חגי עמיר נ. שירות בתי הסוהר

פסק-דין בתיק בג"ץ 7015/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7015/10 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר העותר: חגי עמיר נ ג ד המשיב: שירות בתי הסוהר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיב: עו"ד אבינעם סגל-אלעד פסק-דין השופטת א' חיות: 1. בעתירה שלפנינו מבקש העותר, המרצה עונש מאסר, כי ייקבע שלצורך כבילת אסיר למיטה במשך פרק זמן העולה על שלוש שעות תידרש החלטה של בית משפט, לאחר שיתקיים דיון בפני האסיר כשהוא מיוצג. בנוסף מבקש העותר כי תוקם ועדת חקירה חיצונית אשר תחקור את כל האירועים בהם נכבלו אסירים למיטותיהם והאם הייתה לכך הצדקה. העותר טוען כי בהעדר פיקוח של גורם חיצוני כלשהו, הפכה בשנים האחרונות כבילת אסירים למיטותיהם תופעה נפוצה ביותר בבתי הסוהר בישראל, והאסירים נכבלים למיטותיהם למשך ימים רבים באמתלא כלשהי ולצרכי ענישה גרידא. לדבריו בכל רגע נתון ישנם אסירים כבולים שצעקותיהם כל הלילה "ממלאות את האגף כבמחנה עינויים". העותר טוען כי כבילתם של אסירים ועצירים למיטותיהם פוגעת בזכויות האדם שלהם ומנוגדת לאיסור על עינויים בדין הבינלאומי ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. העותר מפרט בעתירתו את עניינם של חמישה אסירים שלטענתו נכבלו שלא כדין ושעימם שוחח והוא מוסיף וטוען כי כאשר אסיר רוצה להתאבד לא ניתן למנוע זאת ממנו. לכן לא ברור לשם מה הונהגה שיטת הכבילה למיטות. לטענתו, הכבילה הממושכת הינה בגדר עינוי והשפלה והיא מובילה אסירים לביצוע מעשים אובדניים, שכן אסיר המנסה להתאבד מועבר לבידוד, נכבל ומושפל, וזאת במקום להציב לצידו אנשים שיחזקו אותו ויעודדו את רוחו. כמו כן טוען העותר כי שירות בתי הסוהר משתף פעולה באופן פסול עם המשטרה בכך שהוא מענה ומשפיל עצורים באמצעות כבילתם למיטה, ובאופן זה "מכין" אותם לקראת חקירתם. 2. המשיב טוען כי דין העתירה להידחות על הסף בשל אי מיצוי הליכים וכן בשל העובדה שהסעד המבוקש בה הינו כללי וכוללני והטיעונים הכלליים המועלים בה אינם מגובים בעובדות כלשהן. בנוסף טוען המשיב כי יש לדחות את העתירה על הסף גם מחמת קיומם של עותרים ספציפיים שנמנעו מלעתור וכי הרקע העובדתי המוצג בעתירה לגבי האסירים שעימם לדבריו שוחח העותר הינו חלקי ביותר. המשיב סבור כי דין העתירה להידחות גם לגופה, בציינו כי במסגרת ניהול בתי הסוהר ישנם מצבים המחייבים שימוש באמצעים שונים לצורך ריסון אסירים המבקשים להזיק לעצמם או לאחרים, להתפרע או להזיק לרכוש. הסמכות לנקוט באמצעים אלה קבועה בתקנה 22(א) לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978, ופרטיה מוסדרים בפקודת נציבות בתי הסוהר מס' 04.15.00 שכותרתה "אמצעי ריסון" (להלן: הפקודה), המפרטת את אמצעי הריסון שבהם ניתן להשתמש, ובהם כבילה למיטה שהיא אמצעי הריסון החמור ביותר. המשיב מוסיף ומציין כי על-פי הפקודה יש למצות תחילה את אפשרויות הריסון הקלות יותר, כי אמצעי הריסון משמשים למניעה בלבד ולא לענישה וכי רק מפקד בית סוהר או סגנו מוסמכים להורות על שימוש באמצעי ריסון של כבילה למיטה. כמו כן מציין המשיב כי בפקודה מפורטות הוראות שונות הנוגעות למעורבות הצוות הרפואי וצוות בית הסוהר במקרה שבו אסיר נכבל למיטה, ובנוסף קבועות בה חובות דיווח ובקרה לגבי שימוש באמצעי הריסון. המשיב טוען אפוא כי בפקודה קבועים כללים רבים שמטרתם למנוע שימוש שרירותי באמצעי הריסון ולהבטיח כי השימוש בהם ייעשה בזהירות הראויה ותוך הקפדה, ככל הניתן, על כבוד האסיר ועל זכויותיו הבסיסיות. אשר לעניינם הפרטני של האסירים הנזכרים בעתירה טוען המשיב כי העותר אינו מיופה כוחם של אסירים אלה ומשכך פירוט אמצעי הריסון שננקטו בעניינם עלול לפגוע בפרטיותם, מה גם שהם רשאים לפנות בעצמם בעתירת אסיר לבית המשפט המחוזי ככל שיש בידם עילה לכך. עם זאת מציין המשיב כי חמישה מבין ששת האסירים שנזכרו בעתירה אכן נכבלו למיטותיהם לפרקי זמן מסוימים, וזאת כאמצעי מניעה ובהתאם להוראות הפקודה; כי אחד האסירים שנזכרו בעתירה אינו מופיע כלל כעציר או כאסיר בשירות בתי הסוהר; וכי אין יסוד לטענה לפיה באחד המקרים נעשתה הכבילה בניגוד לחוות דעתה של העובדת הסוציאלית. המשיב מוסיף וטוען כי הטענה לפיה שירות בתי הסוהר עושה שימוש באמצעי הכבילה למיטה נגד עצירים על-מנת להשפיע על החקירה בעניינם אין לה בסיס ומוטב היה לה שלא תיטען, בהדגישו כי השימוש באמצעי הריסון נעשה למטרות מניעה בלבד ובהתאם להוראות הפקודה. עוד טוען המשיב כי אין כל עילה משפטית לבקשת העותר לפיה יידרש אישור בית המשפט לצורך כבילת אסיר במשך למעלה משלוש שעות, וכי אין זה מתקבל על הדעת שבמסגרת הניהול השוטף של בית הסוהר יידרש המשיב, לצד אבטחת שגרת היומיום בבית הסוהר, לפנות אל בית המשפט לצורך קבלת אישור כאמור. לבסוף טוען המשיב כי העותר לא הניח כל תשתית עובדתית או משפטית בגינה יש להיענות לבקשתו בדבר הקמתה של ועדת חקירה, וכי דין העתירה להידחות גם בשל היקף ההתערבות המצומצם הנקוט על-ידי בתי המשפט באשר להחלטות הנוגעות לניהול בתי הסוהר. 3. בתשובה לתגובת המשיב טוען העותר כי יש לדחות את הטענה בדבר אי מיצוי הליכים, שכן הוא פנה להנהלת בית הסוהר לאחר שהיה עד לכבילה של אסירים ונענה כי הדבר אינו מעניינו. העותר מציין כי הוא אף פנה לבית המשפט המחוזי בעתירת אסיר שעסקה, בין היתר, בעניין זה, אך בית המשפט דחה את ראש העתירה הזה מן הטעם שמדובר בסוגיה עקרונית ובעתירה כללית. משכך, טוען העותר, כי לא נותר לו אלא לפנות בעתירה דנן והוא מוסיף וטוען כי אסירים שנכבלו למיטותיהם נמנעים מלעתור בעניין שכן הדיון ייערך לאחר שהכבילה תסתיים ועתירתם תידחה בשל חוסר רלוונטיות. לטענת העותר המשיב יודע זאת היטב ומכאן היד הקלה שהוא נוקט בכל הנוגע לשימוש באמצעי הכבילה. העותר מדגיש כי כאדם הוא זכאי להתערב כאשר הוא עד לעינויו של אדם אחר שאין מי שיעזור לו. כמו כן נוקב העותר בפרטיו של האסיר שהמשיב לא מצא כל רישום לגביו ומציין כי אסיר זה ביקש ממנו להזכיר את עניינו בעתירה. עוד טוען העותר כי אין די בקיומן של הוראות הפקודה על-מנת להבטיח את שלומם של האסירים, וכי ללא פיקוח קיים חשש שייעשה שימוש לרעה בהוראות אלו, והוא שב ומדגיש כי בשנים האחרונות חל שינוי קיצוני לרעה בשימוש באמצעי הכבילה ויש להגבילו למקרים חריגים בלבד, כפי שהיה בעבר. 4. דין העתירה להידחות על הסף. כל הפונה אל בית המשפט הגבוה לצדק נדרש לבסס את עתירתו על נתונים עובדתיים מוצקים (ראו: בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון, פ"ד נה(1) 625, 631-630 (1994); בג"ץ 10299/08 עלאונה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.1.2009)), ואילו הטענות המועלות בעתירה הן בעיקרן כוללניות והתשתית העובדתית הנדרשת לשם ביסוסה ולשם תמיכה בה לוקה בחסר. כך אין זה ברור על מה מבסס העותר את הטענה הכללית בדבר שימוש גובר ובלתי ראוי באמצעי הריסון של כבילת אסירים למיטותיהם. העותר מזכיר אומנם את עניינם של חמישה אסירים ספציפיים שלדבריו נכבלו שלא כדין, אך הרקע העובדתי המוצג לגבי אסירים אלה הינו מצומצם וחלקי ביותר. יתרה מכך אסירים אלה אינם צד לעתירה והלכה היא כי כאשר החלטה מינהלית פוגעת על פי הנטען בזכות או באינטרס של אדם שבעצמו לא מצא לנכון לפנות אל בית המשפט, לא ישעה בית המשפט בדרך כלל לעתירתו של אדם אחר המבקש להתעבר על אותו עניין שאינו נוגע בו (ראו: בג"ץ 428/08 גוטמן נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (טרם פורסם, 23.1.2008); בג"ץ 6943/10 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פיסקה 6 (טרם פורסם, 25.10.2010)). 5. אכן, ככל שנפגעו זכויותיהם של האסירים הנזכרים בעתירה או של אסירים אחרים פתוחה בפניהם הדרך לפנות בעתירה מתאימה אל בית המשפט המחוזי שם ניתן יהיה לברר את טענותיהם לגופן על בסיס התשתית העובדתית הספציפית שתוצג. אין לקבל בהקשר זה את טענת העותר כי עתירה שיגיש אסיר בעניין כבילתו לאחר הסרת הכבילה בהכרח תידחה, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין יצויין כי הפסיקה הכירה בקיומו של חריג לכלל לפיו בית המשפט לא ידון בעניינים תיאורטיים, והוא - כאשר באה לפניו סוגיה העשויה להישנות בעתיד והנוטה מטיבה להפוך תיאורטית בטרם הכרעה שיפוטית (ראו בג"ץ 5494/09 דחליקה נ' שר העבודה והרווחה, פיסקה 9 (טרם פורסם, 3.5.2010)). בשל כל הטעמים המנויים לעיל, דין העתירה להידחות על הסף וכך אנו מורים. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ח בניסן, תשע"א (‏2.5.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10070150_V05.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il