלטת מליאת הרשות מיום 29.4.2008 כך שהעותרת תוכל לחזור ולפעול במתחם החניון, תוך גיבוש פרוגראמה תכנונית חדשה יחד עם הרשות; (4) תסביר מדוע לא פעלה בהתאם להסכמות בינה לבין העותרת, בכך שנמנעה מלהעביר למנהלת מחוז ירושלים במינהל מקרקעי ישראל את התיק והפרוגראמה הרלוונטיים לניוד זכויותיה של העותרת ממתחם החניון למתחם החלופי. העותרת הוסיפה וביקשה כי בית המשפט יוציא צו על-תנאי המורה לעירייה ליתן טעם מדוע למרות הבטחותיה לאורך השנים, ובפרט הבטחתה מיום 22.11.2000, לא קידמה את העתקת זכויותיה של העותרת ממתחם החניון למתחם החלופי. כמו כן, העותרת ביקשה כי יינתן צו ביניים המורה למשיבות שלא לבצע כל פעולה במתחם החניון ובמתחמים החלופיים, ושלא לקדם מיזמים תיירותיים ומיזמי בילוי בגן, עד למתן החלטה אחרת בעתירה דנא. ביום 17.12.2009 התקיים דיון בעתירה הראשונה והוצא בגדרה צו על-תנאי (המשנה לנשיאה א' ריבלין, השופטים י' דנציגר ו-נ' הנדל). טענות הצדדים בעתירה הראשונה (1) טענות העותרת 6. העותרת טוענת כי הרשות והעירייה התחייבו כלפיה בהזדמנויות שונות כי תוכל להמשיך ולהפעיל מתקנים בשטחי הגן. לטענתה, התחייבויות אלה כללו הבטחה מפורשות לפיה תוכל להעתיק את פעילותה ממתחם החניון למתחם חלופי בגן. בנוסף נטען כי המשיבות הבטיחו לגבש יחד עם העותרת פרוגראמה תכנונית אשר תאפשר את העתקת פעילותה של העותרת למתחם החלופי. לשיטת העותרת, התנאים אשר נקבעו בפסיקה לעניין הבטחות מנהליות מתקיימים במקרה זה, כך שהתחייבות המשיבות מהווה הבטחה מנהלית, אשר במקרה זה הופרה. לחלופין נטען כי אף אם הבטחות המשיבות אינן בגדר "הבטחה מנהלית", ברי כי נוצר השתק מנהלי נוכח התנהלות המשיבות לאורך השנים. לטענת העותרת, היא הסתמכה על ההבטחה שניתנה לה ועל המצגים שיצרו המשיבות. נטען, כי בעקבות הסתמכות זו העותרת שינתה את מצבה לרעה והפסידה כסף רב, בין היתר בשל הפסקת הפעלת מתחם החניון, השקעת משאבים במסגרת הכנת הפרוגראמה, שיפוץ במתחם החניון וניהול משא ומתן על ההסכם החדש. 7. עוד נטען כי משתם תוקפו של הסכם ההאצלה בין העירייה לבין הרשות, הפכו ההתחייבויות שנטלה על עצמה העירייה מתוקף הסכם ההאצלה להתחייבויות של הרשות. משכך, הרשות אינה יכולה להיבנות מכך שלא הייתה צד להסכם ההפעלה המקורי. בנוסף, לטענת העותרת הרשות פגעה בזכות הטיעון שלה והפרה את חובת השימוע. נטען, כי לא ניתן לעותרת זמן ראוי להכין את טענותיה קודם לישיבת מליאת הרשות מיום 25.3.2008, שכן הרשות הודיעה לה על קיום ישיבת המליאה רק 24 שעות קודם למועד הישיבה, וכי במהלך הישיבה הוקצו לנציגי העותרת עשר דקות בלבד על מנת לפרוש את השתלשלות העניינים. יתרה מכך, לטענת העותרת היא כלל לא הוזמנה לישיבה בה התקבלה ההחלטה ביום 29.4.2008. העותרת מוסיפה וטוענת כי רק בשל חוסר ניקיון כפיים בהתנהלות הרשות, יש לדחות את טענותיה ולקבל את העתירה. לטענת העותרת, הרשות הטעתה את בית המשפט בציינה כי לאורך שנים מדיניות מליאת הרשות היא שאין מקום לקידום "יזמות מלונאית" באתרי הרשות, וזאת על אף שכל התוכניות שחלו על הגן לאורך השנים אפשרו שימוש בשטחי הגן לטובת חניונים ונופש. עוד נטען כי הרשות התנהלה בחוסר תום לב בהסתירה מידע מוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, כפי שיפורט בהרחבה במסגרת תיאור העתירה השנייה. זאת ועוד, נטען כי החלטות הרשות בעניינה של העותרת לוקות בחוסר סבירות קיצוני ומשכך דינן להתבטל. לבסוף טוענת העותרת כי הרשות הפרה את חובתה להתנהל מולה "במהירות הראויה". (2) טענות הרשות 8. לטענת הרשות, החלטת המליאה ראויה, הולמת, מידתית וסבירה, באשר היא מעוגנת במדיניות שהותוותה והונהגה ברשות. על-כן, לשיטת הרשות, אין מקום להתערב בהחלטה זו נוכח הכלל כי התערבות בשיקול דעת רשויות מנהליות תעשה במשורה ותוגבל אך למקרים של חוסר סבירות קיצוני. הרשות מוסיפה וטוענת כי התנאים המצטברים להתגבשותה של הבטחה מנהלית לא מתקיימים במקרה דנא. ראשית, נטען כי כל התחייבות של הרשות להקצאת קרקע בגן לאומי טעונה אישור מצד אורגנים מוסמכים של הרשות וגורמים נוספים, ולכן לכל גורם אחר מטעמה אין סמכות ליתן הבטחה מנהלית מחייבת בעניין זה. שנית, נטען כי הרשות הבהירה לעותרת מספר פעמים, כי נדרשים אישורים של גורמים נוספים להסכמות ביניהן. הצורך באישורים נוספים מלמד, לשיטת הרשות, על כך שהיא לא התכוונה ליתן תוקף משפטי מחייב לחילופי הדברים בינה לבין העותרת. שלישית, נטען כי הרשות אינה בעלת יכולת למלא אחר ההבטחה. בהקשר זה מציינת הרשות את החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל מספר 656 משנת 1994 בה נקבע כי מינהל מקרקעי ישראל הוא הגוף המוסמך לדון בבקשות יזמים להקצאת קרקע בגנים לאומיים למטרות מסחריות, כך שהרשות לא הייתה יכולה למסור שטחים לעותרת בלי שניתנה לכך הסכמת המינהל. הרשות מוסיפה כי בשנת 2005, בהחלטה מספר 1044, שונתה מדיניות זו ונקבע כי הרשות יכולה להקים מיזמים מסחריים-תיירותיים בתחומי גנים לאומיים, אף בלי אישור מינהל מקרקעי ישראל. ואולם, עדיין נדרש אישור של מליאת הרשות למיזמים מהסוג בו מעוניינת העותרת, כך שהרשות לא יכולה להקצות לה שטח בגן בלי אישור המליאה. רביעית, נטען כי אף אם נתקיימו התנאים לקיומה של הבטחה מנהלית, קיים צידוק חוקי לשנות את ההחלטה או לבטלה. לעניין זה טוענת הרשות כי שינוי המדיניות וחלוף השנים מאז ניתנה ההבטחה מצדיקים חזרה מההבטחה בהתאם לאינטרס הציבורי. בנוסף, נטען כי ניתנה לעותרת זכות טיעון מלאה בפני מליאת הרשות. הרשות הוסיפה כי מכל מקום אף אם יימצא שזכות השימוע של העותרת נפגעה, הרי שלא די בכך כדי להביא לביטולה של ההחלטה. (3) טענות העירייה 9. לטענת העירייה היא לא התחייבה לאפשר לעותרת להעתיק את פעילותה למתחם חלופי בגן. העירייה מציינת כי המסמך היחיד שהציגה העותרת המעיד, לכאורה, על מתן הבטחה במהלך התקופה בה הסמכות לניהול הגן נמצאה בידיה, הוא מסמך המתעד את סיכום הישיבה מיום 22.11.2000. לטענת העירייה, הישיבה הנ"ל נועדה לבחון עקרונות והיא לא מסרה במהלכה התחייבות כלשהי. באשר לפגישה מיום 14.2.2001, נטען כי נוכחות העירייה בפגישה נבעה מרצונה לעודד את הקמת מתחם הנופש, אך במועד זה לא הייתה לעירייה סמכות לאשר את העתקת החניון למקום חלופי בתחום הגן. נטען כי חוסר סמכותה של העירייה היה ידוע לעותרת נוכח העובדה שהישיבה התקיימה בסמוך לתום תוקף הסכם ההאצלה בינה לבין הרשות. מעבר לצורך ציינה העירייה כי היא מעוניינת בפיתוח הגן הלאומי, הקמת מתחם נופש ומתקנים לרווחת התושבים והמבקרים בתחום הגן, ובלבד שהדבר יתאפשר מבחינה חוקית. הרקע לעתירה השנייה – בג"ץ 5691/10 10. ביום 28.7.2010 הגישה העותרת עתירה נוספת שעניינה ביטול החלטת המשיבה 3, ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת (להלן: ועדת הפנים), מיום 13.1.2010, אשר תוכנה והרקע לה יפורטו להלן. 11. במהלך שנות ה-90 של המאה שעברה, החלו העירייה והרשות לתכנן פרוגראמה חדשה לגן הלאומי אשקלון. על בסיס הפרוגראמה גובשה תכנית מתאר מקומית מס' 160/101/02/4 (להלן: התכנית), הכוללת את הגדרת השימושים המותרים בשטחי הגן, הסדרת עניינים שונים הנוגעים לחוף הים ולאתרי העתיקות בגן, והגדרת שטחים האמורים להתווסף ולהיגרע משטח הגן. בסעיף 13.4.3 לתקנון התכנית נקבע כי בשטח הגן המכונה "מתחם צפון החומה", שהוא המתחם אליו התכוונה העותרת להעתיק את פעילותה, יתאפשרו תכליות ושימושים שונים ובכללם "מבנים ומתקנים לפעילות נופש וספורט בחיק הטבע, כפר נופש ומרכז ספורט נופש שעשועים ואירועים". כפי שעולה מהעתירה ומתגובות הצדדים, לאחר שקוימו מספר דיונים בתכנית היא אושרה בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה במחוז הדרום. מאחר שהתכנית כללה כוונה לגרוע שטחים מתחומי הגן, נדרש היה כי ועדת הפנים של הכנסת תאשר את הגריעה בטרם ניתן יהיה להמשיך ולקדם את ביצוע התכנית, זאת בהתאם לקבוע בסעיף 26(ב) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998. ביום 13.1.2010 החליטה ועדת הפנים לאשר את גריעת השטח מתחומי הגן במספר תנאים, ובכללם ש"הייעוד המופיע בתכנית לכפר נופש בתחומי הגן הלאומי – יבוטל". משמעות תנאי זה הייתה שלילת האפשרות שהעותרת תקים מתחם נופש במתחם חלופי בגן, ועל-כן הוגשה העתירה השנייה, שכוונה בעיקרה נגד החלטת ועדת הפנים. 12. בעתירה זו, שעניינה כאמור החלטת הוועדה הנ"ל, ביקשה העותרת כי בית המשפט יוציא מתחת ידיו את הצווים הבאים: (1) צו על-תנאי המורה למשיבים 1 ו-2, שר הפנים והשר להגנת הסביבה, ליתן טעם מדוע לא יעשו שימוש בסמכויותיהם ויבטלו את החלטת ועדת הפנים לפיה יוסר הייעוד המופיע בתכנית לכפר נופש בתחומי הגן; (2) לחלופין, צו על-תנאי המורה למשיבים 4-1 (שר הפנים, השר להגנת הסביבה, ועדת הפנים ויושב ראש ועדת הפנים) ליתן טעם מדוע לא יעשו שימוש בסמכויותיהם, יבטלו את החלטת ועדת הפנים ויורו על כינוס הוועדה לשם בחינה מחודשת של ביטול ההכרזה על מספר שטחים בתחומי הגן הלאומי, וזאת לאחר מתן זכות שימוע נאותה לעותרת; (3) צו על-תנאי המורה למשיבות 7-6, הרשות והעירייה, ליתן טעם מדוע למרות הבטחותיהן לאורך השנים, ובפרט הבטחת הרשות מיום 22.11.2000, לא הביאו לידיעת הוועדה את עצם קיומן של ההבטחות כאמור או את דבר קיומו של ההליך דנא התלוי ועומד בעניין; (4) צו ביניים המורה למשיבות שלא לבצע כל פעולה במתחם החניון ובמתחמים חלופיים, ובכלל זה שלא לקדם מיזמים תיירותיים ומיזמי בילוי בגן, את הליכי ביטול ההכרזה ואת הכנתה של תכנית חדשה לגן הלאומי, וזאת עד למתן החלטה אחרת בעתירה דנא. טענות הצדדים בעתירה השנייה 13. תמצית טענותיה של העותרת היא כדלקמן: ראשית, נטען כי החלטת ועדת הפנים, אשר ניתנה תוך התעלמות מהבטחותיה של הרשות לעותרת ומזכויותיה של העותרת בשטחים שבמחלוקת, הביאה לפגיעה בקניינה של העותרת. שנית, נטען כי הופרה חובת השימוע במתן ההחלטה, ובשל פגם זה בלבד דין החלטת הוועדה להתבטל. לטענת העותרת, ההחלטה התקבלה בלי שנשמעה עמדתה ואף בלי שנציגיה יזומנו לדיון בפני הוועדה. שלישית, נטען כי ההחלטה התקבלה בלי שהונחה תשתית ראייתית מספקת. לעניין זה טענה העותרת כי נציגי הרשות והעירייה לא ציינו את קיומם של ההסכמים בינן לבין העותרת ולא פרטו את הרקע להגשת התכנית, ואף לא סיפרו על ההליכים המתקיימים בבית משפט זה בעתירה הראשונה. רביעית, נטען כי החלטת הוועדה לוקה בחוסר סבירות. לבסוף, העותרת חוזרת גם בעתירה זו על טענותיה בדבר ההבטחה המנהלית ויצירת ההשתק המנהלי כפי שפורטו בעתירה הראשונה. 14. עמדת המשיבים 1, 2 ו-5 (שר הפנים, השר להגנת הסביבה והיועץ המשפטי לממשלה; להלן: המדינה) היא, כי דין העתירה להידחות נוכח היותה מוקדמת. בתמצית, נטען כי עמידה בתנאי שנקבע בהחלטת ועדת הפנים - ביטול הייעוד להקמת כפר נופש בתחומי הגן - מחייב להחזיר את התכנית לדיון בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, שהיא מוסד התכנון המוסמך. בנוסף, נטען כי גם בהתעלם מהחלטת ועדת הפנים, התכוון שר הפנים להחזיר את הנושא לדיון בוועדה המחוזית, שכן על פני הדברים, שימוש בחלק מהגן ככפר נופש אינו מסוג השימושים הדרושים להשגת הייעוד העיקרי של הגן הלאומי, נוכח הוראות תכנית המתאר הארצית לגנים לאומיים, שמורות טבע ושמורות נוף מס' 8 (להלן: תמ"א 8). לפיכך, נטען כי הוועדה המחוזית תקיים דיון בעניין, בו תינתן לעותרת הזדמנות להשמיע את עמדתה, וצוין כי החלטת ועדת הפנים אינה כובלת את שיקול דעתה של הוועדה המחוזית. אשר לצו הביניים, השיבה המדינה בתגובתה מיום 26.1.2011 כי נכון לעת הזו שר הפנים מעכב את הליכי האישור מטעמו לקבלת התכנית. 15. המשיבים 4-3 (ועדת הפנים ויושב ראש ועדת הפנים), טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. נטען, כי החלטת ועדת הפנים כשלעצמה אינה מובילה לביטול הייעוד לכפר נופש שמופיע בתכנית, ולשם כך יש צורך בהחלטה של רשויות התכנון הרלוונטיות. המשיבים 4-3 הוסיפו כי כל שנקבע בהחלטת ועדת הפנים הוא כי אם רשויות התכנון מבקשות לגרוע שטחים מן הגן הלאומי, אזי עליהן לבטל את הייעוד לכפר הנופש המופיע בתכנית. כיוון שהוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה אמורה לקיים דיון בעניין, שבו תינתן הזדמנות לצדדים להשמיע את עמדתם, נטען כי מדובר בעתירה מוקדמת. לגופם של דברים, טענו המשיבים 4-3, כי ועדת הפנים קיבלה את עמדתו של היועץ המשפטי לוועדה כי "בשטח הזה, משום מה, מצאה התכנית להתיר מתחם נופש ואירועים, שזה מתחם שלא מתאים לגן לאומי והוא לא מתאים לשימושים שנועדו לגן לאומי". המשיבים 4-3 הוסיפו כי עמדה זו עולה בקנה אחד גם עם עמדתו של שר הפנים, ואף עם עמדת רשות הטבע והגנים כפי שאלו הוצגו בוועדה. 16. אף הרשות תומכת בדחיית העתירה השנייה. נטען כי טענות העותרת בדבר הסתרת העובדות במהלך הדיון בוועדת הפנים הן חסרות בסיס, שכן שאלת ייעוד כפר הנופש הועלתה לדיון בוועדה באופן ספונטאני ובלתי מתוכנן על-ידי היועץ המשפטי לוועדה. לטענת הרשות, לאחר שהסוגיה עלתה לדיון, פרשה נציגתה את המידע שהיה ברשותה בפני הוועדה, כפי שהיה נראה לה רלוונטי לצורך הדיון. כמו כן נטען כי אף אם הפרטים בדבר ההליך התלוי ועומד היו מצויים לפני הוועדה, הדבר לא היה משפיע על שיקול דעתה, שכן שיקול הדעת הודרך על-ידי עניין עקרוני – סוגיית הקמת כפר נופש בתחומיו של גן לאומי. הדיונים בעתירות 17. כאמור, ביום 17.12.2009 התקיים דיון בעתירה הראשונה והוצא צו על-תנאי. ביום 7.4.2011 התקיים דיון בשתי העתירות, ובסיומו ניתנה החלטה בה נקבע כי: "ראוי שייעשה מאמץ משולב על מנת לנסות ולהגיע להסדר מוסכם ...". בית המשפט הוסיף, כי אם תושג הסכמה בין הצדדים באשר למקום בו תוכל לפעול העותרת בתחומי הגן, יוכלו הצדדים לפנות לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ולקדם את המהלך. על-פי הודעות עדכון שהגישו הצדדים לאחר הדיון, עולה כי התקיימו מספר פגישות בין העותרת לבין הרשות והעירייה, במהלכן נעשה מאמץ למציאת מיקום חלופי בו תוכל העותרת לפעול. הוצג בפנינו סיכום פגישה מיום 24.7.2011, בה הסכימו הצדדים על שטח הנמצא בפאתי הגן הלאומי, אליו תוכל העותרת להעתיק את פעילותה. על-פי סיכום הפגישה, בשטח זה ניתן יהיה להקים כפר נופש, וזאת גם על-פי הוראות תכנית 160/101/02/4. לבסוף סוכם כי אם מליאת הרשות תאשר את הקצאת השטח לעותרת, יקדמו הצדדים דיון מחודש בוועדת הפנים על מנת שתשקול בשנית את החלטתה בדבר הסרת השימוש של כפר נופש מרשימת השימושים המותרים בתכנית. ואולם, בפגישה עם נציגי ועדת הפנים ומשרד הפנים הובהר לעותרת שאף אם תגיע להסכמה עם הרשות והעירייה, יהיה עליה לפנות תחילה לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה על מנת שתבחן את התאמת כפר הנופש המתוכנן להוראות תמ"א 8. עוד נאמר לעותרת, כי היא תוכל לפנות לוועדת הפנים רק לאחר קבלת האישור של הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. דברים אלה הביאו לכך שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה, שכן לטענת העותרת ההליכים בוועדה המחוזית ימשכו זמן רב, ואף אם תאשר הוועדה את התכנית להקמת כפר נופש בגן, היא תאלץ לבוא בדין ודברים עם מינהל מקרקעי ישראל ולהתמודד במכרז פומבי על הקצאת הקרקע. 18. ביום 19.3.2012 התקיים דיון נוסף בעתירות שעסק בעיקר בסוגיות הקשורות לעתירה השנייה. במהלך הדיון התעוררה שאלה בנוגע לאופי היחס שבין תכנית 160/101/02/4 לבין תמ"א 8. בתום הדיון, וכחלק מכוונת בית המשפט לקדם את ההסכמה בין הצדדים ולתחום את הסוגיות שבמחלוקת, נקבע כי הצדדים יציגו בפני בית המשפט בכתב את עמדתם ביחס למחלוקת זו. בתמצית ייאמר כי העותרת, הרשות והעירייה הציגו עמדה דומה לפיה התכנית אינה סותרת את תמ"א 8. לשיטתן, תמ"א 8 לא שוללת באופן מוחלט את האפשרות, המופיעה בתכנית, להקמת מבנים המשמשים ללינה ולנופש בתחומי גנים לאומיים. לעומתן, המדינה סבורה כי התכנית אינה עולה בקנה אחד עם תמ"א 8. לטענת המדינה, תמ"א 8 אינה מתירה הקמה של גן אירועים, כפר נופש או מרכז ספורט בגנים לאומיים. מכל מקום נטען, כי ראוי שהסוגיה תיבחן לרקע תכנון קונקרטי, ולא באופן עיוני-תיאורטי, ועל העותרת לפנות בעניין לרשויות התכנון והבניה בבקשה מפורטת. בתאריכים 22.7.2013 ו-2.4.2014 התקיימו שני דיונים נוספים בהם השלימו הצדדים את הצגת טיעוניהם ביחס לכלל הסוגיות המצויות במחלוקת בשתי העתירות. בקשה להוספת תצהיר 19. ביום 23.5.2014, הגישה העותרת בקשה לצירוף תצהירו של מר בני וקנין, שכיהן כראש עיריית אשקלון בשנים 2003-1991 ו-2013-2008. לטענת העותרת, לאחר הדיון שהתקיים ביום 2.4.2014 גילה מר וקנין כי העירייה והרשות מתנערות מההבטחות שניתנו לעותרת ואף מנסות להתנער מההסכם עליו חתמו עמה ביום 24.7.2011. בשל כך מבקשת העותרת לצרף את תצהירו של מר וקנין בו הוא מתייחס לשאלות הנדונות בעתירה הראשונה. העירייה מתנגדת לבקשה וטוענת כי היא הוגשה בשלב מאוחר מאד, לאחר שהתקיימו מספר דיונים בתיק, בלי שניתן לכך הסבר מספק. עוד טוענת העירייה כי על-פי המבחנים המוכרים בפסיקה לצירוף ראיה בשלב כה מתקדם בהליך, אין מקום לקבלת הבקשה. הרשות מתנגדת גם היא לבקשה ומצטרפת לטיעוני העירייה. המשיבים בעתירה השנייה הותירו את ההחלטה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט שכן לטענתם התצהיר מתייחס לסוגיות הרלוונטיות לעתירה הראשונה בלבד. דיון והכרעה 20. עניינן של שתי העתירות שלפנינו הוא ברצונה של העותרת בהקמת מתחם נופש בתחומי הגן הלאומי אשקלון. כאמור לעיל, העותרת טוענת כי העירייה והרשות התחייבו בפניה כי תוכל להעתיק את פעילותה למתחם חלופי בגן, ועל-כן היא פינתה את המתחם בגן בו פעלה עד אותה העת (הוא "מתחם החניון" כהגדרתו לעיל). לטענת העותרת התחייבות זו עולה כדי הבטחה מנהלית, והיא עומדת בלב הטענות המועלות בעתירה הראשונה. אקדים ואומר כי סבורני שאין לקבל את טענת העותרת באשר לקיומה של הבטחה מנהלית, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן. מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בעתירה השנייה. לפיכך, עמדתי היא כי דין שתי העתירות להידחות. 21. בפסק הדין בבג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673 (1975), נקבע כי להבטחות שנתנו רשויות מנהליות יש תוקף מחייב, כך ש"כאשר ניתנת הבטחה חוקית על-ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה – יש לכבדה, ובית-משפט זה יצווה על מילויה" (שם, בעמ' 676). בפסיקה הוכרו תנאים שונים שקיומם נדרש על מנת שההבטחה המנהלית תהווה מקור לזכות בידי מקבל ההבטחה לאכוף על הרשות את קיום אותה הבטחה. כתנאי מקדמי על הטוען לזכות להראות כי ההבטחה ברורה ומפורשת וכי לא מדובר בהצהרת כוונות כללית בלבד (ראו, למשל, בג"ץ 5853/04 "אמנה" תנועת ההתיישבות של גוש אמונים אגודה שיתופית נ' ראש ממשלת ישראל, פס' 6 (20.9.2004)). בגדר כך נדרש כי ההבטחה תכלול התחייבות מסוימת ומפורטת, וכי ההבטחה תהיה נטולת סייגים ולא תלויה בסיכומים נוספים (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי כלכלי כרך ג 319-317 (2013), (להלן: ברק-ארז)). בנוסף לתנאי המקדמי, נדרש הטוען להראות כי גם התנאים הבאים מתקיימים: ההבטחה ניתנה על-ידי בעל הסמכות לתתה; הייתה למבטיח כוונה להקנות לה תוקף משפטי; המבטיח הוא בעל היכולת לקיים את ההבטחה; אין צידוק חוקי לשנות או לבטל את ההבטחה (ראו, למשל, בג"ץ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשייה, המסחר והתיירות, פ"ד לב(3) 469 (1978); בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694 (2003); בג"ץ 10777/03 ארצי נ' ראש המטה הכללי של צה"ל (25.11.2009)). 22. במקרה דנא התקיימו בשנים 2003-2000 מספר פגישות בין העותרת לבין הרשות, אשר בחלקן נכחו גם נציגי העירייה. כעולה מסיכומי פגישות אלה, נראה כי הרשות אכן ניסתה למצוא שטח חלופי בגן להקמת מתחם נופש על-ידי העותרת. יחד עם זאת, איני סבור כי דברי הרשות והעירייה בפגישות אלה עולים כדי הבטחה ברורה, מפורשת ונטולת סייגים, כנדרש על מנת שיסווגו כהבטחה מנהלית. בפגישה שנערכה ביום 22.11.2000 בהשתתפות נציגי העותרת, העירייה והרשות, סוכם כי "תיבדק האפשרות העקרונית להעתקת החניון למיקום חלופי מחוץ לחומה" [ההדגשה הוספה – צ.ז.]. במספר פגישות שנערכו בין הרשות לבין העותרת בשנת 2001, החלה להתגבש תכנית המתווה את השלבים השונים של הקמת המתחם החדש. במסגרת תכנית זו נקבע כי העותרת תכין פרוגראמה שתהיה טעונה אישור של ועדה משותפת שבה יהיו נציגים מטעם הרשות ומטעם העירייה. לאחר שהעותרת הגישה את הפרוגראמה לרשות, הבהיר מנכ"ל הרשות ביום 2.6.2002 כי: "על פי מדיניות הרשות שאושררה לאחרונה הרשות אינה מאשרת מגורים בתחום שמורות וגנים. אמנם קיימים מספר חריגים ולצורך בחינתם הקימה הרשות ועדה מיוחדת. הפרוגראמה שהוגשה לרשות, חורגת באופן משמעותי ביותר מהזכויות הקיימות בפועל, הן בשטח לבינוי והן במשך זמן החוזה. הרשות תוכל לשקול את אישור הפרוגראמה, באם תתוקן ... מובהר כי הפרוגראמה המתוקנת תהייה כפופה לאישור הנהלת הרשות, מליאת הרשות, ועדות התכנון (מקומית, מחוזית וכו'), מועצת גנים ושמורות, ולקחש"פ וכו'" [ההדגשות הוספו – צ.ז.]. בפגישות נוספות שהתקיימו בשנת 2002 ובשנת 2003 המשיכו הצדדים במאמצים להגיע להסכמה והעותרת הגישה פרוגראמה מתוקנת. ביום 26.12.2002 נשלחה לעותרת טיוטה ראשונית לצורך משא ומתן, בה נאמר כי: "הרשות מסכימה כי הזכויות שהיו קיימות לחברה שבבעלותך ... בתחום הגן הלאומי (בוסתן הזיתים) [הוא מתחם החניון – צ.ז.] תנוידנה למתחם הידוע בשם 'קייטנת צד"ל' וזאת בכפוף לקבלת הסכמת מינהל מקרקעי ישראל" [ההדגשה הוספה – צ.ז.]. ביום 7.1.2003 שלחה היועצת המשפטית של הרשות לעותרת טיוטת הסכם חדש המפרט את תנאי ההתקשרות בין הצדדים. לטיוטת ההסכם נלווה מכתב בו נאמר כי: "אני מבקשת להפנות תשומת לב מיוחדת לכך כי, טיוטה זו טרם אושרה ע"י הגורמים המוסמכים ברשות, והיא נשלחת אליך במקביל להמשך הדיונים הפנימיים ברשות לענין תנאי ההתקשרות, וזאת מתוך מטרה לקיים את הדיונים הפנימיים ואת הדיונים עם מרשתך במקביל, על מנת לסכם את תנאי ההתקשרות בלוח זמנים קצר ככל האפשר, כפי שמבקשים שני הצדדים לעשות. לפיכך, יתכן והרשות תערוך שינויים בטיוטה הנ"ל, ואין לראות בה מסמך המחייב את הרשות בכל דרך שהיא" [ההדגשה הוספה – צ.ז.]. 23. מנתונים אלה עולה, כי הרשות אכן פעלה במטרה למציאת מתחם חלופי עבור העותרת. הרשות והעותרת החלו בהכנת תכניות קונקרטיות באשר למקום בו יוקם מתחם הנופש ואף הכינו טיוטות להסכם ביניהן. יחד עם זאת, לכל אורך הדרך לא ניתנה התחייבות ביחס לאישור התכנית שרקמו הצדדים להעברת זכויות העותרת למתחם חלופי, ונציגי הרשות הבהירו כי ההסכמות בינם לבין העותרת כפופות לאישור גורמים נוספים ברשות, כמו גם לאישור מינהל מקרקעי ישראל. ואולם, אישורים אלה בסופו של דבר לא ניתנו - מליאת הרשות דחתה את בקשת העותרת ביום 29.4.2008 ומינהל מקרקעי ישראל לא נתן את הסכמתו לניוד זכויותיה. לפיכך, ובשים לב לדרישה כי הבטחה מנהלית תהיה נטולת תנאים והתניות (ראו למשל, בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459, 485-484 (1999); בג"ץ 4157/98 "צוות" אגודת גימלאי שירות הקבע בצה"ל נ' שר האוצר, פ"ד נח(2) 769, 782 (2004); ברק-ארז, בעמ' 318, ה"ש 24 וההפניות שם), סבורני כי לא ניתן לומר שהרשות, באמצעות אורגן מוסמך שלה, הבטיחה באופן מפורש וחד משמעי שהעותרת תוכל להקים מתחם נופש במקום חלופי בגן הלאומי. מסקנה זו תקפה גם לגבי העירייה שהשתתפה רק בחלק מהפגישות המתוארות לעיל, מה גם שכיום, לאחר החזרת ניהול הגן הלאומי באשקלון לידי הרשות, העירייה ממילא חסרת כל סמכות באשר להקצאת קרקעות בתחומי הגן. אציין עוד, כי גם המגעים שהתקיימו בין העותרת לבין המשיבות לאחר שהוגשה העתירה במטרה למצוא פתרון מוסכם על הצדדים, אינם עולים כדי קיומה של הבטחה מנהלית מצד הרשות. כך, למשל, בסיכום הפגישה מיום 24.7.2011 הובהר במפורש כי העברת השטח בגן לידי העותרת תלויה באישור מליאת הרשות ובהמשך ההליכים מול ועדת הפנים. 24. סבורני כי גם טענת ההשתק המנהלי שנטענה בעקבות הסתמכות העותרת על התנהלות המשיבות אינה יכולה להביא לקבלת העתירה. השימוש בטענת ההשתק במשפט המנהלי אמנם הוכר בפסיקה במקרים מסוימים, אולם מדובר במקרים מעטים באופן יחסי שכן "החלתו של השתק כנגד רשויות מינהליות מעוררת קשיים מיוחדים, וזאת בשל החשש כי השתקת רשויות כאלה תאפשר את הפרתן של נורמות המשפט המינהלי, שלהן אופי כופה (קוגנטי) והן אינן ניתנות להתניה" (ע"א 6996/97 חברת א. עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נג(4) 117, 123 (1999). ראו עוד על טענת ההשתק במשפט המנהלי: בג"ץ 840/97 סבית נ' ממשלת ישראל, פ"ד נז(4) 803, 814-813 (2003); עע"ם 7275/10 הועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות נ' שקד (29.11.2011), (להלן: עע"ם 7275/10); ברק-ארז, בעמ' 329 ו-339)). לטעמי עתירה זו אינה נמנית על המקרים המצדיקים את הפעלת דוקטרינת ההשתק המנהלי. העותרת טוענת כי נגרמו לה הפסדים כספיים בעקבות הפסקת פעילותה במתחם החניון ביום 14.2.2001, ובעקבות הוצאת משאבים רבים במסגרת הכנת הפרוגראמה ושיפוץ מתחם החניון, כאשר פעולות אלו בוצעו תוך הסתמכות על המצג שיצרו הרשות והעירייה. ואולם, כאמור לעיל, הרשות הבהירה מספר פעמים, ובכלל זאת קודם להחלטת העותרת לחדול מפעילותה במתחם החניון, כי ההסכמות בינה לבין העותרת אינן סופיות וכי הן כפופות לגורמים שונים. סבורני כי העותרת לא הציגה תשתית מספקת, על-פי אמות המידה הנדרשות לקבלת טענת השתק מנהלי, להוכחת קיומו של מצג עליו הסתמכה ואשר בגינו שינתה את מצבה לרעה. לפיכך אני סבור כי בנסיבות המקרה דין טענה זו להידחות (והשוו לעע"ם 7275/10, בו התקבלה טענת ההשתק המנהלי, אך בשונה מענייננו, נציג הרשות שהתחייב בפני העותרים, ציין שלהתחייבותו נדרש רק "אישור פורמאלי" של גורם נוסף, ובכך יצר מצג עליו הסתמכו העותרים). 25. על-אף שלדידי יש לדחות את טענות העותרת בדבר הבטחה מנהלית והשתק מנהלי, יש לציין כי התנהלות הרשות והעירייה מול העותרת מעוררת אי-נחת. כך, למשל, הרשות קיימה מגעים עם העותרת במשך שנים והודיעה לה רק בשנת 2008, כשמונה שנים לאחר תחילת ההתדיינויות בנושא, כי תכניתה להקמת מתחם נופש בגן לא תצא לפועל משום שמליאת הרשות עצמה דחתה את התכנית. סבורני כי ראוי היה ליתן החלטה בשלב מוקדם יותר ולא "למשוך" את ההתדיינויות מול העותרת משך זמן כה רב. עוד יש לציין כי איני שולל את טענות העותרת בדבר הפסדים כספיים שנגרמו לה בעקבות פרשה זו, ובעקבות התנהלות הרשות והעירייה, וייתכן כי עשויה לעמוד לזכותה עילה לתביעה כספית, אם כי מובן שאיני מביע כל דעה באשר לסיכויי תביעה שכזו. 26. לא מצאתי כי יש ביתר טענות העותרת בגדר העתירה הראשונה כדי להביא לקבלת העתירה. טרם קבלת ההחלטה בעניינה של העותרת במליאת הרשות, נפגש נציג העותרת עם המדען הראשי של הרשות, שהוא גם חבר המליאה, ושטח בפניו את טענותיו. בנוסף, הבעלים של העותרת, יחד עם עורך דינה באותה העת, הציגו את עניינה של העותרת בפני מליאת הרשות ביום 25.3.2008, עובר לקבלת ההחלטה הדוחה את יוזמת העותרת. לפיכך ניתנה לעותרת הזדמנות לשטוח את טענותיה בפני מליאת הרשות ואין מקום להורות על בטלות החלטתה על סמך פגיעה בזכות הטיעון, כפי שמבוקש בעתירה. מעבר לכך, סבורני כי נוכח עמדתי לפיה לא ניתנה לעותרת הבטחה מנהלית, אין מקום לקבל את הטענה בדבר חוסר הסבירות שבהחלטת מליאת הרשות, אשר לטענת העותרת לא נתנה משקל מספק בהחלטה להבטחותיה הקודמות של הרשות. מאחר שלדידי הרשות לא הבטיחה הבטחה מנהלית מחייבת לעותרת, דין טענה זו להידחות. 27. אשר לעתירה השנייה (5691/10), טענות העותרת בעתירה זו, המופנות נגד החלטת ועדת הפנים, מתבססות על קיומה של הבטחה מנהלית מטעם הרשות והעירייה. לטענת העותרת, הוועדה לא נתנה את דעתה להבטחות שניתנו לה ולזכויותיה הקנייניות בגן הלאומי בטרם החליטה על ביטול האפשרות להקמת כפר נופש בגן הלאומי, ועל-כן יש לבטל את החלטתה. הואיל והגעתי למסקנה כי לא ניתנה לעותרת הבטחה מנהלית המעניקה לה זכות להקמת כפר נופש בתחומי הגן, מתייתר הצורך לדון בטענות המועלות בעתירה זו. בהעדר הבטחה כאמור נשמט הבסיס שעליו עיגנה העותרת את מכלול טענותיה בדבר זכותה להקים מתחם נופש בתחומי הגן. בהמשך לכך, איני מוצא לנכון להכריע במחלוקת בין הצדדים ביחס לקיומה או העדרה של סתירה בין התכנית לבין תמ"א 8, אם כי, מבלי לטעת מסמרות, סבורני כי יש ממש בעמדת המדינה לפיה אין מקום להכריע בשאלה זו במישור עיוני-מופשט, מבלי שהעותרת הניחה בפני רשויות התכנון והבניה תכנית קונקרטית ובה פירוט הבינוי המתבקש ואופיו. 28. לבסוף, סבורני כי אין מקום להיעתר לבקשת העותרת להוספת תצהיר. הבקשה הוגשה בשלב מאוחר מאד - כחמש שנים לאחר הגשת העתירה הראשונה ולאחר שהתקיימו בה חמישה דיונים. העותרת נימקה את האיחור שבהגשת התצהיר בכך שביום 2.4.2014 התגלה בדיון כי המשיבות טוענות כי לא נתנו לה הבטחה מחייבת. ואולם, אין ממש בנימוק זה, שכן לעותרת היה ברור לכל אורך ההליך מהי עמדת המשיבות לעניין ההבטחה המנהלית. אם היה בתצהירו של מר וקנין כדי להאיר על סוגיית ההבטחה המנהלית באופן משמעותי, ברי כי תצהירו היה מוגש בשלב מוקדם יותר. יתר על כן, מר וקנין כיהן כראש עיריית אשקלון במהלך השנים 2013-2008, כאשר העתירה דנא מתנהלת מאז שנת 2009 ועמדת העירייה בעתירה, לפיה לא ניתנה לעותרת הבטחה מנהלית, ברורה ועקבית מתחילת ההליך. לפיכך לא ברור כיצד תצהירו של מר וקנין עשוי להוסיף על עמדתה של העירייה. על-כן לטעמי יש לדחות את בקשת העותרת. הנה כי כן, נוכח דחיית טענות העותרת באשר לקבלת הבטחה מנהלית מטעם העירייה והרשות, אציע לחבריי לדחות את שתי העתירות מבלי שייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' גרוניס: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏כ"ד בתמוז התשע"ד (‏22.7.2014). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09070310_L55.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il