כלל חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"א 703/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 703/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן המערערת: כלל חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עזבון המנוח פלוני ז"ל 2. פלונית 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני 6. פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט רניאל) מיום 22.12.10 בתיקים ת"א 121/07 ות"א 872/07 תאריך הישיבה: ט"ו באייר תשע"ב (7.5.12) בשם המערערת: עו"ד עפר שגיא; עו"ד דוד תימור בשם המשיב 1: עו"ד משה יונאי בשם המשיבים 4-2: עו"ד ירון בן-ארי בשם המשיבים 6-5: עו"ד יעקב פלדשטיין פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט רניאל) מיום 22.12.10 בתיקים ת"א 121/07 ות"א 872/07. רקע ב. ביום 27.12.06 נהרג פלוני ע"ה (יליד 1972; להלן המנוח) בתאונת דרכים בזמן עבודתו, בעודו מבוטח על ידי המערערת. התביעה שלפנינו הוגשה על ידי עזבון המנוח (משיב 1; להלן העיזבון), מי שהיתה ידועתו בציבור בעת מותו (משיבה 2; להלן בת הזוג) ושני בניה הקטינים (משיבים 4-3; להלן הקטינים), וכן על ידי שני בניו הקטינים של המנוח מנישואיו (משיבים 6-5; להלן הבנים). בפסק דין מקיף ומנומק דן בית המשפט המחוזי בפירוט בטענות הצדדים הן במישור החבות והן בשאלת גובה הנזק. להלן נידרש לקביעותיו הנצרכות לדיון בערעור. ג. בכל הנוגע לחבות נקבע, כי אף שרשיון הנהיגה של המנוח נפסל ביום 20.9.06 (ולפיכך חל לכאורה סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 השולל פיצוי; להלן חוק הפיצויים), לא הוכח כי המנוח - אשר נדון בבית המשפט לתעבורה בהעדרו - היה מודע לעונש הפסילה. לגבי גובה הנזק נקבע, כי יש לחשב את שכרו של המנוח בהתאם למשכורתו הממוצעת כשכיר בחברת החשמל. זאת, אף שחודשים מספר לפני התאונה עזב המנוח את עבודתו לטובת חברה פרטית בבעלותו, אשר אין חולק כי בהמשך נקלעה לחובות. על יסוד חישוב זה נפסקו לעיזבון פיצוי בגין נזק לא ממוני (37,500 ₪) והוצאות קבורה (20,000 ₪) וכן פיצוי בגין אבדן השתכרות בשנים האבודות (730,046 ₪). בכל הנוגע לבת הזוג וילדיה נקבע, כי הם אכן תלויי המנוח - אם כי בנסיבות נפסק פיצוי רק לשני הקטינים (ולא למשיבה). עוד נקבע, כי תביעת הבנים כתלויי המנוח נבלעת במלואה בתקבולי המוסד לביטוח לאומי (סך התקבולים הצפויים 1,479,212 ₪ נכון ליום 31.1.10), ולעומת זאת כי תקבולים אלה אינם בולעים את הסכומים המגיעים להם כיורשי העיזבון (787,546 ₪); זאת, אף שסכום התקבולים הצפויים עולה על אלה שנפסקו לעיזבון והפיצוי שנפסק לבנים כתלויים יחדיו. ד. עיון בסיכומי הצדדים בפנינו מעלה, כי ההכרעה בערעור מחייבת התייחסות לחמש טענות: (1) מודעות המנוח לעונש הפסילה שהושת עליו; (2) אימוץ שכר המנוח כשכיר בחברת החשמל כבסיס לחישוב הפיצוי ואופן חישובו; (3) אופן חישובו של הפיצוי לעיזבון בגין השנים האבודות; (4) ההכרה בבת הזוג וילדיה כתלויי המנוח; (5) ולבסוף, שאלת היבלעות תביעתם של הבנים כיורשי העיזבון בתקבולי המוסד לביטוח לאומי. המערערת העלתה גם שורה של טענות לגבי גובה הפיצוי שנפסק לבנים כתלויי המנוח (עמוד 7 לסיכומים), ואולם כיון שמלוא הפיצוי בהקשר זה נבלע בתקבולי המוסד לביטוח לאומי (וכיון שהעיזבון לא הגיש ערעור מטעמו), אין טעם מעשי לדון בטענות אלה. נפנה איפוא לדון בסוגיות הנזכרות לפי סדר העלאתן. שאלת החבות: האם הוכחה ידיעת המנוח לגבי פסילת רישיונו ה. בהקשר זה אין חולק, כי לא הוצג אישור מסירה המעיד שפסק דינו של בית המשפט לתעבורה (מיום 20.9.06) הומצא למנוח (אף אין חולק, כי הכתובת שנרשמה ככתובתו של המנוח לא היתה הכתובת בה התגורר באותה עת). המערערת ביססה את טענתה למודעות המנוח לעונש הפסילה - בבית המשפט המחוזי ושוב בפנינו - בעיקר על עדות בת זוגו של המנוח, אשר העידה, כי המנוח היה מודע לכך שנשפט בהיעדרו: "שוב אני אומרת, שמה שאני יודעת זה שהיה משפט והוא לא היה נוכח בו. זה מה שאני זוכרת כי הוא לא קיבל זימון לבית משפט. אני לא זוכרת מה בדיוק היה. הוא לא היה נוכח במשפט ואני זוכרת שהוא דיבר עם חבר לגבי מה עושים, אולי מבקשים עוד משפט או משפט דחוי ואז הוא יהיה נוכח ויוכל להעיד במשפט הזה. אני זוכרת שהתקיים משפט לא בפניו בגלל שלא קיבל זימון ולא חתם על שום מסמך" (עמוד 36 לפרוטוקול). חרף האמור, נמנע בית המשפט מקביעה, כי המנוח היה מודע לעונש הפסילה. הוטעם, כי מדובר בעדות שמיעה של בת הזוג לגבי שיחה בין המנוח לצד שלישי, וכן שהיא עצמה ציינה כי יתכן שהשיחה היתה בעניין אחר. נקבע, כי עדות בת הזוג "היתה מתחמקת ומבולבלת, ואפשר שהתחמקויותיה היו בכדי להסתיר את ידיעותיה, אך אין בכך כדי להוכיח ידיעה ממשית של המנוח לגבי פסק הדין שניתן בהעדר" (עמודים 3-2 לפסק הדין קמא). ו. בפנינו חוזרת המערערת על טענותיה, המסתמכות - כאמור - על עדותה של בת הזוג, ועל העובדה שהמנוח חתם על ההזמנה לדין בעת שנתפס נוהג במהירות העולה על המותר. למצער נטען, כי יש בראיות אלה כדי להעביר את הנטל למשיבים, להוכיח שהמנוח לא היה מודע לפסילה - ובכך לא עמדו. בנוסף נטען, כי משהוכח שהמנוח היה מודע למשפט שהתקיים בעניינו, ועל מודעותו לקיום המשפט אין לכאורה חולק, "עבר הנטל לטוענים מכוחו... להראות, כי לא ידע על שלילת רשיונו" (עמוד 3 לסיכומים). ז. ואולם, חוששני כי אף אם הטענה, לפיה למודעות המנוח להתקיימות המשפט נלוותה גם מודעות לתוצאותיו, מסתברת במידה מסוימת - בנסיבות אין בכך כדי להצדיק התערבות בהכרעת הערכאה הדיונית. בראש וראשונה, כיון שמדובר בקביעה עובדתית, המבוססת בענייננו גם על שמיעת עדותה של המשיבה 2 - וככלל, בקביעה מסוג זה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים, פ"ד נא(4) 687, 695; ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים (לא פורסם) פסקה י'). אך חוששני כי בכך לא סגי: לכלל זה בדבר אי-ההתערבות נוספים בנסיבות גם שני "שיקולי רוחב" הנוגעים למדיניות שיפוטית, הן בכל הנוגע לאיזון בין התכלית הסוציאלית לתכלית ההרתעתית-עונשית של חוק הפיצויים (עונשית במובן התוצאה האופרטיבית של שלילת הפיצויים, לא במובן הפלילי), והן בכל הנוגע לקביעת כללים המעבירים נטל לכתפי עיזבון ויתומים. ח. כידוע, סעיף 7(3) לחוק הפיצויים שולל זכאות "לפיצויים לפי חוק זה ... [מ]מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו", ובהקשר זה נקבע בעבר, כי ראוי למשפט האזרחי ללכת בעקבות חובת ההודעה הפורמלית הקבועה בדין הפלילי (ראו ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל (לא פורסם); כן ראו י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, תשס"ה) 259). אכן, בעניין שומרה נקבע גם: "כי אין במסקנה זו, כשלעצמה, כדי לשלול את האפשרות שבית-המשפט יגיע למסקנה בדבר קיומה של ידיעה, גם בהיעדר הודעה פורמלית". ואולם ההשלכות הקשות הכרוכות בשלילת הכיסוי הביטוחי מחייבות מידה מסוימת של זהירות במקרים בהם לא נמסרה הודעה כדין, ומודעותו בפועל של הנהג מסופקת. בתי המשפט נדרשו לא אחת לכך שסעיף 7(3) לחוק הפיצויים משקף איזון עדין בין תכליותיו הסוציאליות של חוק הפיצויים לבין "תכלית הרתעתית, או עונשית" (דנ"א 10017/02 קרנית נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639; ע"א 7602/06 עזבון חאדג'ג' ז"ל נ' מלכה (לא פורסם) פסקה 28; אנגלרד, עמודים 297-296), וכפי שציין בית המשפט המחוזי בירושלים: "עיון בפסקי הדין הרבים שעסקו בפרשנותו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים מצביע על כך, שבית המשפט העליון הדגיש פעם אחר פעם את תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים, ועקב כך את המגמה לפרשו באופן שיגשים תכלית זו... פסיקה זו מצביעה על המגמה להגשים את מטרתו הסוציאלית של חוק הפיצויים ולא לשלול את הזכאות לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים גם אם קיים סימן שאלה בדבר תוקף רישיון הנהיגה, במקרים בהם הדבר אפשרי" (ע"א (מחוזי ירושלים) 2612/08 כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה 7 - השופט זילברטל; ההדגשה הוספה - א"ר). ובלשון המשנה לנשיא ריבלין בספרו, "ראוי לפיכך לפרש את הוראת סעיף 7(3) לחוק באופן מצמצם ודווקני, שכן רק כך תהיה הלימה בין הסנקציה הקבועה בחוק - שלילת הפיצוי מן הנפגע - לבין ההפרה" (א' ריבלין, תאונות דרכים (מהדורה רביעית, תשע"ב) 517). גישה זו יש בה כדי להנחות - אף אם בדרך היקש - גם לגבי הזהירות הנדרשת בבואנו להכריע בשאלות שעניינן עוצמתן וטיבן של הראיות הנדרשות כדי להוכיח את מודעות הנהג בפועל לפסילת רשיונו (וכזכור, בהקשר זה נפסק בעניין שומרה כי אין די בידיעה קונסטרוקטיבית). אולי אפשר לנסח את הדברים כמשמיעים, כי במקרה של ספק - ספק עובדתי שעמד עליו בית המשפט - תיטה הכף לעבר התכלית הסוציאלית שביסוד החוק. ט. בכל הנוגע לטענות שעניינן העברת הנטל יש לזכור גם, כי בענייננו מדובר בהעברת הנטל לכתפי עיזבון ותלויים - קרי, לזכור גם את מיהות "נמען הנטל"; הקושי הניצב בפני אלה בכל הנוגע להוכחת דברים שהיו - או לא היו - במודעות המנוח עמד לנגד עיניהם של המחוקק (ראו סעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971) ושל בתי המשפט מאז ומעולם (ראו לדוגמה ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל עזבון הרב יהושע דויטש ז"ל (לא פורסם) פסקה 9; ע"א 2556/05 זלוטי נ' אינדיבי (לא פורסם) פסקה 11; ע"א 9308/06 עיריית רמת גן נ' עזבון בורשטיין ז"ל (לא פורסם) פסקה 47). ולא למותר לציין, כי במקרים טיפוסיים רבים - דוגמת המקרה שלפנינו - הקושי שבהעדפת התכלית ההרתעתית-עונשית (בפרט כשהממד העונשי מכוון כלפי תלויים שלא חטאו) והקושי שבהטלת נטל ההוכחה על העיזבון והתלויים יתעוררו במקביל. לא מצאתי איפוא עילה להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי בעניין זה. קביעת שכרו של המנוח לפי משכורתו בחברת החשמל י. בהקשר זה טוענת המערערת, כי המנוח עזב את עבודתו בחברת החשמל מספר חודשים לפני התאונה, ולא היה מקום להתחשב בשכרו כשכיר בחברת החשמל כבסיס לחישובי הנזק. בפרט כך, לאחר שהוכח כי החברה שבבעלותו נקלעה לקשיים והפכה חדלת פירעון. נטען, כי המשיבים לא צירפו מסמכים בדבר הכנסות החברה, וכי חישובי בית המשפט לגבי הכנסות המנוח מהחברה - ואזכיר, כי נוכח ההחלטה להתבסס על משכורתו של המנוח בחברת החשמל לא נעשה בהם שימוש מכריע - אינם מבוססים כדבעי בנתונים שהוצגו. עוד נטען, כי בית המשפט שגה בחשבו את שכר המנוח לפי גובה המשכורת לפני ניכוי מס. י"א. לשיטת המשיבים, ההתבססות על משכורתו של המנוח כשכיר בחברת החשמל פועלת דווקא לחובתם, שכן הכנסותיו הצפויות אילו המשיכה החברה לפעול ולממש את הפרויקטים שקיבלה היו גבוהות בהרבה. הודגש (בין היתר בסיכומי העיזבון), כי המנוח עזב את חברת החשמל מתוך הנחה מבוססת שבאפשרותו לשפר את מצבו הכלכלי, וכן כי צדק בית המשפט בקבעו שיש להתחשב בהקשר זה בפוטנציאל ההכנסות ולא בהכנסות שהיו למנוח בפועל בחודשי הפעילות המועטים של החברה. הודגש, כי מדובר היה בעסק בראשית דרכו, ומכאן הוצאותיו המרובות ביחס להכנסותיו, וכן הוזכר (לדוגמה בסיכומי הבנים) כי בשנה הרלבנטית לענייננו (שנת 2006) התנהלה מלחמת לבנון השניה, אשר פגעה בעסקים שפעלו בצפון הארץ. י"ב. גם בעניין זה לא מצאתי מקום להתערב בהכרעת בית המשפט קמא. בית המשפט נימק: "מאחר שהפיצוי נקבע לפי כושר ההשתכרות ולא דווקא לפי ההשתכרות בפועל, אני קובע כי אחשב את הפסדי ההשתכרות של המנוח על פי משכורתו בחברת החשמל, ולא על פי משכורתו ורווחיו הבלתי מוכחים בחברה שהגיעה לפירוק עקב חדלות פירעון" (עמוד 4). יש לזכור, כי המנוח עבד כשכיר בחברת החשמל תקופה ממושכת (2006-1991) וניתן להבין את קביעת בית המשפט קמא, כי שכרו במסגרת זו משקף את כושר השתכרותו היטב מביצועיה של חברה אשר הוקמה כארבעה חודשים לפני התאונה, ולמעשה דומה כי חדלה לפעול בעקבותיה. י"ג. בית המשפט אף קבע, לאחר ניתוח הנתונים החלקיים שהוצגו בפניו לגבי פעילות החברה ומכלול הנסיבות, כי במשך פעולת החברה המנוח הרויח "לפחות כמשכורתו בחברת החשמל" (עמוד 4; ההדגשה הוספה - א"ר), מסיבה זו גם אין מקום להידרש לטענת המערערת לגבי חישוב השכר לפני ניכוי מס (ראו עמוד 7 לסיכומיה). כידוע: "ערכאת הערעור אינה משערכת את סכום הפיצויים בנסיבות כגון אלה כדי לקבעם בדרך בה היתה נוקטת אילו היתה פוסקת אותם מעיקרם. אין גם מקום לבדיקה מחודשת של הממצאים העובדתיים" (ע"א 272/84 בן ישי נ' קרצי (לא פורסם) פסקה 3 - הנשיא שמגר; ראו גם ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (לא פורסם) פסקה 7; ע"א 9511/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' סגל (לא פורסם) פסקה 3; ע"א 8877/04 כהן נ' יושאי (לא פורסם) פסקה 5). "אכן, הספקולציה היא קושי מובנה בפסיקת פיצויים בגין נזקי עתיד" (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה 7 - השופט, כתארו אז, ריבלין). בקושי זה כמובן טובלים בתי המשפט בתביעות נזיקין בכלל, שהרי חלק גדול מהנושאים הנפסקים צופים פני עתיד, ולעתים אין מנוס מספקולציה שלעתיד עשויה להתברר כמוטעית לכאן או לכאן (השוו ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ-מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי (לא פורסם)). הצורך - ועמו גם הקושי - לצפות השתכרות עתידית בתנאי אי-ודאות מאפיין תיקי נזיקין רבים (למקרים מורכבים במיוחד ראו ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802; ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13). במקרה דנא בחר בית המשפט להתמודד עם הקושי, שבזיהוי הכנסותיו העתידיות של המנוח עקב שינוי מקום עבודה בסמוך עובר לתאונה, באמצעות התבססות על הכנסותיו הקבועות האחרונות, תוך התחשבות במכלול הנסיבות ובנתונים המעטים שהוצגו לגבי פעילות החברה. שני הצדדים סבורים, כי יצאו נפסדים מהתמודדות זו - ומכל מקום בנסיבות אין עילה להתערבות ערעורית בהכרעתו של בית המשפט. אופן חישוב הפיצוי לעיזבון בגין השנים האבודות י"ד. פיצוי העיזבון בגין הפסד ההשתכרות בשנים האבודות נפסק לפי שיטת הידות. לטענת המערערת, החל מהגעת אחרון הקטינים התלויים לגיל 21 יש להתייחס למנוח, שהיה גרוש בזמן התאונה, כאל ניזוק חסר תלויים, ולחשב את הפיצוי כ-30% משכרו (בהתבסס על העקרונות שנקבעו, בין היתר, בעניין פינץ הנזכר) המערערת לא העלתה טענה זו בהודעת הערעור, היא לא נדרשה לה בתמצית הטענות אשר הוצגה בראש סיכומיה, ואף בגוף הסיכומים הועלתה הטענה בתכלית הקיצור וללא הנמקה של ממש. וכך נטען: "המערערת תטען, כי מאחר שהמנוח היה גרוש, אין מקום לחשב את הפסדי העיזבון לאחר הגיע הקטינים לגיל 21 לפי שיטת הידות כמקובל לגבי מנוח עם תלויים (מאחר שבפועל לא נותרו תלויים) אלא לפי חישוב של העדר תלויים, הינו לפי 30% מהשכר" (עמודים 7-8 לסיכומי המערערת). את טענתה מבססת המערערת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין בשן (ע"א (מחוזי ת"א) 1379/08 עיזבון המנוחה בשן שירי ז"ל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)), במסגרתו נדון מקרה בו בשעת פטירתה היתה הניזוקה גרושה ומטופלת בילדים, ונקבע כי לאחר שיגיעו הילדים לבגרות יש לראותה כ"מנוח חסר תלויים". ט"ו. ואולם, גם בעניין זה לא מצאתי עילה להיעתר לערעור: משני טעמים, אשר רק אחד מהם היה לנגד עיני המערערת במועד הדיון. אכן, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין בשן ננקטה גישה, לפיה במקרים בהם אין למנוח בת זוג, הנה לאחר הגיעו של צעיר התלויים לגיל 21 "אין עוד מקום לערוך את החישוב כחישוב של מנוח עם תלויים, אלא כפי שנעשה בהעדר תלויים, דהיינו 30% מהשכר" (פסקה 17 - השופטת לבהר-שרון). ברם, בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון ביום 5.6.12 (לאחר הדיון בתיק שלפנינו) ננקטה גישה שונה (ראו ע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בחוות דעת מנומקת הציגה המשנָה לנשיא נאור את שורת השיקולים התומכים בגישה, לפיה גם לאחר הגעת צעיר התלויים לגיל 21 אין לשנות את שיטת חישוב הפיצוי לעיזבון (פסקאות 36-32). בחתימת הדברים נקבע: "36. לסיכום: אציע לחברי שלא להרחיב את גבולות הלכת פינץ. כשם שאין ליצור למנוח משפחה רעיונית כך אין להתעלם ממשפחה שהייתה קיימת בעת התאונה. 37. אשר על כן, אם תישמע דעתי נקבל את הערעור בעניין הפסד ההשתכרות של המנוחה לאחר תקופת התלות של ילדיה ונקבע כי גם לגבי תקופה זו ייעשה החישוב לפי שיטת הידות המקובלת בתביעות עזבון, ולא לפי 30 אחוז". ט"ז. שנית, גם בטרם פסק דינו של בית משפט זה בעניין סושרד, אשר ניתן, כאמור, לאחר הדיון בתיק שלפנינו, חוששני כי לא ירדתי לסוף דעתה של המערערת (ויתכן שהדבר נובע מניסוח הטענה באופן לקוני ולא מפורט). אכן צודקת המערערת בטענתה, "שהמנוח היה גרוש" - בדומה לסיטואציה שנדונה בעניין בשן ובעניין סושרד; ואולם, בענייננו בזמן פטירתו היה המנוח גרוש, אך גם במערכת יחסים זוגית של ידועים בציבור עם בת זוגו (המשיבה 2) - ובמובן זה עניינו שונה מעניין בשן ומעניין סושרד, ולכאורה דומה לכל מקרה אחר בו נפטר אדם המצוי במערכת יחסים זוגית (נישואים או ידועים בציבור), ובלבד שקיום המערכת הוכח כדבעי. בתי המשפט אינם חיים בחלל ריק חברתי, ומוסדות חברתיים שלא היו "ידועים בציבור" בעבר אך "ידועים בציבור" מזה עת לא מעטה, אין להתעלם מהם. ההכרה בבת הזוג ובילדיה כתלויי המנוח י"ז. ואכן כאמור, בית המשפט קמא הכיר במשיבה ובשני בניה כתלויים במנוח. הכרעה עובדתית זו התבססה, בין היתר, על מסמכים שהונחו בפניו (דוגמת הסכם הממון בין המנוח ובת הזוג ותדפיסי כרטיס האשראי של המנוח), על עדויותיהן של בת הזוג ושכנתה (הגברת פלונית), וכן על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (ת"ע 1592-07), במסגרתו נקבע: "כי המנוח והמתנגדת [בת הזוג - א"ר] ניהלו חיי משפחה במשק בית משותף ועל כן עונים הם להגדרת היותם ידועים בציבור" (עמוד 5 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה). אמנם, בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי נוכח הוראות הסכם הממון - בהן ראה "הוראות צוואתיות" - בת הזוג אינה יורשת את המנוח; ואולם בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי, ובכל הכבוד בדין קבע, כי: "העובדה שאילו נפטר המנוח בנסיבות שאינן מקנות פיצוי היה נפסק הקשר הרכושי ביניהם, אינה משנה את העובדה שעד לפטירתו המנוח ניהל עם התובעת 2 [בת הזוג - א"ר] משק בית משותף, שעיקר התרומה הכספית אליו נעשתה על ידי המנוח. לפיכך אני קובע כי התובעת 2 [בת הזוג - א"ר] היתה תלויה במנוח, והיא זכאית לפיצוי כתלויה" (עמוד 7). עוד הזכיר בית המשפט קמא בהקשר זה את העובדה, שהמנוח ובת הזוג תיכננו להינשא בחו"ל (ומסיבה זו ביקש המנוח ביטול זמני של צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגדו). בכל הנוגע לקטינים (ילדי בת הזוג) נקבע, כי מבחינה עובדתית הוכחה תלותם במנוח (בכל הנוגע להוצאות שמעבר לסכום המזונות ששילם אביהם), וכן כי הם באים בגדרי "ילד חורג" שבסעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). הודגש, כי אביהם של הקטינים חי, ומסיבה זו אין הם זכאים לפיצוי בגין אבדן שירותי אב. י"ח. כלפי הכרעה זו טוענת המערערת, כי אף אם היתה בת הזוג ידועה בציבור של המנוח, שגה בית המשפט המחוזי באי-מתן משקל להוראות הסכם הממון בין השניים, המעיד "על דרך מחשבתו והלך רוחו [של המנוח - א"ר] עם פירוק השיתוף ועם מותו" (עמוד 8 לסיכומי המערערת). נטען, כי מהסכם הממון, ומפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, עולה כי "כוונת הצדדים היא הפרדת רכוש מוחלטת בעת פרידה או פטירת אחד הצדדים" (שם). עוד נטען, כי לא הוכחו התנאים להכרה בבת הזוג כידועה בציבור, בין היתר בהתחשב בתקופת הקשר, שכנטען לא היתה ארוכה; בקשר אינטימי שניהל המנוח עם אחרת; בדירה שהחזיק בנפרד; ובהיעדר הוכחה לתמיכה בפועל. לגבי הקטינים הוזכר, כי להם אב ביולוגי ומעולם לא אומצו על ידי המנוח; וכן נטען, כי לא הוכחה תלות בפועל. לטענות אלה הצטרף גם העיזבון, ובין היתר טען, כי "גם אם התחייב המנוח לזון ולתמוך במשיבה 2 [בת הזוג - א"ר] כל עוד הוא חי איתה ובביתה - הרי שלא התחייב לזון את ילדיה ולתמוך בהם, מה גם שלילדים אלה אב טבעי אשר חב במזונותיהם" (עמוד 3 לסיכומי העיזבון). הוזכר, כי בעניין נאוול (ע"א 4579/07 עזבון המנוחה בחירי נוואל נ' קופת חולים הכללית (לא פורסם)) הודגש, כי קיומו של בן זוג חדש "אינו מהוה ככלל תחליף להורה", ולפיכך "כתובתם" של הקטינים היא אביהם הביולוגי ולא עזבון המנוח. י"ט. סבורני, כי אף בעניין זה אין עילה להיעתר לערעור. ראשית, גם בעניין זה מדובר בטענות כלפי ממצאי עובדה בדבר טיב הקשר בין המנוח לבת הזוג וילדיה, ממצאים המתבססים על ראיות שהוגשו ועדויות שנשמעו, אשר אין - על פי הכללים המקובלים - עילה להתערב בהם. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ונדרש לטענות העובדתיות שמעלה המערערת, ואף לגופו של עניין אין עילה להתערב בהכרעתו העובדתית. שנית, תימה כי המערערת מבקשת בשנית לחזור ולהיבנות מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. פסק דין זה קובע מפורשות כי בין המנוח לבת הזוג התקיימה מערכת יחסים של ידועה בציבור, ואף מציין כי "המנוח תמך במבקשת ובילדיה גם מבחינה כלכלית" (עמוד 4). קביעות אלה מבססות את טענת בת הזוג וילדיה לתלות במנוח. העובדה שלפי הוראות הסכם הממון (אשר בית המשפט לענייני משפחה ראה בהן, כאמור, "הוראות צוואתיות") התכוון המנוח להוריש את רכושו לבניו (משיבים 6-5) בלבד, יכולה להעיד על כוונתו בכל הנוגע לחלוקת רכושו לאחר מותו; אין בה כדי להעיד על קיומה או היעדרה של תלות מצד בת הזוג וילדיה במשך חייו. למעשה, משמעות טענת המערערת היא כי בכל מקרה בו ערך מנוח צוואה המדירה את מי מבניו מירושתו, הוא גם לא ייחשב תלוי שלו - זאת דומה כי קשה להלום. כ. הפסקת התמיכה בבת הזוג ובילדיה קשורה למותו בטרם עת של המנוח בתאונה. לולא מת באירוע זה - אשר המערערת ביטחה את נזקיו - היה המנוח ממשיך לתמוך בבת זוגו ובילדיה, ללא קשר להוראות "הצוואתיות" בהסכם הממון. כך נקבע במישור העובדתי, ומכאן גם החובה להכיר בתלותם ובזכותם לפיצוי. הוראות הסכם הממון אינן יכולות איפוא לבסס את טענת המערערת. עוד יוזכר, גם בהתייחס לטענת העיזבון, כי סעיף 78 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "זכותם של תלויים לפיצויים" מתייחס גם לילד חורג כאל תלוי; ולא הוצגה בפנינו טענה להבחין בין ילד שאמו היתה נשואה למנוח לבין ילד שאמו היתה ידועה בציבור של המנוח (ראו לאחרונה בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני (לא פורסם), פסקה ד' לחוות דעתי - אף שלעניין התוצאה מדובר בדעת מיעוט). אכן, כפי שנקבע בעניין נאוול, קיומו של "הורה חורג" אינו מהוה תחליף לאב הביולוגי; ואולם לא ניתן למצוא בו קביעה השוללת תלות בהורה החורג. שאלת היבלעותה של תביעת הבנים כיורשי העיזבון בתקבולי המוסד לביטוח לאומי כ"א. כזכור, בית המשפט קמא קבע כי מלוא תביעת הבנים כתלויי המנוח נבלעת בתקבולי המוסד לביטוח הלאומי. לשיטת המערערת, כיון שהבנים הם היורשים הבלעדיים של העיזבון, יש לראות גם את הפיצוי שנפסק לטובת העיזבון כפיצוי שנפסק לטובתם, ולקבוע כי גם הוא נבלע בתקבולי המוסד לביטוח לאומי (אשר, כזכור, עולים על שני הסכומים יחדיו). מטענותיו של בא כוח המערערת בדיון משתמע, כי לשיטתו הגיע בית המשפט לתוצאה זו, שהיא לדעתו שגויה, עקב רצונו להבטיח כי גם בניו הביולוגיים של המנוח - ולא רק ילדיה של בת זוגו שאינם ילדיו - יזכו בפיצוי; עובדה שבית המשפט המחוזי אכן נדרש לה בפסק דינו כתוצאה "מצערת" (עמוד 16). כ"ב. בסיכומיה מתייחסת המערערת לשני פסקי דין התומכים לשיטתה בגישה זו: ע"א 4431/05 "המגן" - חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, פ"ד סא(2) 771 ות"א (מחוזי חיפה) 354/07 עזבון המנוחים אפרגאן נ' איילון חברה לביטוח (לא פורסם). ייאמר כבר כאן, כי הסוגיה שנדונה בעניין "המגן" איננה זהה לנושא שלפנינו; למעשה הוא הדין גם לעניין עזבון אפרגאן (ועוד נזכיר, שהמערערת לא ציינה כי ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה התקבל ביום 15.6.11; ראו ע"א 8997/09 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה אפרגאן (לא פורסם)). כ"ג. בעניין "המגן" התעוררה שאלת האופן של חישוב הפיצוי שעה שמוגשות תביעת עיזבון וגם תביעת תלויים ("שאלת החפיפה"). זוהי שאלה שעוררה לאורך השנים פסיקה רבה (ראו לדוגמה ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח כרכבי ז"ל (לא פורסם); ע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי ז"ל נ' רזקאללה (לא פורסם); גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין עזבון אפרגאן דן בסוגיה זו). ואולם בענייננו - למצער בשלב דיוני זה - המערערת אינה חולקת על סכומי הפיצוי שנפסקו לטובת העיזבון ולטובת הבנים כתלויים. טענתה מוגבלת לשאלת אופן ניכוים של תקבולי המוסד לביטוח לאומי. בהקשר זה נאמר מפורשות בעניין "המגן": "איננו נדרשים לשאלות שעשויות להתעורר בכל הנוגע לניכוי גמלאות בנסיבות של תביעת תלויים ותביעת עיזבון" (עמוד 793 - השופט, כתארו אז, ריבלין). כ"ד. בטרם נפנה להכריע בטענת המערערת בעניין זה נציין, כי עיון בסיכומי המשיבים בסוגיה זו מעלה מצב שהוא - למצער במבט ראשון - חריג. לכאורה, המפסיד העיקרי במקרה שתתקבל טענת המערערת הוא העיזבון - שהרי מצד אחד יימנעו ממנו הכספים שפסק לו בית המשפט המחוזי; ומצד שני, הוא עצמו אינו זכאי לקצבאות המוסד לביטוח לאומי. והנה, בסיכומיו טוען העיזבון כי בית המשפט קמא שגה כלפי מטה בחישוב סכומי הפיצוי - אם כי במישור האופרטיבי לא הוגש מטעמו ערעור בעניין זה; ומנגד, נמנע העיזבון מטענה ישירה בסוגיית הניכוי. גם בסיכומי הבנים - אשר לכאורה אמורים לרשת את סכום הפיצוי שנפסק לטובת העיזבון - אין התייחסות ישירה ומפורשת לטענה זו של המערערת. הסבר אפשרי למצב דברים זה הסתמן במהלך הדיון, שכן התברר - לרבות מפי בא כוח המערערת - כי לכאורה חובות העיזבון לנושיו בכל מקרה "בולעים" את הסכומים שייפסקו לטובת העיזבון, ובין היתר הוזכר כי הכספים מעוקלים. על רקע כל האמור נפנה להכריע בטענת המערערת. כ"ה. פסק הדין העיקרי הרלבנטי בסוגיה זו (אשר, כאמור, לא נזכר בסיכומי המערערת) הוא פסק הדין משנת 1978 בעניין פרפרה (ע"א 48/77 פרפרה נ' חן, פ"ד לב(3) 191), המתבסס בעיקר על פסק הדין בעניין בן משה משנת 1965 (ע"א 512/64 עזבון בן משה נ' בן נון, פ"ד יט(1) 388). ואכן, לכאורה, תומך פסק דין זה בגישת המערערת, שכן הוא מורה: "אם קיים זיהוי בין הנהנים לבין התלויים המקבלים קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי, אין כל סיבה להבחין בין כשרויותיהם השונות של מקבלי הפיצויים, והיות והם הנהנים מהפיצויים המשתלמים על-ידי המזיק כתוצאה מאותו מקרה עצמו שבגינו משלם להם המוסד גמלאות, הרי שניתן יהיה להפחית מסכום הפיצויים שנפסק להם את התשלומים שיקבלו מהמוסד" (עמוד 196 - השופט עציוני). כך סוכמה ההלכה בספרו של המלומד קציר: "הלכה פסוקה היא, איפוא, שאין מנכים את הגימלאות מן הפיצויים שנפסקו לעזבון, אלא אם כן, ובמידה שקיימת, זהות בין התלויים ליורשי העזבון. תלוי שהוא גם יורש והזוכה לגימלאות, ינוכו הגימלאות מן הפיצויים שנפסקו לו, גם אם נפסקו לו בתורת יורש" (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, תשס"ג, כרך ב') 1598). כ"ו. ואולם, מורכבותה של הכרעה זו בצדה, ומסתבר כי לא בכדי נדרש בית המשפט בעניין "המגן" לשאלות שהיא עשויה לעורר: "המשיבות, בסיכומיהן, אינן חולקות על כך שזוהי התוצאה הראויה במקרה זה, ועל כן, איננו נדרשים לשאלות שעשויות להתעורר בכל הנוגע לניכוי גמלאות בנסיבות של תביעת תלויים ותביעת עיזבון - ראו לעניין זה ההלכה שנפסקה עוד קודם להתפתחויות שחלו בדין - ע"א 48/77 פרפרה נ' חן, פ"ד לב(3) 191)" (עמוד 793 - השופט, כתארו אז, ריבלין). בפסק הדין בעניין בן משה התייחס השופט ויתקון לכך שקיימות דרכים לעקוף את ההלכה שקבע, ושהלכה זו עלולה להוות תמריץ לפעול בדרכי מרמה: "לטענת באת כוח המערער, שטענה לפנינו בכישרון רב, הסדר כזה פגום מעיקרו ומה גם שהוא עלול לשמש פיתוי ועידוד להעביר את הירושה מידי קרובי המנוח התלויים בו לבני אדם זרים. ואם אין לחשוש שהדבר ייעשה בחיי המנוח על ידי צוואה... יתכן שהוא ייעשה, כקנוניה, על ידי הסתלקות יורשים מהירושה לטובת אחד מהם שאינו זכאי לגימלה" (עמוד 392). אם כי נקבע: "יש טעם רב בטענה זו, וייתכן שיהיו מקרים שבהם יצליחו הצדדים לסכל את זכות השיפוי של המוסד. אך אינני סבור שבשל סכנה זו עלינו לפרש את סעיף 70 בניגוד לכוונתו הכללית" (שם). כ"ז. מורכבות מעשית נוספת (מעבר לשאלות במישור העיוני שלא אדרש להן כאן) נובעת מן הצורך לקבוע את הזהות בין היורשים לתלויים - לרבות במקרים בהם קיימת התדיינות משפטית לגבי זהות היורשים (לפי דין או לפי צוואה); או בצורך להתייחס לסיטואציות בהן ישנם נושים לעיזבון - שאז אף אם קיימת זהות בין היורשים לתלויים, יתכן פער (שיש לבחון את השלכותיו) בין בעלי הזכות בכספי העיזבון לבין היורשים-תלויים (למורכבות אפשרית נוספת, בהקשר שונה, ראו ע"א (מרכז) 2637-02-09 באש נ' בית יפה לגיל הזהב - ניהול ושירותים בע"מ (לא פורסם)). כידוע, חלוקת העיזבון בין היורשים מתבצעת רק "אחרי סילוקם של חובות העיזבון" (סעיף 107 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965) האם לא יהיה נכון יותר - גם בגדרי הלכת פרפרה - לבחון את שאלת ניכוים של תקבולי המוסד לביטוח לאומי רק באותם מקרים, ולגבי אותם חלקים מתוך העיזבון, אשר אכן מגיעים בפועל ליורשים? ניתן לכאורה לשאול, מדוע ייגרע חלקם של הנושים מן הטעם שהיורשים בפוטנציה (אשר למעשה נוכח חובות העיזבון אינם יורשים למעשה) מקבלים קצבאות כתלויי המנוח? במקרה בו התלויים אינם יורשים את המנוח - לדוגמה, בעקבות הדרתם בצוואה - אין המזיק יכול לטעון לניכוי; האם יש לקבוע דין שונה כאשר התלויים אינם יורשים למעשה את המנוח בעקבות חובות העיזבון? האם צריך הניכוי לבוא על חשבון הנושים? כ"ח. אין בכוונתי להכריע בשאלות אלה לעת הזאת. כזכור, במישור המשפטי, לא התייחסה המערערת בסיכומיה להלכה שנקבעה בעניין פרפרה, וטיעוניה נסמכים על תקדימים אשר על פניהם אינם רלבנטיים לענייננו; במישור העובדתי, משתמע (לרבות מדברי בא כוח המערערת) כי לעת הזאת זכויות העיזבון מעוקלות לטובת נושיו - וממילא, משמעות קבלתה של טענת המערערת עלולה להיות קיפוח נושי העיזבון (אשר עניינם לא הוצג בפנינו), מן הטעם שהיורשים "בפוטנציה" (שכן לאחר תשלום חובות העיזבון לא יירשו מאומה) זוכים בעקבות התאונה לקצבאות המוסד לביטוח לאומי. אין להלום איפוא טענה שנשמעה מפי המערערת, כי מה לנו ולפיצוי נושים. כ"ט. במישור הקונקרטי, גם עצם מעמדו של העיזבון אינו חף מספקות. לכאורה הוגשה תביעת העיזבון על ידי מי שהיה מנהלו הזמני (עו"ד יונאי), ואולם בית המשפט המחוזי ציין כי "מינויו פקע" וסיכומיו הוגשו "כידיד בית המשפט" (עמוד 1). עניין תמוה זה (ראו לאחרונה רע"א 6590/10 עזבון המנוח אשתייה ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) לא הועלה בפנינו (לרבות בסיכומים שהגיש עו"ד יונאי בבית משפט זה), והוא מגביר את אי-הודאות שבגדריה מבקשת המערערת כי נכריע בשאלת ניכוי הקצבאות. סוף דבר, יתכן כי אילו היה בית המשפט קמא מאמץ את טענת המערערת לגופה, לאחר בירור נסיבותיו של המקרה הקונקרטי - לא היה מקום להתערב בהכרעתו. ואולם, משהגענו הלום כמות שהגענו, סבורני כי אין מקום להיעתר לערעור גם בעניין זה. סוף דבר ל. סוף דבר אציע לחברי שלא להיעתר לערעור. המערערת תשא בשכר טרחתם של באי כוח המשיב 1, המשיבים 4-2 והמשיבים 6-5 בסך 15,000 ש"ח כל אחד. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ו' בתמוז תשע"ב (26.6.12). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11007030_T05.doc עש+רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il