אסמעיל אבו השהש נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7011/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט ע' ר' זועבי המערער: אסמעיל אבו השהש נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 28.5.97 בע"פ 7159/97 שניתן על ידי כבוד הנשיא א' לרון, י' פלפל, נ' הנדל תאריך הישיבה: כ"ד בתמוז תשנ"ט (8.7.99) בשם המערער: עו"ד טלאל אלעוברה בשם המשיבה: עו"ד אתי כהנא פסק-דין המערער, תושב השטחים, הורשע, על פי הודאתו על ידי בית משפט השלום בבאר-שבע בארבעה אישומים. לפי כל אחד מן האישומים, הוא פרץ לדירת מגורים, במחצית השניה של שנת 1996, וגנב מן הדירה חפצים שונים, וזאת כאשר הוא שוהה בישראל ללא אישור כניסה. בזמן שעמד לדין בפני בית משפט השלום היו תלויים ועומדים נגדו 2 מאסרים על-תנאי, שהוטלו עליו בגין עבירות דומות, האחד לתקופה של שנה והשני לתקופה של חצי שנה. בגזר הדין ציין בית משפט השלום כי העבירות חמורות, בעיקר משום שבוצעו בשיטתיות, וכן משום שדבר לא הוחזר מן הרכוש הגנוב. לפיכך גזר עליו בית משפט השלום מאסר בפועל לתקופה של שבע שנים, כשהוא כולל בתקופה זאת גם את המאסרים על-תנאי לתקופה של 18 חודשים, ונוסף לכך מאסר על-תנאי לתקופה של 18 חודשים, פיצוי לארבע המשפחות שנפגעו בפריצות בסך כולל של 30,000 ש"ח וחילוט ההתחייבות שנתן להימנע מעבירה בסך 5,000 ש"ח. בערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נאמר בפסק הדין כי אמנם העונש חמור אך גם העבירות חמורות, ולפיכך העונש אינו מצדיק התערבות. בית המשפט המחוזי ביטל את חילוט ההתחייבות הכספית אך אישר את יתר חלקי העונש. המערער ביקש רשות לערער על חומרת העונש בפני בית משפט זה. בהסכמת המשיבה, ניתנה רשות ערעור. בא-כוח המערער טען כי בית המשפט המחוזי היה צריך להקל בעונש כיוון שהמערער הודה באישומים והביע חרטה. בית המשפט המחוזי הטיל על המערער, בגין העבירות נשוא תיק זה, את העונש המירבי שבסמכותו להטיל. ולכן, טען בא-כוח המערער, העובדה שבית המשפט החליט שכל תקופת המאסר על-תנאי, כלומר 18 חודשי מאסר, תהיה חופפת לעונש שהוטל בתיק זה, אינה מצביעה על התחשבות בית המשפט בכך שהמערער הודה בכתב האישום והביע חרטה. אולם טעות היא בידי בא-כוח המערער. בית משפט השלום יכול היה להטיל את העונש שבתחום סמכותו על כל אחת מן העבירות בהן הורשע המערער. משמע, הוא היה מוסמך, לו ראה לנכון, לקבוע כי המאסר על-תנאי ירוצה באופן מצטבר למאסר שהוטל בגין העבירות נשוא תיק זה. לפיכך יש לבחון רק אם העונש שהוטל מאזן כראוי את השיקולים לחומרה ואת השיקולים לקולה בקשר לעבירות בהן המערער הורשע. המסקנה היא, שאף כי העונש שהוטל על המערער הינו כבד, יש לו בסיס בשיקולים לחומרה. בעיקר יש לציין כי מדובר בארבע התפרצויות, בהן נגנב רכוש יקר, שמאומה ממנו לא הוחזר, כי למערער היו כבר שתי הרשעות קודמות בעבירות מאותו סוג, וכי הוא ביצע את העבירות בתיק זה כאשר שני עונשי מאסר על-תנאי תלויים ועומדים נגדו. בנסיבות אלה העונש הכולל שהוטל על המערער אינו חמור במידה שתצדיק את התערבותנו. לפיכך אנו דוחים את הערעור. ניתן היום, כ"ד בתמוז תשנ"ט (8.7.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070110.I01