פלוני נ. מדינת ישראל

2 בבית המשפט העליון בר"מ 7030/23 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המבקש: פלוני נגד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 12.7.2023, בעת"א 53696-03-23, שניתן על ידי כבוד השופטים ש' בורנשטיין, ע' מיכלס ו-צ' גרדשטיין פפקין תאריך ישיבה: כ"ט בתמוז התשפ"ד (4.8.2024) בשם המבקש: עו"ד ירום הלוי; עו"ד זאב אלוני בשם המשיבה: עו"ד ענת גולדשטיין פסק-דין השופט נ' סולברג: על הפרק, שאלת היחס בין הסדר התיישנות עונשים, לבין הסדר ביטול שחרור על-תנאי בשל עבירה נוספת. בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 12.7.2023, בעת"א 53696-03-23 (השופטים ש' בורנשטין, ע' מיכלס ו-צ' גרדשטיין פפקין). בפסק הדין, התקבל חלקית ערעור המבקש על החלטת ועדת השחרורים בבית סוהר השרון (להלן: הוועדה או ועדת השחרורים), מיום 16.3.2023, בוש"ר 32424-08-22, שבה הורתה הוועדה על ביטול שחרורו המוקדם של המבקש, עקב ביצוע עבירה נוספת בתקופת התנאי. רקע עובדתי ביום 30.7.1998, הורשע המבקש בביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות, נשיאה והחזקת נשק שלא כדין, וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות (תפ"ח 227-97). בגין עבירות אלה, בצירוף עם עונש מאסר על-תנאי שהופעל נגדו, גזר בית המשפט המחוזי על המערער, עוד באותו יום, עונש מאסר בפועל לתקופה בת 5 שנים ו-7 חודשים, וכן 18 חודשי מאסר על-תנאי (ערעור על פסק הדין נדחה בע"פ 5922/98). ביום 11.7.2002, הורתה הוועדה על שחרורו המוקדם של המבקש. בהחלטה נקבע, כי תקופת התנאי תחל בו ביום, ותסתיים ביום 29.7.2005. ביום 15.7.2015, הוגש נגד המבקש כתב אישום; זאת, במסגרת פרשה שכונתה 'פרשה 512' (תפ"ח 24984-07-15). ביום 16.11.2021, הורשע המבקש בביצוע כמה עבירות חמורות, שאת חלקן ביצע במהלך תקופת התנאי, וביום 28.6.2022, נגזר על המערער עונש מאסר בפועל של 12 שנים; כמו כן, הופעל נגדו מאסר מותנה למשך 18 חודשים, בחופף לעונש המאסר בפועל, והושת עליו קנס. עקב האמור, ביום 9.8.2022, הגישה המשיבה לוועדה בקשה לביטול שחרור על-תנאי בשל עבירה נוספת, לפי סעיף 20 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי). המבקש, מנגד, עתר למחיקת הבקשה על הסף, בטענה כי חלפו למעלה מ-20 שנה מיום שחרורו על-תנאי עד ליום הגשת הבקשה, ומשכך, בהתאם להוראות ההתיישנות שעוגנו בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) – חלפה בעניינו תקופת התיישנות העונש. ביום 26.12.2022, דחתה ועדת השחרורים את טענת המבקש למחיקת הבקשה על הסף. נקבע, כי שחרור מוקדם על-תנאי איננו 'הפסקת עונש', כפי הנדרש לטובת 'הזנקת' מירוץ ההתיישנות, לפי סעיף 10 לחסד"פ, ועל כן – אינו בא בגדרי הסעיף. זאת, מכיוון ש"תקופת השחרור על תנאי מהווה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהמאסר עצמו", כך ש"בתקופה זו האסיר הוא 'אסיר ברישיון' וזאת עד תום ריצוי העונש המלא שנגזר עליו". עוד נקבע, כי "המדינה יכולה 'לשלוט' בהפסקת עונש על ידי אי אכיפתו, מחילה עליו או אמצעים נוספים, אך במקרה שבפנינו האסיר ברישיון הוא זה שביקש לשנות את התנאים לריצוי עונשו על ידי שחרור מוקדם והוא זה שהפר את התנאים לשחרורו המוקדם". ביום 16.3.2023, דנה הוועדה בבקשת המשיבה לגופה. הבקשה – התקבלה. הוועדה עמדה על כך ש'אסיר ברישיון' המבצע עבירה נוספת בתקופת התנאי, מפר את האמון שנתנה בו הוועדה, ומשכך, דינו לשוב ולרצות את עונשו מאחורי סורג ובריח. בהמשך לכך, בהתייחס לטענת המבקש באשר לחלוף הזמן, קבעה הוועדה כי "מי שאחראי לזמן הרב שחלף הוא ה[מבקש] בעצמו. הוא בחר לבצע עבירות חמורות בזמן תקופת התנאי, הוא בחר 'להיעלם' מזרועות רשויות החוק, הוא בחר לנהל משפט ארוך ולכן את החשבון עליו להגיש לעצמו ולא לחברה". כמו כן נקבע, כי "אכן מדובר בתשלום על חטאי עבר, אך לכך מתכוון המחוקק כאשר הוא מחוקק את סעיף 20 [לחוק שחרור על-תנאי], ובלשון מחייבת קובע כי הוועדה תפקיע את מלוא תקופת התנאי, אם בחר האסיר לעבור עבירות בתקופת החסד שניתנה לו בעת ששוחרר שחרור מוקדם". הוחלט אפוא על ביטול השחרור המוקדם, למלוא התקופה. המבקש לא השלים עם ההחלטה, והגיש עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי. העתירה – התקבלה חלקית. נקבע, כי חרף ידיעת המבקש על אודות ההשלכות הקשות של מעשיו, הוא לא נרתע מביצוע העבירות, ועל כן, "קמה הצדקה ברורה לחייבו להשלים את תקופת מאסרו, כפי שנגזרה עליו מלכתחילה". כמו כן קבע בית המשפט המחוזי, כי אין לראות את מי ששוחרר בשחרור מוקדם לפי חוק שחרור על-תנאי, כמי שעונשו הופסק; יש לראותו כמי ש"את יתרת תקופת מאסרו אינו מרצה כאסיר מאחורי סורג ובריח, אלא כ'אסיר ברישיון', הנתון למגבלות לא מעטות, וכל זאת בתנאי שיקיים את התנאים שנקבעו לצורך שחרורו". עוד נקבע, כי תכליתו של הסדר ההתיישנות הקבוע בסעיף 10 לחסד"פ – "שכיחה ומחילה" – אינה רלבנטית מקום שבו עסקינן "במי שחזר וביצע עבירות בתוך תקופת הרישיון"; כי ההסדר הקבוע בסעיפים 22-20 לחוק שחרור על-תנאי, לעניין ביטולו של שחרור כאמור, גובר על הסדר ההתיישנות הקבוע בסעיף 10 לחסד"פ, הן לפי לשונו, הן לפי תכליתו; וכי אף אם גישה זו מובילה לכך שעונשו של מי ששוחרר על-תנאי אינו מתיישן לעולם, הרי שבהינתן התכלית ההרתעתית של ההסדר לביטול שחרור על-תנאי – אין בכך כדי לשנות מן הפרשנות האמורה. עם זאת, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, בדגש על הזמן הרב שחלף ממועד שחרורו המוקדם של המבקש, ועל כך שלגבי שני נאשמים אחרים באותה פרשה, הסכימה המשיבה על ביטול מחצית מתקופת התנאי בלבד, נקבע כי "יש מקום להורות כי תקופת התנאי לא תופקע במלואה", אלא אך במחציתה. מכאן הבקשה שלפנינו. תמצית טענות הצדדים המבקש סבור כי יש לראות את ההחלטה על שחרור על-תנאי כ'הפסקת ביצוע' לצורך בחינת התיישנות העונש. בתוך כך טוען המבקש, כי המגבלות המוטלות על אסיר בשחרור על-תנאי אינן מגבלות עונשיות, אלא מניעתיות; וכי ממילא, "העובדה כי בתקופת הרישיון מוטלות מגבלות שונות על האסיר המשוחרר, אינה משנה את העובדה כי הוא שוחרר". עוד טוען המבקש, כי אם אכן, כפי שקבעה הוועדה, תקופת השחרור על-תנאי מהווה חלק אינטגרלי מהמאסר, והמגבלות שמוטלות על אסיר כגון דא הן מגבלות עונשיות, הרי ש"אין מנוס מלקבוע כי התקופה שבה היה המבקש משוחרר אמורה להיחשב כחלק מהמאסר ועליה להיגרע מהבקשה להפקעת רישיון – דבר שלא קורה כמובן". כמו כן נטען, כי פרשנותו המילולית של המונח 'הפסקת ביצוע' בסעיף 10 לחסד"פ, מחייבת לראות שחרור על-תנאי כהחלטה על הפסקת ביצוע העונש; כי בדיוק כפי שמאסר על-תנאי "נחשב מבחינה משפטית כמאסר לכל דבר שהפעלתו מותנית באי קיום התנאי", כך גם "שחרור על תנאי הוא שחרור לכל דבר ועניין, המותנה באי ביצוע עבירות נוספות ו/או הפרת תנאים"; וכי אף אם ניתן לפרש את הסעיף ביותר מדרך אחת, הרי שלפי מצוות סעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), יש לבחור בפרשנות המקלה ביותר עמו. מוסיף המבקש וטוען, כי סעיף 22 לחוק שחרור על-תנאי נועד אך להסדיר את המועד שבו ניתן להגיש בקשה לביטול שחרור על-תנאי לאחר תום תקופת התנאי; וכי לא ניתן להסיק ממנו על קיומו של הסדר שלילי, המדיר את רגלי סעיף 10 לחסד"פ מהקשר זה. לבסוף טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שנתן משקל רב לתכלית ההרתעתית בהקשר הנדון; זאת, הן משום שעם חלוף הזמן "הממד ההרתעתי מקבל פחיתות לעומת שיקולים אחרים", הן מפני ש"אדם שמפר את תנאי השחרור שלו לא 'בונה' על כך שיחלפו 20 שנה ואז העונש יתיישן". המשיבה, מנגד, סבורה כי סעיף 10 לחסד"פ כלל אינו חל במקרה של שחרור על-תנאי, וכי ההסדר המעוגן בחוק שחרור על-תנאי "קובע הסדר התיישנות ייחודי ושלם לנסיבות של ביטול שחרור על-תנאי ממאסר"; מה גם, ש"הסדר הפקעת השחרור על תנאי גובר על הסדר התיישנות העונשים, בהיותו הסדר מאוחר וספציפי". עוד טוענת המשיבה, כי אף אם הסדר התיישנות העונשים הקבוע בסעיף 10 לחסד"פ חל בענייננו, הרי שתקופת ההתיישנות מתחילה עם תום תקופת התנאי, לא בתחילתה, כך שבלאו הכי, העונש בענייננו לא התיישן. כמו כן נטען, כי לא ניתן לקבוע ששחרור על-תנאי מפסיק את ביצוע העונש, שכן "תקופת השחרור ברישיון מהווה חלק אינטגרלי של העונש". כך, "לאורך כל תקופת התנאי האסיר נחשב כמי שמחויב לנשיאת עונשו, ושחרורו מבין כתלי הכלא מותנה [...] בעמידה מתמשכת בתנאים שנקבעו לו לשם כך"; מה גם, שרשויות המדינה אינן חדלות מאכיפת העונש במהלך תקופת התנאי, אלא ש"הדבר נעשה בתנאים אחרים ולא מאחורי סורג ובריח". בנוסף טוענת המשיבה, כי אין לקבל את האנלוגיה שמציע המבקש בין מאסר על-תנאי לבין שחרור על-תנאי, שכן "מהות המסגרת בה נקבע התנאי שונה בתכלית": בעוד ש"עונש מאסר על תנאי נכנס בגדרי סעיף 10 לחסד"פ כעונש שהוטל ולא התחיל ביצועו, הרי שביחס לשחרור על תנאי ממאסר לא מדובר בעונש שהוטל ולא התחיל ביצועו ואף לא בעונש שהופסק". בפרט, אין להסיק מהסדר התיישנות העונשים בעניין מאסר על-תנאי, ל"הסדר ההתיישנות בענייננו – אשר המחוקק נתן עליו את דעתו במסגרת חוק שחרור על תנאי ממאסר". עוד נטען, כי קבלת עמדת המבקש מוליכה למצב דברים אבסורדי, שכן "דווקא במקרים בהם העבירה בגינה הורשע האסיר המשוחרר על תנאי היא עבירה חמורה יותר – וממילא תקופת התנאי הנגזרת מתקופת המאסר אף היא ארוכה יותר – עלול להיווצר מצב בו ביצוע עבירה נוספת לקראת סוף תקופת התנאי יותיר, הלכה למעשה, תקופת התיישנות קצרה משמעותית לאחריה"; נקודה זו אף מתחדדת ביתר שאת, כך המשיבה, במקרים שבהם "העבירה שנעברה היא חמורה וסבוכה, וניהול ההליך הפלילי בגינה מתארך, כבענייננו". בתשובה שהגיש לתגובת המשיבה, גורס המבקש, כי טענת המשיבה שלפיה חוק שחרור על-תנאי קובע הסדר ספציפי ושלם לגבי התיישנות עונשים בהקשר זה – שגויה מן היסוד. זאת, שכן בחוק שחרור על-תנאי לא נקבע כל הסדר לעניין התיישנות עונשים, אלא רק לגבי מועד הגשת בקשה לביטול השחרור על-תנאי; לשיטת המבקש, "אין מדובר בשאלה פרשנית אלא בעובדה פשוטה וחד משמעית". עוד טוען המבקש, כי טענת המשיבה שלפיה תקופת התנאי מהווה חלק אינטגרלי מהמאסר, "נוגדת את חוק שחרור על תנאי בעצמו אשר קובע כי ניתן 'להפקיע' את תקופת הרישיון, משמע תקופת הרישיון לא מהווה את המשך העונש שהרי אם כך היה הרי לא ניתן היה להפקיעו, שאם לא כן מדובר בכפל עונשים של ממש". דיון והכרעה בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, סבורני כי נכון יהיה לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים, מזה ומזה, אלה שבכתב ואלה שבעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל, וכך אציע לחברַי כי נעשה. רקע נורמטיבי השאלה העיקרית המונחת לפתחנו, נוגעת לתחולת הסדר התיישנות העונשים הקבוע בסעיף 10 לחסד"פ, על מקרים של שחרור על-תנאי ממאסר. אפתח אפוא בהצגה תמציתית של שני ההסדרים, אשר את היחס ביניהם אבחן כאן. עניינו של ההסדר הראשון, אם כן, בהתיישנות עונשים. סעיף 10(א) לחסד"פ קובע כדלקמן: "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו – (1) בפשע – עשרים שנים". בענייננו, רלבנטי רק חלק הסעיף העוסק בהפסקת ביצוע העונש. לגבי מונח זה נקבע, כי הוא נוגע אך ל"הפסקת ביצועו של העונש אשר נעשית על ידי המדינה באמצעות החלטה או חדילה מלפעול", כלומר לחדילה מביצוע פעולות האכיפה הנדרשות כדי להבטיח את ביצוע העונש (בג"ץ 8029/21 בן ארי נ' השר לביטחון פנים, פסקאות 19 ו-21 לפסק הדין של השופט א' שטיין (30.5.2022) (להלן: עניין בן ארי); לעמדה שונה, ראו: שם, חוות הדעת של השופט י' עמית; ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב 639 ((1987). בפסיקה צוינו כמה וכמה תכליות הניצבות בבסיס הסדר התיישנות עונשים. בתוך כך, הוזכר טעם ה'שכחה והמחילה', שלפיו עם חלוף הזמן, מתקהה הפגיעה בערכים המוגנים שנגרמה כתוצאה מביצוע העבירה, "ועימה גם דועך רצון הציבור להעניש את העבריין ולהבטיח כי יקבל כגמולו" (רע"פ 1553/15 עיסא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה 'השומרון', פסקה 26 (31.10.2017) (להלן: עניין עיסא); בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542, 574 (1998) (להלן: עניין סצ'י)). כמו כן צוינו, בין היתר, התכלית של עידוד רשויות החוק שלא להשתהות במילוי תפקידן (עניין עיסא, פסקה 27); זכותו של הנאשם לסיום מהיר של ההליכים הפליליים נגדו; והקניית ודאות (שם, פסקה 2 לחוות הדעת של השופט נ' הנדל; לשיקולים נוספים, ראו: עניין סוצ'י, עמודים 561, 570; עניין בן ארי, פסקאות 48-45). עוד אציין, כי סעיף 2 לחסד"פ קובע כי "סדר הדין הפלילי יהיה לפי חוק זה, זולת אם נקבע בחוק אחר או על פיו סדר דין שונה לענין הנדון". על כן, בהעדר הוראה מפורשת אחרת, יפה תוקפו של סעיף 10(א) לחסד"פ לגבי כל הליך פלילי. ההסדר השני הרלבנטי לענייננו, נוגע לביטול שחרור על תנאי בשל עבירה נוספת. סעיף 20(א) לחוק שחרור על-תנאי קובע, כי "אסיר ששוחרר על-תנאי [...] ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, תבטל הועדה את שחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי". סעיף 20(ג) לחוק זה, קובע כי חרף הוראות סעיף 20(א), רשאית הוועדה לקבוע, "בנסיבות מיוחדות", כי אסיר שבוטל שחרורו, "ישוב לשאת מאסר לתקופה קצרה מאורך תקופת התנאי, אולם לא פחות ממחציתה" (להרחבה, ראו למשל: רע"ב 328/15 זלום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות כד-כה (3.12.2015)). אם כן, הגם שבכל הנוגע לתקופת המאסר שתושת עקב ביצוע העבירה הנוספת, נתון לוועדה שיקול דעת מסוים, הרי שבכל הנוגע לעצם ביטול השחרור, מחייב סעיף 20 את הוועדה, ככלל, לבטל את שחרורו על-תנאי של מי שביצע עבירה נוספת בתקופת התנאי (ראו למשל: רע"ב 1559/03 מדינת ישראל נ' סוויסה, פ"ד נח(1) 880, 889 (2003)). תכליתו העיקרית של הסעיף – הרתעתית: "החלטת המחוקק להפוך את ביטול השחרור לעניין שבחובה משמיעה מסר של הרתעה מוחשית וממשית לאסיר, מסר הבא לומר לו – משמעלת באמון שניתן בך וחזרת לסורך, אחת דינך – כלל הוא כי תשוב אל מאחורי סורג ובריח" (ע"פ 4654/03 וליד נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (26.6.2006); ראו גם: בג"ץ 223/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, פסקה 2 (29.7.1997)). סעיף 22(א) לחוק האמור, מרחיב את סמכות הוועדה לבטל שחרור על-תנאי בשל ביצוע עבירה נוספת, גם לאחר תום תקופת התנאי; עם זאת, לא ניתן להורות על ביטול כאמור, אם הבקשה לביטול השחרור הוגשה בחלוף למעלה מ-3 חודשים מן היום שבו ניתן גזר הדין בעניין העבירה הנוספת (סעיף 22(א)(1)). עוד אציין, כי בהעדר קביעה אחרת של הוועדה, על אסיר ששוחרר על-תנאי לעמוד בכמה תנאים הכוללים, בין היתר, התייצבות חודשית לפני השוטר הממונה, איסור יציאה מן הארץ, ועמידה בתכנית טיפולית או שיקומית (סעיף 13 לחוק שחרור על-תנאי). בהינתן הפרה של תנאי כאמור, רשאית הוועדה – אך לא חייבת – לבטל את השחרור על-תנאי (שם, סעיף 21). האם הסדר התיישנות עונשים חל גם לגבי שחרור על-תנאי? כפי שהוזכר, המשיבה טוענת כי סעיפים 22-20 לחוק שחרור על-תנאי קובעים הסדר התיישנות "ייחודי ושלם" לגבי ביטול שחרור על-תנאי; וכי ממילא, הסדר זה גובר על הסדר התיישנות עונשים הקבוע בחסד"פ, בהיותו של הראשון "הסדר מאוחר וספציפי". טענה זו – אין בידי לקבל. לא מצאתי בחוק שחרור על-תנאי כל התייחסות, מפורשת או משתמעת, לסוגיית ההתיישנות; אף לא רמז לכך. גם עיון בדברי ההסבר להצעת החוק – אינו מעלה צל-צִלה של התייחסות לסוגיה זו (ראו דברי ההסבר להצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, ה"ח 2979, 540-539 (להלן: דברי ההסבר)). הלכה למעשה, כפי שהיטיב המבקש להראות, עיון בהתפתחות החקיקתית שקדמה לסעיף 22 לחוק שחרור על-תנאי, מלמד על כך שסעיף זה נועד להסדיר את מועד הגשת בקשת הביטול לאחר תום תקופת התנאי; הא ותו לא. כך, בעבר היתה מעוגנת סמכות הוועדה לבטל שחרור על-תנאי, בסעיף 29 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה): "ועדת השחרורים רשאית, לפי שיקול דעתה, לבטל רשיון שניתן או לשנותו, וכל עוד לא בוטל או שונה כאמור יעמוד הרשיון בתקפו עד סוף תקופת המאסר". סעיף זה, לא הקנה לוועדה סמכות לבטל את השחרור לאחר תקופת התנאי (בג"ץ 173/65 כהן נ' ראש המדור הפלילי ירושלים, פ"ד יט(4) 313, 315 (1965); בג"ץ 598/77 דרעי נ' ועדת השחרורים, פ"ד לב(3) 161, 165 (1978) (להלן: עניין דרעי)). מצב דברים זה, עורר קושי יסודי: "התוצאה היא, שמפעם לפעם נוצר מירוץ נגד הזמן, כאשר אסיר מפר תנאי של רשיון זמן לא רב לפני סיום תקופת המאסר ואז יש צורך לדון בעניינו בחפזון כדי להכריע בעניין לפני תום תקופת המאסר. זוהי תוצאה לא-רצויה, העלולה לפעמים לגרום לעיוות-דין, בין בגלל הסכנה שיבוטל רשיונו של אסיר מבלי בירור מעמיק בגלל הצורך בהחלטה חפוזה ובין בגלל הסיבה שהפרה רצינית ביותר של תנאי הרשיון לא תוכל לגרור אחריה את ביטולו בגלל קוצר זמן כאשר ההפרה נעשתה סמוך לסיום תקופת המאסר". על כן, ציין בית משפט זה, כי ראוי ש"המחוקק יתן דעתו על מצב בלתי-משביע רצון זה ויביא לידי תיקון החוק, באופן שתהיה אפשרות לבטל את הרשיון גם לאחר תום תקופת המאסר, אם הופר תנאי הרשיון בתוך בתקופה" (עניין דרעי, עמוד 166; ראו גם: עע"א 1/83 סלמאן נ' ועדת השחרורים, פ"ד לז(3) 640, 644 (1983)). על רקע זה, ובמטרה לפתור את הקושי האמור, תוקנה הפקודה בחוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 11), התשמ"ט-1989, כך שנוסף לה סעיף 29א, שהקנה לוועדה סמכות מפורשת לבטל את השחרור על-תנאי לאחר תום תקופת התנאי; זאת, כל עוד לא חלפו 6 חודשים מיום הרשעת האסיר ששוחרר על-תנאי בעבירה הנוספת שביצע במהלך תקופת התנאי, עד להחלטה בבקשה לביטול הרישיון (להרחבה, ראו: עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 775-773 (1992) (להלן: עניין ארביב)). סעיף 22 לחוק שחרור על-תנאי, שהחליף את סעיף 29א לפקודה, שימר את הגיונו הבסיסי של ההסדר, תוך שינוי מסגרת הזמנים שבגדרה ניתן להגיש את בקשת הביטול. כפי שנכתב בדברי ההסבר: "הסעיף המוצע אינו משנה מהסמכות העקרונית לבטל שחרור כאמור, אך הוא מקצר את התקופה שבמהלכה ניתן לבקש ביטול כאמור ומעמידה על שלושה חודשים מתום תקופת התנאי, וכן מגדיר אותה ביחס למועד הגשת הבקשה בהבדל ממועד ההחלטה בה" (דברי ההסבר, עמוד 540; אציין, כי הבדל נוסף נוגע לכך שהתקופה האמורה הוגדרה בחוק שחרור על-תנאי ביחס ליום מתן גזר הדין, להבדיל מיום ההרשעה). הנה כי כן, ההתפתחות שקדמה להסדר שנקבע בסעיף 22 לחוק שחרור על-תנאי, מלמדת כי הוא נועד לשמר את הסמכות שהוקנתה לוועדה – במענה ללקונה שהתעוררה עובר לתיקון מס' 11 לפקודה – להורות על ביטול שחרור על-תנאי לאחר תום תקופת התנאי, תוך הגבלת מסגרת הזמן שבגדרה ניתן להגיש בקשת ביטול כאמור, לאחר שנקבע כי בוצעה עבירה נוספת בתקופת התנאי (ראו והשוו: עניין ארביב, עמודים 775-774); לא פחות, אך גם לא יותר. מכאן, ועד לקביעה כי עסקינן בהסדר התיישנות 'ייחודי ושלם' – ובכלל, בהסדר שנוגע לסוגיית ההתיישנות – המרחק רב, רב מאוד; בלתי ניתן לגישור. הדוגמה הבאה ממחישה היטב את הנקודה. נחשוב על אסיר שהורשע בעבירת פשע, נדון ל-5 שנות מאסר, ושוחרר על-תנאי שנה וחצי עובר לתום תקופת המאסר. 5 שנים לאחר שחרורו, מורשע האסיר בביצוע עבירה נוספת בתקופת התנאי, ונגזר דינו. 4 חודשים לאחר מכן, מוגשת בקשה לביטול השחרור על-תנאי, אולם הבקשה נדחית, שכן לפי סעיף 22(א)(1) לחוק שחרור על-תנאי, חלף המועד להגשתה. בחלוף עוד 5 שנים, מוגש נגד האסיר כתב אישום נוסף, בגין ביצוע עבירה אחרת במהלך תקופת התנאי; הוא מורשע, ונגזר דינו. לאחר חודשיים, מוגשת בקשה לביטול השחרור על-תנאי. בהעדר נסיבות מיוחדות, כאמור בסעיף 20(ב) לחוק שחרור על-תנאי, בקשה מסוג זה – תתקבל. הנה כי כן, בנסיבותיה של דוגמה זו, בקשה אחת תידחה, לנוכח אי-עמידה במועד ההגשה, ואילו בקשה שניה, שהוגשה במועד הנדרש, תתקבל; זאת, חרף העובדה שהבקשה השניה הוגשה במועד מאוחר יותר, לאחר שנדחתה הבקשה הראשונה. מכאן, שאף אם חלף המועד להגשת הבקשה בגין עבירה מסוימת שבוצעה בתקופת התנאי, אין בכך כדי להעלות או להוריד לגבי התיישנות העונש המקורי; ובהתאם לכך, גם לגבי האפשרות לבטל בדיעבד את השחרור, בגין ביצוע עבירה נוספת בתקופת התנאי. עינינו הרואות, כי סעיף 22 לחוק שחרור על-תנאי נועד להסדיר אך את מועד הגשת בקשת הביטול; אין הוא מסדיר את סוגיית ההתיישנות. טענה נוספת של המשיבה בהקשר זה, כפי שצוין, היא שקביעה שלפיה הסדר התיישנות עונשים חל במקרים כגון דא, מעוררת קושי חמור, שלפיו "דווקא במקרים בהם העבירה בגינה הורשע האסיר המשוחרר על תנאי היא עבירה חמורה יותר – וממילא תקופת התנאי הנגזרת מתקופת המאסר אף היא ארוכה יותר – עלול להיווצר מצב בו ביצוע עבירה נוספת לקראת סוף תקופת התנאי [י]ותיר, הלכה למעשה, תקופת התיישנות קצרה משמעותית לאחריה". אין לכחד, מצב דברים זה – אכן מעורר קושי. עם זאת, אין די בקושי זה כדי להטות את הכף לטובת עמדת המשיבה. תחילה אציין, כי גם לגבי מאסר על-תנאי מתעורר קושי דומה; ככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, עונש המאסר על-תנאי, ככלל, ארוך יותר; כך שככל שעבירת התנאי מתבצעת במועד מאוחר יותר בגדרי תקופת התנאי, נותרת תקופת התיישנות קצרה יותר לאחריה. ואולם, בהתחשב במכלול השיקולים הצריכים לעניין, לא היה בקושי זה כדי למנוע הכרה בתחולת הסדר התיישנות עונשים על מאסר על-תנאי (ראו באופן כללי: עניין עיסא). זאת ועוד, קבלת עמדת המשיבה מעוררת גם היא קושי בלתי מבוטל. לפי עמדה זו, שהתקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי, עונשו של מי ששוחרר על-תנאי – אינו מתיישן כלל. בפסיקת בית משפט זה נקבע, כי "התיישנות בדין הפלילי נגזרת מזכות היסוד של האדם לכבוד, לחירות ולמשפט הוגן ומהווה אחת מזכויותיו הדיוניות החשובות של נאשם בפלילים" (עניין עיסא, פסקה 22; ראו גם: ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 75 (14.1.2010); ראו והשוו, לביטוי של עקרון הרהביליטציה במשפט העברי, שתוקפו יפה, בהתאמות המתחייבות, גם לענייננו: בש"פ 1408/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (14.4.2014)). גם אינטרס ציבורי ניצב בבסיס מוסד זה. כפי שצוין בעבר לגבי התיישנות עבירות: "הציבור, כמוהו כפרט היחיד, אינו רוצה לחסות לעולם ועד בצל הזכרונות של עוונות ראשונים. רוצה הוא להשתחרר פעם מן הזכרון המעיק של החטא הקדמון. לכן, כאשר זכרון העבירה, בהישחקו תחת גלגלי הזמן, מתחיל קמעא קמעא לשוך ולהרדם, בא פורה שר של שכחה, הוא המחוקק הריבוני, ו'מיישן' אותה (את העבירה) כליל – 'התיישנות' תרתי-משמע – פן ושמא הדיון בעבירה הישנה יפתח את הפצע שהגליד, וילבן מחדש את הסערה הציבורית שפרצה ושככה" (ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח 570, 586 (1964)). לאמור יש להוסיף את התכליות שנועד להגשים הסדר התיישנות עונשים, כמפורט לעיל, ובכלל זאת עידוד רשויות החוק שלא להשתהות במילוי תפקידן, הקניית ודאות, מידתיות בענישה, וכן 'עמעום' האינטרס הציבורי במיצוי הדין עם המורשע, עקב חלוף הזמן (ראו: עניין עיסא, פסקה 2 לחוות הדעת של השופט הנדל). אם כן, קבלת עמדת המשיבה, שלפיה עונשו של מי ששוחרר על-תנאי אינו מתיישן כלל – מעוררת אף היא קושי ממשי, הן מבחינת זכויותיו של האסיר ברישיון; הן מבחינת האינטרס הציבורי; הן מבחינת מימוש יתר הרציונלים של התיישנות עונשים. אכן, כפי שציין השופט הנדל לגבי שאלה דומה שהתעוררה כאמור בנוגע למאסר על-תנאי, "המסקנה כי ישנו עונש שאינו מתיישן היא קשה, ואף אינה עולה עם ערכי השיטה ומנהגיה" (עניין עיסא, פסקה 3 לחוות דעתו). אציין כי אמנם, ניתן לטעון כי בחלק מן המקרים, העונש עשוי להתיישן מבחינה מעשית, כתוצאה מהתיישנות העבירה הנוספת. ואולם, קיימת קבוצה בלתי מבוטלת של מקרים שבהם העבירה אינה מתיישנת כלל, או שתקופת ההתיישנות לגביה ארוכה במיוחד, כך שבאותם מקרים, העונש מושא השחרור על-תנאי לא יתיישן כלל, ולמצער תקופת ההתיישנות תהא ארוכה באופן קיצוני, שאין לו אח ורע בעולמו של הסדר התיישנות עונשים, שם תקופת ההתיישנות הארוכה ביותר נמשכת 20 שנה. חשוב מכך, באופן בסיסי, ההסדר הנוגע להתיישנות עבירות, וזה הנוגע להתיישנות עונשים – אינם תלויים זה בזה; "התיישנות עונשים אינה מותנית בהתיישנות עבירות, או להיפך – כך למשל, אפשר שהעבירה לעולם לא תתיישן ואילו העונש שיוטל בגינה יהיה נתון לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק" (עניין עיסא, פסקה 21; ראו גם: שם, פסקה 43; גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי כרך ג 183 (2011)). יתר על כן, אף אם עבירה מסוימת שבוצעה בתקופת התנאי התיישנה, כך שלא ניתן להפקיע בגינה את הרישיון, הרי שאין בכך כדי להביא להתיישנות העונש אף מבחינה מעשית, שכן קיימת אפשרות כי בוצעה במהלך תקופת התנאי עבירה אחרת, שטרם התיישנה, ואשר טרם חלף המועד לבטל בגינה את הרישיון בדיעבד. בהינתן האמור, לא מצאתי כי בטענתה הנזכרת של המשיבה, יש כדי להוביל לקביעה פרשנית שלפיה בחוק שחרור על תנאי כלולה הוראה המחריגה את סוג המקרים שמטופל בגדרו מנקודת המוצא הקבועה בסעיף 2 לחסד"פ, שלפיה הוראות החסד"פ חלות בכל הליך שנוגע לעניין פלילי. על כן, מסקנתי היא שהסדר התיישנות עונשים, המעוגן בסעיף 10 לחדס"פ, אכן חל גם בהקשר של שחרור על-תנאי. האם החלטה על שחרור על-תנאי מהווה 'הפסקת ביצוע' של העונש? אם כן, משנמצא כי לא נקבע בחוק שחרור על-תנאי הסדר שיש בו כדי להדיר את רגלי הסדר התיישנות עונשים, אעבור לדון בשאלה אם החלטה על שחרור על-תנאי, הריהי 'הפסקת ביצוע' של העונש, במובנו של סעיף 10 לחסד"פ. אקדים אחרית לראשית, ואציין כי לגבי דידי, התשובה על כך – חיובית. הטעם העיקרי לעמדתי זו, טמון בכך שבכל קביעה אחרת – ובפרט, בפרשנות שמציעה המשיבה – יהיה כדי להתיר, הלכה למעשה, ענישה כפולה. אסביר זאת. לפי שיטת הפרשנות הנוהגת, בשלב הראשון של פירוש המונח "נפסק ביצועו", עלינו לבחון את מובנו הלשוני (ראו למשל, מִני רבים: ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פ"ד סב(4) 280, 303-302 (2007); בג"ץ 7620/19 לרר נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 13 (3.7.2022)). סבורני, כי מבחינה לשונית, לשתי הפרשנויות – הן זו המוצעת על-ידי המבקש, הן זו שהציעה המשיבה – אחיזה בלשון החוק. כך, 'הפסקת הביצוע' יכולה להתייחס להפסקת ביצוע עונש המאסר, כפי עמדת המבקש; ויכולה להתייחס גם להפסקת ביצוע כל פעולת אכיפה או פעולה הקשורה לעונש שהוטל, כעמדת המשיבה. לשון החוק אינה מעלה, אם כן, תשובה חד-משמעית. משאלה הם פני הדברים, עלינו לפנות לפרשנות תכליתית (שם). אפנה אפוא לבחינת השיקולים השונים הצריכים לעניין, במסגרת הפרשנות התכליתית. אפתח בשיקול הנוגע לכפל ענישה. לגישת המשיבה, המבקשת לשכנענו כי אין לראות את ההחלטה על שחרור על-תנאי כ'הפסקת ביצוע' של העונש, "תקופת השחרור ברישיון מהווה חלק אינטגרלי של העונש". אזכיר, כי סעיף 20(א) לחוק שחרור על-תנאי מורה כי הוועדה תחייב אסיר ששוחרר על-תנאי, ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, "לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). בהינתן האמור, ככל שנקבל את גישת המשיבה, ונראה בתקופת השחרור על-תנאי חלק אינטגרלי מהעונש, הרי שאין מנוס מן המסקנה, לגבי כל פרק זמן מתקופת התנאי, שחלף טרם תחילת המאסר בגין העבירה הנוספת – ואשר ה'אסיר ברישיון' ישב לאחר מכן במאסר אותו משך זמן, כחלק ממאסרו בגין ביצוע העבירה הנוספת (אשר אורכו, כאמור, כתקופת התנאי) – כי מדובר במשך זמן שבו הוטלה על ה'אסיר ברישיון' ענישה כפולה בגין אותו מעשה. מדובר בנגזרת ישירה של עמדה זו. אציין כי אמנם, כפי שהוזכר, סעיף 20(ג) לחוק שחרור על-תנאי מאפשר, בנסיבות מיוחדות, לקצר את המאסר שמוטל בגין ביצוע העבירה הנוספת. ואולם, הקיצור יכול להינתן לכל היותר על מחצית מתקופת התנאי, כך שברי כי אין בכך כדי לרפא את הפגם (בפרט בהינתן מקרים שבהם המאסר בגין העבירה הנוספת הוטל לאחר שחלפה מחצית מתקופת התנאי). מה גם, שמדובר אך על מקרים חריגים, כך שממילא, אם נקבל את פרשנות המשיבה, יִשׂוּם 'רגיל' של סעיף 20 לחוק שחרור על-תנאי כרוך בהטלת ענישה כפולה. עוד אציין, כי שאלת הענישה הכפולה התעוררה גם בהקשר דומה (אך לא זהה), לגבי הפעלת מאסר על-תנאי. בהקשר זה נקבע, כי הפעלת מאסר על-תנאי אינה עולה כדי כפל ענישה; זאת, אך משום שעונש המאסר על-תנאי מופעל רק לאחר ביצוע העבירה הנוספת, היא עבירת התנאי (רע"פ 4107/02 אסד נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק הדין של השופט א' גרוניס (2.2.2003) (להלן: עניין אסד); ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לחוות הדעת של השופט י' עדיאל (10.3.2005)). נובע מכך, שאילו תקופת התנאי היתה נתפסת כחלק מביצוע העונש – כפי עמדת המשיבה בענייננו – היה בהפעלת התנאי כדי להוות כפל ענישה. סעיף 186 לחסד"פ קובע, כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). האיסור על ענישה כפולה בגין אותו מעשה, הוא "אבן יסוד של המשפט הפלילי" (עניין אסד, פסקה 9). עקרון זה, שביטויים קונקרטיים שלו ניתן למצוא לאורכו ולרוחבו של המשפט הפלילי, הוא "ביטוי לרעיון הכללי של מניעת כפל-דין, רעיון אשר הרציונל הניצב בבסיסו הוא כי ענישה כפולה בגין מעשה יחיד אינה הוגנת, ומהווה ניצול לרעה של הסמכות להעמיד לדין ולהטיל עונשים על מי שהפרו את איסורי החוק" (ע"פ 7075/03 אלון נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (2.8.2006)). אם כן, משאלה הם פני הדברים במישור הנורמטיבי, ומשבאתי לכלל מסקנה כי עמדת המשיבה, שלפיה יש לראות בתקופת התנאי 'חלק אינטגרלי' מהעונש, מוליכה לפרשנות מנוגדת לכלל האוסר על ענישה כפולה, סבורני כי דינה – להידחות. ודוק: לצד הטעמים המהותיים להימנע מפרשנות המאפשרת ענישה כפולה, כמפורט לעיל, סבורני כי מסקנה זו נובעת גם מכללי הפרשנות הנהוגים עמנו. כידוע, "במלאכת הפרשנות יש להתחשב בהסדרים חוקיים בעלי קרבה עניינית. כלל פרשני זה, נגזר מנטייתו הכללית של המשפט לשאוף להרמוניה נורמטיבית, מתוך הבנה כי דבר חקיקה מסוים אינו חי לבדו, והוא חלק ממארג רחב יותר, הכולל את קודקס החקיקה כולו" (דנ"א 6364/20 שר הביטחון נ' סאלחה, פסקה 12 לחוות דעתי (27.7.2022); אהרן ברק פרשנות במשפט – כרך שני פרשנות החקיקה 327 (1994)). כפי שצוין, העקרון האוסר על ענישה כפולה הוא בבחינת מושכלות ראשונים, וניתן למצוא אותו בענפים רבים של המשפט הפלילי, אף כשיקול פרשני מכריע (ראו למשל, לגבי צו מבחן: ע"פ 767/77 שירות המבחן למבוגרים נ' בוחבוט, פ"ד לג(3) 425, 429 (1979); לגבי מאסר על-תנאי וצו שירות, ראו: עניין אסד, פסקה 9). אם כן, שאיפתנו, גם בהקשר דנן, היא ליתן לסעיף 10 לחסד"פ פרשנות שבאה בהלימה עם עקרון זה; כפי שנקבע מפורשות בפסיקה: "כאשר עומדות בפני הפרשן שתי אפשרויות, אשר אחת מהן מנוגדת לעיקרון האמור, האוסר ענישה חוזרת בשל אותו מעשה, ואילו האחרת תואמת אותו, יש לבחור באפשרות השנייה" (עניין אסד, שם); הדברים מדברים בעד עצמם. טענות נוספות למעשה, סבורני כי ניתן היה להסתפק בכך כדי לדחות את עמדתה הפרשנית של המשיבה. עם זאת, אתייחס לכמה טענות נוספות. אפתח בסוגיית ההרתעה. הן המשיבה, הן בית המשפט המחוזי, ביקשו לבסס את פרשנותם על תכליתו ההרתעתית של ההסדר הנוגע לביטול שחרור על-תנאי עקב ביצוע עבירה נוספת, כמפורט לעיל. כך, כפי שניסח זאת בית המשפט המחוזי, "הרתעה משמעה כי על האסיר, שזכה לשחרור מוקדם, לדעת כי אם [...] יבצע עבירות בתקופת התנאי, גם אם הדבר יתגלה לאחר שנים רבות וגם אם יחלפו שנים רבות נוספות [...] עד לגזר הדין, אחת דינו – לחזור אל בית האסורים". דעתי שונה. צירוף הנסיבות הנדרש לכך שיחלפו 20 שנים (בעבירה מסוג פשע) מיום ההחלטה על שחרור על-תנאי, עד ליום מתן גזר הדין בגין עבירה נוספת שבוצעה בתקופת התנאי – חריג ביותר; ההסתברות לכך – נמוכה, נמוכה מאוד. יעיד על כך המקרה שלפנינו, שאפילו בנסיבותיו – אשר אין לכחד כי הן חריגות למדי – יכולה היתה המשיבה למהר ולהגיש את בקשת הביטול, בטרם חלפו 20 שנים מיום השחרור על-תנאי. מה גם, שאף אם יש היגיון, כטענת המשיבה, בהגשת בקשת הביטול לאחר מתן גזר הדין – ואני נוטה לסבור כי אכן כך הדבר – מובן כי אין זו האפשרות היחידה, שכן ככלל, די בהרשעה בעבירה הנוספת כדי להוכיח, במסגרת בקשת הביטול, שנעברה עבירה כאמור (בג"ץ 10031/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, פסקה 5 (6.1.2005)). זאת ועוד, תובנה מקובלת בתורת הכוונת ההתנהגות, היא ש"אנשים נוטים להקטין מן החשיבות של אירועים שעתידים להתרחש עוד זמן רב" (אלון הראל "משפט פלילי" הגישה הכלכלית למשפט 657 (אוריאל פרוקצ'יה עורך 2012)). בפרט, בהקשר של התיישנות עונשים, צוין בפסיקה כי "ספק רב [...] אם מועד התיישנות העונש משמש שיקול של ממש שאותו שוקל העבריין העומד לבצע עבירה" (עניין סצ'י, עמוד 570). עוד אציין, כי בלאו הכי, ההרתעה הנובעת מביטול השחרור על-תנאי בגין ביצוע עבירה נוספת, אינה עומדת לבדה, שכן לצדה קיימת גם ההרתעה מהעונש הצפוי בגין אותה עבירה; סבורני אפוא, כי מידת ההרתעה של 'אסיר ברישיון', המבקש 'לכלכל את צעדיו' באשר לביצוע עבירה נוספת – לא תיפגע כתוצאה מן הידיעה כי בעוד כ-20 שנה, תתאיין האפשרות לבטל בדיעבד את שחרורו; ודאי שלא באופן משמעותי. טענה נוספת של המשיבה, אשר נסמכת גם על קביעת בית המשפט המחוזי, היא שהתלות של שחרור על-תנאי בעמידה בתנאים שונים (ראו סעיפים 13-13א לחוק שחרור על-תנאי), מלמדת על כך שההחלטה על שחרור אינה כרוכה בהפסקת ביצוע העונש, שכן רשויות המדינה ממשיכות לאכוף את התנאים והמגבלות המוטלים על ה'אסיר ברישיון' בתקופת התנאי. גם עמדה זו – אין בידי לקבל. העובדה שמוטלות על אסיר ברישיון אי-אלו מגבלות, אינה משמיעה בהכרח כי מדובר ב'חלק אינטגרלי מהעונש'. כך למשל, גם על נאשם במעצר בית, או עצור באיזוק אלקטרוני, מוטלות מגבלות שונות – חלקן דומות למדי למגבלות המוטלות על אסיר ברישיון, מקצתן אף כרוך בביצוע פעולות אכיפה מסוימות מטעם הרשויות. ואולם, בהקשר זה נפסק, כי אין מדובר בביצוע עונש. כך, לעומת מעצר מאחורי סורג ובריח, שלגביו הכלל הוא ש"התקופה בה שוהה נאשם במעצר עד להרשעתו וגזירת דינו ינוכו מעונש המאסר הסופי, על מנת להימנע מכפל ענישה" (ע"פ 5760/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (3.6.2015); ההדגשה הוּספה – נ' ס'), הרי שבכל הנוגע למעצר בית, או למעצר באיזוק אלקטרוני, הכלל הוא שאין מנכים את ימי המעצר מעונש המאסר, אלא אך שניתן להתחשב בכך כשיקול לקולא בגזירת העונש; הטעם לכך, בין היתר, הוא שאין מדובר בכפל ענישה (ראו למשל: ע"פ 7768/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 25-23, 33-30 (20.4.2016)). עולה אפוא, כי חרף המגבלות המוטלות, על פעולות האכיפה הכרוכות בהן, אין מתייחסים למעצר בית, או למעצר באיזוק אלקטרוני, כביצוע עונש. זאת ועוד, גם בצו מבחן מוטלות על הנבחן מגבלות ותנאים שונים, לרבות פיקוח של קצין מבחן (סעיפים 4(ב), 6-5 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969). ואולם, "צו מבחן אינו נושא אופי עונשי; אין בו מיסוד הגמול או מיסוד ההרתעה. 'העמדת אדם תחת פיקוחו של קצין המבחן איננה עונש כלל' [...]. בהטלת המבחן אין בית-המשפט רואה גם משום עונש חלופי אלא אמצעי שיקומי המוטל בין כנלווה לעונש אחר ובין כעומד לעצמו" (עניין אסד, פסקה 8; ראו גם: ד"נ 5/63 היועץ המשפטי לממשלה נ' וייגל, פ"ד יז 2358 (1963); ע"פ 267/71 סופר נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 444, 448 (1971)). אם כן, גם בהקשר זה, חרף המגבלות המוטלות על הנבחן, ואמצעי הפיקוח שנוקט שירות המבחן, אין מדובר בביצוע עונש. מהאמור עולה בבירור, כי לא ניתן להסיק מהעובדה שבתקופת התנאי מוטלות על האסיר ברישיון מגבלות שונות, אשר כרוכות בביצוע פעולות אכיפה מסוימות מצד רשויות המדינה, כי מדובר בחלק מביצוע העונש. לבסוף אציין, כי גם כלל הפרשנות המקלה בדין הפלילי, מטה את הכף לטובת הפרשנות שלפיה בהקשר של התיישנות עונשים, החלטה על שחרור על-תנאי תיחשב ל'הפסקת ביצוע'. כך, סעיף 34כא לחוק העונשין, המעגן אותו כלל, קובע כי "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". בפסיקה נקבע, כי יש להפעיל סעיף זה במסגרת מהלך פרשני דו-שלבי: תחילה, יש לבחון את לשונו ותכליתו של החוק; ורק לאחר מכן, בהינתן קיומם של כמה פירושים סבירים המגשימים את תכליתו של דבר החקיקה, יש לבחור בפרשנות המקלה עם הנאשם (ע"פ 1142/11 סדיר נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (8.2.2012); דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' כהן, פסקה 10 לפסק הדין של הנשיאה ד' ביניש (2.3.2009)). אדגיש, כי הפרשנות המקלה איננה הפרשנות המקלה אך במקרה הקונקרטי, אלא שיש להראות כי הפירוש הנבחר מקל עם כל נאשם שמוטלת עליו אחריות לפי אותו דין (רע"פ 523/13 דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פסקה 50 (25.8.2015)). בענייננו, אף אם אניח כי גם הפרשנות שמציעה המשיבה, הריהי פרשנות סבירה בנסיבות העניין – וכפי שעולה מהאמור, אינני בטוח כלל כי זה אכן מצב הדברים – הרי שלפנינו שתי פרשנויות סבירות, בהתחשב בלשון החוק ותכליתו. בהינתן שעמדת המבקש היא זו הצפויה להקל עם נאשמים שביצעו עבירה בתקופת היותם אסירים ברישיון, כפי שעולה מהאמור לעיל, הרי שבהתאם לכלל הפרשנות המקלה – עלינו לבכרה. מכלל האמור עולה אפוא, כי יש לראות את ההחלטה על שחרור על-תנאי, כ'הפסקת ביצוע' של העונש, במובנו של סעיף 10 לחסד"פ. משזו מסקנתי, הרי שממילא, אין מקום גם לקבל את טענת המשיבה, שלפיה תקופת ההתיישנות מתחילה רק עם תום תקופת התנאי. עוד אציין בהקשר זה, כי גם לגבי מאסר על-תנאי, נקבע כי בהתאם לרציונאלים העומדים בבסיס הסדר התיישנות עונשים, מתחילה תקופת ההתיישנות במועד תחילת תקופת התנאי (עניין עיסא, פסקאות 42-41). מן הכלל אל הפרט: החלטת הוועדה לשחרר את המבקש על-תנאי ניתנה ביום 11.7.2002. בקשת המשיבה לביטול שחרורו של המבקש, בשל ביצוע עבירה נוספת, הוגשה ביום 9.8.2022. חלפו אפוא למעלה מ-20 שנים מעת הפסקת ביצוע העונש, עד להגשת בקשת הביטול. מכאן, שהעונש שנגזר על המבקש, אשר בגינו ריצה את מאסרו טרם השחרור על-תנאי – התיישן טרם הגשת הבקשה; לא ניתן היה עוד להגישה. משאלה הם פני הדברים, אין מנוס מלקבוע כי ההחלטה על ביטול השחרור על-תנאי בדיעבד – אינה עומדת. הערה לסיום. לא ניתן להתעלם מכך שתוצאת הניתוח האמור מביאה, הלכה למעשה, לקיצור תקופת המאסר שאותה ירצה המבקש. אכן, בהתחשב בחומרתן הרבה של העבירות שביצע; בפרשה המסועפת שבה שיחק תפקיד בלתי מבוטל; ובכך שהפר ברגל גסה את האמון שנתנה בו ועדת השחרורים, כאשר החליטה לשחררו על-תנאי – הדעת אינה נוחה מכך כלל, לשון המעטה. לא בכדי המשיבה, כמו גם ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי, שמו דגש על כך. ואולם, כפי שלימדנו השופט האמריקאי פליקס פרנקפורטר, ״הערובות לחירות האדם חוזקו לרוב במשפטיהם של אנשים לא מאד נחמדים" (United States v. Rabinowitz, 339 U.S. 56, 69 (1950) (Frankfurter, J., dissenting) ("the safeguards of liberty have frequently been forged in cases involving not very nice people"); הובא ברע"ב 534/19 זיאדה נ' מדינת ישראל, פסקה 1 לחוות הדעת של השופט שטיין (20.8.2019)). חרף הקושי, נראה כי זהו מצב הדברים גם בענייננו. אשר על כן, אציע לחברַי ליתן רשות ערעור, ולקבל את הערעור, במובן זה שתבוטל החלטת ועדת השחרורים, כך ששחרורו על-תנאי של המבקש לא יופקע בדיעבד. נעם סולברג שופט השופטת ר' רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת השופט י' כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"ה בתשרי התשפ"ה (‏27.10.2024). נעם סולברג שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת