ממשלת ישראל נ. המסלול האקדמי המכללה למינהל מיסודה של הסתדרות הפקידים בתל אביב חברה לתועלת הציבור בע"מ (חל"צ)

133 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק דנג"ץ 70105-05-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר המבקשים: 1. ממשלת ישראל 2. ראש הממשלה נגד המשיבים: 1. מכון לואיס ברנדייס לחברה, לכלכלה ולדמוקרטיה, המסלול האקדמי המכללה למינהל מיסודה של הסתדרות הפקידים בתל אביב 2. מרכז מנור מבית יוזמת המאה בע"מ 3. התנועה למען איכות השלטון בישראל 4. הסתדרות העובדים הכללית החדשה 5. היועצת המשפטית לממשלה דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון (הנשיא י' עמית, המשנה לנשיא נ' סולברג והשופטת ד' ברק-ארז) מיום 12.5.2025 בבג"ץ 37830-08-24, בבג"ץ 41730-08-24 ובבג"ץ 49541-08-24 תאריך הישיבה: כ"ח אלול התשפ"ה (21 ספטמבר 2025) בשם המבקשים: עו"ד דוד פטר בשם משיבים 2-1: בשם משיבה 3: בשם משיבה 4: בשם משיבה 5: עו"ד גלעד ברנע עו"ד תומר נאור; עו"ד רותם בבלי דביר עו"ד רונן ברומר; עו"ד תמר רוטנברג עו"ד שוש שמואלי פסק-דין השופט דוד מינץ: דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 12.5.2025 בבג"ץ 37830-08-24, בבג"ץ 41730-08-24 ובבג"ץ 49541-08-24, בו התקבלו בדעת רוב (הנשיא י' עמית והשופטת ד' ברק-ארז, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא נ' סולברג) עתירות נגד החלטות ממשלה הקובעות מנגנון למינוי נציב שירות המדינה הבא (להלן: פסק הדין מושא הדיון הנוסף או פסק הדין). במוקד ענייננו ניצבת הלכה חדשה שיצאה מלפני בית משפט זה, שלפיה מינוי נציב שירות המדינה מותנה בקיומו של הליך תחרותי. הלכה זו משנה קביעה קודמת של בית משפט זה אך מלפני מספר שנים; ואין, וגם לא יכול להיות חולק, על חשיבותה ועל אדוות השפעותיה ביחס לשירות הציבורי בישראל. מכאן הַחלטתי להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין, ומכאן פסק דיננו זה. הקדמה דרכי המינוי לתפקידים בשירות המדינה מוסדרות בחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 (להלן: חוק המינויים או החוק). סעיף 19 לחוק קובע כי דרך המלך למינוי עובדים בשירות הציבורי היא באמצעות מכרז פומבי. לצד זאת קובע החוק פטור סטטוטורי ממכרז לגבי מספר משרות ספציפיות, וכן הוא מאפשר לממשלה בסעיף 21 שבו, לקבוע משרות וסוגים של משרות שעליהם לא תחול חובת המכרז. הוראות פטור ממכרז נוספות מעוגנות בדברי חקיקה אחרים. ככלל, מועמדים למשרות בכירות בשירות המדינה הפטורות ממכרז נבחנים על ידי אחד מבין שלושה סוגים של ועדות: ועדת מינויים – ועדה הבוחנת את כישוריו והתאמתו של מועמד לתפקיד, לאחר שהתגבשה המלצה על מינויו על ידי הגורם הממנה. חברי הוועדה כוללים את נציב שירות המדינה (להלן גם: נציב השירות או הנציב) המכהן כיו"ר הוועדה, ושני אנשי ציבור. נציגים אלו נבחרים מתוך רשימה של שמונה אנשי ציבור המגובשת על ידי ראש הממשלה לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה ונציב שירות המדינה. על אלה להיות בעלי ידע או ניסיון בתחומי המינהל הציבורי, ללא זיקה אישית, עסקית או פוליטית לחבר ממשלה (החלטה 4892 של הממשלה ה-27 "ועדת המינויים בראשות נציב שירות המדינה – תיקון החלטת הממשלה מס. 516 מיום 14.8.60" (7.3.1999)). הוועדה קובעת אמות מידה לבחינת התאמת המועמד לתפקיד, בוחנת את הצרכים המיוחדים של התפקיד, פונה לממליצים, מראיינת את המועמד ובסופו של דבר מעבירה לגורם הממנה את המלצתה (הנחיה 1.3 של נציב שירות המדינה "נוהל עבודת ועדת המינויים" (1.1.2019)). ועדת איתור – ועדה המאתרת את המועמדים הרלוונטיים בהליך תחרותי וממליצה לגורם הממנה על מועמד או על רשימת מועמדים מתאימים. ועדה זו פועלת ככלל בהרכב של שלושה חברים – המנהל הכללי של המשרד שבו נמצאת המשרה או נציגו מקרב העובדים הבכירים של משרדו; נציב שירות המדינה או נציגו מקרב העובדים הבכירים של משרדו; ונציג נוסף מקרב הציבור בעל מומחיות וניסיון בתחום הרלוונטי, שימונה על ידי המנהל הכללי של המשרד בו נמצאת המשרה ונציב השירות בהסכמה (החלטה 2541 של הממשלה ה-29 "פטור ממכרז (מינוי באמצעות ועדה לאיתור מועמדים)" (29.9.2002); החלטה 3075 של הממשלה ה-34 "שיפור הליכי האיוש של משרות בכירות בשירות המדינה ותיקון החלטת ממשלה – המשך הדיון" (15.10.2017)). מבחינת סדרי עבודה, הוועדה מפרסמת על אודות קיומה של המשרה הפנויה, ובמקביל חבריה רשאים לפנות מיוזמתם לכל אדם שלדעתם מתאים לתפקיד. לאחר מכן מתבצעת הגשה וקליטה של המועמדויות, קביעת אמות מידה ותבחינים להערכת המועמדים על ידי הוועדה, גיבוש רשימת המועמדים הראויים להתקדם לשלב הבא, קיום ראיונות ובמידת הצורך פנייה לממליצים, ובסופו של דבר המלצה לגורם הממנה על המועמד או המועמדים המתאימים (הנחיה 1.2 של נציב שירות המדינה "נוהל עבודת הוועדה לאיתור מועמדים" (18.1.2021)). ועדה מייעצת – ועדה הבוחנת היבטים של טוהר מידות במינוי של מועמד ספציפי שהובא לבדיקתה. הוועדה מונה ארבעה חברים. יו"ר הוועדה הוא שופט בדימ' של בית המשפט העליון, וחבריה הנוספים הם נציב שירות המדינה ושני אנשי ציבור. חברי הוועדה מתמנים על ידי הממשלה לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, לכהונה אחת בת 6 שנים, למעט הנציב המכהן מתוקף תפקידו. הוועדה מייעצת לגורמי ממשלה בכל הנוגע למינויים לשבעה תפקידים בכירים: רמטכ"ל, מפכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, נציב שירות בתי הסוהר, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד בנק ישראל. תחילה ראש הממשלה או השר הממנה מעבירים לוועדה הודעה על כוונתם למנות אדם לאחד התפקידים הבכירים, בצירוף שאלון שמילא המועמד, המפרט את קורות חייו ואת עיקרי הנימוקים לבחירה בו. לאחר מכן הוועדה מפרסמת הודעה לציבור המאפשרת הגשת תגובות. בהמשך, הוועדה מזמינה את ראש הממשלה או השר המציע את המועמד לתפקיד, את המועמד עצמו, את בעל התפקיד היוצא וגורמים נוספים לפי שיקול דעתה, במטרה לגבש את עמדתה. במידת הצורך גם תינתן חוות דעת משפטית מטעם היועץ המשפטי לממשלה, ולבסוף תגיש הוועדה את חוות דעתה על המועמד (החלטה 3839 של הממשלה ה-34 "הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים וביטול החלטות ממשלה" (27.5.2018); החלטה 1725 של הממשלה ה-37 "הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים – תיקון החלטת ממשלה ומינוי יו"ר לוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים" (30.4.2024)). ועדות אלה הן יציר החלטות שניתנו על ידי הממשלה לאורך השנים, והן משמשות כיום באופן תדיר למינויים לתפקידים בכירים שונים בשירות המדינה. במוקד ענייננו ניצב הליך המינוי של נציב שירות המדינה, משרה שעל פי הוראות החוק פטורה מחובת מכרז ומינויה מסור לסמכותה של הממשלה. השאלה המרכזית המונחת לפתחנו היא האם רשאית הממשלה למנות את נציב שירות המדינה באמצעות ועדת מינויים, או שמא היא חייבת להיעזר במנגנון מינוי תחרותי דוגמת ועדת איתור. על מנת להשיב לשאלה זו יש לעמוד תחילה על ההתפתחויות שחלו באופן מינוי הנציב לאורך השנים, הואיל ואלה עומדות בלב טיעוני הצדדים. לאחר מכן נפנה להשתלשלות העניינים בכל הנוגע להחלטת הממשלה העומדת במוקד ענייננו, ובהמשך נעמוד על עיקרי פסק הדין מושא הדיון הנוסף ועל טיעוני הצדדים לגביו. מינוי נציב שירות המדינה משרת נציב שירות המדינה היא כאמור אחת מאותן משרות שלגביהן קובע חוק המינויים פטור סטטוטורי ממכרז. וכך מורה לעניין זה סעיף 6 לחוק: הממשלה תמנה נציב שירות המדינה (להלן – נציב השירות); על מינויו לא תחול חובת המכרז לפי סעיף 19 והודעה על המינוי תפורסם ברשומות. לאורך השנים ועד למועד הגשת העתירות מושא פסק הדין, הפעילה ממשלת ישראל את סמכותה לפי סעיף 6 לחוק המינויים כ-20 פעמים. רובן למינוי קבע ומיעוטן למינוי זמני. במהלך העשורים הראשונים שלאחר חקיקת חוק המינויים, נעשו מינויי הנציב באמצעות בחירה ישירה של ממשלת ישראל. בשנת 1993 לראשונה החליטה הממשלה להיעזר בוועדה מיוחדת שהוקמה על ידה, במטרה לחוות דעתה על אודות כשירותו והתאמתו של המועמד שנבחן באותה עת לתפקיד הנציב, פרופ' יצחק גל-נור (החלטה 1596 של הממשלה ה-25 "מינוי ועדה מיוחדת בתוקף הסמכות על-פי סעיף 6 לחוק שירות המדינה (מינויים) – נציב שירות המדינה" (18.7.1993)). ועדה דומה הוקמה גם במסגרת הליך מינוי הנציב שלאחר מכן, בשנת 1996, לצורך בחינת התאמתו של עו"ד שמואל הולנדר לתפקיד (החלטה 14 של הממשלה ה-27 "מינוי ועדה מיוחדת למתן חוות-דעת על מינויו של עו"ד שמואל הולנדר למשרת נציב שירות המדינה" (20.6.1996)). בשנת 1999 החליטה הממשלה להסדיר את אופן המינוי של משרות פטורות ממכרז אשר מינויין מסור לה או טעון את אישורה, ובכללן משרת הנציב (החלטה 345 של הממשלה ה-28 "משרות שהמינוי להן נעשה על-ידי הממשלה או באישורה – פטור ממכרז לפי סעיף 21 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959" (14.9.1999) (להלן: החלטה 345)). מפאת חשיבותה של החלטה זו נעמוד להלן על עיקרי רכיביה. ראשית, הממשלה החליטה לעשות שימוש בסמכותה בסעיף 21 לחוק ולפטור ממכרז מספר משרות בכירות בשירות המדינה (זאת בנוסף על משרות שהופטרו על ידה ממכרז בעבר מכוח סמכותה האמורה). משרות אלה נחלקו בהחלטה לשתי קטגוריות: האחת, "המשרות הבכירות ביותר בשירות המדינה, שהנושאים בהן מופקדים על ביצוע מדיניות הממשלה וישומה, והמחייבות בשל כך מידה גבוהה של אמון ותיאום בין נושאי המשרות כאמור לחברי הממשלה" (משרות אלה יכונו להלן: משרות ביצוע מדיניות); והשנייה, משרות בכירות שבהן ביצוע מדיניות השר והממשלה אינו המאפיין הדומיננטי של התפקיד, והן אחד משני סוגים – "משרות המאופיינות בהיבט מקצועי או מדעי מובהק" או "משרות בעלות אופי רגולטורי, שהנושא בהן מופקד על שמירת האינטרס הציבורי בתחום מוגדר, ובשל כך נדרשת ממנו מידה רבה של עצמאות ואי-תלות מקצועית" (משרות אלה יכונו להלן: משרות מקצועיות ורגולטוריות). שנית, הממשלה החליטה לסווג את כלל המשרות הפטורות ממכרז – בין אם מכוח הוראת פטור מפורשת בחוק ובין אם מכוח הסמכות המוקנית לה בסעיף 21 לחוק – לשתי קטגוריות: האחת, משרות שמינויין ייעשה לאחר שתיערך בדיקה של כישוריו והתאמתו של המועמד לתפקיד על ידי ועדת מינויים; השנייה, משרות שאיושן ייעשה בדרך של ועדת איתור. בכל הנוגע למשרת הנציב, זו סווגה במסגרת החלטה 345 כמשרה הטעונה בחינה של ועדת מינויים, לצד יתר המשרות הפטורות ממכרז מכוח הוראת חוק מפורשת ולצד המשרות שסווגו על ידי הממשלה בהחלטתה כמשרות ביצוע מדיניות. לעומת זאת, לגבי המשרות שסווגו על ידי הממשלה כמשרות מקצועיות ורגולטוריות, נקבע כי איושן ייעשה באמצעות ועדת איתור. למען שלמות התמונה יוער כי למעלה מעשור לאחר החלטה 345, ועל רקע ביקורת של מבקר המדינה, גיבשה נציבות שירות המדינה בשיתוף עם משרד המשפטים מסמך אמות מידה ליישום ההחלטה האמורה (נציבות שירות המדינה "אמות מידה לבחינת התאמתן של משרות עתידיות להליכים ולעקרונות שנקבעו בהחלטת הממשלה מס' 345 מיום 14.9.1999" (1.4.2012) (להלן: מסמך אמות המידה)). במסמך זה פורטו בין היתר המאפיינים של משרות ביצוע המדיניות שלגביהן ניתן לקבוע כי איושן ייעשה בפטור ממכרז בכפוף לבדיקת ועדת מינויים; וכן מאפייניהן של המשרות המקצועיות והרגולטוריות שניתן להורות לגביהן על פטור ממכרז בכפוף לאיוש המשרה בדרך של ועדת איתור. ובחזרה לענייננו. כאמור, על פי החלטה 345, משרת הנציב טעונה בחינה של ועדת מינויים. אלא שוועדת המינויים של נציבות שירות המדינה פועלת כאמור ברגיל בהרכב של שלושה: נציב שירות המדינה המכהן ושני אנשי ציבור הנבחרים מתוך רשימת אנשי הציבור של ועדת המינויים בנציבות. אלא שעובדת היותו של הנציב חלק מהרכב ועדת המינויים הערימה קשיים על יישומה של החלטה 345 ככתבה וכלשונה בכל הנוגע למינוי מחליפו בתפקיד. על רקע זה, במסגרת המינויים למשרת נציב שירות המדינה שנערכו לאחר החלטה 345, התקבלו החלטות ממשלה שהחילו את ההיגיון הטמון בה, תוך עריכת התאמות שנועדו להביא לכך שהנציב המכהן לא יישב בוועדה הדנה במחליפו. כך, בשנת 2010, לצורך בחירת מחליף קבוע לנציב עו"ד הולנדר, החליטה הממשלה על מינוי ועדה מיוחדת שתחווה דעתה על אודות כשירותו והתאמתו של מועמד ראש הממשלה להחליפו בתפקיד (החלטה 2466 של הממשלה ה-32 "מינוי ועדה מיוחדת למתן חוות דעת על המועמד לתפקיד נציב שירות המדינה" (21.11.2010)). באותה החלטה נקבע כי הוועדה תכלול את השופט בדימ' דן ארבל כיו"ר הוועדה, ושתי נציגות ציבור החברות בוועדת המינויים של הנציבות. בהמשך הודיע המועמד שנבחר על ידי ראש הממשלה על הסרת מועמדותו, ועל כן הועבר לבדיקת הוועדה מועמד נוסף – עו"ד משה דיין. בהתאם לכך התכנסה הוועדה ובעקבות המלצותיה ביום 29.5.2011 מונה לתפקיד עו"ד דיין. יצוין כבר עתה כי טרם המינוי הוגשה לבית משפט זה עתירה בה נטען כי מינוי נציב שירות המדינה צריך שייעשה בדרך של ועדת איתור (בג"ץ 2699/11 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל (17.5.2011) (להלן: בג"ץ 2699/11)). עתירה זו, שעוד יורחב הדיבור לגביה בהמשך, נדחתה פה אחד תוך שנקבע בה כי אין כל חובה משפטית למנות את נציב שירות המדינה דווקא באמצעות ועדת איתור. בשנת 2017, לקראת סיום כהונתו של עו"ד דיין כנציב, התקבלה גם כן החלטת ממשלה על מינוי ועדה מיוחדת שתחווה דעתה בדבר כשירותו והתאמתו של המועמד להחלפתו בתפקיד (החלטה 2651 של הממשלה ה-34 "מינוי ועדה מיוחדת למתן חוות דעת על המועמד לתפקיד נציב שירות המדינה" (14.5.2017)). בהתאם לכך מונה ליו"ר הוועדה השופט בדימ' חנן אפרתי, ולצדו נבחרו שני נציגי ציבור. גם בפעם ההיא הוליד הליך המינוי עתירה לבית משפט זה, בה נתקף אופן בחירת נציגי הציבור (בג"ץ 7455/17 נץ-צנגוט נ' ראש הממשלה (7.5.2018) (להלן: עניין נץ-צנגוט)). בעקבות עמדת המדינה באותה עתירה, לפיה מטעמים מעשיים והגם שהדבר אינו מתחייב, היא תפעל למינוי מחדש כך שנציגי הציבור ייבחרו בוועדה המיוחדת לפי הסבב הנוהג למינוי ועדות המינויים בנציבות (סבב קבוע בסדר אלפביתי), נמחקה העתירה והמתווה עליו הודיעה המדינה עוגן בהחלטת ממשלה נוספת (החלטה 3793 של הממשלה ה-34 "אופן מינוי ועדת המינויים המיוחדת למתן חוות דעת על המועמד לתפקיד נציב שירות המדינה ותיקון החלטת ממשלה" (13.5.2018) (להלן: החלטה 3793)). במסגרת החלטה זו חזרה הממשלה וציינה כי לשם מינוי נציב שירות המדינה תוקם ועדת מינויים מיוחדת שתחווה את דעתה על המועמד לתפקיד; כי יושב הראש שלה ימונה על ידי הממשלה ולצדו יכהנו שני נציגי ציבור לפי סבב בחירת נציגי הציבור לוועדות המינויים בנציבות שירות המדינה; וכי בהתאם לכך ימונו לוועדה בראשות השופט בדימ' אפרתי שני נציגי ציבור שייבחרו לפי סבב כאמור. לצד זאת הובהר כי: "ד. ההחלטה תקפה לבחירתו של נציב שירות המדינה הבא וכי הממשלה תידרש בעתיד לנוהל שיגובש על ידי היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה לגבי דרכי מינויו של נציב שירות המדינה". בהתאם להחלטה זו התכנסה הוועדה המיוחדת בראשות השופט בדימ' אפרתי. בטרם פגשה הוועדה את המועמדת שהובאה לבדיקתה, קיימו חבריה פגישות עם מנכ"לי משרדי ממשלה ונציבי שירות המדינה בעבר ובהווה, עובדי מדינה בכירים ונציגי ארגונים שונים, ועל סמך המידע שאספו בפגישות גיבשו רשימת תבחינים להתאמה לתפקיד הנציב. רשימה זו כללה שתי דרישות סף (לעניין השכלה ולעניין ניסיון ניהולי בכיר) וכן התייחסות לכישורים מיוחדים, להיעדר כשלים בעבודות קודמות, ולחזונו של המועמד ביחס לשירות הציבורי. על יסוד תבחינים אלה בחנה הוועדה את המועמדת שהובאה לבחינתה על ידי ראש הממשלה, ולבסוף מצאה שלא להמליץ עליה מכיוון שלא עמדה במרבית התבחינים. בעקבות זאת הובא לבחינת הוועדה פרופ' דניאל הרשקוביץ, ומשלא מצאה מניעה למינויו, הוא מונה לתפקיד. החלטת הממשלה מושא דיוננו בסמוך למועד תום כהונתו של פרופ' הרשקוביץ (שהייתה צפויה להסתיים בחודש ספטמבר 2024), ביום 29.5.2024 העבירה היועצת המשפטית למשרד ראש הממשלה (להלן: משרד רה"מ) חוות דעת ליועצת המשפטית לממשלה (להלן גם: היועצת) בדבר אופן מינוי נציב שירות המדינה. במסגרת חוות הדעת נסקרה עמדת הייעוץ המשפטי למשרד רה"מ בדבר התאמת כל אחת מהדרכים המוכרות לאיוש משרות בכירות בשירות המדינה – ועדת מינויים, ועדת איתור ו-הוועדה המייעצת, למינוי נציב שירות המדינה. מסקנת חוות הדעת הייתה כי "האפשרות המגשימה בצורה הטובה ביותר את התכליות של מינוי נציב שירות מדינה עצמאי בדעותיו ובעל כישורים מתאימים לתפקיד" היא ועדת איתור בהרכב של חמישה חברים כדלקמן: שופט בדימ' של בית המשפט העליון, שימנה נשיא בית המשפט העליון בהסכמת ראש הממשלה; היועצת המשפטית לממשלה או נציגה; מי שכיהן בעבר כנציב שירות המדינה או מנכ"ל משרד מטה ממשלתי לשעבר (משרד ראש הממשלה, משרד האוצר, משרד המשפטים), שימנה מנכ"ל משרד רה"מ בהסכמת היועצת; איש אקדמיה המיומן בתחום המשפט הציבורי, שייבחר בידי הדיקנים של הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות ובמכללות בישראל; ונציג ציבור, בעל ניסיון מקצועי משמעותי בתחומים הנוגעים לליבת העיסוק של המשרה, שימונה על ידי מנכ"ל משרד רה"מ בהסכמת היועצת. זמן קצר לאחר מכן, ביום 13.6.2024 פנה מזכיר הממשלה לייעוץ המשפטי למשרד רה"מ, בבקשה לערוך הצעת החלטה למנות את נציב שירות המדינה באמצעות הוועדה המייעצת. משנענה כי הייעוץ המשפטי למשרד רה"מ פועל לגיבוש הצעת נוהל בהתאם להחלטה 3793, פנה מזכיר הממשלה למשנה ליועצת המשפטית לממשלה (ציבורי-מינהלי) (להלן: המשנה ליועצת) וציין כי נוכח סד הזמנים הקצר, ובהתחשב בחשיבות המינוי לתפקיד, מוצע על ידי הממשלה הליך מינוי שיחול ביחס לנציב שירות המדינה הבא בלבד. בהצעת ההחלטה שצורפה לפנייה הוצע לקבוע כי באופן חד-פעמי יתווסף תפקיד נציב שירות המדינה לשבעת התפקידים הנבחנים על ידי הוועדה המייעצת, תוך החלפת הנציב המכהן, החבר בוועדה זו, במי שכיהן כנציב שירות המדינה בעבר או כמנכ"ל משרד בעבר ואינו מכהן בתפקיד בשירות המדינה כיום. ביום 18.6.2024 הועברה ליועצת המשפטית לממשלה חוות דעתו של המשנה ליועצת הן בהתייחס לחוות דעת הייעוץ המשפטי למשרד רה"מ, הן בהתייחס לקביעת הליך מינוי חד-פעמי והן בהתייחס לתוכן הצעת ההחלטה שהעביר מזכיר הממשלה. באשר לחוות דעת הייעוץ המשפטי למשרד רה"מ, צוין כי יישום הכללים הקיימים בנוגע לדרכי המינוי של בעלי משרות בכירות בשירות המדינה, על המאפיינים הייחודיים של משרד הנציב, מוביל למסקנה כי יש למנות את נציב שירות המדינה בדרך של ועדת איתור. צוין כי מינוי שכזה הולם את הכללים הנוגעים לדרכי מינוי של בעלי משרות בכירות בשירות המדינה, מאפשר להגשים בדרך המיטבית את התכליות שבבסיס המינוי לתפקיד זה, ומבטיח כי לתפקיד יתמנה מי שמחזיק בכשירות ובניסיון המתאימים ושמסוגל למלא אותו בעצמאות וללא משוא פנים. כמו כן צוין כי הרכב הוועדה שהוצע על ידי הייעוץ המשפטי למשרד רה"מ נותן מענה ראוי ומאוזן לשיקולים האמורים, לצד קביעת דרישות כשירות ותנאי סף לתפקיד. בנוסף צוין כי החשיבות בהקמת ועדת איתור בהרכב המוצע מקבלת משנה תוקף על רקע התפתחויות מהשנים האחרונות, לרבות אירועים שחידדו לאחרונה את החשיבות המשטרית הגדולה בעצמאות מוסד נציבות שירות המדינה. באשר לאפשרות לבצע הליך מינוי חד-פעמי צוין כי בהחלטה 3793 הממשלה החליטה לבחון מחדש את דרך מינויו של נציב שירות המדינה, על בסיס נוהל קבע שיגובש על ידי היועצת המשפטית למשרד רה"מ, ואין בנמצא טעמים המצדיקים לסטות מהחלטה זו. ובאשר להצעה לבחון את מינוי הנציב הבא על ידי הוועדה המייעצת, צוין כי זו מוקשית, בין היתר מהטעם שהיא מתעלמת מהחלטה 3793 בנוגע לצורך לבחון את הצעת הייעוץ המשפטי של לשכת רה"מ; שהיא אינה נתמכת בתשתית מקצועית ואינה מנומקת; שהיא אינה תואמת את מאפייני תפקיד הנציב; ושהיא אינה מאפשרת להשיג את התכלית של הבטחת מינוי מקצועי ונטול פניות. המשנה ליועצת ציין כי כל אלה מקימים מניעה משפטית לקדם הצעה זו. למחרת, ביום 19.6.2024 העבירה היועצת המשפטית לממשלה מכתב לראש הממשלה לפיו מצאה לקבל את המלצת הייעוץ המשפטי במשרד רה"מ והמשנה ליועצת, לפיה יש לקיים הליך מינוי תחרותי למשרת נציב שירות המדינה באמצעות ועדת איתור בהרכב שהוצע. בהמשך לאמור, ביום 30.6.2024 התקיימה ישיבת ממשלה במסגרתה נדון הליך מינוי הנציב, תוך שמיעת עמדת גורמי הייעוץ המשפטי מטעם המשנה ליועצת. במסגרת הישיבה הביעו חברי הממשלה את התנגדותם לעמדת הייעוץ המשפטי, כאשר טענתם העיקרית הייתה כי לא קיימת חובה למנות את נציב שירות המדינה באמצעות ועדת איתור. זאת בשים לב לסעיף 6 לחוק המינויים ולפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 2699/11; לכך שהתפקידים המובאים לוועדה המייעצת כגון הרמטכ"ל והמפכ"ל בכירים ומשפיעים לא פחות מתפקיד נציב שירות המדינה; ולכך שמרבית חברי ועדת האיתור המוצעת הם אנשי משפט או נבחרים בהסכמת אנשי משפט, באופן שסותר מהותית את סמכות המינוי שהוקנתה דווקא לממשלה. ביום 5.8.2024 העביר המשנה ליועצת מכתב למזכיר הממשלה לפיו נוכח התקרבות מועד סיום כהונתו של נציב שירות המדינה, יש להביא בדחיפות לפני הממשלה הצעה להליך מינוי נציב שירות המדינה. בהמשך, ביום 8.8.2024 הונחה על שולחנה של הממשלה, לקראת ישיבתה ביום 11.8.2024, הצעה להחלטה לאישור המתווה שהוצע במכתבו של מזכיר הממשלה מיום 13.6.2024. ואכן ביום 11.8.2024 דנה הממשלה בהצעה האמורה, ובתום ישיבתה התקבלה החלטה על אישור המתכונת המוצעת, היינו הוספת נציב שירות המדינה לרשימת התפקידים הנבדקים על ידי הוועדה המייעצת, תוך הבהרה כי ההחלטה תקפה למינוי הנציב הבא בלבד (החלטה 2129 של הממשלה ה-37 "הליך מינוי נציב שירות המדינה ותיקון החלטת ממשלה" (11.8.2024) (להלן: החלטה 2129)). העתירות מושא הדיון בעקבות קבלת החלטה 2129 הגישו משיבים 4-1 (להלן: המשיבים) את העתירות מושא פסק הדין. ביום 15.10.2024 התקיים דיון במעמד הצדדים ולאחריו ניתנה החלטה לפיה הממשלה תודיע עד ליום 28.10.2024 האם היא נכונה לקבל החלטה אחרת בעניין. ואכן, ביום 28.10.2024 קיבלה הממשלה החלטה חדשה לפיה באחת מישיבות הממשלה הקרובות יובא תיקון להחלטה 2129 להצבעה, אשר יכלול מתווה אד-הוק למינוי נציב שירות המדינה באמצעות ועדת מינויים מיוחדת בראשות שופט שתמנה הממשלה וחבריה יהיו נציגי ציבור של ועדת המינויים של הנציבות, בדומה למתווה שלפיו מונה נציב שירות המדינה בהחלטה 3793 (החלטה 2256 של הממשלה ה-37 "הליך מינוי נציב שירות המדינה – דיון בהמשך להחלטת בג"ץ מיום 16.10.2024" (28.10.2024) (להלן: החלטה 2256)). בהמשך לכך, ביום 4.11.2024 קיבלה הממשלה החלטה להקים באופן חד-פעמי ועדה מיוחדת שתחווה דעתה בדבר כשירותו והתאמתו של המועמד לתפקיד נציב שירות המדינה, שיושב הראש שלה יהיה השופט בדימ' אפרתי ולצדו יכהנו שני נציגי ציבור מתוך רשימת נציגי הציבור החברים בוועדת המינויים, שייבחרו לפי הסבב הנהוג (החלטה 2344 של הממשלה ה-37 "הליך מינוי נציב שירות המדינה – תיקון החלטת הממשלה מס' 2129 – אופן מינוי ועדת המינויים המיוחדת למתן חוות דעת לממשלה של המועמד לתפקיד" (4.11.2024) (להלן: החלטה 2344)). נוכח התפתחות זו ניתן למשיבים היתר לתקן את עתירותיהם, ואלה אכן הגישו עתירות מתוקנות שהופנו בעיקרו של דבר כלפי החלטה 2344, ובהן התבקש להורות למבקשים לקבוע דרך מינוי של קבע למשרת נציב שירות המדינה שתכלול הליך מינוי תחרותי. לאחר מכן נערך דיון נוסף במעמד הצדדים שבתומו ניתן צו על-תנאי המורה למבקשים וליועצת המשפטית לממשלה לבוא וליתן טעם מדוע לא תיעשה בחירת נציב שירות המדינה בהליך תחרותי, ומדוע לא יגובש נוהל של קבע למינוי משרת נציב שירות המדינה. בהמשך לכך הוגשו תצהירי תשובה וביום 13.3.2025 התקיים דיון שלישי בו נשמעו טענות הצדדים מזה ומזה. טענות המשיבים (שיוצגו להלן בתמצית ובמאוחד הגם שלא בהכרח נטענו באותו אופן על ידי כולם), נשענו על מספר אדנים. ראשית, החלטה 2344 התקבלה בניגוד להחלטות קודמות שניתנו על ידי הממשלה, ובפרט להחלטה 3793 בה נקבע כי יש לבחון מחדש את דרך מינויו של נציב שירות המדינה על בסיס נוהל שיגובש על ידי גורמי הייעוץ המשפטי. החלטה 2344 גם מנוגדת להחלטה 345 המורה על מינוי באמצעות ועדה קבועה, וכן להחלטות ממשלה שבאו בעקבותיה כגון החלטות 4062 ו-4470, המשקפות כולן את כללי המשפט המינהלי לפיהם דרך המינוי צריכה להלום את אופי המשרה ולהבטיח שיתמנה לתפקיד אדם בעל כשירות מתאימה. הממשלה אמנם רשאית לשנות את החלטותיה, אולם זאת רק בהתבסס על שיקולים ענייניים ובהתקיים טעמים כבדי משקל. ברם בענייננו, לא ניתן כל טעם ענייני, לא כל שכן טעם כבד משקל, המצדיק סטייה כה בוטה מהחלטות קודמות. מה גם, שהממשלה כלל לא רשאית לסטות מהחלטה 3793, בשים לב לכך שהיא התקבלה בעקבות הליך משפטי שהתנהל לפי בית משפט זה בעניין נץ-צנגוט. שנית, החלטה 2344 התקבלה בניגוד לעמדת גורמי הייעוץ המשפטי, מבלי שניתן משקל כלשהו לעמדתם או לנוהל שגובש על ידם, ומבלי שהוצג נימוק לסטייה מעמדתם. עובדה זו מלמדת כי נפלו פגמים דיוניים בהחלטה, כי מדובר בהחלטה שרירותית, וכי אף יש בה משום חריגה מכללי המשפט המנהלי לפיהם חלה על הממשלה חובה לפעול בהתאם לחוות הדעת של הייעוץ המשפטי. שלישית, החלטה 2344 התקבלה על בסיס תשתית עובדתית ומשפטית שאינה ראויה. זאת לא רק נוכח ההתעלמות מעמדת גורמי הייעוץ המשפטי, אלא גם נוכח העובדה שבמהלך ישיבות הממשלה שעסקו בהליך המינוי כלל לא הוצגה תשתית מקצועית ועובדתית שיש בה כדי להסביר מדוע יש לקדם הליך מינוי באמצעות ועדת מינויים ולא ועדת איתור. לכך יש להוסיף כי ההחלטה ניתנה מבלי להידרש לנתונים עדכניים ביחס למצבו של שירות המדינה בשנים האחרונות, המחייבים כי המינוי ייעשה באמצעות ועדת איתור שהרכבה יהיה בלתי תלוי. רביעית, החלטה 2344 היא החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני. זאת בין היתר מאחר שהיא מתעלמת משיקולים רלוונטיים כמפורט לעיל; פוגעת באופיו הממלכתי והמקצועי של תפקיד הנציב ומביאה לפוליטיזציה של משרה זו; מתעלמת מהשינויים שחלו בעשורים האחרונים בשירות המדינה; ומבקשת "לשכפל" הליך מינוי שהוכח כבלתי מתאים. כמו כן, ההחלטה בלתי סבירה מאחר שהיא מתעלמת מאופייה של משרת הנציב ככזו שיש לאיישה בדרך של ועדת איתור עצמאית ובלתי תלויה, בדומה למשרות בכירות אחרות. מסקנה זו מתחייבת הן ממסמך אמות המידה, והן מהחלטות ממשלה נוספות שסיווגו את משרת הנציב כמשרה שיש חשיבות מיוחדת לעצמאות ולאי-התלות של הנושא בה (החלטה 4062 של הממשלה ה-31 "קביעת תקופת כהונתם של נושאי משרה בכירים בשירות המדינה" (7.9.2008) (להלן: החלטה 4062) והחלטה 4470 של הממשלה ה-31 "רשימת המשרות הבכירות בשירות המדינה עליהן יחול ההסדר בדבר קביעת תקופת כהונה ומשך תקופת הכהונה או הפז"מ שנקבעה לגבי כל משרה" (8.2.2009) (להלן: החלטה 4470)). חמישית, שליטת ראש הממשלה בהליך המינוי המעוגן בהחלטה 2344 חורגת ממסגרת הוראת סעיף 6 לחוק המינויים, המקנה את סמכות המינוי לממשלה כולה, ואינה עולה בקנה אחד עם כללי המשפט המינהלי. ולבסוף, החלטה 2344 התקבלה משיקולים זרים. השיקולים ששקלה הממשלה בעת קבלת החלטתה אינם מהו הליך המינוי הקבוע והראוי ביותר, אלא מהו ההליך שיאפשר להם את מירב השליטה במועמד שייבחר. היועצת המשפטית לממשלה והיועצת המשפטית למשרד רה"מ הצטרפו לעמדת המשיבים. נטען כי אמנם סעיף 6 לחוק קובע פטור ממכרז למשרת הנציב, ובכך הוא מאפשר לממשלה גמישות בקביעת הליך המינוי, אך אין פירושו שיקול דעת מוחלט בהליך המינוי. על הממשלה להפעיל את שיקול דעתה באופן סביר וליתן את הדעת לשיקולים המקצועיים הרלוונטיים בבחירת הדרך המתאימה למינוי, בפרט כשגילתה דעתה במסגרת החלטה 3793 כי יש לבחון את דרכי המינוי. לגוף העניין נטען כי הליך תחרותי נחוץ להבטחת מינוי של מועמד בעל הניסיון והרמה המקצועית הנדרשים. בעניין זה, הממשלה לא נתנה מספיק משקל לכך שמדובר במשרה ניהולית ומקצועית בכירה מאוד ומרובת סמכויות, מורכבוּת ואתגרים, ולכך שמדובר במשרה המחייבת עצמאות. גם גורמי הייעוץ המשפטי טענו כי בחירת הממשלה בחלופה של ועדת מינויים מיוחדת ולא בוועדת איתור או הליך תחרותי אחר, מהווה סטייה מהחלטות קודמות. בעניין זה נטען בעיקר כי מדובר בסטייה מהחלטות הממשלה 345, 4062 ו-4470 וממסמך אמות המידה, בהם נערכה הבחנה בין משרה המחייבת עצמאות ואי-תלות כגון משרת הנציב, למשרה המחייבת מידה רבה של אמון. הודגש כי היגיון רב טמון בהבחנה זו, וכי הליך מינוי שבו נבדק מועמד אחד שבחר הדרג הפוליטי טומן בחובו חשש מובנה שהמועמד נבחר מטעמים החורגים מהתאמתו למשרה ושהוא יהיה מחויב לדרג הממנה, ועל כן אינו יכול לעמוד. עוד הוסיפו גורמי הייעוץ המשפטי כי טמון קושי גם בקביעה חוזרת ונשנית של הליך מינוי אד-הוק. מינוי הרכב ועדת מינויים בסמוך למועד הדיון במועמד עשוי לפגוע בעצמאות הוועדה ובאי-התלות בדרג שממנה את חבריה, כיוון שהוא לא נעשה "מאחורי מסך הבערות". בכך הוא מאפשר להתאים את הרכב הוועדה למועמד שהגורם הממנה מעוניין למנות. לפיכך החלטת הממשלה לנקוט שוב במתווה אד-הוקי מעוררת קושי, בפרט בהתחשב בקביעותיה שלה במסגרת החלטה 3793. אמנם, מתווה דומה נהג בעבר ובמסגרת בג"ץ 2699/11 אף נדחתה עתירה נגדו. אולם אין בכך כדי למנוע דיון בתקינות המתווה, בקשיים שבו ובחלופות לו; ואין בכך כדי להצדיק הימנעות מהנמקה מקצועית מספקת. זאת בין היתר בשים לב למסמך אמות המידה שניתן לאחר פסק הדין בבג"ץ 2699/11; לכך שבמינוי מושא אותו פסק דין קדם לבדיקת הוועדה המיוחדת הליך תחרותי, במסגרתו צוות שעל הקמתו הורה ראש הממשלה איתר ובחן 150 מועמדים טרם שהמליץ לראש הממשלה על ארבעה, מהם בחר מועמד לבדיקת הוועדה המיוחדת; לאתגרים העומדים בפני נציבות שירות המדינה שלא אפיינו את שירות המדינה בעבר; ולחשיבות המיוחדת הקיימת בימים אלה לכך שהליך המינוי יבטיח את עצמאות נציב שירות המדינה. המבקשים בהליך שלפנינו – ממשלת ישראל וראש הממשלה – סברו כי דין העתירות להידחות. הם עמדו על כך שאין מקום לחייבם לערוך הליך תחרותי לבחירת נציב שירות המדינה, שעה שסעיף 6 לחוק המינויים קובע אחרת, שפסיקת בית משפט זה קבעה אחרת ושהנוהג בפועל מימים ימימה היה אחר. צוין כי החלטה 2344 מבקשת למנות נציב בדיוק באותו האופן שבו מונה הנציב היוצא בשנת 2018, ולא ייתכן שעבור ממשלות שונות הדין יהיה שונה. כן נטען כי מינויים לתפקידים ייחודיים בבכירותם צריכים להתבצע באמצעות המנגנונים הדמוקרטיים ולא בהכתבה של מועמדים תוך הפיכת הגורם הממנה לכזה המבצע "חתימת קיום". ובנוסף, השאלה מהי הדרך הראויה לביצוע מינוי היא שאלה שראוי שתברר ותוכרע על ידי הכנסת. המבקשים הדגישו כי בניגוד למצטייר מעמדת גורמי הייעוץ המשפטי, העובדה שבהליך המינוי מושא בג"ץ 2699/11 מונה צוות לאיתור מועמדים לא עמדה ביסוד עמדת הייעוץ המשפטי או ביסוד ההכרעה באותו הליך. עוד טענו המבקשים כי הם הסתמכו על הערות בית משפט זה בדיונים שקדמו להוצאת הצו על-תנאי ובעקבותיהן תיקנו את החלטה 2129; וכי החלטה 2344 התקבלה לאחר 3 ישיבות ממשלה ארוכות ומעמיקות, לאחר שניתן ביטוי לעמדות שנשמעו על ידי הצדדים להליך, ולאחר שהייעוץ המשפטי לממשלה הבהיר כי אין מניעה משפטית לקבלה. לבסוף ציינו המבקשים כי נפלו פגמים דיוניים בהתנהלות הייעוץ המשפטי לממשלה. באשר לגיבוש נוהל קבע, המבקשים טענו כי אין להם כל התנגדות לכך שהמנגנון שנבחר גם הפעם ייקבע כמנגנון מינוי קבוע. פסק הדין מושא הדיון הנוסף בפסק הדין מיום 12.5.2025 התקבלו כאמור העתירות בדעת רוב של הנשיא י' עמית והשופטת ד' ברק-ארז, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא השופט נ' סולברג. חברי הנשיא ציין בחוות דעתו כי חוק המינויים שותק בכל הנוגע למנגנון המינוי של נציב שירות המדינה. אמנם סעיף 6 לחוק קובע פטור ממכרז, אך אין בכך כדי להעניק לממשלה שיקול דעת בלתי מוגבל במינוי או פטור מכללי המשפט המינהלי. חוק המינויים נועד להבטיח את המקצועיות והממלכתיות של השירות הציבורי ולמנוע מינויים פוליטיים, והנציב מהווה שומר סף עצמאי שנדרש לפעול נגד זליגת שיקולים פוליטיים אל השירות הציבורי. בשים לב למאפיינים אלה, נקבע כי קבוצת השיקולים הענייניים שיש לשקול בעת מינויו תחומה לשיקולים של מקצועיות ושל עצמאות וא-פוליטיות בלבד, וכי טעמים מפלגתיים ופרסונליים הם שיקולים זרים באופן מובהק למינוי. בתוך כך אין מקום למינויים המבוססים על דמיון בין תפיסת העולם הפוליטית-אידיאולוגית של המועמד לבין זו של הממשלה. אין חולק שנציב שירות המדינה נדרש לבצע את מדיניות הרשות המבצעת. ברם אין להטיל ספק במסוגלותו לבצע מדיניות זו, תהיינה דעותיו הפוליטיות אשר תהיינה. אמנם ניתן לטעון שהחלטה 345 משמשת תימוכין לשקילת שיקולים פוליטיים-רעיוניים בעת מינוי הנציב, שכן משרת הנציב נכללה בקבוצת המשרות שאופיינו במידה גבוהה של אמון ותיאום בין נושאיהן לבין הממשלה. עם זאת, אותה החלטה לא קבעה באופן פוזיטיבי כי משרת הנציב מתאימה במהותה ובאופייה לקבוצת משרות האמון והתיאום, אלא הייתה בבחינת "צילום" המצב הקיים בכל הנוגע למנגנון המינוי של הנציב. עמדה זו מתיישבת עם העולה ממסמך אמות המידה, המאוחר להחלטה 345, לפיו קיימת שאיפה לקבוע הליך תחרותי למינויים למשרות בעלות מאפיינים דומים למשרת הנציב. עוד ציין הנשיא כי בהחלטה 2344 בולטת מעורבות הדרג הפוליטי בכל שלבי ההליך, אף במנותק ממינויו של הנציב על ידי הממשלה. זאת בשים לב לכך שחברי ועדת המינויים נבחרים על ידי גורמים בממשלה, ושראש הממשלה הוא זה שבוחר את המועמד ומביא אותו לבחינה של ועדת המינויים. אמנם עצם השימוש במנגנון של ועדת מינויים מיוחדת אינו חדש, ובבג"ץ 2699/11 אף נדחתה עתירה שביקשה להורות לממשלה להיעזר במנגנון של ועדת איתור. ברם אותה עתירה עסקה רק בהשוואה בין מנגנון של ועדת איתור למנגנון שנבחר על ידי הממשלה באותה עת, אשר כלל בין היתר גם הליך מעין-תחרותי שקיים צוות חיפוש בנוסף לוועדת מינויים מיוחדת. בכל מקרה, העובדה שלפני כ-14 שנה בית משפט זה נמנע מלהתערב בהליך מינוי של נציב שירות המדינה, אינה סוף פסוק. אשר על כן בחינת התשתית המשפטית והעובדתית העדכנית מוליכה למסקנה כי החלטה 2344 לוקה בפגמים מינהליים היורדים לשורשו של עניין. ראשית, במגוון החלטות ממשלה והנחיות מינהליות שפורסמו במנותק מהליך מינוי פרטני, ובהן החלטות ממשלה 345, 4062 ו-4470 ומסמך אמות המידה, ניכרת מגמה של חיזוק עצמאותו של נציב שירות המדינה, ושל הצמדת מנגנון מינוי תחרותי למשרות הכוללות תכלית מובהקת של עצמאות וא-פוליטיות. למול מגמה עקבית זו, בולטת התנהלותה של הממשלה בקביעת מנגנון שנעדר לחלוטין מאפיינים תחרותיים ומבוסס כולו על החלטות של גורמי הממשלה עצמם או בעלי תפקיד שמונו על ידה ועל ידי העומד בראשה. שנית, מהנתונים שהוצגו בהליך עולה תמונה לא מעודדת באשר לתִפקודו של השירות הציבורי במדדים שונים, וכן ניכרת עלייה באינדיקציות המלמדות על פוליטיזציה בשירות הציבורי. על רקע מציאות זו, גוברת החשיבות במינוי נציב בעל כישורים, יכולות וניסיון מוכחים, אשר בכוחו להתניע שינויים של ממש בתִפקוד השירות הציבורי, לרבות כאלה שלא בהכרח יעלו בקנה אחד עם האינטרסים הפוליטיים של נבחרי הציבור. קשה אפוא לראות כיצד תכלית זו מושגת באמצעות הליך מינוי שאינו תחרותי, הנסמך כולו על המלצת ראש הממשלה על מועמד ספציפי. שלישית, בשנים האחרונות ניכרת שחיקה ודריסה עקבית של נורמות ציבוריות-מינהליות-ממלכתיות, ובכלל זה ניסיונות מצד הממשלה להחלשת שומרי הסף ולהגברת הפוליטיזציה בשירות הציבורי. בנסיבות אלו המשפט צריך להתאים את עצמו למציאות המשתנה, ומתחזק הצורך בקביעת ערובות להגנה על תכליתו העצמאית, הממלכתית והא-פוליטית של משרת נציב שירות המדינה. צוין בהקשר זה כי שחיקת נורמות המינהל התקין באה לידי ביטוי מובהק במנגנון המינוי שנבחר, הנתון להשפעה ניכרת של הדרג הפוליטי מבלי שהממשלה תחמה מראש את אמות המידה לבחירה במועמד כזה או אחר. כן צוין כי החשש לחדירת שיקולים פוליטיים בא לידי ביטוי בשלושה רבדים שונים: השיקולים לבחירת חברי ועדת המינויים – בחירה הנתונה כולה לשיקול דעת הממשלה אשר מטבע הדברים מחזיקה באינטרס בתוצאות הוועדה; השיקולים שבבסיס מינוי נציב שירות המדינה עצמו, הן בשלב בחירת המועמד המומלץ והן בשלב ההצבעה בממשלה; ושיקולים הנוגעים לשירות הציבורי כולו, נוכח יכולת הממשלה להסתייע בנציב בהמשך בהיבטים שעלולים להגביר את הפוליטיזציה בשירות הציבורי. נוסף על האמור צוין כי לא הוצג תהליך מעמיק של ליבון, דיון ובחינת חלופות ביחס להחלטות הממשלה בדבר הליך המינוי הנוכחי, ואף לא ניכרת התמודדות עניינית עם האמור בחוות הדעת המקצועית של גורמי הייעוץ המשפטי. על יסוד כל המפורט נקבע כי המשיבים הניחו די והותר אינדיקציות שיוצרות ספק מהותי בשאלה אם ההליך למינוי הנציב נקבע אך ורק בהתבסס על שיקולים ענייניים. כן נקבע כי מנקודת המבט של עילת השיקולים הזרים, די בכך כדי להצדיק את העברת נטל הראיה אל כתפי המבקשים, אשר בתורם לא הציגו הסברים של ממש לסיבה שבגינה נבחר המנגנון שעוגן בהחלטה 2344; וכי מנקודת המבט של עילת הסבירות, החלטת הממשלה התקבלה תוך התעלמות משיקולים ענייניים שונים, כמו אופייה העצמאי והא-פוליטי של משרת הנציב וממצבו של השירות הציבורי. עוד הדגיש הנשיא כי ההליך שקבעה הממשלה יוצר כר פורה לשקילת טעמים פוליטיים פסולים "מאחורי הקלעים", שהם קשים ביותר להוכחה, ולכן לא ניתן להסתפק בנתיב הביקורת הפרטנית על מינוי קונקרטי של נציב שירות המדינה. כמו כן נדחתה טענת המבקשים לפיה חזקה על ראש הממשלה שיציע מועמד מתאים לתפקיד בכיר זה. אדרבה, היסטוריית המינויים האחרונים שבוצעו מלמדת שבחירת מועמד יחיד על ידי ראש הממשלה והבאתו לפני ועדת מינויים אינה מובילה בהכרח לאיתור המועמד המתאים ביותר לתפקיד הנציב. בכך גם תומכים הנתונים המדאיגים שהוצגו ביחס לשירות הציבורי, שלאורם החלטת הממשלה "לשכפל" את הליכי המינוי הקודמים שהביאו לתמונת המצב המדאיגה, נראית כהחלטה המתעלמת מנתונים עובדתיים בעלי משמעות. במישור הסעד ציין הנשיא כי ההליכים דנן אינם האכסניה המתאימה לקביעת גדריו המדויקים של הליך המינוי, וכי בעת הזו די לומר כי יש לקבוע הליך מינוי שיספק ערובות לאיתור המועמד המתאים ביותר ולאי-חדירת שיקולים פוליטיים אל החלטת המינוי, כאשר קביעת מנגנון תחרותי תניב תרומה משמעותית בהקשרים אלה. הודגש כי ההליך התחרותי אינו חייב לכלול ועדת איתור דווקא, הגם שזו הדרך הטובה ביותר להבטיח מינוי מוצלח, וראוי שהסוגיה תלובן בשיח בין כלל הגורמים הרלוונטיים ברשות המבצעת. לבסוף, באשר לקביעת נוהל קבוע למינוי נציב שירות המדינה, נקבע כי המבקשים מסכימים למעשה לצורך בעיגון מנגנון קבוע, ולמצער הם לא הציגו נימוקים של ממש נגד קביעת נוהל כאמור. אי-הכרעת הממשלה בעניין זה למעשה סותרת ומתעלמת מהחלטה קודמת ממנה עולה כוונה ברורה לגיבוש נוהל קבוע. בשנים שלאחר מתן פסק הדין בבג"ץ 2699/11 התעצם השימוש בפרקטיקה הזמנית על ידי הממשלה במינוי נציב שירות המדינה, ובשים לב לאופיו העצמאי והא-פוליטי של תפקיד הנציב, קיים קושי במצב שבו הדרג הפוליטי מתאים מנגנון מינוי שונה לכל נציב בהתאם לשיקולים עלומים שאינם גלויים לציבור. נוכח כל האמור סבר הנשיא כי יש להפוך את הצו על תנאי שניתן למוחלט, ולקבוע כי מינוי נציב שירות המדינה מותנה בעיגון מנגנון מינוי קבוע שיהיה מבוסס על הליך תחרותי. דעתו של חברי המשנה לנשיא סולברג הייתה כאמור שונה. המשנה לנשיא פתח את חוות דעתו בלשונו של סעיף 6 לחוק המינויים, בציינו כי אם בחר המחוקק לפטור את הממשלה ממכרז, המהווה הליך מינוי תחרותי, אין מקום לחייבה בהליך שכזה באמצעות ביקורת שיפוטית על שיקול הדעת המינהלי שהופעל בגדרי החוק על ידי בעל הסמכות. יש להבחין בין מצב שבו בוחרת הממשלה לפנות להליך תחרותי מיוזמתה שלה, חרף פטור שניתן לה בחקיקה ראשית, לבין מצב שבו בית המשפט קובע כי שיקול הדעת האפשרי היחיד על פי דין, מצריך הליך תחרותי חרף אותו פטור סטטוטורי. עוד הוסיף המשנה לנשיא כי גם לא קיימים טעמים מתחום המשפט המינהלי המצדיקים התערבות בהחלטה 2344. בכל הנוגע לעילת השיקולים הזרים, לצד השיקולים שציין הנשיא לצורך מינוי של נציב שירות המדינה – שיקולי כשירות מקצועית ושיקולי שמירת סף ומניעת תלות פוליטית – ניתן למנות שיקול ענייני נוסף: שאלת קיומה של קרבה רעיונית-מקצועית שבכוחה לסייע לממשלה במימוש יעדיה. הרלוונטיות של שיקול זה למינוי נובעת אף היא מהוראת סעיף 6 לחוק. זאת שכן הוראות הפטור ממכרז נועדו ליתן בידי הממשלה כלי שיסייע לה במימוש יעדיה, בדמות כניסתם להליך המינוי של שיקולים שלא היו באים לידי ביטוי במסגרת המכרז, ובהם שיקולים שעניינם בקרבה רעיונית-מקצועית בין הממנה למתמנה. בעניין זה צוין כי בתפקיד הנציב מתקיים עירוב מסוים בין תפיסותיו והשקפותיו לבין הסוגיות המקצועיות שלגביהן יכריע. משכך, ומאחר שהוא במידה רבה מהווה זרוע ביצועית של הממשלה לצורך ניהול והכוונת שירות המדינה, יש מקום גם לשקילת שיקולים שעניינם בהשקפותיו לגבי אותן סוגיות שהדעת נותנת כי יבואו לפתחו במילוי תפקידו. בהמשך לכך, ובהתייחס להחלטה 2344, לא נמצא בדברי חברי הממשלה עובר למינוי או בטענות בא-כוחה של הממשלה כל ביטוי לכך שנשקלו שיקולים החורגים מגדרי הרצון להביא למינוי שיהא בכוחו כדי לסייע לממשלה במימוש יעדיה, נוכח קרבה רעיונית-מקצועית. לשיטת המשנה לנשיא קיים קושי להורות על ביטול של דרך המינוי שנקבעה מתוך הנחה שכאשר היא תופעל, הממשלה תעשה בה שימוש לרעה ותפר את חובותיה על פי הדין המינהלי. הנחה זו עומדת בניגוד לחזקת התקינות המינהלית, ובכל מקרה, אף אם חששות מעין אלה יתממשו – ניתן ונכון יהיה לטפל בהם במסגרת ביקורת שיפוטית על החלטה פסולה קונקרטית. בנוסף, בשים לב לקביעות בבג"ץ 2699/11, קיים קושי ניכר לומר שהחלטה המבקשת לשמר מצב קיים ולהמשיך מנגנון שכבר קיבל את אישור בית משפט זה, היא החלטה הנגועה בשיקולים זרים שיש לבטלה. כמו כן, עמדת הנשיא לפיה משרת נציב שירות המדינה היא משרה מובהקת של שומר סף, אינה עולה בקנה אחד עם גישת המחוקק אשר העניק את סמכות המינוי לממשלה. אמנם, למשרת נציב שירות המדינה יש גם היבט של שמירת סף, אולם לצד זאת יש לו סוגי אחריות רבים ומגוונים שאותם עליו לבצע בהתאם למדיניות הממשלה, ויש להישמר מפני מתן משקל יתר להיבט אחד של התפקיד על פני היבטים אחרים. באשר לקביעת הנשיא לפיה החלטה 2344 לוקה בחוסר סבירות קיצוני, ציין המשנה לנשיא כי במרוצת השנים שחלפו מאז ניתן פסק הדין בבג"ץ 2699/11 לא חלו שינויים המצדיקים תמורות כה משמעותיות בעמדת גורמי הייעוץ המשפטי או בעמדת בית משפט זה. אין בעובדה שבבג"ץ 2699/11 לא נדונה האפשרות לקיים הליך תחרותי שאינו בהכרח ועדת איתור כדי להצדיק שינוי כה משמעותי, שכן ההבדלים בין החלטות הממשלה הרלוונטיות מעטים וגם אם הדבר לא נטען מפורשות באותו הליך, יכול היה בית המשפט לקבוע שיטת ביניים כדוגמת הליך תחרותי שאינו ועדת איתור אך הדבר לא נעשה. גם אין בעובדה שבמסגרת הליך המינוי מושא בג"ץ 2699/11 נערך הליך מעין-תחרותי כדי להצדיק תוצאה שונה, שכן אותו הליך כלל לא נזכר בפסק הדין, והמועמד שנבחר כלל לא נמנה על המועמדים שעברו את ההליך התחרותי. גם אין במסמך אמות המידה כדי להצדיק תוצאה שונה, שכן הוא מכוון למשרות שניתן לגביהן פטור ממכרז מכוח החלטת הממשלה. מכל מקום אין לו תוקף מחייב כלפי הממשלה. וגם אין בהחלטות הממשלה עליהן הצביע הנשיא – החלטה 4062 והחלטה 4470 – כדי להצדיק שינוי מפסק הדין שניתן בבג"ץ 2699/11, שעה שהחלטות אלה התקבלו עוד לפניו. לכל האמור הוסיף המשנה לנשיא כי עמדת הנשיא אינה עולה בקנה אחד עם החלטה 345, בה נכללה משרת נציב שירות המדינה עם אותן משרות שאיושן יעשה באמצעות הסתייעות בוועדת מינויים. בעניין זה, לא הוצגו ראיות לכך שמדובר בהחלטה שאינה אלא "צילום מצב" של הדין הקיים, ומכל מקום לא ניתן להתעלם מהקבוצה אליה שויכה משרת הנציב. באשר לנוהל קבע, החלטת ממשלה 3793 בה נקבע כי הממשלה תידרש בעתיד לנוהל שיגובש בהתייעצות עם גורמי הייעוץ המשפטי לגבי דרכי מינויו של נציב שירות המדינה, עודנה עומדת על תילה. עם זאת, נוכח העיכוב שנגרם בכל הנוגע למינוי הנוכחי, לא יהיה נכון "להעמיס" עליו גם את סוגיית מינוי הקבע. לצד זאת, כל עוד לא תבוטל החלטה 3793, גם ללא צו שיפוטי, יהיה על העוסקים במלאכה לפעול בהתאם לה. חברתי השופטת ברק-ארז הצטרפה למסקנת הנשיא. היא הדגישה כי עצם העובדה שהחוק קובע פטור ממכרז אינה פוטרת את הממשלה מהליך תחרותי באשר הוא. במגוון הקשרים נפסק בעבר כי גם בנסיבות של פטור מחובת מכרז, החובה לקבל החלטות בתהליך תחרותי ושוויוני עומדת בעינה. אין גם בחשיבות הנודעת לשיתוף הפעולה בין נציב שירות המדינה לבין הממשלה הנבחרת לצורך קידום מדיניותה, כדי להביא למסקנה שאין מניעה לבצע מינוי ללא הליך תחרותי. גם עמדה המתחשבת בעמדות העקרוניות של הנציב ביחס לסוגיות של ניהול ושירות ציבורי, אינה מחייבת לזנוח את הגישה של הליך תחרותי בשלב המינוי. בנוסף אין בידה להסכים לעמדת המשנה לנשיא לפיה תכלית הפטור ממכרז בסעיף 6 לחוק היא לסייע לממשלה במימוש יעדיה. הפטור ניתן בין היתר מכיוון שמתכונת המכרז אינה מתאימה לאיוש משרת הנציב מאחר שהוא עצמו בעל התפקיד העומד בראש מערך המכרזים, וכן נוכח מורכבות תפקידו ומגוון הכישורים שעליו להביא לתפקיד. עם זאת, תחרות שאינה כפופה למסגרת הנוקשה יחסית של מכרז משקפת איזון שונה בתכלית, והחלתה אינה עומדת בסתירה לעיקרון של פטור ממכרז. על כן קביעה לפיה יש לבחור את נציב שירות המדינה במתכונת של הליך תחרותי אינה מוציאה מכלל פעולה את סמכות הממשלה לעצב את פרטי ההליך. עדיין נותר לה מרחב לשיקול דעת ביחס להרכבה של ועדת האיתור, כמו גם ביחס למאפיינים נוספים של פעילותה. גם השופטת ברק-ארז עמדה בהרחבה על מאפייניו של תפקיד הנציב, בציינה כי מדובר בשומר סף מובהק. נוכח מוטת השליטה של תפקיד זה ביחס להחלטות שיש להן משמעות קריטית לשמירה על המקצועיות, הממלכתיות והעצמאות של שירות המדינה, קיימת חשיבות לעריכת הליך תחרותי. חשיבות זו אף מתחדדת בשים לב לרוחב סמכויותיו של הנציב, הן מההיבט הניהולי והן מהיבט ההגנה על זכויות. הנציב עומד בראש ועדת שירות המדינה; בסמכותו לאשר תקנים בשירות המדינה; נדרש להיוועץ עמו לצורך מינוי ממלא מקום בשירות הציבורי; והוא מוסמך לקבל החלטה על איוש משרות בפטור מחובת מכרז. הנציב גם יושב בוועדות איתור ושותף בוועדות רבות אחרות העוסקות במינויים, לרבות של בעלי תפקידים בתחום אכיפת החוק כגון פרקליט המדינה והמשנים ליועץ המשפטי לממשלה; ומתוקף תפקידו זה הוא אף עשוי להיות מעורב בפיטוריהם. על רקע זה נודעת חשיבות בולטת לאי-תלותו של הנציב בגורמים פוליטיים, אך המנגנון שנבחר העניק לראש הממשלה תפקיד מרכזי בהליך המינוי. על כן בשים לב למגבלות החלות על מעורבותו במינוי לתפקידים בתחומי אכיפת החוק בהיותו עומד לדין פלילי, המודל שנבחר אינו יכול לעמוד גם מטעם עצמאי נוסף זה. נוסף על כל אלה הנציב הינו גם בעל השפעה משמעותית על שוויון ההזדמנויות בשירות הציבורי. יש לו מוטת שליטה רחבה על סוגיות שעניינן פיטורים והפסקת עבודה, והוא בעל סמכויות רחבות בתחום של הליכים משמעתיים נגד עובדי מדינה. על כן מינוי הנציב בהליך תחרותי צפוי לתרום לקידום מינהל תקין ושוויון הזדמנויות בשירות הציבורי וזאת לא רק בשל ההזדמנות הניתנת למועמדים פוטנציאליים לתפקיד, אלא גם בשל השלכות החלטותיו של הנציב על שוויון ההזדמנויות של עובדים בשירות הציבורי. השופטת ברק-ארז הדגישה כי לא מדובר במשרת אמון, אלא בתפקיד בעל ממד מקצועי מובהק הכולל היבטים משפטיים הנוגעים לאכיפת החוק, וככזה יש לפעול להרחקת הליך מינויו מהקוטב הפוליטי. מינוי כזה לא רק פוגע במקצועיותו ובממלכתיותו של התפקיד, אלא שנוכח תקופת הכהונה הקשיחה הוא גם עלול לכבול את ידיה של הממשלה הבאה בבואה להגשים את מדיניותה שלה. בניגוד לעמדת המשנה לנשיא, לגישתה עילת הסבירות איננה עומדת במוקד הדיון, ומנקודת מבטה התוצאה מתחייבת גם לאורו של עיקרון השוויון ובשים לב לחשיבות הנודעת לקביעת מנגנונים מתאימים שיש בהם כדי למנוע ניגוד עניינים פוטנציאלי בקבלת החלטות. השופטת ברק-ארז גם הצטרפה לעמדת הנשיא בכל הנוגע לשינוי הנסיבות שחל מאז בג"ץ 2699/11. לגישתה יש לייחס משקל רב לכך שבאותו עניין התקיים הליך מעין-תחרותי, וכי בשנים שחלפו חלו שינויים של ממש במימוש סמכויותיו של הנציב בכל הנוגע למתן פטור מחובת מכרז. לבסוף ציינה השופטת ברק-ארז, באשר להסדרת הליך המינוי בנוהל קבע, כי כבר בדיונים שהתקיימו לקראת מינויים של שני הנציבים האחרונים באה לידי ביטוי ההכרה בכך שהסדרת אופן המינוי היא דבר נדרש, ויש להצר על כך שהזמן שחלף לא נוצל לצורך הסדרה כאמור. סופו של דבר הוחלט כאמור ליתן צו מוחלט לגבי שני ראשיו של הצו על-תנאי שניתן, כאמור בפסק דינו של הנשיא עמית בהסכמת השופטת ברק-ארז, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא סולברג. הדיון הנוסף על פסק הדין הגישו המבקשים בקשה לקיום דיון נוסף. בהחלטה מיום 11.6.2025 הורה הנשיא כי הבקשה תידון לפנַי, ובהחלטתי מיום 13.7.2025 הוריתי על קיום דיון נוסף לפני הרכב של 5 שופטים. בהמשך הגישו הצדדים עיקרי טיעון קצרים מטעמם. להלן תפורט תמצית הטענות. טענות המבקשים לגישת המבקשים, המחוקק נתן בסעיף 6 לחוק את דעתו בנוגע לשאלת אופן מינויו של נציב שירות המדינה. הוא הסמיך את הממשלה למנות את הנציב, וקבע כי היא רשאית לעשות כן מבלי שתחול עליה חובת מכרז. עובר למתן פסק הדין, לא היה כל מקור נורמטיבי החולק על כך. להיפך. החוק, פסיקת בית משפט זה, חוות דעת גורמי הייעוץ המשפטי והפרקטיקה שרווחה בפועל, הצביעו כולם כאחד על סמכותה הברורה והעצמאית של הממשלה. בעניין זה הזכירו המבקשים בפרט את בג"ץ 2699/11, בציינם כי באותו הליך גורמי הייעוץ המשפטי הסתפקו בחוות דעת קצרה שדחתה מכל וכל טענות דומות לאלו שנטענו על ידי המשיבים במקרה דנן, מבלי להזכיר את צוות האיתור שהוקם או הליך תחרותי אחר; כי העתירה שם נדחתה מיד בתום הדיון; וכי פסק הדין שניתן אימץ את עמדת הייעוץ המשפטי במלואה. המבקשים הוסיפו כי נפלו כשלים דיוניים בהליך עובר למתן פסק הדין. נטען כי החלטה 2344 התקבלה לאחר שבית משפט זה דחק בממשלה לתקן את החלטה 2129 ולקבוע מנגנון בו תיבחן גם כשירות המועמד, ולאחר שהייעוץ המשפטי לממשלה לא קבע מניעה משפטית לעניין. בנסיבות אלה דין העתירות היה להימחק, ולא היה מקום לאפשר למשיבים לתקן את עתירותיהם, מבלי שהדבר התבקש על ידם. לדעת המבקשים דינה של ההלכה החדשה שנקבעה בפסק הדין, להתבטל. הותרתה על כנה פורמת את הוודאות המשפטית ותולשת מידי הממשלה את תפקיד המינוי שהמחוקק הפקיד בידיה. ההלכה החדשה גם טומנת בחובה שורת כשלים. בכלל זה, בניגוד לאמור בה, המחוקק קבע מפורשות את הליך המינוי בסעיף 6 לחוק; אין להלום מציאות שבה יש מקום לביקורת שיפוטית אף במקרים שבהם מיישמים את החוק כלשונו; דעת הרוב ביקשה לגזור מסקנות בנוגע לתכלית סעיף 6 לחוק מדברי ההסבר שעסקו בכלל המינויים בשירות המדינה, ולא בחריג לחובת המכרז הקבוע בסעיף 6 לחוק; העובדה שתפקיד נציב שירות המדינה בעל חשיבות רבה אינה אמורה להביא למסקנה כי יש לנתקו מהממשלה כגורם ממנה; פסק הדין פוגם במוסד ההלכה הפסוקה במשפט הישראלי; חלק מהנימוקים בפסק הדין הם לבר-משפטיים שלא היה מקום להביאם בחשבון; פסק הדין מושתת על זהות הממשלה, ראש הממשלה והתבטאויות נוספות ללא כל מקור נורמטיבי; ההישענות על העלייה במספר המשרות הפטורות ממכרז כאינדיקציה לליקוי בשירות המדינה מעוררת קושי, כלל לא ברור שהעלייה היא דבר שלילי, ולא מן הנמנע כי מקורה בתפיסה כלכלית; אין מקום לגזור ממצבו המשפטי של ראש הממשלה או מתוצאותיהם של מינויי עבר מסקנות בנוגע לשאלות מבניות בנוגע למנגנון מינוי הנציב; ולא ניתן להצביע על שיקולים זרים בהחלטת הממשלה, שהתבססה על החוק, הפסיקה והפרקטיקה שנהגה מקדמת דנא. טענות המשיבים המשיבים טענו כי יש להותיר את פסק הדין על כנו. משיבים 2-1 עמדו באריכות על עיקרון הממלכתיות המהווה רכיב יסודי במהותה ובאופיה הדמוקרטי של המדינה, וטענו כי הדרך היחידה להבטיח אותו היא באמצעות בחירה של הנציב בהליך תחרותי. כך בכלל וכך בפרט בעת הזו בה קיים איום כבד, רציף ונמשך מצד ממשלת ישראל על עצם קיום הדמוקרטיה. גם מאפייניו של תפקיד הנציב והיותו "שומר סף" מוליכים למסקנה כי הדרך הבלעדית למינויו היא באמצעות הליך תחרותי. כל מנגנון אחר הנשלט על ידי ראש הממשלה, פוגע אנושות בתכליות המשרה ובעקרונות היסוד שעוגנו בחוק; והחובה לקיים הליך תחרותי נובעת גם מעקרון היסוד לפיו פעולת הרשות בהקצאת משאבים ובמינוי בעלי תפקידים חייבת להתבצע בדרך תחרותית ושוויונית. באשר להוראת סעיף 6 לחוק המינויים, עצם העובדה שהסעיף קובע פטור מחובת מכרז אין פירושה כי לממשלה מוקנה חופש מוחלט במינוי. למעשה, הפטור כלל אינו שולל את חובת התחרות אלא רק מעצב אותה באופן שונה, בדמות הליך מוגדר, שקוף ומבוקר שמבטיח בחינה של התאמת המועמדים. באשר לבג"ץ 2699/11, מאז שנת 2011 חלה התפתחות עובדתית מהותית בדמות ריבוי החלטות למתן פטור ממכרז. מגמה זו מייצרת סיכון מוגבר לפוליטיזציה ולפגיעה בעיקרון השוויון, ולכן מחייבת הקפדה יתרה על הליך תחרותי והחמרה בסטנדרט הפיקוח השיפוטי. על רקע מגמה זו, אף גוברת החובה לפרש את סעיף 6 לחוק באופן המחייב הליך תחרותי חלופי. בנוסף נטען כי מנגנון המינוי נגוע בניגוד עניינים אישי מהותי, נוכח העובדה שראש הממשלה המעורב אישית במינוי עומד לדין פלילי ובעל קשר להליכים פליליים בפרשות ביטחוניות; ובהינתן היקף ההשפעה של הנציב על מינויים לתפקידים שיש להם נגיעה ישירה להליכים אלה. מדובר בניגוד עניינים מהותי ובלתי ניתן לגישור, שאינו ניתן לריפוי באמצעות בדיקת טוהר המידות בדיעבד, המחייב עיצוב מנגנון ממלכתי ותחרותי נטול כל מעורבות של ראש הממשלה. ולבסוף נטען כי בהיעדר נוהל מינוי סדור וקבוע, הכולל גם הגדרה ברורה של מהות התפקיד ותחומי האחריות המרכזיים של הנציב, עלול המינוי להפוך לזירה של שיקולים פוליטיים ואישיים. משיבה 3 חזרה בעיקרו של דבר על נימוקי דעת הרוב בפסק הדין. היא ציינה כי הסמכות המוקנית לממשלה מכוח סעיף 6 לחוק אינה מאיינת ביקורת שיפוטית, וכי ניסיון המבקשים לקרוא לתוך הוראת הסעיף פטור גורף מהליך תחרותי הוא מוקשה. הסיבה לכך שהנציב הוחרג ממנגנון המכרז היא שלפי סעיף 19 לחוק העוסק בחובת המכרז, הנציב הוא זה שמכריז על המשרה בפומבי. פסק הדין מושא הדיון הנוסף גם אינו סותר את פסק הדין שניתן בבג"ץ 2699/11. זאת שכן אותו פסק דין עסק רק בשאלת החובה לקיים ועדת איתור במסגרת הליך מינוי הנציב; למינוי מושא בג"ץ 2699/11 קדם הליך תחרותי; ומאז ניתן פסק הדין בבג"ץ 2699/11 חל שינוי נסיבות מהותי, בדמות שינויים נורמטיביים, החלטות ממשלה שהדגישו את עצמאות הנציב, ואינדיקציות רבות להעמקת הפוליטיזציה של השירות הציבורי. כן טענה משיבה 3 כי המנגנון שנקבע בהחלטה 2344 אינו כולל ערובות מספקות לאיתור המועמד המתאים ביותר לתפקיד ולאי-חדירת שיקולים פוליטיים אל הליך המינוי, וכי מנגנון תחרותי הוא האפיק המתאים ביותר למינוי בעל תפקיד בכיר שנדרשת ממנו מידה רבה של עצמאות ואי-תלות מקצועית. עצם קיומו של הליך תחרותי אינו מעקר את סמכות הממשלה אלא אך מבטיח שהסמכות תופעל כדין, תוך כפיפות לכללי המשפט המינהלי. הליך תחרותי גם אינו שולל את האפשרות המעשית למנות נציב שיפעל גם לקידום מדיניות הממשלה. סמכות הממשלה לבחור מבין המועמדים הסופיים שיוצעו לה אינה מתאיינת, ובכך נותרת זיקה רעיונית משותפת כמו גם יכולת לעבוד במשותף. החלטה 2344 גם סוטה ללא כל נימוק מהחלטה 3793 בה נקבע כי הממשלה תידרש בעתיד לנוהל קבוע באשר לדרכי המינוי על יסוד הצעה שתגובש על ידי גורמי הייעוץ המשפטי לממשלה. לבסוף התייחסה משיבה 3 לצורך לגבש נוהל של קבע בעניין הליך בחירת הנציב, צורך הנובע מהחלטה 3793. כמו כן מינוי ועדת מינויים מיוחדת בסמוך לדיון במועמד מעורר קושי של ממש באי-תלותה של הוועדה מן הדרג הממנה את חבריה, נוכח החשש הממשי מפני התאמת ההרכב למועמד המבוקש. נוהל של קבע יסייע במניעת התלות בין הוועדה לבין המועמד הנבחר, ויבטיח כי הבחירה תיעשה על יסוד שיקולים ענייניים ותחרותיים בלבד. לגישת משיבה 3 אין מניעה לעגן בנוהל של קבע למינוי הנציב, קריטריון שיבטיח זיקה רעיונית בין השניים מבלי שזו תחתור תחת מקצועיותו ועצמאותו. משיבה 4 אף היא החרתה-החזיקה אחר נימוקי דעת הרוב. לשיטתה פרשנותם של שופטי הרוב את סעיף 6 לחוק המינויים נכונה ומתחייבת, ואילו הפרשנות שהוצגה בחוות דעתו של המשנה לנשיא שגויה. סעיף 6 לחוק לא קובע הוראה פוזיטיבית באשר לדרך המינוי של משרת הנציב, ועצם העובדה שהסעיף קובע פטור ממכרז אינה מלמדת על כוונה לפטור באופן גורף את המינוי מהליך תחרותי כלשהו; העובדה שמשרות אחרות שלגביהן נקבע פטור סטטוטורי ממכרז מתמנות בפועל באמצעות ועדות איתור, מלמדת אף היא שסעיף 6 לא פוטר את המשרה מהליך תחרותי כלשהו, כאשר ועדות האיתור באותם מקרים לא הוקמו מרצונה הטוב של הממשלה אלא על פי הנחיית הייעוץ המשפטי לממשלה; סעיף 6 לחוק שותק בנוגע לזהות הגורם שיציע לממשלה מועמד לנציב שירות המדינה, בשונה מהוראות חוק אחרות הקובעות פטור סטטוטורי מחובת מכרז, ואילו ראה המחוקק במשרת הנציב מינוי אישי של ראש הממשלה היה מורה זאת במפורש; ופרשנות לפיה יש למנות את נציב שירות המדינה כמינוי אישי, שאינו מספק ערובה למניעת פוליטיזציה של המשרה, אינה מתיישבת עם תכלית החוק. עוד באותו הקשר התייחסה משיבה 4 לקביעת המשנה לנשיא לפיה תכלית הפטור שבסעיף 6 לחוק היא כלי שנועד לסייע לממשלה במימוש יעדיה גם במחיר של ויתור מסוים על מנגנוני ההגנה שנועדו לשמר את אופיו המקצועי והא-פוליטי של שירות המדינה. לקביעה זו אין עיגון בחוק או בדברי ההסבר לו; ייתכנו לפטור הסברים אחרים כגון נוקשות הליך המכרז; ויש לנקוט משנה זהירות בפרשנות המניחה ויתור על אופיו המקצועי והא-פוליטי של שירות המדינה. בכל מקרה, גם אם זו אכן תכלית הפטור, אין הדבר מחייב למנות את משרת הנציב במינוי אישי. הגשמת אותה תכלית יכולה וצריכה להיעשות בהליך תחרותי. גם ההנחה שקרבה רעיונית לראש הממשלה נחוצה לצורך קידום מדיניות הממשלה, מנוגדת לתפיסת היסוד של שירות המדינה כשירות ממלכתי, מקצועי וניטרלי, שאינו תלוי בזהותו או בתפיסת עולמו של נושא התפקיד. כמו כן, הליך מינוי שאינו מספק ערובה משמעותית למניעת פוליטיזציה של נציב שירות המדינה, אינו בגדר ויתור מסוים על מנגנוני ההגנה, אלא יוצר בהם פרצה משמעותית. גם משיבה 4 הדגישה כי אף במסגרת הליך מינוי תחרותי תיוותר לממשלה מידת השפעה ניכרת על המינוי, בין באמצעות עיצוב ההליך התחרותי, בין באמצעות הנציגים שיישבו מטעמה בוועדת האיתור, ובין באפשרות הממשלה לבחור מועמד מבין מספר מועמדים שיוצעו. נוסף על האמור טענה משיבה 4 כי הקביעה לפיה ההחלטה למנות את הנציב בהליך מינוי אישי ובלתי תחרותי לוקה בשיקולים זרים וחוסר סבירות, היא קביעה נכונה ומתחייבת. מאפייני משרת נציב שירות המדינה מחייבים מינוי בהליך תחרותי, ובכך תומכים שלל מקורות נורמטיביים לרבות החלטה 4470; מסמך אמות המידה; החלטה 3793; וחוות הדעת המקיפות שהניחו גורמי הייעוץ המשפטי לפני הממשלה בשנת 2024, אשר גובשו בעקבות החלטה 3793. למול כל אלה ההליך שעוגן בהחלטה 2344 מותיר בידי הדרג הפוליטי מידת השפעה כמעט מוחלטת על הליך המינוי, ואינו מספק ערובה הולמת למניעת פוליטיזציה של שומר הסף של שירות המדינה. הודגש כי המשרות הבכירות הפטורות מחובת מכרז מתמנות ברובן המכריע בהליך תחרותי באמצעות ועדת איתור, ורק מיעוטן נעשות במינוי אישי, כאשר מדובר במשרות שאינן דומות למשרת הנציב. לכך יש להוסיף כי בעשורים האחרונים חלו שינויי נסיבות מרחיקים לכת בשירות המדינה, שינויים שהובילו למגמה ברורה של פוליטיזציה החותרת תחת תכלית חוק המינויים, דבר המדגיש ביתר שאת את חשיבות עצמאותו ואי-תלותו של הנציב שייבחר. לבסוף הודגש כי מאז ניתן פסק הדין בבג"ץ 2699/11 השתנתה התשתית העובדתית באורח יסודי. טענות היועצת המשפטית לממשלה היועצת המשפטית לממשלה גם היא סברה כי אין מקום לשנות מפסק הדין. פטור ממכרז אין משמעו שיקול דעת מוחלט בקביעת הליך המינוי. סעיף 6 לחוק המינויים אמנם אינו קובע הוראה פוזיטיבית לעניין הליך המינוי או תנאי הכשירות, אולם אין בכך כדי לשחרר את הממשלה ממגבלות כלשהן. גם במקרים של מינויים אחרים שהמחוקק פטר ממכרז ולא קבע תנאי כשירות, נפסק כי הרשות אינה חופשיה למנות את מי שתרצה, אלא עליה לבדוק התאמה לתפקיד ולהימנע משיקולים פוליטיים במינוי. המחוקק אמנם קבע בסעיף 6 לחוק פטור ממכרז, אך הוא לא נקט עמדה לגבי דרך המינוי שתינקט תחתיו. מכרז הוא רק סוג אחד ספציפי ומוגדר של הליך תחרותי, ולפיכך הפטור ממכרז אינו פטור מתחרות בכל רמה ומתכונת. לכך יש להוסיף כי הממשלה הכירה בצורך לקיים הליך בחירה מקצועי גם בעת איוש משרות הפטורות ממכרז, וייסדה הליך תחרותי שהוא גמיש מהמתכונת הקבועה בחוק, בדמות ועדת איתור. יש לתת לכך משקל בבחינת הפעלת שיקול הדעת בקביעת הליך המינוי דנן, בפרט כאשר הפטור ממכרז יסודו בכך שהליך המכרז הקבוע בחוק כלל אינו מתאים למשרת הנציב, וכי נוכח מורכבות התפקיד ומגוון הכישורים הנדרשים יש צורך במסגרת תחרות פחות נוקשה. עוד טענה היועצת כי הקביעה לפיה מינוי הנציב טעון הליך תחרותי, מבוססת בדין. כפי שקבעה דעת הרוב, השיקולים הרלוונטיים למינוי הנציב עניינם בהבטחת מקצועיות המועמד והתאמתו לתפקיד, ובעצמאותו ואי-תלותו בדרג הפוליטי. שיקולים אלה לא ניתן להגשים באמצעות ועדת מינויים, אלא רק בהליך מינוי תחרותי. היועצת התייחסה בהקשר זה לתכלית החוק וציינה כי בהיעדר התייחסות בהיסטוריה החקיקתית לתכליתו הקונקרטית של סעיף 6 לחוק, תכליתו הכללית בדבר הבטחת מינויים בהתאם לכישורים ושלא ממניעים פוליטיים, נכונה ואף במשנה תוקף לעניין מינוי הנציב. הודגש כי משרת הנציב אינה משרת אמון; כי מצב השירות הציבורי מדאיג; וכי קיימת שורת החלטות ממשלה ועמדות גורמים מינהליים – החלטות 345, 4062 ו-4470, ומסמך אמות המידה – מהן עולה כי יש למנות את הנציב בהליך תחרותי. הליך תחרותי אינו חייב להיות בהכרח ועדת איתור או בהכרח בהרכב שהוצג בחוות דעת גורמי הייעוץ המשפטי. באפשרותה של הממשלה לעצב את פרטי ההליך, ובלבד שהדבר ייעשה במסגרת הליך מקצועי שיבטיח כי הוועדה תוכל למלא את ייעודה וכי תישמר עצמאותה. כן התייחסה היועצת לטענת המבקשים לפיה המנגנון שקבעה הממשלה יאפשר לה לבחור מועמד האוחז בתפיסתה לצורך ביצוע מדיניותה. טענה זו נדחתה בצדק על ידי שופטי הרוב, בקבעם כי ההסתמכות על טעמים פוליטיים-רעיוניים כבסיס מכריע ובלעדי למינוי אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט המינהלי ועם תכלית תפקיד הנציב. אין בקביעה זו כדי למנוע מהממשלה לשקול גם קרבה רעיונית-מקצועית בין הממנה למתמנה לצורך הגשמת יעדיה, אך גם אין בה כדי להביא למסקנה שאין מקום לאייש את המשרה בהליך תחרותי. לכך יש להוסיף כי הטענה בדבר תפיסת מדיניות מסוימת הועלתה באופן כללי וללא כל פירוט, ואף לא הוצג כי נציבים קודמים מונו על רקע תפיסתם הכלכלית או משנתם בעניין מינוי אנושי. בכל מקרה, ניתן לתת למדיניות שכזו מענה בהליך תחרותי הכולל קריטריון מתאים, כפי שנעשה במשרות בכירות אחרות בשירות המדינה. היועצת הוסיפה וחזרה על הפגמים שנפלו לטענתה בהליך קבלת החלטה 2344. ההחלטה התקבלה בלא התמודדות עם לב הניתוח שהוצג לממשלה בחוות הדעת של גורמי הייעוץ המשפטי, חרף העובדה שהוצגו קשיים משפטיים ומבלי שקשיים אלה נדונו ולובנו. גם לא נערכה בחינה של החלופות הקיימות, ולא ניתנה הנמקה מספקת לקביעת דרך מינוי הסוטה מתכליות המינוי, ממאפייני המשרה, מהקריטריונים שנקבעו בהחלטות הממשלה העקרוניות השונות, ומחוות הדעת המשפטיות שפירשו את כל אלה. היועצת גם התייחסה לאופן מינוי הנציבים הקודמים ולבג"ץ 2699/11. ארבעה נציבים בלבד מונו במתכונת דומה לוועדת מינויים. שניים מתוכם מונו טרם החלטה 345, ולגבי אחד נוסף – המינוי מושא בג"ץ 2699/11 – קדם הליך מעין תחרותי שכלל צוות חיפוש. אשר לבג"ץ 2699/11, בצדק נקבע על ידי דעת הרוב כי בשנים שחלפו מאז פסק הדין אירעו התפתחויות שיש בהן כדי להצדיק מתן הכרעה עדכנית. בעניין זה הצביעה היועצת על החלטה 3793; על דו"ח מבקר המדינה שבעקבותיו גובש מסמך אמות המידה; ועל התבחינים למינוי משרה שנקבעו בשנת 2018 על ידי ועדת אפרתי. נוסף על כך צוין כי בג"ץ 2699/11 נסמך על כך שבהחלטה 345 נקבע שמשרת הנציב תיבדק על ידי ועדת מינויים, אך לימים התחדד כי ההחלטה אך "צילמה" את המצב הקיים ולא קבעה זאת בהתבסס על מאפיינה של המשרה; וכי משרות נוספות שצוינו בהחלטה 345 כחלק מאותה קבוצת משרות, הוסטו בשנים שלאחר מכן מוועדת מינויים למסלול תחרותי. לפיכך בצדק לא ניתן משקל משמעותי לעניין זה. בנוסף צוין כי בחינה עדכנית של דרך המינוי נדרשת אף על רקע האתגרים העומדים לפני נציבות שירות המדינה, נוכח ההתפתחויות בשנים שלאחר פסק הדין. לבסוף נטען כי לא נפל פגם בקביעת דעת הרוב לעניין נוהל הקבע. החלטה 2344 היא הפעם החמישית בה קבעה הממשלה שהנציב ייבחר בוועדה אד-הוק המוקמת בסמוך למינוי, וקיים קושי משמעותי במנגנון שכזה למשרה כה בכירה. בחירת חברי הוועדה בסמוך למינוי גם מעוררת קושי לעניין עצמאות הוועדה, כאשר בעניין זה נודע לייעוץ המשפטי יום לאחר מתן פסק הדין כי ראש הממשלה ביקש לסיים את כהונתם של 6 נציגי ציבור בוועדה. הקושי האמור מתעצם בשים לב להחלטה 3793 בה קבעה הממשלה עצמה כי היא תידרש להצעת נוהל שתוגש על ידי הייעוץ המשפטי. אכן מוטב היה אם מכלול ההליך לקביעת נוהל היה מתקיים מוקדם יותר, אולם גם במועד בו החל קידומו – חודשיים וחצי לפני תום כהונת הנציב – עמד זמן מספיק לקיים דיון ממצה ושיח לגיבוש דרך מינוי הולמת והרכב ועדה מקובל. מכל מקום, משהחל תהליך להסדרת נוהל קבע, עדיף להשלימו תוך מתן פתרון זמני בדמות מילוי מקום, על פני קביעת דרך מינוי בלתי מתאימה לכהונה בת שש שנים בתפקיד חשוב זה. דיון והכרעה השאלה המרכזית העומדת במוקד ענייננו היא, כאמור, זו: האם מינוי נציב שירות המדינה על ידי הממשלה מכוח הסמכות המוקנית לה בחוק המינויים, חייב להיעשות באמצעות הליך תחרותי. דעת הרוב בפסק הדין מושא הדיון הנוסף השיבה על שאלה זו בחיוב. לעמדתי יש להשיב על כך, כדעתו של חברי המשנה לנשיא סולברג, בשלילה. סעיף 6 לחוק המינויים על מנת לעמוד על גדרי סמכותה של הממשלה במינוי נציב שירות המדינה, כדבר המובן מאליו יש להידרש בראש ובראשונה להוראות החוק המסמיך. לשון החוק, כתמיד, משמשת נקודת המוצא (בג"ץ 4790/14 יהדות התורה – אגודת ישראל – דגל התורה נ' השר לשירותי דת, פסקה 24 (19.10.2014) (להלן: עניין יהדות התורה); עע"מ 9187/07 לוזון נ' משרד הפנים, פסקה 43 (24.7.2008); בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מד(1) 749, 762-761 (1993); בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 326 (1988)). על כן נפנה עינינו לעבר הוראת סעיף 6 לחוק המינויים. הוראה זו הובאה כלשונה כבר לעיל, אך כדי שעיני הקורא תרוצנה היא תובא בשנית להלן: הממשלה תמנה נציב שירות המדינה (להלן – נציב השירות); על מינויו לא תחול חובת המכרז לפי סעיף 19 והודעה על המינוי תפורסם ברשומות. לשונו של סעיף זה פשוטה, נהירה וחד-משמעית, ועולה ממנה בבירור: הסעיף אינו מטיל על הממשלה מגבלות פרוצדורליות מיוחדות כלשהן מבחינת הליך המינוי, ובוודאי שאינו מחייב אותה למנות את נציב שירות המדינה באמצעות ועדת איתור או הליך תחרותי אחר. להיפך. המחוקק בחר לקבוע בסעיף ב"רחל בתך הקטנה" ובאופן שאינו משתמע לשני פנים, כי בבואה של הממשלה להפעיל את סמכותה מכוחו, היא פטורה מקיום אותו הליך תחרותי העומד בלב חקיקת החוק – ההליך המכרזי. הוראת סעיף 6 לחוק מציבה לטעמי משוכה משמעותית ביותר בפני המשיבים החפצים לחייב את הממשלה למנות את נציב שירות המדינה בהליך תחרותי. מקום שבו המחוקק הביע את דעתו באופן כה ברור, פשוט ונחרץ כי אין הממשלה מחויבת בהליך מכרז – ספינת הדגל של ההליכים התחרותיים לצרכי מינוי – קשה עד מאוד לבסס טענה המחייבת את הממשלה להנהיג הליך תחרותי אחר. המשיבים טוענים כאמור, כי בלשון זו המחוקק לא התכוון לפטור את הממשלה מקיום הליך תחרותי ככלל, אלא רק מהליך מכרז. איני סבור כך. אמנם התייחסות המחוקק להליך המינוי היא תמציתית ביותר ואינה קובעת איך כן לבצע אותו, אלא מורה מה הממשלה לא חייבת לעשות במסגרתו. ברם, הבחירה לנקוט בלשון זו דווקא מצביעה על הלך הרוח של המחוקק בנוגע לרוחב שיקול הדעת שהוא ביקש להקנות לממשלה בקביעת הליך המינוי. קשה לחלוק על כך שהרכיב המרכזי בסעיף 6 לחוק הוא הרישא שלו – הפקדת סמכות מינוי הנציב בידי הממשלה. הסיפא של אותו סעיף, המתייחסת לפטור ממכרז, לא באה לגרוע מסמכות זו, לצמצם אותה או להטיל עליה מגבלות. להיפך. היא באה להדגיש אותה ולהבהיר לממשלה כי בבואה להפעיל את סמכותה, לא מוטלות עליה מגבלות פרוצדורליות כלשהן, לרבות המגבלה המרכזית, המהווה "גולת הכותרת של החוק" (בג"ץ 154/98 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 111, 123 (1998) (להלן: עניין אינשטיין)) – חובת המכרז לפי סעיף 19 לחוק. ההתייחסות לפטור ממכרז אינה אפוא אלא ביטוי לכך שהמחוקק ביקש להעניק לממשלה גמישות מרבית ושיקול דעת רחב ביותר בנוגע לאופן שבו תחליט לממש את סמכותה, בכפוף, כמובן, לכללי המשפט המינהלי. עמדה זו נתמכת לטעמי גם בהוראת סעיף 19 לחוק, אליו מפנה כאמור סעיף 6. לשונו של סעיף 19, שבו מעוגנת אותה חובת מכרז המהווה לב ליבו של החוק, מתמצה בעיקרה במילים "לא יתמנה אדם עובד המדינה אלא לאחר שנציב השירות הכריז על המשרה בפומבי [...]". מלשון זו עולה כי הדגש בקיומה של חובת המכרז טמון ביסוד הפומביות שבו. יסוד זה, המגלם בחובו את הרצון ליתן אפשרות להגשת מועמדות למשרה לכל החפץ בכך, משמש מכנה משותף למרבית ההליכים התחרותיים ואף עומד בבסיס עמדתם של המשיבים. העובדה שהמחוקק פטר את הממשלה מחובת המכרז תוך הפניה להוראת סעיף זה, מלמדת אפוא על תפישתו החד-משמעית והבלתי משתמעת לשני פנים שלפיה הממשלה אינה חייבת לעשות שימוש במנגנון תחרותי-פומבי כלשהו בהליך המינוי של הנציב. כאמור, המשיבים העלו לפנינו השערות שונות בנוגע לתכלית העומדת ביסוד הפטור ממכרז בסעיף 6 לחוק. בכלל זה נטען כי הפטור נובע מכך שהנציב עומד בראש מערך המכרזים ועל כן מכרז לפי חוק המינויים אינו מתאים לאיוש משרה זו; כי מקורו בכך שבהתאם לסעיף 19 לחוק, המכרז נעשה באמצעות הכרזה פומבית של הנציב עצמו על המשרה; וכי הפטור נובע מנוקשותו של ההליך המכרזי שאינו מתאים לאיוש משרה זו. עיינתי בהיסטוריה החקיקתית של הסעיף, הן במליאת הכנסת והן בדיוני ועדת העבודה, ולא מצאתי תימוכין ממשיים להשערות אלה. אם ניתן ללמוד דבר מה מההיסטוריה החקיקתית הדלה בנוגע לסעיף 6 לחוק, הרי שיהיה זה דווקא רצונו של המחוקק להותיר מרווח שיקול דעת רחב לממשלה במינוי הנציב על כל היבטיו וגמישות בהליך, במטרה להבטיח שיתוף פעולה בין הממשלה לבינו כמגשים מדיניותה (וראו בהקשר זה את נוסחו של הסעיף כפי שהיה בעת שהובא חוק המינויים לקריאה ראשונה בכנסת בשנת 1958 (הצעת חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1958, ה"ח 365), בו נכללה רק סמכות המינוי של הממשלה ללא התייחסות לפטור ממכרז; את דבריו של נציג משרד המשפטים בשולי הדיונים בוועדת העבודה שבעקבותיהם הוסף הפטור ממכרז לצרכי "הבהרה" (פרוטוקול ישיבה 18 של ועדת העבודה, הכנסת ה-3, 9 (11.3.1959)); ואת דבריו של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, במליאת הכנסת בה הונחה הצעת החוק המתוקנת של חוק המינויים לקריאה ראשונה, בהם נדונה התכלית שביסוד הפקדת סמכות המינוי בידי הממשלה (ד"כ 22.12.1958, 630). וראו גם: דוד דרי מינויים פוליטיים בישראל 40-37 (1993); אסף שפירא הצעה לתיקון שיטת המינוי של נציב שירות המדינה 10-9 (הצעה לסדר 19, המכון הישראלי לדמוקרטיה 2018) (להלן: שפירא); ערן עסיס "סוגיית המינויים הפוליטיים – התמודדות בחקיקה ובפסיקה" שורשים במשפט 141, 142 (2020)). טענה שנשמעה לפנינו בהקשר זה חזור ושנה, היא כי העובדה שמשרות אחרות שלגביהן ניתן פטור סטטוטורי ממכרז ונקבע שייעשה שימוש במנגנון של ועדת מינויים, מתמנות בפועל באמצעות ועדות איתור (כגון מנהל רשות מקרקעי ישראל ומנהל רשות החברות הממשלתיות) – מלמדת שסעיף 6 לא פוטר את המשרה מהליך תחרותי כלשהו. אלא שבין טענה זו לבין פרשנות הסעיף אין ולא כלום. בכל מקרה, הפרשנות שלעיל אינה שוללת מהממשלה, מקום שבו היא סבורה כי יש לעשות כן, את האפשרות לנקוט בהליך תחרותי באופן וולונטרי בהתאם לשיקול דעתה. השימוש שנעשה בעבר בהליך תחרותי לגבי אותן משרות עליהן הצביעו המשיבים, אכן התבצע מכוח החלטה של הגורם הממנה או נציגו לערוך את המינוי באופן זה. החלטה דומה בנוגע למשרת הנציב – לא התקבלה (ועל כך יורחב גם להלן). למותר לציין כי עצם העובדה שוועדות האיתור באותם מקרים הוקמו תוך אימוץ עמדת הייעוץ המשפטי לממשלה, גם היא אינה משליכה על פרשנות הסעיף, וזאת אף מבלי להידרש לכך שבענייננו הייתה עמדת ייעוץ משפטי מאוחרת, ואחרת (וגם על כך יורחב בהמשך). טענה נוספת שנשמעה לפנינו הייתה כי סעיף 6 לחוק שותק בנוגע לזהות הגורם שיציע לממשלה מועמד לנציב שירות המדינה, בשונה מהוראות חוק דומות הנוקבות בגורם המציע את המשרה, ואילו ראה המחוקק במשרת הנציב מינוי אישי של ראש הממשלה היה מורה זאת במפורש. ברם גם טענה זו אין בידי לקבל. מעבר לכך שהיא אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק לאפשר גמישות במינוי כפי שפורטה לעיל, המסקנה שעדיף שהגורם המציע יהיה גורם חיצוני לחלוטין לגורם הממנה על פי החוק, מוקשית עד מאוד. מכל מקום, כאמור, אף אם אניח שאין לייחס למחוקק אמירה כללית בנוגע לפטור מחובת קיום הליך תחרותי, או כוונה להותיר לממשלה מרווח שיקול דעת רחב במינוי הנציב על כל היבטיו, אין בסעיף 6 לחוק כל הוראה המחייבת את הממשלה לנקוט בהליך תחרותי במינוי נציב שירות המדינה, וזוהי נקודת המוצא לדיוננו. אכן, סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד, ועצם העובדה שהחוק אינו מטיל חובה אין פירושה שחובה כאמור לא יכולה לקום ממקורות אחרים. ברם בהינתן שדיוננו עוסק בחיוב הממשלה לערוך הליך תחרותי במינוי, העובדה שקיימת הוראה בדין הפוטרת את הממשלה מהחובה לקיים את ההליך התחרותי המרכזי הקיים בדין, חייבת לעמוד לנגד עינינו. אפנה אפוא לבחון האם קיימת עילה שבדין להתערב בהחלטה 2344. ואולם עוד טרם אגש לגוף הדברים, אבקש להעיר הערה מקדימה לדיוננו. הערה מקדימה – על משרת נציב שירות המדינה; על ביקורת שיפוטית; על הרצוי והמצוי על חשיבות משרת נציב שירות המדינה לא יימצא חולק. שירות המדינה בישראל מהווה ידה הארוכה של הרשות המבצעת בהגשמת סמכויותיה החוקיות, מדיניותה ויעדיה. "בלא שירות ציבורי לא ייתכנו חיי חברה תקינים במדינה מודרנית, ולא יהיה בידי השלטון לנהל את ענייני המדינה. חיי הפרט והכלל בישראל תלויים בשירות הציבורי, ברמתו ובדרך תפקודו" (בג"ץ 5657/09 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 13 (24.11.2009) (להלן: עניין ג'רבי); ראו גם פסקה 41 לחוות דעתו של חברי הנשיא בפסק הדין מושא הדיון הנוסף). שירות המדינה כולל עשרות אלפי עובדים המועסקים בגופים ממשלתיים שונים, שהארגון הממונה על כולם הוא נציבות שירות המדינה. הנציבות היא הגוף בעל הסמכות הבכירה ביותר בתחום כוח האדם בשירות המדינה, והיא אחראית על תכנון וניהול ההון האנושי והמערך הארגוני בשירות המדינה. תפקידיה העיקריים הם ניהול התקנים של הגופים הממשלתיים, מינוי וקליטת עובדים, קביעת מסלולי קידום, הכשרת עובדים וטיפול ברווחתם וקביעת התקשי"ר (לסקירה ראו: מבקר המדינה דוח שנתי 70ב – נציבות שירות המדינה 548-547 (2020) (להלן: דוח המבקר)). בראש הנציבות עומד נציב שירות המדינה, האוחז בהיקף סמכויות נרחב ביותר. בין היתר מוסמך הנציב לאשר תקנים המהווים תנאי יסוד למינוי עובדים בשירות המדינה (סעיפים 15-14 לחוק המינויים); לחתום על כתבי מינוי (סעיף 17 לחוק); לאשר העסקה זמנית של עובדים או העסקה טרם נקבע כושרו הרפואי של המועמד (סעיפים 37 ו-38 לחוק); למנוע מינויים (סעיף 46 לחוק); ולהורות על פיטורים (סעיף 46א לחוק). כן מוסמך הנציב לאשר את חלוקת התפקידים והסמכויות בין היחידות המינהליות ובתוכן; לקבוע סדרי העלאות בדרגות; להציע למשרדים ולממשלה שיטות עבודה יעילות; לארגן ולקיים מוסדות הדרכה ולימוד לעובדים; לעודד הקמת שירותי רווחה; ולהנהיג תקנונים מינהליים למוסדות הממשלה (החלטת ממשלה קנ"ד מיום י"ח בטבת התשי"א (27.12.1950); שפירא, בעמ' 9). לנציב גם סמכויות נרחבות בכל הנוגע לניהול מכרזים לקבלת עובדים, ובכלל זה הוא רשאי לקבוע דרישות סף, כלי מיון, הליכי מיון מקדים ועוד (כללי שירות המדינה (מינויים) (מכרזים, בחינות ומבחנים), התשכ"א-1961). כמו כן משמש הנציב גורם להיוועצות בהקשרים שונים, כגון היוועצות על קליטת עובד למשרה זמנית ועל הארכת תקופתה (סעיף 23א לחוק); ואף משמש זרועה הארוכה של הממשלה בקידום ייצוג הולם בקרב העובדים בשירות המדינה (סעיף 15א לחוק). בנוסף על כך מכהן הנציב כיושב ראש ועדת שירות המדינה (סעיף 7 לחוק), שהיא בעלת תפקיד משמעותי בקביעת משרות שעליהן לא תחול חובת מכרז בהתאם לסמכות הממשלה בסעיף 21 לחוק. וכן, כמפורט לעיל, חבר הנציב בוועדות איתור, בוועדה המייעצת ומשמש כיו"ר ועדת המינויים של הנציבות. היבט נוסף ומשמעותי ביותר של תפקיד הנציב נעוץ במאפייניו היסודיים של שירות המדינה בישראל – מקצועיות, ממלכתיות, עצמאות וא-פוליטיות (עניין אינשטיין, בעמ' 118; עניין ג'רבי, פסקאות 17-13; נטע נדיב מכרזי עובדים בשירות המדינה 129-126 (2019); וראו גם את דבריו של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון במליאת הכנסת בה הונחה הצעת חוק המינויים לקריאה ראשונה: ד"כ 1.6.1953, 1424). מאפיינים אלה מלווים את שירות המדינה כבר מקוּם המדינה, והם שעמדו ביסוד חוק המינויים שתכליתו המרכזית היא להבטיח שקבלת עובדים לשירות המדינה לא תיעשה מתוך משוא פנים או משיקולים פוליטיים, אלא על בסיס כישורים מקצועיים והתאמה לתפקיד (עניין ג'רבי, פסקאות 15-14; עניין אינשטיין, בעמ' 123-122). בהיות הנציב הגורם העומד בראש נציבות שירות המדינה ובשים לב לסמכויות הנרחבות המסורות לו, ברי כי נתון לו תפקיד משמעותי בשמירה על מאפיינים יסודיים אלה ובהבטחה שלשירות הציבורי לא יחדרו שיקולים שאינם ממין העניין. קשה אפוא להפריז בחשיבות תפקיד הנציב. על כך אין כל ספק. יחד עם זאת, וכאן טמונה עמדתי במקרה שלפנינו – על מנת להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בהחלטה שקיבלה הממשלה בנוגע להליך המינוי של הנציב, לא די לזעוק את חשיבות ועצמאות תפקידו או את "מוטת השליטה" של הנושא בו; גם לא די בהסברים מדוע ראוי ועדיף שייערך הליך מינויו בצורה זו או אחרת כל אימת שהדין אינו דורש זאת. כידוע, עיקרון הפרדת הרשויות הוא אחד מהעקרונות הבסיסיים והיסודיים של שיטתנו המשפטית. קיתונות של דיו כבר נשפכו על אודות נחיצותו להבטחתו של משטר דמוקרטי, ולא ארחיב בדברים. אסתפק בלהביא את דבריו של המשנה לנשיאה מ' חשין שלא נס ליחם: "ליבתו של עקרון הפרדת הרשויות תימצא לנו, אפוא – בעיקרה – בביזור הכוחות בין רשויות שונות; בהבטחה כי לא יהא זה גורם אחד ויחיד שירכז בידו סמכויות רבות יתר-על-המידה – ריכוז שיהפוך אותו גורם לשליט אוטוקרטי; ובקיום העיקרון כי הרשויות שתחזקנה בסמכויות תהיינה נפרדות זו-מזו. כך נדע, כי שלוש הרשויות המחזיקות בסמכויות נפרדות, אסורות הן לבוא זו בממלכתהּ של זו; ושמא נדייק: אסורות הן לבוא זו בארמונהּ של זו; כל רשות תפעל ותעשה אך-ורק בגידרי הסמכויות שניתנו לה בחוק (ובחוקה) ואסורה היא מֵחֲרוֹש בשדות שהוקצו לאחיותיה: הרשות המחוקקת לא תבצע ולא תשפוט; הרשות המבצעת לא תחוקק ולא תשפוט; הרשות השופטת לא תחוקק ולא תבצע" (בג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד סא(1) 1, 56 (2006)). מעיקרון זה של הפרדת הרשויות נובעים עקרונות בסיסיים ויסודיים בנוגע לאופן שבו על בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית על פעולותיהן של רשויות אחרות. בכל הנוגע לביקורת שיפוטית על הרשות המחוקקת, עיקרון הפרדת הרשויות משמיע כי אל לבית המשפט לבחון את תבונת המחוקק או את יעילות החוק: "נקודת המוצא העקרונית הינה, כי תפקיד החקיקה הוטל על המחוקק. הוא נציגו הנאמן של הריבון – העם. האחריות הלאומית לחקיקת חוקים אשר יגשימו תכלית ראויה באמצעים מידתיים מוטלת, על-פי עקרון הפרדת הרשויות, על המחוקק. בידיו הכלים לאיתור התכלית הראויה ולבחירת האמצעי המידתי. בית-המשפט לא בא להחליף את שיקוליו של המחוקק בשיקוליו שלו. בית-המשפט אינו נכנס לנעליו של המחוקק. הוא אינו שואל את עצמו מהם האמצעים שהוא היה בוחר אילו היה חבר בגוף המחוקק. בית-המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית. הוא בוחן את חוקתיות החוק, לא את תבונתו. השאלה אינה אם החוק טוב, יעיל, מוצדק" (בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 386 (1997)). ובכל הנוגע לרשות המבצעת, עיקרון הפרדת הרשויות מחייב את בית המשפט לנקוט בריסון בבואו לערוך ביקורת שיפוטית על החלטות רשויות המינהל. גם במסגרת זו אל לבית המשפט לבחון אם המדיניות שקבעה הממשלה רצויה היא, ואל לו להחליף את שיקול דעתו בשלה: "נקודת המוצא הכללית היא במושכלות היסוד של הביקורת השיפוטית, שעליהן ועל הטעמים העומדים בבסיסם למותר להרחיב את הדיבור. בית משפט זה אינו משמש ערכאה המחליטה במקומה של הרשות בעניינים מקצועיים שבתחום סמכותה; בית המשפט אינו בוחן את תבונתה או יעילותה של ההחלטה; הוא לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו; ואף אם היה מחליט אחרת לו היה בנעלי הרשות, הוא לא ישנה מהחלטתה כל עוד לא נפל בה פגם במישור החוקיות המקים עילה להתערבות במעשה המינהלי" (בג"ץ 6271/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 11 (‏26.11.2012); וראו גם, מיני רבים: בג"ץ 2053/21 מקורות חברת המים בע"מ נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 30 (26.1.2022); בג"ץ 5254/20 תל יה אירועי יוקרה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקה 12 (17.8.2020); בג"ץ 8948/22 שיינפלד נ' הכנסת, פסקה 4 לחוות דעתי (18.1.2023); יואב דותן ביקורת שיפוטית על שיקול דעת מינהלי כרך א 149 ו-157 (2022)). בית המשפט אינו קובע אפוא את הנורמה. גם לא בוחן את הגיונה או את תבונתה. תפקידו הוא לפרש אותה ולהכריע במחלוקות הנוגעות ליישומה או לעמידת הרשות בהוראותיה. מכאן גם נובע עיקרון נוסף: התערבות בית המשפט בהחלטות רשויות המינהל מותנית בהוכחת עילה להתערבות. לא די בהעלאת טענות כלליות בנוגע לאופן שבו רצוי או כדאי שהרשות תנהג. על המבקש את התערבות בית המשפט בהחלטת הרשות להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה זאת. בהיעדר עילה המצביעה על כלל משפטי שהופר על ידי הרשות, אין כל מקום להתערבות בית המשפט (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ג 1765-1763 ו-1873 (2014); וראו גם: תקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984). אף על פי שאלה הם עקרונות בסיסיים ביותר, מצאתי כי יש צורך לחזור ולהדגישם בענייננו. כפי שאראה להלן, חרף ניסיון המשיבים למסגר את טענותיהם תחת עילות התערבות שונות, לא עלה בידם להצביע ולוּ בדוחק על עילה משפטית שמכוחה יש מקום להטיל על הממשלה חובה למנות את נציב שירות המדינה בדרך של הליך תחרותי ושהפרתה מצדיקה התערבות שיפוטית. עמדתם של המשיבים, שאף אומצה בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, משקפת לכל היותר את הדין הרצוי לעמדתם, אך היא רחוקה מלעלות בקנה אחד עם הדין המצוי. רצוי וראוי ככל שיהיה, כשלעצמו אינו מקים עילה להתערבותנו. אפנה אפוא לפירוט הדברים בראי טענות המשיבים. סתירה להחלטות ממשלה קודמות אחת הטענות המרכזיות שנשמעו מפי המשיבים, ואף הועלתה באריכות על ידי באת-כוח היועצת בדיון שהתקיים לפנינו, היא כי החלטה 2344 התקבלה בניגוד לשורת החלטות ממשלה ועמדות גורמי מינהל שונות מהן נובע כי יש לעשות שימוש בהליך תחרותי לצורך מינוי הנציב. טענה זו אין בידי לקבל. אפתח במובן מאליו: ממשלת ישראל, ככל רשות מינהלית אחרת, רשאית לשנות, לבטל או לתקן את החלטותיה. אכן, שינוי כאמור צריך להיעשות על יסוד טעמים מבוססים, בהתאם לכללי המשפט המינהלי ובהתחשב בין היתר בשיקולים שעניינם קיומה של החלטה קודמת (וראו בהקשר זה: ע"א 3604/13 מנהל רשות המסים נ' אייזינגר, פסקאות 21-16 (10.5.2015); בג"ץ 3070/17 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 18-17 (28.2.2018); בג"ץ 4491/13 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' ממשלת ישראל, פ"ד סז(1) 177, 289 (2014)). אולם הנחת היסוד עליה לא יכול להיות חולק היא – כי סמכות לשנות, קיימת גם קיימת (להרחבה ראו גם: יואב דותן ביקורת שיפוטית על שיקול דעת מינהלי כרך ב 740-709 (2023) (להלן: דותן); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 406-371 (2010) (להלן: ברק-ארז); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1402-1373 (2011)). מכל מקום, כפי שיבואר להלן, איני סבור כלל כי אותן החלטות הממשלה ועמדות גורמי המינהל עליהן הצביעו המשיבים מחייבות את הממשלה לקיים הליך תחרותי, וממילא איני סבור כי החלטה 2344 עומדת בסתירה להן. טענת המשיבים בהקשר זה נסמכת כאמור על החלטות 345, 4062 ו-4470 ועל מסמך אמות המידה. את טענתם ניתן לסכם, בהפשטה, באופן הבא: בהחלטה 345 נקבע כי משרות בעלות אופי מקצועי הדורשות מהמחזיק בהן מידה רבה של עצמאות ואי-תלות, צריכות להיות מאוישות בדרך של ועדת איתור; בעקבות החלטה 345 פורסם מסמך אמות המידה המפרט את מאפייני המשרות המאופיינות במידה רבה של עצמאות ואי-תלות, התואמים את מאפייני משרת הנציב; בהחלטות 4062 ו-4470 גם משרת הנציב סווגה כמשרה בעלת אופי עצמאי; ומשילוב כל האמור נובע כי יש למנות את הנציב בהליך תחרותי. אמנם בהחלטה 345 צוין שמינוי הנציב ייעשה באמצעות ועדת מינויים, אך מדובר ב"צילום" המצב הקיים מבלי שנערך אפיון למשרה זו, וכך גם לגבי שורת משרות נוספות שהופטרו ממכרז קודם לכן ונכרכו יחדיו ללא הבחנה. לטעמי, די בתיאור זה לבדו כדי להמחיש כי החלטה פוזיטיבית שקיבלה הממשלה למינוי הנציב באמצעות הליך תחרותי, שממנה כביכול אל לה לסטות, אין בנמצא. לכל היותר מדובר בהיסק הנלמד ברמיזה מתוך י"ג מידות שבהן נדרשת התורה, שגם הוא, כפי שאראה להלן, מבוסס על הנחות שגויות. ראשית, טענת המשיבים בהקשר זה נשענת על ההנחה כי במסגרת החלטה 345 ביקשה הממשלה להבחין בין משרות "אמון ותיאום" שלגביהן יש להיעזר בוועדת מינויים, לבין משרות של "עצמאות ואי-תלות" שלגביהן יש להיעזר בוועדת איתור. ברם עיון בהחלטה 345 מלמד כי היא ביקשה דווקא להבחין בין המשרות הבכירות ביותר בשירות המדינה שהנושאים בהן מופקדים על ביצוע מדיניות הממשלה ויישומה, לבין משרות בכירות שבהן ביצוע מדיניות השר או הממשלה אינו המאפיין הדומיננטי (וראו גם דבריו של בית משפט זה בבג"ץ 7908/17 התנועה לטוהר המידות נ' ממשלת ישראל, פסקה 3 (1.11.2018); וכן האופן שבו תוארו הדברים על ידי המשנה ליועצת בפסקה 16 לחוות דעתו מיום 18.6.2024). ואין המדובר בעניין סמנטי. המשיבים משליכים את יהבם על כך שמינוי קבוצת המשרות השנייה טעון ועדת איתור, ובשים לב לאופיו העצמאי והבלתי תלוי של נציב שירות המדינה, יש לסווגו תחת קבוצה זו. אך קריאת ההחלטה תוך שימת דגש על בכירות המשרה או על השאלה האם היא כרוכה ביישום מדיניות הממשלה, מטילה ספק בסיווג זה. שהרי ברי כי נציב שירות המדינה עומד בראש השירות ואמון על ביצוע מדיניות הרשות המבצעת, ועל כך אין כל חולק. אמנם קשה לומר כי הגשמת מדיניות היא המאפיין הדומיננטי של משרת הנציב. ברם לכל הפחות יש בכך כדי להציב סימני שאלה בנוגע להבחנה החדה שניסו המשיבים לייצר, שעל בסיסה ביקשו להקים חובה על הממשלה לקיים הליך תחרותי. שנית, אף אם אקבל את טענת המשיבים בנוגע להשתייכותה של משרת הנציב מבחינה מהותית לקבוצת המשרות שלגביהן נקבע בהחלטה 345 כי יש להיעזר בוועדת איתור, לא יהיה בכך כדי להביא בהכרח למסקנה אותה הם מסיקים. הטעם לכך נעוץ בעובדה הפשוטה שהחלטה 345 קבעה ב"רחל בתך הקטנה" כי כלל המשרות הפטורות ממכרז מכוח הוראת חוק מפורשת, ובהן משרת הנציב, יאוישו באמצעות ועדת מינויים. היועצת המשפטית לממשלה סבורה, וכך גם חברי הנשיא בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, כי קביעה זו במסגרת החלטה 345 אינה בגדר קביעה נורמטיבית בדבר הליך המינוי הראוי, אלא אך "צילום" המצב הקיים ביחס למנגנון מינוי נציב שירות המדינה. לדאבוני לא מצאתי עוגן לקביעה זו. הנחת היסוד היא כי להחלטת ממשלה מעמד נורמטיבי המחייב את זרועותיה. הטענה כי החלטה מסוימת או חלק ממנה אינו נורמטיבי ועל כן אין להסיק ממנו קיומה של נורמה משפטית מסוימת, טעונה הוכחה המגובה בתשתית ברורה ומשמעותית. זאת לא הוכח לפנינו. למעשה, הרקע להחלטה 345 ותוכנה מלמדים אחרת. עיון בהחלטה 345 מעלה כי היא באה לעולם על מנת "לעשות סדר" בכל הנוגע להליך המינוי של משרות הפטורות ממכרז שאיושן נעשה על ידי הממשלה או באישורה. בנסיבות אלה קשה עד מאוד להניח שתוכנה אך משקף את המצב הקיים ושאין בו משום הבעת עמדה. שהרי אם כבר נדרשה הממשלה לדרכי המינוי של כלל המשרות הפטורות ממכרז, אין כל היגיון בכך שרק לגבי חלק מהן היא תביע עמדה נורמטיבית ואילו לגבי היתר היא רק "תצלם" את המצב הקיים. כמו כן, ההחלטה קובעת שכישוריו של המועמד למשרת נציב שירות המדינה והתאמתו הכללית למשרה "ייבדקו" על ידי ועדת מינויים, כך שלא ברור כיצד ניתן ללמוד מלשון זה כי היא רק "מצלמת" את המצב הקיים ולא קובעת דבר מה כלפי העתיד. לבסוף יש לציין כי בהקשרים מסוימים בהחלטה, הממשלה הבהירה כי אין באמור בה כדי לשנות מהמצב הקיים (כך למשל הובהר בסעיף 2(א) להחלטה לעניין עצם קיומו של פטור ממכרז לגבי משרות מסוימות). הבהרה דומה לא קיימת בהקשר להליך המינוי. למעלה מכך, אף אם אניח שהחלטה 345 אינה אלא "צילום" המצב הקיים (הגם שלא הונח לכך כל בסיס), ואף אם אניח כי עולה ממנה מגמה של הצמדת מנגנון מינוי תחרותי למשרות המתאפיינות בעצמאות ואי-תלות (וכאמור אין זו הפרשנות היחידה האפשרית), הקביעה המפורשת והפוזיטיבית הברורה המצויה בהחלטה היא, כאמור, כי מינוי נציב שירות המדינה ייעשה באמצעות ועדת מינויים ולא באמצעות ועדת איתור. הניסיונות להגיע למסקנה אחרת באמצעות הסקת מסקנות המתבססות על הנחות שונות שאין להן אחיזה בהחלטה האמורה, מוקשים מאוד בעיני. שלישית, גם האופן שבו קוראים המשיבים את החלטות 4062 ו-4470 אינו פשוט כלל ועיקר. מדובר בשתי החלטות משלימות שעניינן בקביעת תקופת כהונתם של נושאי משרה בכירים בשירות המדינה. בהחלטה הראשונה, החלטה 4062, קבעה הממשלה שלוש קטגוריות של משרות בכירות בשירות המדינה: משרות שלגביהן תיקבע תקופת כהונה אחת שאינה ניתנת להארכה; משרות שלגביהן תיקבע תקופת כהונה הניתנת להארכה; ומשרות שלגביהן ייקבע פרק זמן מינימלי לכהונה ללא קציבת תקופה. בכל הנוגע לקטגוריה הראשונה, שהיא הרלוונטית לענייננו, קבעה הממשלה כך: "לתפקידים בכירים בשירות המדינה המפורטים להלן, תיקבע תקופת כהונה אחת (קדנציה) שאינה ניתנת להארכה: (א) משרות ניהוליות בכירות של ראשי מערכות גדולות בשירות המדינה; (ב) משרות ניהוליות-מקצועיות בכירות בהן לעצמאות ולאי התלות של נושא המשרה חשיבות מיוחדת, כגון: משרות שהנושאים בהן ממונים על אכיפת החוק, טוהר מידות ורגולציה." בהמשך, במסגרת ההחלטה המשלימה – החלטה 4470 – פירטה הממשלה את רשימת המשרות הנכללות בכל אחת מהקטגוריות האמורות, כאשר משרת נציב שירות המדינה שויכה לקטגוריה הראשונה. משילובן של החלטות 4062 ו-4470 מבקשים המשיבים ללמוד על חיזוק אופיה העצמאי והבלתי-תלוי של משרת הנציב. ברם כפי שניתן להיווכח, הקטגוריה הראשונה, אליה שויכה משרת הנציב, היא קטגוריה הכוללת שני סוגים של משרות: משרות ניהוליות-מקצועיות בהן קיימת חשיבות מיוחדת לעצמאות ולאי-התלות, וכן משרות ניהוליות בכירות של ראשי מערכות גדולות בשירות המדינה. ומהי משרת נציב שירות המדינה אם לא ה-משרה ה-בכירה של ה-ראש של נציבות שירות המדינה? טענת המשיבים מתעלמת לחלוטין מכך שהקטגוריה הראשונה כוללת גם סוג נוסף של משרות שרלוונטי עד מאוד למשרת נציב שירות המדינה. ויובהר גם בהקשר זה – אין באמור כדי להביע עמדה לאיזו מהקטגוריות משתייכת משרת נציב שירות המדינה, ואין באמור כדי לרמוז חלילה כי משרת שירות המדינה אינה משרה בעלת אופי עצמאי וממלכתי. הדברים נועדו אך כדי להראות את הקושי הטמון בקריאה הסלקטיבית של החלטות הממשלה, מקום שבו מבוקש לייצר מכוחן חובה המוטלת עליה. ואדגיש, אין באמור לעיל כדי לפגוע בהנחת היסוד כי בשורת החלטות הממשלה האמורות התבקש לקבוע ערובות לשמירה על עצמאותם של נושאי משרה בכירים שונים. על כך איני חולק. אך מכאן ועד להסיק כי מאותן החלטות עולה שהממשלה נטלה על עצמה חובה למנות את הנציב בהליך מינוי תחרותי, המרחק רב. אוסיף כי גם במסמך אמות המידה לא מצאתי כי יש כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי. ראשית אומר את המובן מאליו – מסמך אמות המידה אינו החלטת ממשלה אלא מסמך שנערך על ידי הנציבות ומשרד המשפטים. בנסיבות אלה ודאי שאין מקום לראות בו כמסמך מחייב כלפי הממשלה, כפי שגם ציין חברי המשנה לנשיא סולברג בפסק הדין מושא הדיון הנוסף. מעבר לכך, מסמך אמות המידה נולד כאמור על רקע ביקורת של מבקר המדינה בנוגע לשימוש יתר שעשתה הממשלה בוועדת איתור, בעיקר ביחס למשרות שאוישו בעבר באמצעות מכרז, בה עלה הצורך בקביעת אמות מידה מפורטות לסוג המשרות שנקבע בהחלטה 345 כי יש לאייש בדרך זו (מבקר המדינה דוח שנתי 61ב לשנת 2010 ולחשבונות שנת הכספים 2009 – תקציר 25 (2011)). ברי אפוא כי מסמך זה כלל לא נגע למשרת נציב שירות המדינה, שלגביה נקבע בהחלטה 345 כי זו תאויש בדרך של ועדת מינויים, וממילא גם בו אין כדי ללמד על חובה שנטלה על עצמה הממשלה למינוי נציב שירות המדינה בדרך של ועדת איתור או הליך תחרותי אחר. הוא הדין גם לגבי החלטות ממשלה בהן הוחלט על מינוי משרות בכירות אחרות באמצעות ועדת איתור. כפי שצוין גם לעיל, העובדה שלגבי משרות אחרות נקבע הליך תחרותי, גם אם יש בה ולוּ בדוחק כדי לבטא עמדה מסוימת לגבי יעילות השימוש בהליך שכזה – אין בה כדי לגבש חובה על הממשלה לעשות כן גם לגבי משרת נציב שירות המדינה. סיכומו של פרק זה, איני סבור כי יש ממש בעמדה שלפיה קיימת "שרשרת עקבית" של החלטות ועמדות של גורמי מינהל מהן עולה שיש למנות את נציב שירות המדינה בהליך תחרותי, ודאי לא כזו שניתן ללמוד ממנה כי החלטה 2344 עומדת בסתירה להחלטות ממשלה קודמות. טענה נוספת שהעלו המשיבים במישור של היחס בין החלטה 2344 לבין החלטות ממשלה קודמות, נוגעת להחלטה 3793. טענת המשיבים בהקשר זה היא כי החלטה 2344 אינה עולה בקנה אחד עם החלטה 3793, בה נקבע כי יש לבחון מחדש את דרך מינויו של נציב שירות המדינה על בסיס נוהל שייערך על ידי גורמי הייעוץ המשפטי. לשיטת המשיבים, לא התקיימו טעמים כבדי משקל לסטייה מהחלטה זו, והממשלה אינה רשאית לסטות ממנה מאחר שהיא התקבלה בעקבות הליך משפטי שהתנהל לפני בית משפט זה בעניין נץ-צנגוט. גם טענה זו אין בידי לקבל. אינני סבור כי יש לראות את החלטה 2344 ככזו הסותמת את הגולל על פני יצירת מנגנון של קבע, ולוּ בשים לב לכך שגם הפעם נקבע מנגנון אד-הוק. לכך יש להוסיף כי הממשלה אכן נדרשה להצעת הנוהל שגובשה על ידי גורמי הייעוץ המשפטי במסגרת ישיבת הממשלה מיום 30.6.2024, במהלכה גם נשמע המשנה ליועצת. אמנם, נוהל של קבע טרם גובש, אך נוכח סד הזמנים שנוצר בשים לב למועד גיבוש הנוהל בסמוך לתום כהונתו של הנציב הרשקוביץ, החלטה על שימוש במנגנון זמני אינה עומדת בסתירה לצורך ביצירת מנגנון קבוע, ואינה מהווה שינוי החלטה קודמת בעניין. פתרונות נקודתיים לחוד ויצירת מנגנוני קבע לחוד. באשר לעניין נץ-צנגוט, הדיון באותו הליך נסב כאמור לעיל על אופן בחירת נציגי הציבור המשתתפים בוועדת המינויים המיוחדת, וההסכמות שגובשו בתום אותו הליך נגעו אך ורק לכך. לכן אין בהן כדי להשליך על רכיבים אחרים בהחלטה 3793 שכלל לא נדונו בעניין נץ-צנגוט. עוד יש לציין כי על פני הדברים, גם החלטה המורה על מינוי ועדת איתור לצורך בחינת הנציב אינה בהכרח עולה בקנה אחד עם עניין נץ-צנגוט, וספק רב אם המשיבים היו מעלים טענה דומה. הנה כי כן, דין טענות המשיבים בנוגע לסטייה מהחלטות ממשלה קודמות, להידחות. פגם בתשתית העובדתית והמשפטית טענה נוספת העולה מטיעוניהם של המשיבים היא כי החלטה 2344 התקבלה על בסיס תשתית עובדתית ומשפטית שאינה ראויה. בהקשר זה נטען כי במהלך ישיבות הממשלה שעסקו בהליך המינוי כלל לא הוצגה תשתית מקצועית ועובדתית שיש בה כדי לנמק מדוע יש לקדם הליך מינוי באמצעות ועדת מינויים ולא ועדת איתור. כמו כן, ההחלטה ניתנה מבלי להידרש לנתונים עדכניים ביחס למצבו של שירות המדינה בשנים האחרונות, המחייבים כי המינוי ייעשה באמצעות ועדת איתור שהרכבה יהיה בלתי תלוי. גם דינן של טענות אלה להידחות. קשה בעיני עד מאוד לטעון כי לא הוצגה תשתית משפטית המסבירה מדוע לקדם הליך מינוי באמצעות ועדת מינויים ולא באמצעות ועדת איתור. מהי תשתית משפטית מספקת יותר מאשר פסק דין של בית משפט זה – שאין חולק כי עמד לנגד עיניה של הממשלה בקבלת החלטותיה – המורה באופן מפורש ושאינו משתמע לשני פנים כי "אין כל חובה משפטית למנות את נציב שירות המדינה דווקא באמצעות ועדת איתור" וכי "לא ניתן לומר כי מינוי בדרך של ועדת מינויים חורג ממתחם הסבירות"? אף אם אניח שקיימים טעמים המצדיקים שינוי של המסקנה שהתקבלה בבג"ץ 2699/11 (ואיני סבור כך, כפי שיפורט להלן) – ודאי שלא ניתן לומר כי פסק דין שכזה העומד ביסוד ההחלטה, אינו מגבש תשתית משפטית מספקת לקבלתה. אף איני סבור כי העובדה שהממשלה לא נדרשה ל"נתונים עדכניים בנוגע למצבו של שירות המדינה" יש בה משום פגם בתשתית שעל בסיסה התקבלה ההחלטה. נכון אני להניח שנתונים בדבר מצבו של שירות המדינה הם נתונים רלוונטיים במסגרת בחינת התאמת המועמד לתפקיד, בשים לב לאתגרים שעמם הוא צריך להתמודד בתפקידו ולכישורים הנדרשים לצורך ההתמודדות עם אתגרים אלו. ברם שיקולים אלה רלוונטיים בעיני לעניין איוש התפקיד ולא לקביעת מנגנון בחירתו. למותר לציין כי קביעת מנגנון מינוי המושפע מהאתגרים הניצבים בעת הנוכחית בפני שירות המדינה, אינה עולה בקנה אחד עם טענת המשיבים עצמם לפיה קביעת המנגנון צריכה להיעשות ככל הניתן "מאחורי מסך בערות". לא בכדי אפוא אין לנתונים אלה כל זכר באף אחת מהעמדות הכתובות של גורמי הייעוץ המשפטי – לא לפני קבלת החלטה 2129 ולא לפני קבלת החלטה 2344. גם טענות המשיבים בהקשר זה דינן להידחות אפוא. שיקולים זרים וניגוד עניינים טענה נוספת שנשמעה מצד המשיבים היא כי החלטה 2344 התקבלה משיקולים זרים. בהליך מושא פסק הדין הטענה הועלתה באופן שולי במיוחד, והיא התמקדה בכך שהשיקולים ששקלה הממשלה בעת קבלת החלטתה אינם מהו הליך המינוי הקבוע והראוי ביותר, אלא מהו ההליך שיאפשר להם את מירב השליטה במועמד שייבחר. אין חולק כי על הרשות המינהלית להפעיל את סמכותה על יסוד שיקולים ענייניים, ואל לה להתחשב בשיקולים זרים. וכפי שנאמר: "פעולה של רשות שלטונית, שיסודה בשיקולים זרים, היינו, שיקולים שאין הגורם המחליט ראוי שיביא בחשבון קודם להחלטתו, פוגעת קשות בעשייה המנהלית. בעשותה, מנצל בעל הסמכות לרעה כלי רב חשיבות המוקנה בידיו – הוא שיקול הדעת המִנהלי, אשר נועד לאפשר התמודדות שלטונית עם סוגיות שההכרעה בהן מורכבת, כמו גם את קידומה של תפישת עולם ניהולית שתכליתה אחת – הגשמתו של האינטרס הציבורי. [...] שקילתם של שיקולים זרים עומדת בניגוד לכל אשר מנהל תקין מדבר בו – אחריותיות (accountability), ביסוס והנמקה, שימוש מושכל במשאבים הציבוריים והפקדתו של כוח המשרה בידי הראויים לכך בלבד. פגיעתה רעה עד למאד עקב הכרסום המתמיד שהיא נושאת עמה באמון הציבורי במערכות השלטון, כשמעט האמון שעוד נותר מנוצל, בתורו, להשגת יעדיה הנפסדים" (בג"ץ 1637/06 ערמון נ' שר האוצר, פסקה 4 לחוות דעתו של השופט א' א' לוי שנותר במיעוט לעניין התוצאה (3.1.2010) (להלן: עניין ערמון); וראו גם: עניין יהדות התורה, פסקאות 50-49). אין גם חולק כי הוכחת קיומם של שיקולים זרים היא מלאכה שאינה פשוטה כלל ועיקר, אם כי לא בלתי אפשרית (בג"ץ 4500/07‏ ח"כ שלי יחימוביץ' נ' מועצת הרשות השניה לרדיו ולטלוויזיה, פסקה 12 (21.11.2007); בג"ץ 8756/07 עמותת "מבוי סתום" נ' הוועדה למינוי דיינים, חוות דעתו של השופט ע' פוגלמן (3.6.2008); עניין ערמון, פסקה 5 לחוות דעתו של השופט א' א' לוי ופסקה 5 לחוות דעתה של השופטת א' חיות). אלא שבמקרה זה, מלבד טענות בעלמא שהופרחו לחלל האוויר, לא הונחה לפנינו ראיה מבוססת כלשהי לכך שביסוד ההחלטה עמדו שיקולים זרים בדמות רצון לשלוט במועמד. ואזכיר – מדובר בדרך מינוי שאינה אלא העתק של דרך המינוי בה נעשה שימוש במינויים האחרונים לתפקיד הנציב (לרבות המינוי מושא בג"ץ 2699/11), והרכב הוועדה זהה במהותו להרכב שבאמצעותו נבחר הנציב האחרון בשנת 2018 (כאשר לא למותר לציין כי דרך המינוי שננקטה בעבר היא כשלעצמה מהווה שיקול רלוונטי וענייני בהחלטה. וראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ה 3520 (2020) (להלן: זמיר, כרך ה)). בנסיבות אלה הנטל להוכיח טענה לקיומם של שיקולים זרים הוא כבד וממשי ביותר, נטל שלא הורם במקרה זה. בסיס אחר לעילת השיקולים הזרים נדון בהרחבה בחוות דעתו של חברי הנשיא בפסק הדין מושא הדיון הנוסף. חברי ציין בחוות דעתו כי החלטה 2344 לוקה בפגמים מינהליים, שחולקו על ידו לשלושה נושאים מרכזיים: התייחסויות של גורמים מינהליים מהן עולה מגמה של חיזוק עצמאות הנציב והצמדת מנגנון תחרותי למשרות עצמאיות; מצבו של השירות הציבורי בכללותו; והתנהלות הממשלה עצמה, המצריכה קביעת ערובות להגנה על עצמאותו של הנציב. ערובות שכאלה לא מצא חברי במנגנון המינוי שנבחר, המעורר לגישתו חשש לחדירת שיקולים פוליטיים הן בבחירת חברי ועדת המינויים, הן במינוי הנציב עצמו והן בנוגע לאפשרות להסתייע בו להגדלת הפוליטיזציה בשירות הציבורי. לכך הוא הוסיף כי לא הוצג תהליך מעמיק של ליבון חלופות ולא נעשתה התמודדות עניינית עם עמדת גורמי הייעוץ המשפטי. על יסוד האמור הסיק חברי כי המשיבים הניחו אינדיקציות המטילות ספק בשאלה האם הליך המינוי נקבע רק בהתבסס על שיקולים ענייניים, באופן המצדיק את העברת הנטל לכתפי המבקשים. אין בידי להצטרף לעמדה זו. ראשית, כפי שפורט לעיל, אותן התייחסויות למינויי בכירים ב"עמדות גורמים מינהליים" אינן אלא החלטות הממשלה ומסמך אמות המידה שפורטו לעיל, מהם כאמור לא ניתן להסיק בהכרח מגמה של חיזוק עצמאותו של הנציב והצמדת מנגנון מינוי תחרותי למשרות בעלות אופי עצמאי. כמו כן, בהינתן שעסקינן בקביעת המנגנון, התבססות על מצבו של השירות הציבורי כתימוכין להעברת הנטל לכתפי המבקשים מעוררת קושי. ובאשר להתייחסות ל"התנהלות הממשלה עצמה", אומר ולא אוסיף כי מדובר בשיקול שאינו ממין העניין. שנית, בנוגע לערובות לחדירת שיקולים פוליטיים להליך המינוי, כפי שאמר בית משפט זה בבג"ץ 2699/11: "ועדת מינויים אינה ועדת סרק. תפקידה לבחון את כישוריו של המועמד ואת התאמתו לתפקיד. בכך מבקשת הועדה להבטיח כי מינוי נציב שירות המדינה נעשה משיקולים ענייניים, ולא משיקולים פוליטיים כאלה ואחרים". לכך יש להוסיף כי בראש הוועדה עומד שופט בדימ' – שאין לאף אחד מהמשיבים טענה כלפיו, וכי אותם אנשי ציבור החברים בוועדה נבחרים מתוך רשימה של אנשי ציבור המכהנים כחברי ועדת המינויים של הנציבות ברגיל, בהתאם לסדר אלפביתי. לא למותר לציין כי בהתאם להחלטת הממשלה בה נקבע הרכב ועדת המינויים (החלטה 4892), "אנשי הציבור אשר ימונו כחברי הועדה, יהיו בעלי ידע נסיון בתחומי המינהל הציבורי, ללא זיקה אישית, עסקית או פוליטית לחבר ממשלה" וכן מינויים ייעשה "לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה ונציב שירות המדינה". חברי ציין כי אינו מטיל דופי בחברי ועדת המינויים, אולם הלכה למעשה עמדתו משקפת תפיסה המייחסת לחברי הוועדה או לאנשי הציבור המשתתפים בה, חוסר עצמאות ותלות בממשלה, דבר המערער את היסודות עליה נשענת ועדת המינויים בכללותה. ויוזכר, במינוי הנציב משנת 2018 אכן הוועדה נמנעה מלהמליץ על המועמדת שהוצעה על ידי ראש הממשלה. בכל מקרה, ככל שמינויים של אותם אנשי ציבור לכהן כחברים בוועדה יעורר קושי או יהיה מהול בשיקולים פוליטיים, ההיסטוריה מלמדת שהמשיבים ימצאו את הדרך להביא את העניין לפני בית משפט זה. האמור יפה גם ביחס לטענת היועצת שנשמעה לפנינו כי ראש הממשלה ביקש לסיים את כהונתם של 6 נציגי ציבור בוועדה. שלישית, בנוגע לבחינת החלופות למנגנון שנבחר ולעמדת גורמי הייעוץ המשפטי, גם בכך איני סבור כי יש כדי לבסס דבר מה במישור של עילת השיקולים הזרים. באשר לחלופות, בית משפט זה נתן דעתו במסגרת בג"ץ 2699/11 לכך שאין כל פגם בשימוש בוועדת מינויים לצורך מינוי נציב שירות המדינה, כך שבחירה להמשיך בנתיב זה אינה מגלה אינדיקציה כלשהי לשיקול זר. להיפך. באשר לגורמי הייעוץ המשפטי, במסגרת ישיבת הממשלה מיום 30.6.2024 נדונה באריכות עמדתם בנוגע להליך המינוי. מעיון בסיכום הדיון (נספח 19 לתגובה המקדמית מטעם גורמי הייעוץ המשפטי בהליך מושא פסק הדין) עולה כי במסגרת זו הציג המשנה ליועצת את עמדת גורמי הייעוץ לפיה ההליך המתאים ביותר למינוי הנציב הוא באמצעות ועדת איתור בראשות שופט בית המשפט העליון בדימ'. חברי הממשלה מצדם שמעו את דבריו והביעו את דעתם לגביה. בין היתר התייחסו חברי הממשלה להוראת סעיף 6 לחוק המינויים; לפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 2699/11; ולהרכב הוועדה המוצע, הכולל גורמים משפטיים רבים. בנסיבות אלה, בהן עמדת גורמי הייעוץ המשפטי עמדה לנגד עיני הממשלה ובהן הוצגו על ידי חבריה נימוקים כבדי משקל לכך שאינם בוחרים בנתיב של ועדת איתור (שחלקם אף עומדים ביסוד חוות דעתי זו), קשה עד מאוד אם לא בלתי אפשרי למצוא בכך אינדיקציה לשיקולים זרים. לא למותר גם לציין בהקשר זה, כי להבדיל מהחלטה 2129 (בה הוחלט על בחינת המינוי על ידי הוועדה המייעצת), בכל הנוגע להחלטה 2344, גורמי הייעוץ המשפטי סברו כי אין מניעה משפטית לקבלה (וראו בעניין זה גם דברי ההסבר להחלטה 2344 מיום 3.11.2024). אמנם בתגובתם מיום 20.11.2024 צוין כי עמדה זו מותנית בהתקיימם של מספר תנאים, אך בד בבד נאמר מפורשות כי בהתאם להחלטת הממשלה ולמכתבו של מזכיר הממשלה מיום 3.11.2024, תנאים אלה צפויים להתקיים גם בהליך הבחירה של הנציב הבא. אכן, גורמי הייעוץ המשפטי סברו כי היעדרה של מניעה משפטית אין פירושה כי לא קיימים קשיים משפטיים בהחלטה. אולם עמדתם המוצהרת היא כי קושי משפטי אינו מונע את ביצוע הפעולה או את קבלת ההחלטה על ידי הרשות (וראו בהקשר זה: סעיף 30.ב לחלק ב' למדריך פנימי לעבודת ייעוץ וחקיקה (2017); בג"ץ 4646/08 לביא נ' ראש הממשלה, פסקה 34 (12.10.2008) (להלן: עניין לביא)). בנסיבות אלה, עצם העובדה שגורמי הייעוץ המשפטי סברו כי קיימת דרך "טובה" יותר למינוי הנציב בדמות ועדת איתור, אינה מצביעה כי נקיטת דרך של ועדת מינויים משמעותה כי נשקלו בהחלטה שיקולים זרים. אוסיף ואעיר בהקשר זה, כי הגם שאיני חולק על כך שבקביעת מנגנון מינוי הנציב נדרשות ערובות להבטחת מניעת חדירת שיקולים פוליטיים, ההסתמכות על חשש עתידי לשקילת שיקולים פוליטיים זרים בהליך המינוי כהצדקה להתערבות מכוח עילת השיקולים הזרים, מעוררת קושי. כפי שהדגיש חברי בחוות דעתו, בעת הזו אנו עוסקים בביקורת שיפוטית על הליך המינוי, ולא על מינוי קונקרטי כזה או אחר. מינוי מכוח אותו הליך כלל לא התבצע, וממילא לא ניתן לעמוד על קיומם של שיקולים זרים במינוי. מיקומה ה"גיאומטרי" של עילת השיקולים הזרים בהליך המינהלי מצוי בשלב שלאחר קבלת ההחלטה, והיא בוחנת בדיעבד האם אכן נכללו שיקולים זרים בקבלת ההחלטה. על השלב בו מבוקש למנוע מראש חדירתם של שיקולים זרים, חולשת עילת ניגוד העניינים. כפי שנאמר, "אף שהתכלית של שני הכללים היא לטהר את ההחלטה המנהלית משיקולים זרים, הם פועלים להשגתה בדרכים אחרות: הכלל בדבר ניגוד עניינים – בדרך של מניעה; הכלל בדבר שיקולים זרים – בדרך של תרופה" (יצחק זמיר "ניגוד עניינים בשירות הציבורי" ניגוד עניינים במרחב הציבורי – משפט, תרבות, אתיקה, פוליטיקה 225, 234 (תשס"ט) (ההדגשות הוספו); וראו גם: בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש-הממשלה, מר אריאל שרון, פ"ד נז(6) 817, 861-860 (2003); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 638 (2010); זמיר, כרך ה, בעמ' 3531; טנה שפניץ ניגוד עניינים במגזר הציבורי למעשה ולהלכה 47 (2013); וכן פסקה 34 לחוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז בפסק הדין מושא הדיון הנוסף). לא בכדי אף אחד מהמשיבים לא טען בהליך מושא פסק הדין לשיקולים זרים עתידיים ותיאורטיים. הטענה שעלתה, ואף היא כאמור באופן שולי ומצומצם, הייתה כאמור כי החלטה 2344 התקבלה מתוך שיקולים זרים בדמות הרצון לשלוט במועמד שייבחר. שיקול זר מעין זה, כאמור, לא הוכח. במסגרת זו, למותר לציין שוב, כי טענה לפיה הממשלה ככזו מצויה בניגוד עניינים בכל הנוגע לקביעת הליך מינוי נציב שירות המדינה מוקשית עד מאוד, בשים לב לכך שהחוק הסמיך אותה מפורשות ובאופן שאינו משתמע לשני פנים למנות את נציב שירות המדינה ואף פטר אותה מכבלי ההליך התחרותי של מכרז פומבי. לא בכדי אפוא גם טענה מעין זו לא הועלתה על ידי מי מהמשיבים. טענה שכן נשמעה במישור ניגוד העניינים, נגעה באופן אישי לראש הממשלה. בעניין זה נטען כי בהינתן היקף ההשפעה של הנציב על מינויים לתפקידים שיש להם נגיעה ישירה להליכים הפליליים המתנהלים נגד ראש הממשלה ונגד גורמים הקשורים אליו, הוא נגוע בניגוד עניינים אישי המונע ממנו להיות מעורב בהליך המינוי. ברם בעניין זה, אין לי אלא לחזור על נימוקיו של חברי המשנה לנשיא סולברג בפסק הדין. לא רק שקיים מרחק רב עד מאוד בין שלב קביעת המנגנון לבין קבלת החלטות הנוגעות לעניינו האישי של ראש הממשלה – מרחק שהדעת נותנת כי במסגרתו ייערכו כמקובל במחוזותינו פניות לבית משפט זה לא פעם ולא פעמיים; ולא רק שניסיון לרפא ניגוד עניינים באמצעות שינוי המנגנון מעורר קושי; אלא שכלל לא ברור איך מעבר למנגנון מינוי תחרותי ירפא את אותו ניגוד עניינים, בהינתן שראש הממשלה לוקח חלק בהליך המינוי גם במנגנון שכזה. לכך יש להוסיף, כפי שנאמר כבר לעיל, כי קשה להלום טענה לפיה המנגנון צריך להשתנות על בסיס נסיבות פרטיקולריות של ראש ממשלה, בד בבד עם טענה לפיה על המנגנון להיות קבוע ולהיקבע "מאחורי מסך בערות". הנה כי כן, גם בטענות לקיומם של שיקולים זרים בהחלטה או לניגוד עניינים אין ממש. טרם סיום פרק זה אבקש להעיר שתי הערות. הראשונה: חברי הנשיא ציין בחוות דעתו כי "לא ניתן 'להסתפק' בקיום ביקורת שיפוטית על החלטות המינוי הפרטניות של נציבי שירות המדינה" בשל הקושי להוכיח שיקולים זרים בהחלטת המינוי (שם, פסקה 71). ברם בבג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (1.1.2024) (להלן: עניין הסבירות), אחד הנימוקים המרכזיים שעמדו ביסוד עמדת הרוב לפיה יש להורות על בטלות התיקון לחוק יסוד: השפיטה שביקש לצמצם את השימוש בעילת הסבירות, היה כי בנסיבות מסוימות עילה זו היא הכלי המשפטי היחידי להגנה אפקטיבית על הפרט. בתוך כך נאמר על ידי רבים מחברי ההרכב שהחזיקו בדעת הרוב, כי עילת השיקולים הזרים אינה מהווה חלופה אפקטיבית לעילת הסבירות, נוכח הנטל המשמעותי הדרוש להוכחת עילה זו (וראו למשל: פסקה 149 לחוות דעתה של הנשיאה בדימ' א' חיות; פסקה 61 לחוות דעתו של חברי הנשיא; פסקה 23 לחוות דעתה של השופטת בדימ' ע' ברון; ופסקה 79 לחוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז). מדוע אפוא בנסיבות ענייננו לפתע עילת הסבירות אינה יכולה לשמש כלי מתאים לעריכת ביקורת שיפוטית בשלב המינוי הפרטני, עד כדי כך שיש צורך "להקדים" את הביקורת השיפוטית לשלב קביעת המנגנון? השנייה: בפסק הדין מושא הדיון הנוסף נחלקו חבריי בשאלה מהם השיקולים הענייניים שיש לשקול במסגרת מינויו של נציב שירות המדינה. הואיל ושיקולים אלה אינם בלתי רלוונטיים לשלב קביעת המנגנון, אבקש לייחד מספר מילים גם לנושא זה. נקודת המוצא היא כי כאשר הרשות מפעילה סמכות הנוגעת למינוי עובד בשירות הציבורי, היא פועלת כנאמן הציבור. ככזו, עליה להפעיל את שיקול דעתה בהגינות, ביושר, ללא שיקולים זרים, ללא משוא פנים ולטובת הציבור שמכוחו ולמענו מסורה לה סמכות המינוי (בג"ץ 4566/90 דקל נ' שר האוצר, פ"ד מה(1) 28, 33 (1991) (להלן: עניין דקל); בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 650-649 (1998); בג"ץ 8815/05‏ לנדשטיין נ' שפיגלר, פסקאות 8 ו-12 (26.12.2005) (להלן: עניין לנדשטיין)). בתוך כך, מתוקף מעמדה האמור מוטלת על הרשות החובה להבטיח את התאמת עובדי הציבור לתפקידם. דברים אלה נכונים בכלל, והם נכונים בפרט כאשר מדובר באיוש משרות בכירות בשירות הציבורי, נוכח ההשפעה המשמעותית של מינוי מועמדים מתאימים למשרות אלה על רמתו ואיכותו של השירות הציבורי, על מקצועיותו ועל האמון הציבורי בו (עניין לביא, פסקה 9; עניין ג'רבי, פסקאות 13 ו-41-40; עניין לנדשטיין, פסקה 8). תפישה זו גם באה לידי ביטוי בחוק המינויים, שתכליתו המרכזית היא כאמור להבטיח קבלת עובדים לשירות המדינה על בסיס כישורים ולא על בסיס קשרים. מתכליות ועקרונות אלה עולה כי בבואה של רשות להפעיל סמכות הנתונה לה למנות אדם למשרה בכירה בשירות הציבורי, עליה ליתן דעתה לשני סוגים מרכזיים של שיקולים: האחד, שיקולים הנוגעים לגופה של המשרה – ובכללם מהות המשרה ומאפייניה; דרישות התפקיד, חיוניותו ומידת בכירותו בשירות הציבורי; טיב המשימות שיוטלו על כתפיו של נושא המשרה; וצרכיה של המערכת. השני, שיקולים הנוגעים לגופו של אדם – ובכללם יכולותיו המקצועיות והתפקודיות; השכלתו וניסיונו המקצועי; כישוריו הארגוניים והניהוליים; וכן היבטים ערכיים-נורמטיביים (ראו והשוו: עניין לביא, פסקה 10; עניין ג'רבי, פסקאות 28, 37-35 ו-41-39). בענייננו, בשים לב למאפייני תפקידו של נציב שירות המדינה ולהיקף סמכויותיו הנרחב, ברור לחלוטין כי בעת מינויו יש לוודא שמדובר בגורם בעל הכישורים המתאימים לניהול הגוף הבכיר ביותר בתחום כוח האדם בשירות המדינה, להפעלת שלל הסמכויות הנרחבות המסורות לו ולשמירה על עצמאותו של השירות הציבורי. עד כאן, דומה כי לא יימצא חולק מבין חבריי. לצד זאת, בעת בחינת השיקולים הענייניים במינוי, לא ניתן להתעלם מהיבט נוסף של תפקיד הנציב. אין חולק כי נציבות שירות המדינה היא הארגון האמון על ביצוע המדיניות שקובעת הרשות המבצעת בתחומי ההון האנושי במדינה וניהול השירות הציבורי. ככזה, ברור לטעמי כי בבואה של הממשלה לבחור נציב, היא רשאית להביא בחשבון שיקולים הנוגעים ליכולתו המקצועית למלא אחר מדיניותה האמורה, ובתוך כך לעמדותיו המקצועיות בנוגע לאופן יישומה (והשוו: עניין ג'רבי, פסקה 27). מסקנה זו גם מתיישבת עם העובדה שהפקדת סמכות מינוי הנציב בידי הממשלה – בלא צורך בקיום מכרז – נעוצה כאמור דווקא ברצון לאפשר לממשלה גמישות בבחירת הנציב, על מנת להבטיח שיתוף פעולה בינה לבין הנציב כמבצע את מדיניותה. הקניית סמכות זו לממשלה פירושה הכרה בכך שבמסגרת המינוי תביא הממשלה בחשבון שיקולים הנוגעים ליכולתו המקצועית של אותו מועמד למלא אחר מדיניותה. אין משמעות הדבר שבמסגרת הליך המינוי רשאית הממשלה לשקול שיקולים פוליטיים. בית משפט זה הבהיר פעם אחר פעם כי מינוי המבוסס על שיקולים של אינטרסים פוליטיים-מפלגתיים הוא מינוי פסול. השיקול שצריך להכתיב את המינוי הוא כישוריו של המועמד, ומינוי המבוסס על שיקולים פוליטיים יש בו מעילה באמון של הציבור שהסמיך את הרשות הממנה (עניין דקל, עמ' 36-35; עניין איינשטיין, בעמ' 122-118; בג"ץ 6777/98 רוזנברג נ' הוועדה לבדיקת מינויים על-פי חוק החברות הממשלתיות תשל"ה-1975, פ"ד נב(5) 721, 735 (1998)). כך בכלל וכך בפרט בנוגע לנציב שירות המדינה, שמטבעו איננו בגדר משרת אמון בעלת גוון פוליטי (עניין איינשטיין, בעמ' 125; בג"ץ 4446/96 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נ(3) 705, 707 (1996); וראו גם: החלטה 4470 המורה כאמור על קציבת כהונתו של הנציב ולפיה הוא אינו מתחלף עם חילופי ממשלות). עם זאת, אין כל פסול בכך שהממשלה תביא בחשבון שיקולים הנוגעים ליכולתו של המועמד מבחינה מקצועית להגשים את המדיניות אליה היא מכוונת בנוגע לניהול ההון האנושי והשירות הציבורי, ולעמדותיו בנוגע לאופן יישום מדיניות זו. דווקא משום שמדובר בתפקיד כה רם מעלה, בעל השלכות כה משמעותיות על ניהול ההון האנושי במדינה, קשה להעלות על הדעת שאין שום חשיבות לעמדותיו המקצועיות של המועמד בניהול ההון האנושי. גישה שלא רואה בעמדות האלה כשיקולים ענייניים במינוי "מרדדת" לטעמי את תפקיד הנציב, ואין בידי לקבלה. בפסק הדין מושא הדיון הנוסף חברי המשנה לנשיא סולברג ציין כי לגישתו רשאית הממשלה לשקול במינוי שיקולים הנוגעים לקרבה רעיונית-מקצועית. ייתכן כי שימוש במונח מעין זה עשוי לטשטש קמעא את הגבול בין שיקולים לגיטימיים לבין שיקולים פוליטיים. עם זאת דומה כי חברי המשנה לנשיא ואני רואים עין בעין, במובן זה ששיקולים הנוגעים ליכולתו של המועמד להגשים את מדיניותה של הממשלה מבחינה מקצועית הם בהחלט שיקולים רלוונטיים בבחירה והממשלה רשאית לשקלם. גם יוער בהקשר זה כי אף חברתי השופטת ברק-ארז הביעה נכונות ליתן משקל לשיקולים בדבר עמדותיו העקרוניות של המועמד ביחס לסוגיות של ניהול ושירות הציבור, וכך גם היועצת בטיעוניה לפנינו. אני ער לכך שעלולה להישמע הטענה שגם מתן הכשר לשיקולים הנוגעים לעמדות מקצועיות באשר לאופן מימוש מדיניות הממשלה עלולים לפתוח פתח לשקילת שיקולים פוליטיים. ברם לטעמי אין בחשש תיאורטי מסוג זה כדי להקדים תרופה לכל מכה. ברי כי כדי להצדיק התחשבות בעמדות מקצועיות לצורך הגשמת מדיניות מסוימת במינוי קונקרטי, די לומר כי יש צורך להציג מדיניות שברצונה של הממשלה לקדם. חוסר סבירות טענה נוספת מרכזית שבפי המשיבים היא כי החלטה 2344 היא החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני. בתוך כך נטען בין היתר כי בהחלטה לא ניתן משקל מספק או משקל כלשהו לאופיו העצמאי והממלכתי של תפקיד נציב שירות המדינה; לשינויים שחלו בשירות המדינה בעשור האחרון; להחלטות ממשלה קודמות; ולעמדת גורמי הייעוץ המשפטי. בטרם אדרש לגופה של טענה זו אבקש להפנות את המבט לעבר ההליך המשפטי שהתנהל לפני בית משפט זה בשנת 2011 בנוגע לאופן מינוי נציב שירות המדינה. חברי המשנה לנשיא סולברג עמד על כך בהרחבה בחוות דעתו, ואני סבור כי לא ניתן להימנע מלחזור על כך גם כעת. כזכור, בשנת 2011, עובר למינויו של עו"ד דיין לתפקיד נציב שירות המדינה, הגישה משיבה 3 לבית משפט זה עתירה בה נטען כי מינוי הנציב צריך להיעשות בדרך של ועדת איתור ולא בדרך של ועדת מינויים (בג"ץ 2699/11). במוקד העתירה עמדה הטענה כי ההחלטה להימנע מהקמת ועדת איתור לאיוש משרת נציב שירות המדינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, וזאת משני טעמים עיקריים: האחד, כי מינוי בדרך של ועדת מינויים עומד בניגוד לדרך המינוי שאומצה ביחס למשרות מקצועיות בכירות אחרות בשירות המדינה; השני, כי עקרונות של שוויוניות, שקיפות ואמון הציבור מחייבים כי איוש משרת הנציב ייעשה בדרך של ועדת איתור. במענה לעתירה זו הוגשה תגובה מקדמית משותפת מטעם הממשלה, ראש הממשלה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה דאז, לפיה דין העתירה להידחות. תמצית העמדה שהובעה באותה תגובה הייתה כי "אין כל חובה משפטית למנות נציב שירות מדינה דווקא בדרך של ועדת איתור. נהפוך הוא. כפי שיפורט, החוק פוטר במפורש את משרת נציב שירות המדינה מחובת המכרז, וקובע כי המינוי יתבצע על ידי הממשלה" (שם, סעיף 3). ביתר פירוט נטען באותה תגובה מקדמית כי: "בהתאם להוראות חוק המינויים והחלטות הממשלה הרלבנטיות המתוארות לעיל, לא קמה כל חובה להקים ועדת איתור לתפקיד נציב שירות המדינה. [ראש הממשלה] מוסמך להציע את התפקיד לכל אדם אשר לדעתו יתאים למלאו, ולהעביר את שמו של אדם זה לבדיקת ועדת המינויים המיוחדת. כך אף נעשה, כאמור לעיל, בשתי הפעמים הקודמות בהן מונה נציב שירות המדינה. אמנם, בפעמים הקודמות נעשה הדבר טרם החלטת הממשלה 345 בעניין ועדות האיתור, אך בניגוד למשרות אחרות, בהן החליטה הממשלה כי היא מעוניינת שהן תאויישנה בדרך של ועדת איתור, אותה ממשלה היא שהחליטה בהחלטה מס' 345 עצמה, לא לעשות כן בנוגע למשרת נציב שירות המדינה, ובנוגע למשרות בכירות נוספות. החלטה זו המצויה בעומק הפררוגטיבה השלטונית שלה, הינה בודאי סבירה ואפשרית, ואין כל סיבה שלא לכבדה. משמעות קבלת עמדת העותרת על ידי בית המשפט הנכבד הינה כי יש לקרוא לתוך כל הוראת דין הפוטרת תפקיד כלשהו מקיום מכרז חובה למינוי ועדת איתור, גם אם תפקיד זה אינו נמנה על התפקידים אשר נקבע בעניינם באופן מפורש כי תוקם ועדת איתור וגם אם מדובר בתפקיד שנקבע לו בחוק פטור מפורש מחובת המכרז. לטעמה של המדינה, פרשנות זו סותרת את הלשון המפורשת ואת הכוונה הברורה של החלטות הממשלה הרלבנטיות. יתר על כן, וזה העיקר, גישה זו מאיינת את סמכותה של הרשות המבצעת בכלל, והממשלה כאורגן הבכיר ביותר שלה, לקבוע את סדרי עבודתה בתחום המסור במובהק לסמכויותיה השלטוניות. מעצם העובדה שיכול שיש מי שיסבור כי מוטב לנקוט בהליך בחירה כזה על פני אחר עוד רחוקה עד מאוד הדרך לקבוע כי קמה חובה שבדין לבחור דווקא בהליך הבחירה הרצוי לעותרת ולא לזה הרצוי לראש הממשלה ולממשלה. [...] בהקשר זה יוער כי קיימות מספר משרות בכירות נוספות הממונות על ידי הממשלה שלא בדרך של מכרז או ועדת איתור: הרמטכ"ל [...]; ראש שירות הביטחון הכללי [...]; המפקח הכללי של משטרת ישראל [...]; ועוד. בדומה למשרת נציב שירות המדינה, גם למשרות אלה אין פרסום פומבי המזמין הגשת מועמדות; אין ועדה לאיתור מועמדים לתפקיד, הגם שכמובן אין מדובר בתפקיד הנחשב 'משרת אמון' ומי שממליץ על המועמד למשרה הינו השר הממונה עליה. [...] מכאן כי הליך הבחירה הננקט בעניינו של נציב שירות המדינה אינו בגדר חריג, הליך דומה ננקט בעניינן של משרות בכירות וחשובות לא פחות הנבחנות על ידי ועדת המינויים (לדוגמה, ראש המטה לבטחון לאומי, החשב הכללי, הממונה על התקציבים, מנכ"לי משרדי הממשלה, ועוד), דבר שיש בו כדי להאיר את טענות העותרת בדבר אי סבירות ההליך בענייננו באור הולם יותר" (שם, פסקאות 32-29). דברים נכוחים אלה, שקשה להבין כיצד היועצת אינה עומדת מאחוריהם היום וחלף זאת מביעה את העמדה הנוגדת שנתבקש אז לדחותה בשתי ידיים, אומצו ככתבם וכלשונם בפסק הדין שניתן בבג"ץ 2699/11. כבר בפתחו של פסק הדין ההוא עמד בית המשפט על כך ש"סעיף 6 לחוק המינויים, אשר מסדיר באופן פרטני את אופן מינויו של נציב שירות המדינה, פוטר את המינוי מחובת המכרז" וש"חוק המינויים אינו קובע תנאים נוספים המחייבים את הממשלה בהליך המינוי, לאמור: הממשלה אינה כפופה, מבחינת חוק המינויים, למגבלות פרוצדוראליות כלשהן בעת מינוי של נציב שירות המדינה". בהמשך לכך נדרש בית המשפט לטענות שהועלו בעתירה מושא אותו הליך, אשר פורטו לעיל, ודחה אותן במלואן. באשר לטענה שעניינה בדרך איושן של משרות מקצועיות בכירות אחרות בשירות המדינה, נקבע כי: "אמנם, חלק נכבד מן המשרות בשירות הציבורי אכן מאוישות בדרך של מכרז או בדרך של ועדת איתור. עם זאת, קיימות גם לא מעט משרות בכירות הממונות על ידי הממשלה שלא באמצעות מכרז או ועדת איתור. כך הדבר במינוי הרמטכ"ל [...], ראש השב"כ [...], מפכ"ל המשטרה [...], נציב בתי הסוהר [...] ועוד. המועמדים למשרות אלו מועברים [...] לבחינה של 'וועדה מייעצת למינויים לתפקידים בכירים' (להלן: הוועדה המייעצת), אשר פעילותה דומה לזו של וועדת המינויים המוקמת לצורך בחינת המינוי של נציב שירות המדינה. למעשה, מבחינה מסוימת תחומי הבדיקה של וועדת המינויים בענייננו רחבים יותר מאלו של הוועדה המייעצת, שכן ועדת המינויים בודקת את כישורי המועמד ואת התאמתו הכללית למשרה, ואילו הוועדה המייעצת בוחנת אך ורק את טוהר מידותיו של המועמד. זאת ועוד, הליך המינוי המתקיים בעניין נציב שירות המדינה, דומה ביותר להליך המינוי הננקט במינוי מנכ"לים של משרדי ממשלה, החשב הכללי באוצר, הממונה על התקציבים באוצר, ועוד. הליך המינוי של בעלי משרות אלה מוסדר אף הוא באמצעות סעיף 3 להחלטה 345, לאמור: גם הליך המינוי שלהן אינו כולל מכרז או ועדת איתור, כי אם בחינה של ועדת מינויים. ברי כי אין לקבל טענה לפיה משרת נציב שירות המדינה היא משרה רמה או חשובה יותר מן המשרות הנזכרות לעיל. אין לקבל גם טענה לפיה משרת נציב שירות המדינה היא משרה 'מקצועית' יותר מאשר המשרות שלעיל – זו כמו גם אלה הן משרות מקצועיות א-פוליטיות. לפיכך, אין לומר כי מה שסביר עבור מינוי רמטכ"ל או מפכ"ל, אינו סביר עבור מינוי נציב שירות המדינה" (שם, פסקה 6). ובאשר לטענה כי עקרונות של שוויוניות, שקיפות ואמון הציבור מחייבים כי איוש משרת הנציב ייעשה בדרך של ועדת איתור, נקבע כי: "סעיף 4 להחלטה 345 מגדיר רשימת משרות אשר יש למנות בדרך של ועדת איתור. דא עקא, שמשרת נציב שירות המדינה אינה כלולה כאמור ברשימה זו, אלא דווקא ברשימת המשרות הכפופות לבחינה של ועדת מינויים (סעיפים 1 ו-2 להחלטה). מכאן ברור כי הממשלה בחרה להפריד באופן מכוון בין משרות אשר בגינן נדרשת ועדת איתור לבין משרות אחרות אשר בגינן נדרשת ועדת מינויים. אכן, אף אם נקבל את טענת העותרת לפיה שיקולים רבים תומכים במינוי נציב שירות המדינה בדרך של ועדת איתור, ואף אם נקבל את טענתה לפיה מינוי בדרך של ועדת איתור עדיף על מינוי בדרך של ועדת מינויים, הרי שלא ניתן לומר כי מינוי בדרך של ועדת מינויים חורג ממתחם הסבירות. ועדת מינויים אינה ועדת סרק. תפקידה לבחון את כישוריו של המועמד ואת התאמתו לתפקיד. בכך מבקשת הועדה להבטיח כי מינוי נציב שירות המדינה נעשה משיקולים ענייניים, ולא משיקולים פוליטיים כאלה ואחרים. לא ניתן לומר כי 'הסתפקות' בוועדה שכזו, וזאת כאמור מעבר לנדרש על פי חוק, לוקה בחוסר סבירות" (שם, פסקה 7). הדברים הובאו באריכות כדי להמחיש את הקושי העמוק הטמון בטענה כי החלטה 2344 נגועה בחוסר סבירות קיצוני. כיצד אפוא ניתן לטעון כי נקיטת דרך מינוי זהה לחלוטין לזו שננקטה על ידי הממשלה לצורך מינוי נציב שירות המדינה בשנת 2011 – ונמצאה סבירה ביותר – מהווה כיום החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני עד שהיא מצדיקה את התערבות בית משפט זה? למשיבים הפתרונים. אכן, המשיבים חזרו ועמדו על כך שלגישתם, מאז מתן פסק הדין בבג"ץ 2699/11 חלו שינויים משמעותיים המוליכים למסקנה כי כיום אין עוד מקום להמשיך ולמנות את נציב שירות המדינה באמצעות ועדת מינויים, אלא יש לעשות כן באמצעות ועדת איתור. בתוך כך הם ציינו את החלטות הממשלה שחיזקו את מעמדו העצמאי של נציב שירות המדינה; את מסמך אמות המידה, שגובש אחרי פסק הדין בבג"ץ 2699/11; את העובדה שקדם למינוי הנציב בשנת 2011 צוות חיפוש; ואת הצורך בביצוע מינויים באופן עצמאי ובלתי פוליטי בכל הנוגע לשומרי סף, כפי שהודגש בשנים האחרונות, הן על ידי גורמי מינהל והן על ידי בית משפט זה. ברם לדעתי אף אחד מהטעמים האלה אינו מספק הצדקה לשנות מפסק הדין שניתן בבג"ץ 2699/11. באשר להחלטות הממשלה השונות, לא רק שאלה אינן מביאות למסקנה הנטענת כמפורט לעיל, הן גם – כפי שציין המשנה לנשיא סולברג בפסק הדין – התקבלו עובר לבג"ץ 2699/11. באשר למסמך אמות המידה, כפי שציינתי לעיל, מדובר במסמך שנערך על ידי הנציבות ומשרד המשפטים (ולא על ידי הממשלה), וזאת במטרה להסדיר את השימוש בוועדות איתור לגבי משרות שלא ניתנה לגביהן הוראה מפורשת בהחלטה 345. בענייננו החלטה 345 קבעה מפורשות כי משרת נציב שירות המדינה תאויש בדרך של ועדת מינויים, ועל כן אמות המידה כלל אינן חלות עליה. מכאן אפוא שיהא תוכנן של אמות המידה אשר יהא, אין בהן כשלעצמן כדי להביא למסקנה כי מה שהיה סביר בעבר בנוגע למינוי נציב שירות המדינה, אינו סביר כיום באופן קיצוני. כמו כן, אמנם למינוי מושא בג"ץ 2699/11 קדם הליך מעין תחרותי. אלא שעניין זה כלל לא עלה ולוּ ברמז כנימוק לכשרות ההחלטה לעשות שימוש בוועדת מינויים – לא בעמדת הייעוץ המשפטי לממשלה ולא בפסק הדין. מה גם, שבסופו של דבר המועמד שנבחר באותו הליך כלל לא נמנה עם המועמדים שעברו את ההליך המעין-תחרותי. על כן גם בטעם זה אין כדי להפוך את מה שהיה סביר בעבר, לבלתי סביר כיום. ולבסוף, עצמאותו של נציב שירות המדינה והיותו בעל תפקיד א-פוליטי אינה דבר חדש. גם חשיבות עצמאותם של שומרי הסף ככלל אינה דבר חדש. אף אם בשנים האחרונות נדרש בית משפט זה להדגיש את החשיבות הטמונה בעצמאות זו, אין בכך כדי לייצר שינוי במצב העובדתי המצדיק מסקנה שונה לחלוטין מזו שהתקבלה אך לפני שנים ספורות. אוסיף ואעיר בהקשר זה כי גם אין בחזרתו של חברי הנשיא מההשוואה שהובעה בבג"ץ 2699/11 בין רמטכ"ל או מפכ"ל לבין משרת הנציב (פסקה 60 לחוות דעתו), כדי להפוך את החלטה 2344 לבלתי סבירה. חברי נאחז בכך שמדובר במינויים הנעשים מתוך קבוצה מצומצמת של מועמדים שטיפסו לדרגים פיקודיים בכירים בארגון או בארגונים מקבילים לו. ברם עניין זה בא לידי ביטוי בכך שאותם מינויים נעשים בדרך של ועדה מייעצת, שאינה נדרשת לבחינת כשירותו המקצועית של המועמד אלא רק לשיקולי טוהר מידות. מנגד, בהינתן שאין בנמצא מאגר מצומצם ומתוחם של מועמדים כשירים לכהן כנציב שירות המדינה, נבחר מנגנון הבוחר גם את כשירותו המקצועית של המועמד. שינויים של ממש מאז בג"ץ 2699/11 ועד היום – אין. זולת טעמם האישי של המשיבים. אך אף אם אניח שאכן חלו שינויים במצב העובדתי לאורך השנים שמאז פסק הדין בבג"ץ 2699/11, מכאן ועד למסקנה כי מדובר כיום בהחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני – המרחק רב מאוד, כמרחק מזרח ממערב. בשולי פרק זה אוסיף גם זאת. חברי הנשיא ציין כי העובדה שבית משפט זה הביע דעתו בסוגיה בעבר אינה סוף פסוק. איני חולק על כך שבית משפט זה יכול לשנות מהחלטותיו. ברם בבואו לעשות כן עליו לנהוג בזהירות יתרה רבה ולהציב לנגד עיניו את עקרונות היציבות, הוודאות המשפטית וסופיות הדיון (וראו בהקשר זה למשל: בג"ץ 1375/06 גדרה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (24.10.2006); רע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר, פ"ד סו(1) 678, 712 (2013); ע"פ 5492/11 אלרחמן נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (5.8.2012)), עקרונות המיטלטלים והחסרים במקרה זה ללא סייג. הגם שדי בכך לטעמי כדי לדחות את הטענה לחוסר סבירות בהחלטה, אוסיף ואתייחס בתמצית לטענות נוספות שהועלו בהקשר זה. כך, איני סבור שבקביעת המנגנון לא ניתן משקל מספק לאופיו העצמאי והממלכתי של תפקיד הנציב. כאמור, אופיו של התפקיד צריך לקבל משקל בעת קביעת המנגנון. ברם כמפורט לעיל, לצד אופיו העצמאי של הנציב יש לזכור כי מדובר גם בבעל תפקיד המופקד על ביצוע מדיניות הממשלה, ואף להיבט זה יש ליתן משקל בקביעת המנגנון (וראו בהקשר זה גם את דבריו של חברי המשנה לנשיא סולברג בפסקה 40 לפסק הדין). לכך יש להוסיף כי כפי שתואר לעיל, ועדת המינויים אינה "ועדת קישוט" ואינה בגדר עושה דברה של הממשלה. היא מורכבת כאמור מחברים נעדרי גוון פוליטי ובוחנת באופן מקצועי ומעמיק את כישוריו של המועמד ואת התאמתו לתפקיד. זאת תחת ההנחה שמדובר בתפקיד בעל אופי עצמאי וממלכתי, ועל בסיס תבחינים שנקבעו בעבר לאחר שיח עם גורמים רלוונטיים. כמו כן, איני סבור כי היעדר ההתייחסות למצבו של השירות הציבורי כיום בעת קביעת המנגנון מגלם חוסר סבירות בהחלטה. כאמור לעיל, שינויים אלה יכולים וצריכים בהחלט להילקח בחשבון בעת המינוי עצמו, אך הם אינם אמורים להשליך על מנגנון הבחירה, ודאי לא תחת התפיסה שמנגנון שכזה אמור להיות שקוף לנסיבות קונקרטיות. סיכומו של דבר, איני סבור כי החלטה 2344 ניתנה בחוסר סבירות ועל כן גם דין הטענות בהקשר זה – להידחות. "שוויון הזדמנויות" ולבסוף, טענה נוספת שנשמעה לפנינו, מקורה בחוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, ממנה עולה כי החובה לקיים הליך תחרותי לצורך מינוי נציב שירות המדינה "מתחייבת גם לאורו של עקרון השוויון [...]". זאת הן בשל ההזדמנות הניתנת למועמדים פוטנציאליים לתפקיד, והן בשל השלכות החלטותיו של הנציב על שוויון ההזדמנויות של עובדים בשירות הציבורי. עמדה זו מוקשית מאוד בעיני. בכל הנוגע למתן הזדמנות שווה למועמדים פוטנציאליים לתפקיד, עמדה שלפיה מעקרון השוויון מתחייבת המסקנה כי יש ליתן הזדמנות לכל אדם להגיש מועמדות לכל משרה, לרבות המשרות הבכירות ביותר בשירות המדינה, היא עמדה שאני מתקשה לקבלה. זאת בפרט על רקע הוראתו המפורשת של סעיף 6 לחוק הפוטרת את הממשלה ממכרז לפי סעיף 19 לחוק, שבמוקד שלו עומד מתן הזדמנות שווה להגשת מועמדויות. גם לא למותר לציין בהקשר זה, כי ניתן להעלות על הדעת הליכים תחרותיים שלא בהכרח יכללו מתן הזדמנות שווה לכל אדם להגיש מועמדות למשרה (דוגמת הליך מינוי היועץ המשפטי לממשלה), כך שאף התוצאה אליה הגיעה חברתי אינה בהכרח מגשימה את עקרון השוויון כפי שהוא נתפש בעיניה. ובאשר להשלכות הפוטנציאליות של החלטות הנציב על שוויון ההזדמנויות בעבודה. אכן מדובר בשיקול רלוונטי (כפי שתיארתי גם לעיל), אך הוא בוודאי לא יכול להוביל למסקנה כי המנגנון חייב לכלול הליך תחרותי. הרלוונטיות שלו מתמצה בבחינת יכולותיו וכישוריו של הנציב במסגרת המינוי הפרטני. מהיכן יצאתי – לשם אני חוזר עמדתי אפוא בהרחבה על כלל הטענות שהועלו על ידי המשיבים ועל ידי היועצת המשפטית לממשלה. הראיתי מדוע אין בכל אחת מהן כדי להצדיק את התערבותנו בהחלטה 2344. כעולה מהאמור לעיל, וכפי שגם הצביע חברי המשנה לנשיא סולברג בפסק הדין, טענותיהם שייכות לכל היותר למישור הדין הרצוי. ברם כפי שציין חברי הנשיא במקרה אחר: "'דין רצוי לחוד ודין מצוי לחוד. פעמים השניים מתמזגים זה בזה, פעמים קיימת ביניהם חפיפה חלקית, ופעמים שהם מוציאים זה את זה' [...]. בעתירה שלפנינו יש טעם והיגיון, אך אין היא נשענת על אדנים מבוססים בחוק ודומה כי כתפיו של הדין הקיים צרות מלשאת את משקלו של הסעד המבוקש" (בג"ץ 9957/17 ח"כ סתיו שפיר נ' שר האוצר, פסקה 66 (23.5.2024); ראו גם: רע"א 4958/15 שירותי בריאות כללית נ' אהרון, פסקה 14 לפסק דינו של חברי (23.10.2017)). ויודגש, אני נכון להניח שמינוי נציב שירות המדינה בדרך של ועדת איתור עשוי לטייב את הליך הבחירה. עצם העובדה שוועדת איתור אינה מוגבלת לבחינת מועמד שמובא לפניה על ידי הגורם הממנה אלא בוחנת מועמדויות מצד גורמים שהגישו מועמדות ומצד כאלה שהיא פנתה אליהם מיוזמתה, מגדילה את האפשרות שייבחר המועמד המתאים ביותר למשרה. לכך מתווספת גם העובדה שכאמור, ככלל הרכב הוועדה כולל גורמים בעלי מומחיות וניסיון בתחום הרלוונטי (וראו גם: בג"ץ 8134/11 עו"ד ורו"ח משה אשר נ' שר האוצר, פסקה 14 (29.1.2012); בג"ץ 5755/08 ארן נ' ממשלת ישראל, פסקה 13 (20.4.2009); בג"ץ 5538/09 פלג נ' נציבות שירות המדינה, פסקה 14 (6.7.2010); בג"ץ 4767/22 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל, פסקה 4 (24.3.2024)). ברם אין בכך כדי להביא למסקנה כי יש מקום להתערב בהחלטת המשיבים לפעול דווקא בדרך של מינוי באמצעות ועדת מינויים. ושוב אזכיר בהקשר זה את הדברים שנאמרו מפי הייעוץ המשפטי לממשלה בתגובתם לבג"ץ 2699/11: "מעצם העובדה שיכול שיש מי שיסבור כי מוטב לנקוט בהליך בחירה כזה על פני אחר עוד רחוקה עד מאוד הדרך לקבוע כי קמה חובה שבדין לבחור דווקא בהליך הבחירה הרצוי לעותרת ולא לזה הרצוי לראש הממשלה ולממשלה". במסגרת זו, לא יהיה זה מיותר לציין כי הדברים האמורים מטילים צל כבד על עמדת גורמי הייעוץ המשפטי בהליך מושא דיוננו. אכן, אין חולק כי הייעוץ המשפטי רשאי, ואף חייב לעתים, לשנות את עמדתו (וראו בהקשר זה גם: בג"ץ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1, 11-10 (1991); דותן, בעמ' 740-709; ברק-ארז, בעמ' 406-371). ברם בענייננו, שינוי עמדה המבוסס במידה רבה על ה"עדיף", ה"ראוי" וה"רצוי", תוך מתן פרשנות להחלטות הממשלה שאינה מסתברת מלשונן, ותוך העלאת טעמים מאולצים להצדקה לסטות מהעמדה הנחרצת והבלתי מסתייגת שאומצה על ידי בית משפט זה אך לפני מספר שנים, מעורר קושי משמעותי. פרשת חטא אדם הראשון ואשתו חוה – אם כל חי, עת אכלו מעץ הדעת ידועה לכל. נאסר על אדם וחוה לאכול מעץ הדעת. הנחש פיתה את חוה לאכול מהעץ וטען לפניה כי היא צוותה לא לאכול מכל עצי הגן. חוה השיבה לו כי "מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון" (בראשית, ג, 3). או אז, מספר המדרש, כי "כיון שראה אותו[ה] עוברת לפני העץ נטלה ודחפה עליו. אמר לה הא לא מיתת [הרי את לא מתה]. כמה שלא מיתת במקרביה כן לא מיתת במיכליה [כשם שלא מתת בנגיעה כך לא תמותי באכילה]" (בראשית רבה, י"ט, ג). רש"י מפרש על אתר כי חוה "הוסיפה על הציווי [שלא לאכול, גם את האיסור לגעת] לפיכך באה לידי גרעון. הוא שנאמר (משלי, ל, 6) 'אל תוסף על דבריו'". ונשאלת השאלה, במה כשלה חוה בכך שהוסיפה על איסור אכילת פרי העץ גם את הנגיעה בו? הרי חכמים בכל הדורות הוסיפו ומוסיפים איסורים וגדרים רבים כדי להרחיק את האדם מהעבירה. חוה בקשה אפוא להתרחק מאכילת הפרי ולכן גזרה על עצמה גם את הנגיעה בו. על כך משיב הרש"ר הירש (בראשית פרק ג, פסוקים ב-ג): "לא הכל נאסר עלינו; אלא ה' שהתיר לנו את כל עץ הגן, הוא שאסר לנו את העץ הזה. אך עלינו לשים לב לנקודה אחת, שחכמינו כבר העירו עליה. כבר ראינו שמצוה זו כוללת את כל היסודות, המאפיינים את תורת ישראל שלעתיד, ואשר יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם תמיד. היא "חוק", יש בה משום מאכלות אסורות, והיא נמסרה לחוה כתורה שבעל פה. תשובתה של חוה מוסיפה יסוד רביעי, שגם עליו משיבים קלי דעת ומקילי ראש. יש כאן משום מצות סייג, בחינת מצוה דרבנן. ה' גזר על האכילה ואילו האשה מזכירה איסור נגיעה. היתה זו אפוא מצות סייג. אדם בזהירותו הוסיף על המצוה כדי להתרחק מן העבירה. הנה אנחנו רואים: הסייגים והגזירות הם תולדה טבעית של הזהירות המוטלת על מקיימי המצוות. אך חכמינו מוסיפים אזהרה: "שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר שלא יפול ויקצץ בנטיעות. כך הקב"ה אמר ביום אכלך ממנו ועמדה והעידה עדות שקר לא תגעו בו פן תמותון. כיון שראה שכזבה דחפה עליו. אמר לה, כמה דלא דמכת במקרובתיה אף לא במיכליה."(בראשית רבה יט, ד ואבות דר' נתן א, ה). אל לנו לשכוח את מקור הסייגים, שהזהירות היהודית הטילה עלינו. נזכור תמיד, שאין הם דאורייתא. רק כל עוד נזכור זאת, הם יהיו לנו אזהרה וסייג. אם נשכח את אופיים זה, אם נראה גם אותם כמפי הגבורה, תביא אותנו העבירה עליהם לעבור גם על מצוות ה'. וחכמינו קיימו אזהרה זו בעצמם. בכל מקום הם מעידים על הסייגים והגזירות, שהם מצוות דרבנן בלבד; והם מקפידים להבדיל הבדלה ברורה - בינם לבין מצוות דאורייתא. אדם הראשון שגה בכך; הוא השוה אכילה לנגיעה, ומסר את שתיהן כמצוות מפי ה'" (ההדגשות הוספו). ובלשון אחרת. אין פסול בגזירת גזרות ובקביעת סייגים כדי להימנע ולהתרחק מאיסורים. אין איסור להתנזר מביצוע פעולות כדי לשפר התנהגויות. אך כל זאת רק שנדע להבחין תמיד בין האיסור המקורי – "החוק" לבין התוספת הנדרשת על פי טעמינו האישי, ואל לנו לשדרג את הסייגים שאנו חפצים בהם באמצעות "פרשנות" לרמה של המקור. או אז לא רק שלא תצמח תועלת ולא נתרחק מהעבירה אלא ש"כל המוסיף גורע" (וראו בהרחבה את עמדתי בנושא נטילת סמכויות שלא כדין והסכנות הנובעות מכך בשינויים המחויבים לענייננו: עניין הסבירות, פסקאות 6-1; 30; 41-37; 44). וכך בענייננו. כל המוסיף גורע והרצון להיטיב עלול חלילה לגרור לא רק כשל נורמטיבי אלא תקלה התנהגותית חמורה, תוך מחשבה כי "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (תלמוד בבלי, נזיר, כ"ג, ע"ב). בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם טרם חתימת הדיון במנגנון המינוי, אבקש להעיר מספר הערות כלליות נוספות. ההנחה הגלומה בטיעוניהם של המשיבים, שאף אומצה על ידי דעת הרוב בפסק הדין, היא כי מנגנון המינוי שנקבע בהחלטה 2344 אינו "חזק" מספיק כדי למנוע מהממשלה לנצל את כוחה ומעמדה ולעשות שימוש לרעה בסמכות הנתונה לה. דומה כי קשה להעלות על הדעת טענה שיש בה סתירה חזיתית עמוקה יותר מזו לחזקת התקינות המינהלית. הדברים צריכים להיאמר באופן ברור: כמו כל רשות מינהלית, גם לממשלה עומדת חזקת תקינות מינהלית. כל ממשלה. יהא הרכבה אשר יהא ותהיינה דעותיה אשר תהיינה. לא ייתכן כי במחי יד יירמסו עקרונות יסוד עליהם עמד בית משפט זה פעם אחר פעם. יטען מי שיטען כי יש בדבריי האמורים משום עצימת עיניים כלפי המציאות המתרחשת. לכך אשיב כי בית המשפט בתוך עמו יושב, ולעתים אף בעל כורחו הוא נדרש להיכנס לזירה ולהכריע בסוגיות הבאות בשעריו. אך גם במסגרת הזו על בית המשפט לפעול לפי הכללים הקיימים שהותוו בפסיקתנו ולהקפיד שלא להפוך אותם לכאלה שניתן לשנות ולעצב בהתאם לנסיבות המובאות לפניו. הוודאות המשפטית והאמון בבית המשפט מושתתים על כך שהכללים ייושמו באופן דומה בכל מקרה שלא יבוא לפתחו, ויש לנקוט משנה זהירות מפני סטייה מכך לשם הגעה לתוצאה הנתפשת כרצויה במקרה הפרטני. למותר לציין כי בארגז הכלים קיים מגוון רחב של כלים שמאפשר לבית המשפט להבטיח עמידה בכללי המשפט המינהלי בכלל, ולהתמודד עם מינויים בלתי כשרים בפרט. בכל מקרה, גם טענה להיעדר אמצעים בארגז הכלים הקיים אינה יכולה להצדיק סטייה מהדרכים המקובלות לבחינת החלטה מינהלית. היא אף אינה יכולה להצדיק שימוש בהנמקות לבר משפטיות השייכות למחוזות השכנים למשכננו. אי-נקיטת זהירות בהיבטים אלה מובילה למדרון חלקלק של פגיעה באמון המוסד ויש להישמר מכך מכל משמר. דברים אלה מובילים אותי לנקודה נוספת, שמובאת כאן בסיום הדיון אך למעשה מקומה בהתחלה. בית משפט זה חזר ואמר כי עתירה המוגשת לפני שהרשות המוסמכת קיבלה החלטה סופית לגופו של עניין היא עתירה מוקדמת שבית המשפט לא יידרש לה (וראו מיני רבים: בג"ץ 6238/21 שדולת הנשים בישראל נ' הוועדה לבחירת שופטים, פסקה 16 (7.10.2021); בג"ץ 1634-11-24‏ התנועה הדמוקרטית האזרחית נ' שר הביטחון, פסקה 2 (4.12.2024); בג"ץ 4758/21 לימודי חוץ אס.איי בע"מ נ' שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, פסקה 5 (11.8.2021)). היצמדות לכלל זה גם במקרה שלפנינו הייתה מונעת את הצורך לבחון את תוכן מנגנון המינוי ואת תוצאותיו האפשריות, ומאפשרת להתמקד במינוי עצמו – שהוא העומד בלב המחלוקת האמיתית – בהתאם לעילות הקיימות בדין, המותאמות למצב דברים שבו כבר התקבלה ההחלטה המינהלית הסופית. התמקדות במנגנון בטרם יושם, ודאי במצב שבו נקבע כי הוא חד-פעמי, מעוררת קשיים במישורים רבים ולא בכדי ההיאחזות בעילות הקיימות נראית מאולצת במידה רבה. מנגנון מינוי של קבע רכיב נוסף של דיוננו נוגע לחיוב המבקשים לעגן את מנגנון המינוי של נציב שירות המדינה בנוהל קבוע. במסגרת הבקשה לדיון נוסף ביקשו המבקשים כי נדון מחדש גם בשאלה האם יש מקום לחייבם לקבוע את הליך מינוי נציב שירות המדינה בנוהל של קבע. הם טענו בהקשר זה כי הממשלה אינה יכולה להגביל בהחלטותיה ממשלות עתידיות ולכן ברי כי אין כל הצדקה לכפות עליהם קביעת נוהל קבוע, קל וחומר שלא בעת הזו. באשר לעצם קביעת נוהל קבוע בעת הזו, נדרשתי לעיל ולא אחזור על הדברים. באשר לטענה בדבר עצם החובה לקבוע נוהל של קבע, מבלי להידרש ליחס בינה לבין החלטה 3793, בה כאמור ציינה הממשלה כי תידרש בעתיד להצעת נוהל למינוי נציב שירות המדינה, דומה כי עם התקדמות ההליך שלפנינו המבקשים זנחו טענתם זו והסכימו כי במבט צופה פני עתיד יש מקום לעגן את הליך מינוי נציב שירות המדינה בנוהל של קבע, שייעשה בשיתוף פעולה עם גורמי הייעוץ המשפטי (ראו: עמ' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 21.9.2025, שורות 38-10 ועמ' 31 לפרוטוקול, שורות 22-1). בנסיבות אלה אין מקום כי נקיים דיון מחדש בסוגיה זו. סוף דבר אציע אפוא לחבריי כי נורה על ביטול פסק הדין מושא הדיון הנוסף ונותיר את החלטה 2344 על כנה. לצד זאת, במבט צופה פני עתיד, על המבקשים לפעול לקביעת מנגנון של קבע למינוי נציב שירות המדינה. כן אציע לחבריי כי נורה על ביטול ההוצאות בהן חויבו המבקשים בפסק הדין ונחייב את משיבים 2-1, משיבה 3 ומשיבה 4 בהוצאות המבקשים בסך כולל של 30,000 ש"ח שיחולקו ביניהם בחלקים שווים. דוד מינץ שופט הנשיא יצחק עמית: 1. בפסק דיני בעתירות מושא הדיון הנוסף (בג"ץ 37830-08-24 מכון לואיס ברנדייס לחברה, לכלכלה ולדמוקרטיה, המסלול האקדמי המכללה למינהל מיסודה של הסתדרות הפקידים בתל אביב נ' ממשלת ישראל (12.5.2025) (להלן: פסק הדין בעתירות או פסק הדין מושא הדיון הנוסף)), הדגשתי כי סמכות הממשלה למנות את נציב שירות המדינה (להלן גם: הנציב) אין משמעה שיקול דעת בלתי-מוגבל. בהקשר זה הדגשתי כי החוק המסמיך (חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 (להלן: חוק המינויים או החוק)) נועד לשמור על המקצועיות והממלכתיות של השירות הציבורי, שהוא א-פוליטי במהותו, ולמנוע מינויים משיקולים פסולים. רציונלים אלו, כך ציינתי, מתחדדים ביחס לתפקיד הנציב, שהוא שומר סף עצמאי שעליו לפעול לאיטום השירות הציבורי מפני חדירת שיקולים פוליטיים. עוד עמדתי על התפתחויות שונות שחלו לאורך השנים, במישור העובדתי והמשפטי, ואשר מחזקות את החשיבות שבשימור עצמאותם של נושאי משרה שהעצמאות היא חלק מתפקידם. באשר להליך המינוי שאותו קבעה הממשלה בענייננו, ציינתי בין היתר כי ההליך כולל מעורבות מכרעת של הדרג הפוליטי, ושל ראש הממשלה בפרט (באופן שספק, בלשון המעטה, אם צפוי להניב את המועמד הטוב ביותר מבחינה מקצועית); וכי לא הוצג תהליך סדור של עבודת מטה או בחינת חלופות להליך שנבחר, ועל כן מתעורר ספק באשר לקיומה של תשתית עובדתית מספקת למתווה שנבחר. בשים לב לכך, ועל רקע מערך השיקולים הענייניים שבהם נדרשה הממשלה להתחשב בהחלטתה – שיקולים אשר נגזרים, בין היתר, מתכליתו של החוק המסמיך – סברתי כי קם ספק ממשי בשאלה אם קביעת הליך המינוי נסמכה על שיקולים ענייניים בלבד, וכי קמה הצדקה להעברת נטל הראיה בנושא אל שכם הממשלה. משלא עלה בידי הממשלה להרים נטל זה, הגעתי למסקנה כי ההליך שקבעה הממשלה אינו יכול לעמוד. בפסק דיני הוספתי כי ההליכים הנוכחיים אינם האכסניה המתאימה לקביעת גדריו המדויקים של ההליך למינוי הנציב, ואולם ניתן כבר עתה לגזור מסקנה חלקית בהקשר זה: מכיוון שהפגם במנגנון שנבחר נובע מהיעדר ערובות מספקות לאיתור המועמד המתאים ביותר ולאי-חדירת שיקולים פוליטיים אל החלטת המינוי, הרי שיש לקבוע הליך מינוי שיספק את הערובות הללו. באופן ספציפי, ציינתי כי קביעת מנגנון תחרותי תניב תרומה משמעותית בהקשר זה. 2. עתה, לאחר שעיינתי בחוות דעתו המפורטת של חברי, השופט ד' מינץ, בשלב הדיון הנוסף – דעתי נותרה כשהייתה בעת כתיבת פסק הדין בעתירות, ולכך אף נוספו מספר נימוקים נוספים שאותם אפרט להלן. קביעת מנגנון המינוי – החלטה מינהלית עצמאית 3. אפתח בהערה באשר לטיבה של החלטת הממשלה העומדת על הפרק. חברי השופט מינץ סבור כי אין הצדקה להתערבות שיפוטית בהחלטה בדבר הליך מינויו של נציב שירות המדינה, בין היתר, מאחר שהעתירות הוגשו "לפני שהרשות המוסמכת קיבלה החלטה סופית לגופו של עניין", וכי היה ראוי להימנע בשלב זה מביקורת על מנגנון המינוי ו"להתמקד במינוי עצמו – שהוא העומד בלב המחלוקת האמיתית" (בפסקה 151 לחוות דעתו). בהקשר זה מוסיף חברי ותוהה מדוע עילת הסבירות אינה כלי מתאים לקיום ביקורת שיפוטית "בשלב המינוי הפרטני, עד כדי כך שיש צורך 'להקדים' את הביקורת השיפוטית לשלב קביעת המנגנון?" (שם, בפסקה 114). אך כפי שצוין גם בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, החלטת הממשלה בדבר קביעת המנגנון למינוי הנציב היא החלטה מינהלית לכל דבר ועניין, הכפופה לביקורת שיפוטית באותה המידה כמו החלטת מינוי קונקרטית. קביעת מנגנון המינוי איננה אך קדימון ("פרומו") להחלטה המינהלית ה"אמיתית", אלא החלטה עצמאית ונפרדת – אשר נדרשת כשלעצמה לעמוד בתנאי הדין המינהלי, לרבות התנאים בדבר קיומה של תשתית עובדתית נאותה ושקילת שיקולים ענייניים בלבד. 4. לפיכך, אין בידי לקבל את הנחת המוצא של חברי כי עסקינן ב"הקדמה" מיותרת של מועד הביקורת השיפוטית. ככל שנשקלו שיקולים זרים בעת קביעת הליך המינוי – שמכוחו מגודר "מאגר" המועמדים הפוטנציאליים לתפקיד – הרי שגם אם הבחירה בין המועמדים שבתוך המאגר נעשתה כשלעצמה משיקולים ענייניים, לא יהיה בכך כדי לרפא בדיעבד את העובדה שהמאגר תוּחם והוגדר מלכתחילה שלא כדין. ודוק: נזכיר כי לפי מנגנון המינוי שביכרה הממשלה, ממילא אין מדובר ב"מאגר" אלא במינוי של אדם מסוים מטעמו של ראש הממשלה, שהוא בלבד עומד לבחינת הוועדה, וזאת להבדיל מן האפשרות לבחון עשרות מועמדים פוטנציאליים בהליך תחרותי. לכן, שלב הבחירה במנגנון המינוי הוא קריטי, וכאמור, הוא בגדר החלטה מינהלית העומדת בפני עצמה. משכך, איני מקבל את התזה של חברי כי "מיקומה ה'גיאומטרי' של עילת השיקולים הזרים בהליך המינהלי מצוי בשלב שלאחר קבלת ההחלטה" (בפסקה 109 לחוות דעתו; ההדגשה במקור – י"ע). לשיטה זו, כאשר, לדוגמה, מוגשת לבית המשפט עתירה כנגד מנגנון המינוי לבחירת רב עיר או לבחירת מועצה דתית או לבחירת מועצת רשות מקומית או לבחירת ראש שב"כ או לבחירת מפכ"ל, האם על בית המשפט לדחות את העתירות ולהמתין למינוי עצמו? תמהני (בהקשר זה ראו למשל: בג"ץ 4790/14 יהדות התורה - אגודת ישראל - דגל התורה נ' השר לשירותי דת (19.10.2014) (להלן: עניין יהדות התורה), שעסק ברובו בהליך בחירה עקרוני; בג"ץ 4308/24 כהנא דרור נ' השר לשירותי דת (6.3.2025)). לא למותר לציין כי בחינה מינהלית של הליך מינוי, במנותק ממינוי קונקרטי, אף נעשתה בבג"ץ 2699/11 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל (17.5.2011) (להלן: בג"ץ 2699/11) – שעליו הרחיב והסתמך חברי כנקודת מוצא לבחינת ההליך הנוכחי, ושלגביו יובא פירוט בהמשך הדברים. 5. זאת ועוד. ביקורת בדיעבד על מינוי ספציפי היא כמובן אפשרית, אך היא מוגבלת מעצם טיבה, ככל שהדבר נוגע לביסוס תשתית עובדתית להתערבות בית המשפט במינויו של פלוני לתפקיד בשירות הציבורי. זאת במיוחד על רקע הכלל ש"לא במהרה יתערב בית המשפט בהחלטה שעניינה מינוי למשרה מקצועית בשירות הציבורי" (בג"ץ 8134/11 אשר נ' שר האוצר, פסקה 11 (29.1.2012); כן ראו פסקאות 72-71 לפסק דיני מושא הדיון הנוסף). על המשפטי, הלבר-משפטי, ותפקידו של בית המשפט 6. בסוף חוות דעתו מציין חברי השופט מינץ את "ההנחה הגלומה בטיעוניהם של המשיבים, שאף אומצה על ידי דעת הרוב בפסק הדין" (בפסקה 148 לחוות דעתו). הנחה זו, כך מציין חברי, היא כי המנגנון שנקבע בהחלטה 2344 אינו "חזק" דיו כדי למנוע משיקולים פסולים לחדור אל מינוי הנציב. לכך משיב חברי כי "קשה להעלות על הדעת טענה שיש בה סתירה חזיתית עמוקה יותר מזו לחזקת התקינות המינהלית [...] לא ייתכן כי במחי יד יירמסו עקרונות יסוד עליהם עמד בית משפט זה פעם אחר פעם" (שם). בסמוך לכך מוסיף חברי כי הטענה "להיעדר אמצעים בארגז הכלים הקיים אינה יכולה להצדיק סטייה מהדרכים המקובלות לבחינת החלטה מינהלית. היא אף אינה יכולה להצדיק שימוש בהנמקות לבר משפטיות השייכות למחוזות השכנים למשכננו" (שם, בפסקה 150). עוד מבקר חברי את דעת הרוב בפסק הדין, בציינו את הכללים בדבר אי-בחינת תבונת המחוקק ואי-החלפת שיקול דעתה של הרשות המינהלית, ואת הצורך לפסוק לפי הדין המצוי ולא הדין הרצוי (ראו פסקאות 75-72 לחוות דעתו של חברי השופט מינץ). 7. בכל הכבוד, אני דוחה מכל וכל את הדרך שבה הציג חברי את דעת הרוב בפסק הדין. פסק דיני בעתירות בחן את החלטת הממשלה בראי אמות המידה המקובלות של המשפט המינהלי – ובפרט בראי עילת השיקולים הזרים ועילת הסבירות. בהמשך לכך קבעתי כי הממשלה לא העמידה תשתית מספקת להרמת נטל הראיה המוטל על כתפיה, ומשכך אין מנוס מקבלת העתירות. חברי השופט מינץ סבור, כאמור, אחרת, וטעמיו עמו. במחלוקת שיפוטית מעין זו אין כל פגם; אדרבה, קיומן של מחלוקות מעין אלו עומד ביסוד שיטת המשפט שלנו. חברי חופשי כמובן לחלוק עליי באשר לטיבם של השיקולים הענייניים שבפני הממשלה; או להטעים כי התשתית העובדתית אינה מצדיקה את העברת נטל הראיה אל שכם הממשלה. אך מכאן ועד תיאור דעת הרוב כנסמכת על "הנמקות לבר משפטיות" או כיוצרת מצב שבו "במחי יד יירמסו עקרונות יסוד" בשיטתנו – רב מאוד המרחק. 8. בנימה זו, אתייחס גם לדברי חברי שלפיהם "על בית המשפט לפעול לפי הכללים הקיימים שהותוו בפסיקתנו ולהקפיד שלא להפוך אותם לכאלה שניתן לשנות ולעצב בהתאם לנסיבות המובאות בפניו" (בפסקה 149 לחוות דעתו). איני חולק כמובן על הרישא שבאמירה זו, אך אודה כי תמהתי למקרא הסיפא, אשר נדמית כחותרת תחת אחד מתפקידיו הבסיסיים והטבעיים ביותר של בית המשפט. חברי מעלה על נס, ובצדק, שיקולים הנוגעים ליציבות ולוודאות משפטית. אך בפסיקה הובהר באופן עקבי כי בית המשפט מוסמך ואף נדרש להישיר מבטו אל עבר המציאות – מבלי לעצום את עיניו – ולהתאים את פרשנות הדין לשינויי הנסיבות בהתקיים הצדקה לכך. אפנה, למשל, לדברי הנשיא מ' שמגר שנאמרו לפני כ-30 שנה: "המשפט אינו סטאטי, כי החיים אינם סטאטיים, לא אלה של הפרט ולא אלה של הכלל. בעיות חדשות או בעלות לבוש חדש קמות ועולות מדי יום, ועל בית המשפט להיזקק אליהן ולפותרן, אם הן מובאות בשעריו. אין בחקיקה או בתקדים המשפטי כדי לכסות מראש את כל שטחי הדין, כי שינויי העתים והנסיבות החדשות והמתחדשות הם שמחייבים, לא אחת, בחינה חוזרת של הדין הרלוואנטי" (בג"ץ 5364/94 ולנר נ' יושב-ראש מפלגת העבודה הישראלית, פ"ד מט(1) 758, 776 (1995); ההדגשה הוספה – י"ע). ואזכיר גם את דברי השופט א' רובינשטיין, שנכתבו באשר לדין המינהלי באופן ספציפי: "נסיוננו מתיר לנו להפיק לקחים של משפט מינהלי, ולנסות להנחילם למערכת הממשל באמצעות פסיקתנו. לימוד ממשגי עבר ומבט רחב, ממקומנו כיום, אל תופעות ממשליות, מאפשרים לפתח את המשפט המינהלי לתועלת הכלל. גישה כזאת יש כמובן לנקוט בזהירות ובאחריות; אבל הימנעות ממנה תעשה פלסתר את תפקידנו" (בג"ץ 3002/09 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה טז לפסק דינו של השופט רובינשטיין (9.6.2009) (להלן: עניין ההסתדרות הרפואית)). 9. הנה כי כן, המציאות עצמה אינה שיקול "לבר-משפטי" כפי שנטען על ידי משיבי הממשלה. המציאות היא חלק בלתי נפרד מעולם המשפט, וחלילה לנו מלהתייחס אליה כשיקול שאינו ממין העניין (פסקה 105 לפסק דינו של חברי). על נפקותו של סעיף 6 לחוק המינויים 10. הבהרה חשובה נוספת נוגעת לנפקות פרשנותו של סעיף 6 לחוק המינויים. חברי השופט מינץ מדגיש כי סעיף 6 "אינו מטיל על הממשלה מגבלות פרוצדורליות מיוחדות כלשהן" באשר להליך המינוי, וכי אין בסעיף זה "כל הוראה המחייבת את הממשלה לנקוט בהליך תחרותי" (בפסקאות 59 ו-66 לחוות דעתו; ההדגשות במקור – י"ע). על כך אין חולק, וכפי שציין חברי, זוהי נקודת המוצא לענייננו. 11. אולם, חשוב לחדד כי פסק דיני בעתירות לא ביקש לקרוא אל תוך הסעיף עצמו חובה לקיים הליך מינוי כזה או אחר. חלף זאת, כפי שהבהרתי בפסק דיני, ניתוח לשונו ותכליותיו של סעיף 6 נועד כדי לאתר ולגדר את מערך השיקולים הענייניים שלאורם יש לבחון את החלטות הממשלה במישור שיקול הדעת המינהלי. ואכן, כפי שציין חברי השופט מינץ, "סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד, ועצם העובדה שהחוק אינו מטיל חובה אין פירושה שחובה כאמור לא יכולה לקום ממקומות אחרים" (פסקה 67 לחוות דעתו). ודוק: הפסיקה הכירה זה מכבר בכך שקבוצת השיקולים הענייניים שתוחמת את שיקול דעתה של הרשות המינהלית, כוללת "שיקולים הנובעים מן התכלית המיוחדת של החוק הנוגע לעניין" (בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412, 433 (1994)). ובמילים אחרות: על מנת לבחון את עמידתה של החלטת הממשלה בתנאי הדין המינהלי, יש לבחון בין היתר אם התקבלה על בסיס שיקולים ענייניים בלבד; והשאלה מה הם אותם "שיקולים ענייניים" נגזרת בתורה, בין היתר, מתכליתה של הוראת החוק המסמיכה – ובענייננו, מסעיף 6 לחוק המינויים. 12. ההידרשות לפרשנות סעיף 6 ולהשלכותיו על חובותיה של הממשלה כרשות מינהלית, נעשית אפוא כחלק מתפקידו הטבעי של בית המשפט – תפקיד שעניינו, כפי שציין חברי, "לפרש אותה [את הנורמה הרלוונטית – י"ע] ולהכריע במחלוקות הנוגעות ליישומה או לעמידת הרשות בהוראותיה" (בפסקה 73 לחוות דעתו). בכל הכבוד, מכך ועד לבחינת "תבונת המחוקק", להחלפת שיקול דעתה של הרשות המינהלית, או להעדפת הדין הרצוי על פני הדין המצוי (שם, בפסקאות 75-72) – רב המרחק עד מאוד. 13. אם כן, ברי כי איני חולק על קביעתו של חברי השופט מינץ שלפיה עובדת קיומו של הפטור הסטטוטורי לפי סעיף 6 לחוק, "חייבת לעמוד לנגד עינינו" בבואנו לבחון את החלטתה של הממשלה (פסקה 67 לחוות דעתו). השאלה היא איזו משמעות יש לגזור מכך: האם מדובר באינדיקציה לכוונת המחוקק ליתן "אור ירוק" לממשלה לקבוע הליך מינוי כאוות נפשה, ובפרט כזה שיסלול את הדרך לבחירה בנציב בעל קרבה רעיונית אליה או לתפיסת עולמה? או שמא קיימת לסעיף 6 ולחוק המינויים מטרה שונה – מטרה אשר תקרין, בתורה, על מנעד השיקולים הענייניים שניתן להביא בחשבון בעת קביעת הליך המינוי? המענה לשאלה זו צריך שייעשה בהתאם לכללים הנהוגים בשיטתנו, ולכך אידרש כעת. לשונו ותכליותיו של סעיף 6 לחוק 14. לשונו של סעיף 6 לחוק המינויים לאקונית ביותר: "הממשלה תמנה נציב שירות המדינה (להלן – נציב השירות); על מינויו לא תחול חובת המכרז לפי סעיף 19 והודעה על המינוי תפורסם ברשומות". 15. לעמדת חברי השופט מינץ, מקום שבו בחר המחוקק לפטור את הממשלה מן ההליך המכרזי – "ספינת הדגל" של ההליכים התחרותיים – ניתן ללמוד מכך על כוונה לפטור את הממשלה מקיום הליך תחרותי כלשהו (בפסקה 60 לחוות דעתו). לגישתו, ההתייחסות לסוג ההליך שהממשלה אינה חייבת לנקוט, "מצביעה על הלך הרוח של המחוקק בנוגע לרוחב שיקול הדעת שהוא ביקש להקנות לממשלה בקביעת הליך המינוי" (שם, בפסקה 61). עוד מסתמך חברי על העובדה שסעיף 19 לחוק מציין, בתורו, את אופיו הפומבי של המכרז ("לא יתמנה אדם עובד המדינה אלא לאחר שנציב השירות הכריז על המשרה בפומבי [...]"); מכך למד חברי על "תפישתו החד-משמעית והבלתי משתמעת לשני פנים" של המחוקק, שלפיה הממשלה אינה חייבת להשתמש "במנגנון תחרותי-פומבי כלשהו" לשם מינוי נציב שירות המדינה (בפסקה 62 לחוות דעתו). 16. תמהני. פטור מ"ספינת הדגל" אין משמעו פטור מדיני הימאות בכלל; ופטור ממכרז אין משמעו פטור מכל הליך תחרותי שאינו מגיע כדי מכרז. כך פשוטו של מקרא. ובכלל, מוכר כלל הפרשנות "מכלל לאו נשמע הן" ולהיפך, אך אינני מכיר כלל פרשני לפיו מכלל לאו נגזרים לאוים רבים אחרים. איני סבור כי לשונו של סעיף 6 לחוק יכולה לשאת משמעויות כה ספציפיות ומרחיקות-לכת, ולמעשה אף ניתן לטעון כי ההיפך הוא הנכון. כפי שהדגישה חברתי השופטת ברק-ארז בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, כל שנקבע בסעיף 6 לחוק הוא כי הממשלה פטורה מביצוע מכרז – שעליו חלים כללי המכרז כפי שנקבעו בחוק, בתקנות ובפסיקת בתי המשפט – ולא נקבע בו דבר לגבי פטור מקיום הליכים תחרותיים מסוגים אחרים. ובמילים אחרות: המחוקק אמר "לא" להליך המכרזי, אך אין להסיק מכאן "לא" לגבי הליכים מסוגים אחרים. למעשה, כל שנקבע בלשון סעיף 6 הוא כי הממשלה פטורה מקיום מכרז לפי סעיף 19 לחוק המינויים – קרי מכרז במתכונת הספציפית שלפיה "נציב השירות [מ]כריז על המשרה בפומבי [...]" (וראו גם סעיף 24 לחוק, הקובע תנאים לבחירה מבין המועמדים "למשרה שהוכרז עליה כאמור בסעיף 19"). 17. ודוק: המחוקק ידע להבחין בין הליכי מכרז לבין הליכים תחרותיים אחרים. כך, בסעיף 41(ב) לחוק המינויים, שנוסף בשנת 2014, נקבע כי "יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ימנה מנהל כללי לוועדה, לפי המלצת ועדת איתור שימנה ועל המינוי לא תחול חובת המכרז לפי סעיף 19". עינינו הרואות כי מכרז לחוד וועדת איתור לחוד, ולכן, פשוטו של מקרא, כי לא ניתן להסיק מהפטור מחובת מכרז, על פטור מהליכים תחרותיים אחרים כמו ועדת איתור. [במאמר מוסגר: עת נחקק החוק בשנת 1959, המוסד של ועדת איתור טרם עוגן בנהלים ובהחלטות ממשלה, כך שאין להסיק לענייננו מהיעדר אזכור של ועדת איתור בסעיף 6. עם זאת, אילו רצה המחוקק בשנת 2014 להרחיב את תחולת הפטור שבסעיף 6 לחוק, כך שיחול גם על מינוי באמצעות ועדת איתור – ברי כי ניתן היה לעשות כן]. ומזווית אחרת: נכונותה של הממשלה עצמה ליצור את מנגנון ועדת האיתור, ולהפנות אליו משרות שהיא-עצמה בחרה לפטור ממכרז (בהתאם לסמכותה לפי סעיף 21 לחוק) – מלמדת כשלעצמה על קיומם של הבדלים רלוונטיים בין סוגים שונים של הליכים תחרותיים, ובפרט בין מנגנון המכרז ובין מנגנון ועדת האיתור (ראו דברי השופטת ברק-ארז בפסקה 6 לפסק דינה בעתירות). 18. ובכלל, הבחירה לפטור את הממשלה מקיום מכרז לפי סעיף 19 באופן ספציפי, נדמית מתבקשת – שכן מכרזים לפי סעיף 19 לחוק מנוהלים על ידי נציב שירות המדינה עצמו או מי מטעמו, וברי כי קיימת בעייתיות מובנית בשימוש במנגנון זה לשם מינוי מחליפו של הנציב (ראו בהקשר זה פסקה 7 לפסק דינה של חברתי השופטת ברק-ארז בעתירות; פסקאות 26-25 לעיקרי הטיעון מטעם התנועה למען איכות השלטון בדיון הנוסף; כן ראו הוראות כללי שירות המדינה (מינויים) (מכרזים, בחינות ומבחנים), התשכ"א-1961, המפרטות תחומי אחריות של הנציב באשר לניהול מכרזים). 19. מכל מקום, אילו ביקש המחוקק לאותת לממשלה "להתרחק" מכל סוגי ההליכים התחרותיים – קרי, לא רק מההליך המכרזי שלפי סעיף 19 – דומה כי ניתן היה להבהיר זאת במפורש בלשון החוק. כך למשל, ניתן היה לנכות מסעיף 6 את המילים "לפי סעיף 19", ולקבוע רק כי על מינוי הנציב "לא תחול חובת מכרז" (והרי ידועה הנחת המוצא הפרשנית שלפיה המחוקק אינו משחית מילותיו לריק (ראו למשל: רע"א 6215/22 מילר נ' החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ, פסקה 9 (19.1.2023)). לחלופין ניתן היה לקבוע פטור מקיום הליך "פומבי", ככל שהמחוקק היה סבור כי מרכז הכובד טמון דווקא במאפיין זה. משכך, ספק רב בעיניי אם ניתן ללמוד מן הרובד הלשוני של סעיף 6, המתייחס למנגנון המכרז לפי סעיף 19, על עמדתו של המחוקק ביחס למנגנונים תחרותיים אחרים. 20. אם כן, הרובד הלשוני של סעיף 6 סובל בהחלט מספר פרשנויות אפשריות, ובשלב הבא יש לפנות לבחינת תכליתו של הסעיף. ודוק: סעיף 6 אינו מעגן רק את אופן המינוי של נציב שירות המדינה (קרי, את הקביעה שהנציב ימונה בידי הממשלה בפטור ממכרז לפי סעיף 19), אלא גם נותן מעמד חוקי לתפקיד זה בכללותו. לפיכך, תכליתו של הסעיף כוללת למעשה שני רבדים הקשורים זה בזה בקשר ענייני – תכלית הפטור ממכרז; ותכליתו של תפקיד הנציב עצמו. קשר זה הדוק במיוחד בענייננו, שכן כאמור, שאלת תכליתו של תפקיד הנציב משליכה במישרין על קשת השיקולים הענייניים שעומדים בפני הממשלה בעת קביעת מנגנון המינוי המדויק (שאיננו מכרז לפי סעיף 19 לחוק). 21. על פי כללי הפרשנות הנהוגים במקומותינו, תכליתה של הוראת חוק כוללת גם את תכליתה הסובייקטיבית, קרי את כוונת המחוקק. אולם, הנחת המוצא שלאורה התקיים הדיון בעתירות, ואשר דומה כי עמדה בבסיס טענות הצדדים גם בשלב הדיון הנוסף, הייתה כי ההיסטוריה החקיקתית של חוק המינויים "שותקת" באשר לתכליותיו של סעיף 6 לחוק. זאת, שכן דברי ההסבר להצעת חוק המינויים אינם כוללים התייחסות מפורטת לסעיף 6, וגם בדיוני ועדת העבודה של הכנסת (להלן: ועדת העבודה), אשר טיפלה בהצעת החוק, לא ניתן היה לאתר התייחסות ספציפית למהות תפקיד הנציב או לסיבת הפטור ממכרז. 22. הנחה זו הובילה את הצדדים – ובעקבותיהם את שופטי ההרכב שדן בעתירות – להיעזר באינדיקציות עקיפות יותר כדי לעמוד על תכליותיו של סעיף 6 לחוק, ועל קבוצת השיקולים הענייניים שאותם ניתן לקחת בחשבון בעת יישומו. למען הבהירות אזכיר את התכליות האפשריות השונות שהוצעו בהקשר זה. 23. לעמדת הממשלה – אשר התקבלה, בעיקרם של דברים, על ידי חבריי המשנה לנשיא סולברג והשופט מינץ – סעיף 6 מבטא תפיסה שלפיה תכלית תפקידו של הנציב עניינה בהגשמת המדיניות של הממשלה; ומשכך, ראוי לאפשר לממשלה חופש וגמישות בקביעת מנגנון המינוי, ולאפשר לה לבחור במועמד שברצונה לעבוד עמו ולפעול באמצעותו, ושתפיסותיו דומות לשלה. 24. מנגד, עמדתם של המשיבים בבקשה לדיון נוסף – אשר התקבלה בעיקרה על ידִי ועל ידֵי חברתי השופטת ברק-ארז בפסק הדין בעתירות – הייתה כי לא ניתן ללמוד על כוונה חקיקתית שכזו. באשר לתכלית תפקידו של הנציב, בפסק דיני בעתירות ציינתי כי ראוי להיעזר בתכליותיו הכלליות של חוק המינויים – שעניינן "בהבטחת המקצועיות של השירות הציבורי, בהבטחת מינויים מקצועיים (המבוססים על כישורים והתאמה), ובמניעת מינויים משיקולים פסולים כגון שייכות מפלגתית או קרבה לגורם הממנה" (בפסקה 31 שם). ברוח דומה, חברתי השופטת ברק-ארז הדגישה את "'מוטת השליטה' של תפקיד זה ביחס להחלטות שלהן משמעות קריטית לשמירה על המקצועיות, הממלכתיות והעצמאות של שירות המדינה כולו" (בפסקה 9 לפסק דינה). בכל הנוגע לתכלית הפטור ממכרז לפי סעיף 19 לחוק, חברתי השופטת ברק-ארז עמדה בין השאר על טעמים מעשיים לפטור זה, הנובעים ממעורבות הנציב עצמו בהליך המכרזי שלפי סעיף 19; והזכירה גם את האפשרות כי הוראת הפטור ממכרז נועדה להקל על איתור המועמד המקצועי ביותר – שכן בשים לב להיקפו ולמורכבותו של תפקיד הנציב, ההליך המכרזי הנוקשה והפורמליסטי עלול דווקא להקשות על איתור המועמד הראוי ביותר (בפסקה 7 לפסק דינה של חברתי השופטת ברק-ארז; כן ראו פסקה 17 לעיקרי הטיעון מטעם ההסתדרות בדיון הנוסף). 25. כשלעצמי, גם בשלב הדיוני הנוכחי, נותרתי בדעתי כי אין אינדיקציות משכנעות לכך שהפטור ממכרז נועד ללמד על כך שתפקיד הנציב נתפס כזרוע ביצועית של הממשלה וכמגשים מדיניותה. למעשה, כפי שאפרט בהמשך, דומה כי כוונת המחוקק באשר לתכליתו של תפקיד הנציב הייתה אחרת. 26. ודוק: אין חולק על הקשר שקיים בין הממשלה ובין נציב שירות המדינה. הממשלה היא שממנה את נציב שירות המדינה; והיא שקובעת את כיוונה של ספינת השירות הציבורי, שעל ניהולה מופקד הנציב. עם זאת, בשים לב לעצמאותו ולאופי הא-פוליטי של תפקיד הנציב, ולכך שהשירות הציבורי הוא כשלעצמו "בעל אופי ממלכתי מקצועי וא-פוליטי" (בג"ץ 154/98 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 111, 118 (1998) (להלן: עניין אינשטיין)) – הרי שהקשר שבין הממשלה ובין נציב שירות המדינה, אינו מוביל בפני עצמו למסקנה שהנציב נועד לשמש אך כזרוע ביצועית של הממשלה, או כי ניתן למנות מועמד לתפקיד על סמך קרבה בין תפיסת העולם שלו ובין זו של הממשלה או של העומד בראשה. 27. חברי המשנה לנשיא סולברג, בפסק דינו בעתירות, ציין כי ניתן ללמוד על תכליתו של סעיף 6 לחוק המינויים מן הפסיקה בנוגע לתכליתו של סעיף 21 לחוק, אשר מסמיך את הממשלה לפטור משרות מסוימות אחרות מחובת מכרז. חברי הדגיש כי הפטור ממכרז שבסעיף 21 הוא למעשה "כלי שנועד לסייע לממשלה במימוש יעדיה" (בפסקה 17 לפסק דינו), ולשיטתו תכלית זו רלוונטית גם לפטור ממכרז שמעוגן בסעיף 6 לחוק, באשר למשרת הנציב. משכך סבר חברי המשנה לנשיא כי שיקולים בדבר "קרבה רעיונית-מקצועית בין הממנה למתמנה" (שם, בפסקה 18) – אשר עשויים לסייע לממשלה במימוש יעדיה – נכללים בגדרי השיקולים הענייניים שניתן לשקול בעת קביעת ההליך למינוי הנציב. עוד ציין חברי כי תכליתו הכללית של חוק המינויים שזורה בברירת המחדל שמעגן החוק בדבר חובת מכרז, ולכן לא ניתן ללמוד מכך על תכליתו של החריג לחובה זו, המעוגן בסעיף 6 לחוק. אולם, אף אם אקבל את ההנחה שתכליתו של סעיף 6 לחוק אינה בהכרח זהה לתכליתו הכללית של חוק המינויים, מוקשית בעיניי המסקנה שלפיה תכלית סעיף 6 היא הפוכה לחלוטין מתכליתו הכללית של החוק, וכי הסעיף נועד לאפשר לממשלה לקבוע כאוות נפשה את השיקולים למינוי הנציב (לרבות מינוי משיקולי קרבה רעיונית), ללא ערובות כלשהן לשמירת מקומם של שיקולי מקצועיוּת וא-פוליטיוּת. אוסיף, כפי שציינתי בפסק דיני (בפסקה 85), כי לטעמי אין מקום ללמוד על תכליותיו של סעיף 6 לחוק המינויים מתכליתו של סעיף 21 לאותו חוק, העוסק בסמכות אחרת ובנסיבות אחרות. 28. חברי השופט מינץ, מצדו, איתר אינדיקציות עקיפות אחרות באשר לכוונת המחוקק בסעיף 6 לחוק. בהקשר זה מפנה חברי לשלוש מובאות: (א) נוסחו המקורי של סעיף 6 כפי שהובא לקריאה ראשונה, אשר "בו נכללה רק סמכות המינוי של הממשלה ללא התייחסות לפטור ממכרז" (פסקה 63 לחוות דעתו של חברי); (ב) דבריו של נציג משרד המשפטים, מר י' גלס, באחד הדיונים בוועדת העבודה: "כן אנו מציעים להבהיר שסעיף 19 לא יחול על המשרות: נציב שירות המדינה ומנהלים כלליים" (פרוטוקול ישיבה 18 של ועדת העבודה, הכנסת ה-3, 9 (11.3.1959); ההדגשה הוספה – י"ע). (ג) דברי ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, באחד הדיונים במליאה לקראת הקריאה הראשונה. בכך מכוון חברי ככל הנראה לדברי ראש הממשלה דאז שלפיהם: "ההפרדה הגמורה, שהוצעה על-ידי כמה נואמים, בין הממשלה לבין המנגנון, והצעתם למסור כל הסמכות על עובדי המדינה לוועדת שירות בלתי תלויה בממשלה, היא לדעתי אבסורד, ואבסורד מזיק ואנטי-דמוקראטי. [...] בנוגע לנציבות שירות המדינה, כבר אמרתי בהערות הכלליות שאי-אפשר להפקיע את המנגנון מרשותה של הממשלה, כי היא ורק היא אחראית לכל פקיד. הכנסת אינה יכולה לקרוא למשפט את עובד המדינה. השר והממשלה כולה אחראים למעשי הפקיד. ולמען תהיה אחראית לו, היא צריכה להיות מוסמכת לתת לו הוראות, לעשות ולא לעשות" (ד"כ 22.12.1958, 630). ממובאות אלו למד חברי השופט מינץ על "רצונו של המחוקק להותיר מרווח שיקול דעת רחב לממשלה במינוי הנציב על כל היבטיו וגמישות בהליך, במטרה להבטיח שיתוף פעולה בין הממשלה לבינו כמגשים מדיניותה" (בפסקה 63 לחוות דעתו). 29. כשלעצמי, איני רואה כיצד המובאות שצוטטו לעיל מלמדות, כשלעצמן, על כוונה ספציפית של המחוקק לאפשר גמישות בהליך המינוי עקב מהות תפקידו של הנציב "כמגשים מדיניותה" של הממשלה. כך, נוסחו של סעיף 6 בהצעת החוק המקורית קבע כי "הממשלה תמנה נציב שירות המדינה (להלן נציב השירות); הודעה על מינויו תפורסם ברשומות". אכן, נוסח ראשוני זה לא כלל התייחסות לפטור מחובת מכרז לפי סעיף 19 לחוק, והתייחסות זו נוספה בהמשך. אולם, איני סבור כי ניתן לייחס לתוספת זו כשלעצמה את המשמעות הפרשנית-נורמטיבית שמייחס לה חברי. זאת, בין היתר, מכיוון שכפי שצוין לעיל, הפטור ממכרז לפי סעיף 19 הוא אך מתבקש נוכח מעורבותו של הנציב עצמו בהליך המכרזי לפי סעיף זה. דבריו של נציג משרד המשפטים שאליהם הפנה חברי – לפיהם הוצע "להבהיר שסעיף 19 לא יחול" – אך תומכים בכך. וממילא, אף בהנחה שקיים משקל נורמטיבי-פרשני כלשהו להוספת ההתייחסות המפורשת לפטור מחובת מכרז לפי סעיף 19, איני רואה סיבה להסיק מכך כוונה לקדם דווקא "גמישות בהליך" – לא כל שכן גמישות הנובעת דווקא מהיותו של הנציב "מגשים מדיניותה" של הממשלה. 30. ובאשר לדברי ראש הממשלה בן גוריון במליאת הכנסת: כפי העולה מהציטוט שלעיל, ראש הממשלה דאז התייחס לסמכותה ולאחריותה של הממשלה ליתן הוראות לנציבות שירות המדינה ולעומד בראשה, ולא לסמכות הממשלה למנות את הנציב או לדרך מינויו. לשיטתי, לא ניתן ללמוד מכך על עמדתו של ראש הממשלה דאז בדבר מהות תפקידו של הנציב, או בדבר גדרי הליך המינוי שאליו כיוון. זאת ועוד: באותו דיון ממש, הוסיף ראש הממשלה בן גוריון והדגיש כי חוק המינויים המתגבש "מכוון להבטיח – וטוב עשתה הכנסת שבדקה אם הוא מבטיח זאת – : א) מינויים לשירותי המדינה בלי פנייה פוליטית או מפלגתית; ב) הבטחת כושר גופני ומקצועי של המועמד לעבודת המדינה; ג) יושר והגינות של עובד המדינה" (ההדגשה הוספה – י"ע) (וראו בהקשר זה גם את הציטוטים מדברי בן גוריון שהובאו בפסקה 43 לעיקרי הטיעון מטעם מכון ברנדייס בדיון הנוסף). כאמור, חברי המשנה לנשיא ביקר בשעתו את ההסתמכות על תכליותיו הכלליות של חוק המינויים בתור מקור פרשני לתכליותיו של סעיף 6, אך ככל שהדבר נוגע לעמדתו של ראש הממשלה בן גוריון באופן ספציפי, קשה בעיניי לנתק את דבריו מן הדגש שבחר לשים על תכליותיו הכלליות של חוק המינויים – תכליות שבגדרן הזכיר במפורש את השאיפה להבטיח מינויים "בלי פנייה פוליטית או מפלגתית", אך לא התייחס כלל לשאיפה לאפשר לממשלה גמישות לצורך סיוע בהגשמת מדיניותה. 31. מכל מקום, מסקנתו של חברי השופט מינץ בדבר תכליותיו של סעיף 6 – תכלית הפטור ממכרז מזה, ותכלית תפקיד הנציב מזה – נסמכה על אותן אינדיקציות עקיפות עקב היעדרן של התייחסויות ישירות לתכליות אלו: לא בדברי ההסבר, לא בדיונים במליאה, ולא בישיבות ועדת העבודה. אולם, במהלך הכנת חוות דעתי בשלב הדיון הנוסף, עלה בידי לאתר התייחסויות ישירות ומפורשות, מטעם מספר בעלי תפקיד שונים שהיו מעורבים בהליך החקיקה, לתכליתו של תפקיד נציב שירות המדינה. התייחסויות אלו לא עמדו לנגד עיניי במועד כתיבת פסק הדין בעתירות, והן שופכות לטעמי אור רב על כוונת המחוקק באשר לתכלית תפקיד הנציב – תכלית אשר מקרינה, כאמור, על טיבם של השיקולים הענייניים שעליהם נדרשת הממשלה להסתמך. 32. מעשה שהיה כך היה: בעקבות בחינת המובאות שאליהן הפנה חברי השופט מינץ, פניתי להתעמק פעם נוספת בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 6 לחוק. או-אז צדו עיניי את דבריו של יו"ר ועדת העבודה, ח"כ עקיבא גוברין, בדיון שבו הובאה הצעת חוק המינויים לקריאה שנייה ושלישית (ד"כ 6.4.1959, 1922). ח"כ גוברין ציין כי "ההצעה נידונה בשמונה ישיבות", ואולם בדף שמוקדש לחוק המינויים באתר הכנסת – ובו הובאו קישורים לכל הדיונים והישיבות שקוימו במסגרת הליך החקיקה – הוצגו קישורים רק לשבע ישיבות בוועדת העבודה. בעקבות זאת ערכתי חיפוש בדף ועדת העבודה באתר הכנסת, ועיינתי בפרוטוקול כל הישיבות שהתקיימו בטווח הזמן שממועד העברת הצעת החוק לוועדת העבודה, ועד להחזרתה למליאה. בדרך זו איתרתי פרוטוקול של ישיבה נוספת, שמינית במספר, מיום 14.1.1959, שבה עסקה ועדת העבודה בחוק המינויים. הפרוטוקול זמין כאמור באתר הכנסת, אך דומה כי מסיבה טכנית הוא לא "שויך" באתר להצעת חוק המינויים, ומשכך לא הופיע בפירוט הישיבות שבדף המוקדש לחוק זה. 33. עיון בפרוטוקול "הישיבה האבודה" חושף חתיכה חסרה בתצרף התכלית הסובייקטיבית, באשר לתכלית ולמהות תפקידו של נציב שירות המדינה. בשל חשיבות הדברים אביא להלן את השיח על סעיף 6 במלואו, בניכוי סוגיה אחת שאינה קשורה לענייננו (האם יש לבחור במונח "נציב" או למצוא מילה אחרת לתיאור התפקיד): "סעיף 6: י. ריפתין [חבר הוועדה – י"ע]: אני רואה זאת כחיוב שהממשלה כולה תמנה את נציב השירות ולא שר אחד. ברצוני רק לשאול: האם לא רצוי היה למנות במקום נציב מוסד קולקטיבי? ד. אריאן [סגן נציב שירות המדינה – י"ע]: אנו מכירים שתי שיטות בענין זה: השיטה האנגלית והשיטה הנהוגה בארצות-הברית. באנגליה נציבות השירות היא ורק ועדת בחינה [כך במקור – י"ע]. בוחנים את המועמדים לשירות המדינה ונותנים להם תעודת שירות, שבלעדיה איש לא יכול להתחיל לשרת במדינה. תעודת השירות עוד לא קובעת את המינוי. ישנם אנשים רבים שקיבלו את התעודה ולא נתקבלו לשירות, אבל זהו התנאי שעליו אין לוותר. נציבות השירות באנגליה קובעת את תוכן הבחינות, עורכת אותן וקובעת את התוצאות. זהו גרמיום [ועדה או גוף בגרמנית – י"ע] שלחבריו מעמד של שופטים לכל ימי חייהם עם הרבה פרבילגיות שיש רק לשופטים. בארצות הברית דומה נציבות השירות לזו שלנו. זהו גרמיום בן 3 אנשים, ואסור שיותר משני חברי הגרמיום ישתייכו למפלגה השלטת. הם מתמנים לתקופה קבועה מראש, ובדרך-כלל קובעים שלא כל השלושה יתחלפו במשך כהונת הנשיא. אי-תלותם מובטחת בחוק ובידיהם כל ניהול המנגנון הפדרטיבי. י. ריפתין: אני מציע לקבוע בסעיף זה שהממשלה תמנה את נציבות השירות, ולא את נציב השירות. [...] י. כהן [חבר הוועדה – י"ע]: אינני רוצה להיכנס לויכוח על הבעיה הבלשנית, אולם אינני מבין את התלהבותו של חבר-הכנסת ריפתין להנהגה קולקטיבית. סעיף 7 דן בוועדת שירות, שהיו"ר שלה הוא נציב השירות. עצם העובדה שהממשלה כולה ממנה את נציב השירות, קובעת את המעמד החשוב והאחראי של הנציב. [...] מ. קלמר [חבר הוועדה – י"ע]: אני מציע למחוק את סעיף 6 ולהוסיף בסעיף 7, כי הממשלה תמנה את יו"ר ועדת השירות. א. שוסטק [חבר הוועדה – י"ע]: אינני יכול לתמוך בדעתו של חבר-הכנסת ריפתין, כי הממשלה תמנה נציבות. צריך להיות נציב אחד. י. אלוני [ממונה על תקנות ותנאי עבודה בנציבות שירות המדינה – י"ע]: קיים הבדל עקרוני בין ועדת נציבים הקיימת בחו"ל לבין הסמכויות המוצעות לנציב השירות. כל הוועדות הללו אינן ממנות את העובדים, בעוד שבהצעת החוק מוצע שנציב השירות ימנה את העובדים, ז.א. יש לו פונקציה מטעם הממשלה, שאיננה יכולה להיות מבוצעת ע"י ועדה. לעומת זאת, כל הפונקציות שישנן בחו"ל לאותן הוועדות – קביעת כללים לבחינות, מכרזים, השגחה על הבחינות וכו' – ישנן לוועדת השירות. א. רימלט [חבר הוועדה – י"ע]: אני מתנגד לנציבות, כי צריך להיות אדם אחד שעליו מוטלת האחריות לשירות. [...] היו"ר ע' גוברין: [...] אני מתנגד להצעת חבר-הכנסת ריפתין לקבוע נציבות ולא נציב. צריכה להיות כתובת האחראית לשירות. [בשלב זה נערכו הצבעות, ונדחו ההצעות שהועלו בישיבה – י"ע] שר המשפטים: יש ענין להעלות קצת את המשרה של נציב השירות ולהדגיש את חשיבותה. זו משרה שנושאה נמצא במאבק תמידי עם השרים, כי השרים אינם יכולים לעשות דבר, אינם יכולים להעלות בדרגה, בלי הסכמת הנציב. [סוף הישיבה – י"ע]" (פרוטוקול ישיבה 12 של ועדת העבודה, הכנסת ה-3 (14.1.1959), בעמ' 10-9; ההדגשות הוספו – י"ע). 34. הנה כי כן, לפנינו דיון מפורש בהצעת סעיף 6 לחוק המינויים, ובמהות תפקידו של נציב שירות המדינה. בשיח זה השתתפו גורמים שונים – חברי ועדת העבודה, שר המשפטים, וכן נציגים מטעם נציבות שירות המדינה – ועולה ממנו תפיסת הגורמים הרלוונטיים מזמן אמת באשר למהות תפקידו ולעצמאותו של נציב שירות המדינה. מה ניתן ללמוד מן "הישיבה האבודה" על תפקיד הנציב? 35. תחילה, אבקש לעמוד דווקא על מה לא ניתן ללמוד ממנה. הנוכחים בישיבה קיימו שיח משמעותי על אודות תכלית תפקידו של הנציב, אך לא הזכירו ולו פעם אחת את הצורך בדמיון בתפיסות עולם או בקרבה רעיונית בין הנציב ובין הממשלה שממנה אותו. [ודוק: אמירתו של מר אלוני כי לנציב יש "פונקציה מטעם הממשלה", הובאה לשם תיאור תחומי אחריותו של הנציב, בזיקה לשאלה אם יש למנות לתפקיד אדם יחיד או ועדה מרובת-חברים. על סמך הקשרם המלא של הדברים, ברי כי לא ניתן לראות בכך כגושפנקה למינוי נציב "מטעם".] 36. למעשה, אמירותיהם של הנוכחים בוועדה מתכנסות כולן לכיוון אחד – שלפיו תכליתו של תפקיד הנציב אינה רק לשמש כזרוע ביצועית של הממשלה, אלא במידה רבה ההיפך: השיח בוועדה על תפקיד הנציב עסק בצורך להעלות את קרנה של משרת נציב שירות המדינה "ולהדגיש את חשיבותה" (כדברי שר המשפטים דאז), וזאת בראי "המעמד החשוב והאחראי של הנציב" (כדברי ח"כ כהן). 37. תכלית זו מתכתבת עם תכליותיו הכלליות של חוק המינויים, בדבר קידום מקצועיות וא-פוליטיות בשירות הציבורי. ודוק: לא רק שהיא עולה בקנה אחד עם תכליות אלו מבחינה עקרונית, אלא שהקֶּשֶׁר לתכליות אלו עולה גם מדברי הנוכחים בישיבה, אשר הדגישו את הצורך לחזק את מעמדו של נציב שירות המדינה אל מול שרי הממשלה באופן ספציפי. כך, שר המשפטים דאז ציין כי "זו משרה שנושאה נמצא במאבק תמידי עם השרים", וח"כ ריפתין הדגיש כי את החשיבות בכך "שהממשלה כולה תמנה את נציב השירות ולא שר אחד". במקביל לכך עמד מר אריאן על מאפיין רלוונטי נוסף, כאשר התייחס לחברי הוועדה המכהנים במנגנון מקביל בארה"ב (שם לדבריו "דומה נציבות השירות לזו שלנו"), ובחר להדגיש באופן ספציפי כי "אי-תלותם מובטחת בחוק". [במאמר מוסגר, מעניין לציין כי יו"ר ועדת העבודה, ח"כ גוברין, הביע בהמשך ביקורת על המנגנון המקביל בארה"ב, אשר לעמדתו אינו מנותק די הצורך מן הממשל. וכך ציין ח"כ גוברין בדיון במליאה לקראת הקריאה השנייה והשלישית, במענה לדברי ח"כ משה קלמר: "עד כמה שלמדתי את הדברים, אני יודע שבארצות-הברית זה בדיוק להיפך. כאשר הולך הנשיא – הוא לוקח אתו את כל האדמיניסטרציה; הולכת מפלגה זו – היא לוקחת את כל האדמיניסטרציה. האם את זאת אתה מציע לנו?" (ד"כ 6.4.1959, 1929).] 38. כאמור, דומה כי תכליתו של תפקיד הנציב מקרינה כשלעצמה על דרך המינוי שאותה בוחרת הממשלה בגדרי הפטור ממכרז שניתן לה. עם זאת, הנוכחים בישיבה לא הרחיבו בדיבור על אודות התכלית הספציפית של הפטור ממכרז לפי סעיף 19 לחוק. בנסיבות אלו, ראוי להתעכב על אמירתו של ח"כ ריפתין, שלפיה הוא "רואה זאת כחיוב שהממשלה כולה תמנה את נציב השירות ולא שר אחד". אמירה זו, שעליה איש מהנוכחים בישיבה לא השיג, היא למעשה ההתייחסות הישירה ביותר שניתן למצוא בהליך חקיקת חוק המינויים, לשאלת דרך המינוי של נציב שירות המדינה. 39. מאמירתו של ח"כ ריפתין ניתן בעיניי להבין שהמחוקק שקל בזמן אמת את האפשרות לקבוע שהנציב ייבחר על ידי אחד משרי הממשלה – ובחר במודע לדחותה. ודוק: דברים אלו מקבלים משנה חשיבות בזוכרנו כי ראש הממשלה נמנה אף הוא עם שרי הממשלה. אזכיר בהקשר זה כי במנגנון שאימצה הממשלה בענייננו, ראש הממשלה מחזיק בכוח לבחור לבדו את המועמד הרצוי על ידו לתפקיד הנציב – ומועמד זה מובא לבדו לאישור ועדת המינויים ובהמשך גם לחברי הממשלה, מבלי שניתן למי מהגורמים הללו פתח להציע מועמד חלופי. 40. לפיכך, אמירה זו של ח"כ ריפתין מספקת תימוכין לטענה שאותה דחה חברי השופט מינץ (בפסקה 65 לחוות דעתו), לפיה אילו המחוקק ראה במשרת הנציב כמינוי אישי של ראש הממשלה, חזקה כי היה מציין זאת בלשון החוק, כפי שעשה ביחס לתפקידים מסוימים אחרים. חברי ציין כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם "כוונת המחוקק לאפשר גמישות במינוי", וכי "המסקנה שעדיף שהגורם המציע יהיה גורם חיצוני לחלוטין לגורם הממנה על פי החוק, מוקשית עד מאוד" (שם). אולם, כפי שראינו, הדיונים על סעיף 6 אינם כוללים תימוכין לכוונה לאפשר גמישות הליכית דווקא, אלא לכוונה לבצר את מעמדו של נציב שירות המדינה על רקע נקודות החיכוך בינו ובין שרי הממשלה. בנסיבות אלו, אך מתבקשת המסקנה כי הנציב שייבחר לא יהיה "מזוהה" עם שר ספציפי בממשלה (לרבות ראש הממשלה), אף אם אותו שר אינו ממנה את הנציב בעצמו אלא "רק" מאתר אותו, מראיין אותו, בוחר בו ומציע אותו ליתר חברי הממשלה כמועמד יחיד, בבחינת take it or leave it. ממילא, איני סבור כי קיים פגם אינהרנטי בכך שהמציע יהיה "גורם חיצוני לחלוטין לגורם הממנה"; הרי כך פועל מנגנון ועדת האיתור (מנגנון שאותו יזמה וקבעה הממשלה עצמה), המשמש גם כיום למינוי משרות רבות הפטורות ממכרז, וברי כי גורם חיצוני עשוי להחזיק בידע ובהיכרות מקצועית שיסייעו בהבאת מועמדים טובים בהרבה מאלו שראש הממשלה מסוגל לאתר בכוחות עצמו: "ועדת איתור כזו מכנסת תחת קורתה אנשי מקצוע רלוונטיים ובעלי מומחיות בדבר, שבכוחם לאסוף מידע, ליצור תשתית עובדתית ולגזור ממנה מסקנות והמלצות" (בג"ץ 5599/11 אגודת העיתונאים בתל אביב נ' ממשלת ישראל, פסקה 13 (24.11.2011)). [שתי הערות במאמר מוסגר: א. חברי נמנע אפילו מהאמירה המפורשת כי ועדת איתור היא הדין הרצוי. לאור האמור לעיל, דומני כי קשה לחלוק על כך, שעל מנת לבחור את האדם המתאים ביותר לתפקיד, עדיף הליך שבמסגרתו נבחנים עשרות מועמדים, על פני הליך שבו נבחן מועמד אחד (שעל פי חוק אף אינו נדרש לעמוד בתנאי סף פורמליים). לכך יש להוסיף גם את המובן מאליו – הליך תחרותי, מעצם טיבו, "מנטרל" במידה רבה את השיקול הפוליטי ומחזק את הצד המקצועי-עצמאי שבתפקיד. ב. חברי ציין כי "קשה להעלות על הדעת שאין שום חשיבות לעמדותיו המקצועיות של המועמד בניהול ההון האנושי", וכי מדובר בשיקול ענייני (סוף פסקה 120 לחוות דעתו). על כך אין חולק ולא יכול להיות חולק, ולדידי מדובר בהתפרצות לדלת פתוחה. כל נציב אמור לפעול, לדוגמה, לשיפור איכות השירות הציבורי וייעולו; להגברת נגישותו ושקיפותו; להשבחת ההון האנושי של עובדי המדינה ולהעצמתו; לטיפוח החוסן האישי של העובדים; ולהטמעת חידושים טכנולוגיים על מנת לטייב את השירות. אך ככל שזוהי אותה "מדיניות" מקצועית עלומה אליה התכוונו משיבי הממשלה, הרי שאין בה כל מאפיין ייחודי לממשלה זו או אחרת – ולכן אין בכך כדי להסביר את עמידת הממשלה על מינוי נציב שמחזיק בתפיסת עולם הקרובה דווקא לזו שלה]. 41. על מנת לקבל פרספקטיבה נוספת על מהות תפקידו של נציב שירות המדינה, ניתן להביט לשם השוואה בשיח שהתקיים לקראת חקיקת סעיף 12 לחוק המינויים, העוסק במשרת מנכ"ל משרד ממשלתי. סעיף 12 קובע כי המינוי ייעשה על ידי הממשלה "על פי הצעת השר הממונה על אותו משרד", וכי על המשרה יחול פטור ממכרז לפי סעיף 19 לחוק. בדיונים בכנסת הוזכרה בהקשר זה ההצדקה למינוי מנכ"לים בהתאם להעדפת השר, בין משיקולים של יחסי עבודה צמודים, ובין משיקולים פוליטיים של ממש. כך למשל: "הממשלה החליטה שצריכה להיות התאמה בין השר לבין המנהל הכללי של משרדו, ולמעשה השר יכול להחליפו, דבר שבאופן אישי אינני מחייב, אולם זו היתה דעתה של הממשלה" (דברי שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, בישיבה 13 של ועדת העבודה, הכנסת ה-3 (21.1.1959), בעמ' 8; ההדגשה הוספה – י"ע). "הסתייגותי השניה – לסעיף 12 [...] זהו הסעיף המתיר לכל שר שנכנס לכהן במשרד חדש לבחור לו את המנהל הכללי כראות עיניו. אנו רואים בסעיף זה את השריד האחרון לפוליטיזציה של המנגנון. איש גם אינו מכחיש זאת. הנימוק לכך הוא, שרק אם האיש הראשון יפעל לפי המדיניות הנקבעת על-ידי השר, יוכל השר להיות בטוח כי מדיניותו תבוצע, ועל כן יש לאפשר לו למנות את המנהל הכללי לפי בחירתו הוא. לדעתנו, גם שריד זה מתקופת הפוליטיזציה צריך להיעלם" (דברי ח"כ שמחה בבה בדיון במליאה לקראת הקריאה השנייה והשלישית (ד"כ 6.4.1959, 1925); ההדגשה הוספה – י"ע). "חבר-הכנסת יוחנן כהן העלה בוועדה רעיון. לא קיבלנו אותו. הוא אמר: המנהל הכללי יישאר במשך חמש שנים, ואם מתפנית משרה הממשלה מחליטה, וכו'. מדוע לא קיבלנו זאת? אין לזה כל שייכות לענין של פוליטיזציה או אי-פוליטיזציה. [...] אמרנו: הממשלה חייבת כולה להיות אחראית, לאחר ששר פלוני אלמוני מציע מנהל כללי. איני סבור שמישהו יכול להכריח שר לעבוד עם מנהל כללי שאינו יכול לעבוד עמו. היו מקרים ששרים ומנהלים כלליים וגם פקידים בכירים היו ממפלגות שונות. לשר היה ידוע שהם ממפלגה אחרת, והם נשארו בתפקידיהם, שכן היתה התאמה של עבודה ביניהם ואמון הדדי והמשיכו לעבוד יחד" (דברי ח"כ עקיבא גוברין, יו"ר ועדת העבודה, באותו דיון (ד"כ 6.4.1959, 1929); ההדגשות הוספו – י"ע). 42. מן הדברים שלעיל עולה כי הנוכחים בדיוני הכנסת הכירו בזמן אמת במאפיינים המיוחדים של תפקידים שנועדו להגשמת מדיניותו של הגורם הממנה, וזיהו את האפשרות להשתמש בדרך המינוי כדי לקדם התאמה ואמון הדדי בין הממנה לממונה. לפיכך, העובדה שרציונלים אלו לא הוזכרו כלל בעת השיח על תפקיד נציב שירות המדינה בישיבת ועדת העבודה מיום 14.1.1959 – ובפרט לא על ידי שר המשפטים רוזן ויו"ר ועדת העבודה ח"כ גוברין, אשר לקחו חלק פעיל בשיח על שני הסעיפים – מדברת, בעיניי, בעד עצמה. 43. אוסיף כי בדיון שהתקיים לפנינו הדגיש בא-כוח הממשלה את "הרצון של ממשלת ישראל לעבוד עם מישהו שיש לו זיקה או קירבה מבחינת תפיסת עולם, מבחינת ערכים למימוש מדיניותו" (פרוטוקול הדיון מיום 21.9.2025, בעמ' 12 ש' 9-8). גם בשלב הדיון בעתירות, בא-כוח הממשלה הדגיש כי אין פגם במינוי שנובע משיקולים פוליטיים-רעיוניים, ובדיונים שהתקיימו לפנינו טען כי מינוי הנציב "חייב להיות פוליטי, כי היות שהנציב עומד בראש השירות הציבורי [...]" וכי "זכותה של הממשלה, כך ראה זאת המחוקק, לקבוע מי בהלך רוחו בתפיסת עולמו, בגישתו הניהולית מתאים להיות בפוזיציה הזאת" (ראו פסקה 37 לפסק דיני מושא הדיון הנוסף). כאמור, שיקול מעין זה לא הוזכר בזמן אמת על ידי הנוכחים בישיבת ועדת העבודה שבה נדונה שיטת מינויו של הנציב – וזאת, לטעמי, לא בכדי. למעשה, אמירת בא-כוח הממשלה קרובה יותר לדרך שבה התייחסו חברי הכנסת למשרת מנכ"ל משרד, ולא למשרת נציב שירות המדינה – על כל המשתמע מכך. נחזור ונזכיר כי תקופת כהונתו של נציב שירות המדינה אינה חופפת לתקופת הכהונה של הממשלה, ואף זאת לא בכדי (ואפנה בשנית לדבריו של ח"כ גוברין בדיון במליאה מיום 6.4.1959 (פסקה 37 לעיל)). למעשה, הנציב הבא שיתמנה, צפוי לעבוד תחת שלוש ממשלות, כך שהכוונה להעמיס על גבו של המינוי קרבה "רעיונית-מקצועית" או "פוליטית-רעיונית" לממשלה הספציפית המכהנת כיום – נוגדת את האופי הממלכתי-מקצועי-עצמאי של התפקיד. 44. לסיכום חלק זה: פרוטוקול ישיבת ועדת העבודה מיום 14.1.1959 מחזק את מסקנתי כי תכליתה של משרת נציב שירות המדינה, אשר מעוגנת בסעיף 6 לחוק המינויים, עולה בקנה אחד עם תכליותיו הכלליות של חוק המינויים: הבטחת המקצועיות והא-פוליטיוּת של השירות הציבורי בכללותו, ושימור עצמאותו ואי-תלותו של נציב שירות המדינה באופן ספציפי. במקביל, פרוטוקול הישיבה אינו מגלה תימוכין כלשהם לתזה ההופכית, שלפיה המחוקק ראה את הנציב כמעין זרוע ביצועית של הממשלה, ולפיכך ביקש לאפשר לממשלה למנות את הנציב כראות עיניה. 45. בשים לב לחשיבות שייחסו חבריי, המשנה לנשיא סולברג והשופט מינץ, לשאלת כוונת המחוקק באשר לסעיף 6 לחוק המינויים, ברי כי דברים אלו אמורים להשפיע על שאלת תכליתו של תפקיד הנציב – שהיא שאלה פרשנית טהורה העומדת במרכז הדיון הנוסף. 46. משהגענו למסקנה פרשנית על אודות הדין המצוי, נפנה עתה לשאלת עילת ההתערבות – ובמישור זה, יש בפרשנות סעיף 6 לחוק המינויים כדי להשפיע על זיהוי מנעד השיקולים הענייניים שעומדים בפני הממשלה בעת קביעת המנגנון המדויק למינוי הנציב, ועל הבחינה אם ההחלטה מושא ההליך דנן נתקבלה על בסיס שיקולים אלו בלבד. קשת השיקולים הענייניים במקרה דנן 47. כאמור לעיל, תכליתו של סעיף 6 לחוק משפיעה על קבוצת השיקולים הענייניים שעליה יש לבסס החלטה מינהלית הניתנת מכוחו של הסעיף. בהקשר זה לא מצאתי תימוכין לעמדה שתכלית סעיף 6 כוללת גם את השיקול שעליו עמד חברי המשנה לנשיא סולברג בפסק דינו בעתירות, ועניינו ב"קיומה של קרבה רעיונית-מקצועית, שבכוחה לסייע לממשלה במימוש יעדיה" (בפסקה 12 לפסק דינו). מכל מקום, באשר לשאלה אם מדובר בשיקול ענייני ביחס לתפקידים בכירים בשירות הציבורי בכללותו, אפנה לקביעותיו של בית משפט זה בעניין אינשטיין (בעמ' 131-130), שניתנו פה אחד בהרכב מורחב של שבעה שופטים, ושעליהן עמדתי גם בפסק הדין מושא הדיון הנוסף: "ההצדקה הנטענת למינויו של מר אינשטיין למשרת מנהל המינהל היא הזדהותו הרעיונית עם מדיניות הממשלה בכל הנוגע למדיניות הבנייה וההתיישבות ביהודה ושומרון. במקרה דנן סבורה הממשלה, כי דעותיו של עובד המדינה הינן תנאי בלעדיו אין בכל הנוגע למשרה רגישה, בתחום המצוי באחריותו של מנהל המינהל. טענה זו אינה יכולה לעמוד לא מן הבחינה העקרונית ולא מבחינת החוק. [...] גם אם נקבל את הדעה, כי בתקופת כהונת ממשלה זו הפכה המשרה להיות רגישה מכפי שהייתה בעבר, עדיין לא נראה ראוי להחליף את עובדי המדינה באנשי שלומה של ממשלה מכהנת, רק משום שמדיניותה שונה ממדיניותה של ממשלה שקדמה לה. אין להטיל ספק במסוגלותו של עובד מדינה לבצע את מדיניות הממשלה כמתחייב מתפקידו, תהיינה דעותיו הפוליטיות אשר תהיינה. העובדה שתפקיד מסוים רגיש פוליטית עשויה להוות שיקול נגד למינוי פוליטי, משום ניגוד עניינים מובנה בין הצרכים הפוליטיים של השר הממנה לבין הצרכים הממלכתיים. לכאורה נראה שדווקא התפקיד הנידון, החולש על התיישבות באזורים רבים בארץ ולא רק ביש״ע, עלול ליצור ניגוד עניינים בין שקילת שיקולים פוליטיים לבין שקילת שיקולים מקצועיים ממלכתיים על-ידי אדם שמונה מלכתחילה בשל דעותיו הפוליטיות הנוגעות רק לחלק מתחומי המשרד." 48. אף לא מצאתי תימוכין לעמדת חברי השופט מינץ שלפיה סעיף 6 נועד לפטור את הממשלה מקיום כל סוג של הליך תחרותי בעת מינוי הנציב, או כי הסעיף נועד לאפשר לממשלה גמישות בקביעת ההליך עקב תפקידו של הנציב בהגשמת מדיניותה. כאמור, הדיונים שקדמו לחקיקת סעיף 6 לחוק המינויים אינם כוללים אזכור למאפיין הגשמת המדיניות, אלא דווקא לצורך בחיזוק מעמדו של הנציב – על רקע "מאבק תמידי" שבו הוא מצוי עם שרי הממשלה – ובמניעת זיהויו עם שר ספציפי כזה או אחר. מכל מקום, חברי השופט מינץ מציין בחוות דעתו, ואני מצטרף לכך בהסכמה, כי "קשה לומר כי הגשמת מדיניות היא המאפיין הדומיננטי של משרת הנציב" (בפסקה 83 לחוות דעתו). 49. לצד זאת, חברי השופט מינץ מטעים כי ניתן וראוי להתחשב ב"שיקולים הנוגעים ליכולתו המקצועית של אותו מועמד למלא אחר מדיניותה של הממשלה" – ובכלל זה "לעמדותיו המקצועיות בנוגע לאופן יישומה" (פסקה 119 לחוות דעתו). בהקשר זה הפנה חברי השופט מינץ, על דרך ההשוואה, לפסק הדין בעניין ג'רבי (בג"ץ 5657/09 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל (24.11.2009)). באותו עניין נפסק: "הטעם העקרוני הטמון בפטור ממכרז במינוי מנכ"ל למשרד ממשלתי נעוץ בהשקפה המקובלת מקדמת-דנא, לפיה מדובר בכהונה המצריכה יחסי אמון בין השר העומד בראש המשרד, לבין מנהלו הכללי, האחראי על ניהול המשרד והגשמת המדיניות והיעדים המוטלים עליו. בלא בסיס של יחסי אמון, קיימת סכנה כי ייווצרו פערים עמוקים בתפיסת תפקיד ניהול המשרד בין השר למנכ"ל, ושיתוף הפעולה הנדרש בין השר, המייצג את ענייני משרדו כלפי חוץ ובפני הממשלה, לבין מנכ"ל המשרד, האחראי על ניהולה התקין של המערכת המשרדית הפנימית, עלול להיפגע. ההכרה בקיומם של יחסי אמון כאמור, פירושה גם הכרה באפשרות כי תתקיים זיקה פוליטית בין השר לבין המנהל הכללי, המבטאת, לא אחת, גם תפיסה משותפת של מדיניות ראויה והגדרת יעדים, שהיא חלק ממערכת יחסי אמון הנבנית בין ממלאי תפקידים" (שם, בפסקה 27). אם כן, עניין ג'רבי עסק בשיקולים הענייניים למינוי מנכ"ל משרד ממשלתי. אולם, כפי שפורט בהרחבה לעיל, מן ההיסטוריה החקיקתית של חוק המינויים עולה כי קיימים הבדלים ניכרים בין תפיסת התפקיד של נציב שירות המדינה ושל מנכ"ל משרד. הראשון חב חובת נאמנות לציבור והשני הוא משרת אמון של הממנה. לפיכך, דומה כי הטעמים להפטרת משרת המנכ"ל ממכרז לפי 19 לחוק, הם שונים באופן מהותי מהטעמים למתן פטור למשרת הנציב. בנסיבות אלו, איני רואה מקום ללמוד לענייננו ממאפייני התפקיד שתוארו בעניין ג'רבי, אלא על דרך ההנגדה. 50. מכל מקום, אבהיר: כפי שציינתי לעיל, תמים דעים אני עם חברי כי השיקול בדבר "יכולתו המקצועית של אותו מועמד למלא אחר מדיניותה של הממשלה" אינו רק לגיטימי, אלא אף חשוב למהות תפקידו של הנציב, ובהתאם גם לקביעת גדריו של ההליך למינויו. שיקול זה נובע במובהק מתכליותיו של חוק המינויים, הכוללות את שימור אופיו המקצועי של השירות הציבורי ושל הנציב בפרט. עוד אני מסכים, כמובן, להבהרת חברי השופט מינץ כי "השיקול שצריך להכתיב את המינוי הוא כישוריו של המועמד, ומינוי המבוסס על שיקולים פוליטיים יש בו מעילה באמון של הציבור שהסמיך את הרשות הממנה [...] כך בכלל וכך בפרט בנוגע לנציב שירות המדינה, שמטבעו איננו בגדר משרת אמון בעלת גוון פוליטי" (בפסקה 120 לחוות דעתו). אדרבה, אם הכישורים והמקצועיות הם בראש מעיינינו, אזי ניתן לצפות מהממשלה להציג נימוקים כבדי-משקל שיצדיקו הימנעות מהליך מינוי תחרותי. 51. השאלה בדבר מקומן של "עמדותיו המקצועיות" של המועמד בעת קביעת הליך המינוי, היא שאלה כבדה שהתשובה לה תלויה במידה רבה בהגדרתו של מונח זה. האם גדריו מוגבלים לשיקולים כגון "עמדותיו המקצועיות של המועמד בניהול ההון האנושי", כפי שהציע חברי השופט מינץ (בפסקה 120 לחוות דעתו)? או שמא מדובר במונח רחב יותר – אשר מקיף גם, כטענת בא-כוח הממשלה באחד הדיונים בעתירות, "שיקולים שהם לא מקצועיים גרידא. הם כרוכים בתפיסת עולם. תפיסת עולם כלכלית פוליטית, פוליטית במובן הפילוסופי לא המפלגתי" (פרוטוקול הדיון בעתירות מיום 6.2.2025, בעמ' 32 ש' 17-16)? 52. כבר במהלך הדיון בעתירות, וגם בשלב הדיון הנוסף, ניסינו לקבל מהממשלה ומבא-כוחה התייחסות שתאפשר להשיב על שאלה זו. אולם, למרבה הצער נתקלנו בסירוב קטגורי מטעם הממשלה להציג מה היא אותה "מדיניות" מקצועית שלאורה בכוונתה לבחון את התאמתם של המועמדים לתפקיד נציב שירות המדינה (ראו פסקאות 69, 73 ו-88 לפסק דיני בעתירות). אף לא מצאנו הבהרה או רמז למדיניות שביקשה הממשלה לקדם בשנת 2018 עם מינויו של הנציב הנוכחי, והאם בחלוף השנים צלחה אותה מדיניות עלומה או כשלה. דומה כי המילה "מדיניות" הפכה למילת קסם שנשלפת מנדנה לצורך סיכול ביקורת שיפוטית. חלף זאת, עמד בא-כוח הממשלה על כוונתה של הממשלה למנות נציב על בסיס שיקולים "שהם לא מקצועיים גרידא", ועל רצונה "לעבוד עם מישהו שיש לו זיקה או קירבה מבחינת תפיסת עולם" (ראו פסקאות 43 ו-51 לעיל). דומה אפוא כי לגישת הממשלה עצמה, שיקולים בדבר עמדותיו המקצועיות של המועמד לגבי סוגיות מקצועיות-ניהוליות כגון ניהול הון אנושי, ממילא אינם עומדים במרכזו של הליך המינוי שבו היא תומכת. 53. בנסיבות אלו, איני רואה צורך להתעמק כעת בשאלה מהו קו הגבול החוצץ בין עמדה מקצועית, עמדה מקצועית-פוליטית ועמדה פוליטית. סוגיה זו ממילא אינה עומדת במוקד ההליך דנן, הממוקד אך בשאלה יש לקבוע הליך מינוי תחרותי לתפקיד הנציב, אם לאו. כפי שציינתי בפסק דיני בעתירות, "לעמדתי ההליכים דנן אינם האכסניה המתאימה לקביעת גדריו המדויקים של הליך המינוי לנציב שירות המדינה – משלא נשמעו לפנינו טענות מפורטות במישור זה, ומשטרם התקיים שיח ענייני בנושא בין גורמי הממשלה וגורמי הייעוץ המשפטי" (בפסקה 75 לפסק דיני); וניתן לצפות כי ההליך שייקבע ייתן ביטוי לבדיקת מקצועיותם של המועמדים, על כל המשתמע מכך. מכל מקום, אני מצטרף בלב שלם לעמדת חברי השופט מינץ שלפיה "כדי להצדיק התחשבות בעמדות מקצועיות לצורך הגשמת מדיניות מסוימת במינוי קונקרטי, די לומר כי יש צורך להציג מדיניות שברצונה של הממשלה לקדם" (בפסקה 122 לחוות דעתו). הדברים נכונים בעיניי גם באשר להחלטה המינהלית בדבר קביעת הליך המינוי. 54. אם כן, עמדתי נותרה כשהייתה בפסק הדין מושא הדיון הנוסף – שם ציינתי כי "תכליתו של חוק המינויים ומהות תפקידו של הנציב, תוחמות את קבוצת השיקולים הענייניים שיש לשקול בעת מינוי הנציב וקביעת ההליך למינויו. קבוצה זו כוללת, בתמצית, שיקולים של מקצועיות (קרי כישורים והתאמה לתפקיד); ושיקולים של עצמאות וא-פוליטיוּת – ואת השיקולים האלו בלבד" (בפסקה 36 לפסק דיני; ההדגשות במקור – י"ע). דברים אלו אך מקבלים משנה תוקף נוכח התימוכין החדשים לכוונת המחוקק באשר לסעיף 6 לחוק. על מעמדו הנורמטיבי הנוכחי של בג"ץ 2699/11 55. הבהרה חשובה נוספת נוגעת לפסק הדין בבג"ץ 2699/11, אשר שימש, עבור חלק מהצדדים, כנקודת מוצא לבחינתה של החלטת הממשלה שעל הפרק. 56. כזכור, במסגרת בג"ץ 2699/11 ביקשה העותרת להורות לממשלה להשתמש בוועדת איתור לשם מינוי נציב שירות המדינה, וזאת עקב טענה כי המנגנון שבו בחרה הממשלה לוקה באי-סבירות קיצונית. העתירה נדחתה פה אחד – במותב תלתא שנמניתי עם חבריו – ונקבע כי חוסר סבירות כאמור לא הוכח. בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, עמדתי על מספר הבדלים רלוונטיים בין השאלה המשפטית שהתעוררה בבג"ץ 2699/11 ובין ענייננו, וכן על שינויי נסיבות שחלו לאחר מתן פסק הדין ואשר הצדיקו, לגישתי, עיון מחודש בו. למען הנוחות אמנה את הדברים בקצרה: (-) בג"ץ 2699/11 עסק בשאלה משפטית אחרת: השאלה אם יש להורות לממשלה להשתמש במנגנון ועדת האיתור באופן ספציפי; ואילו בענייננו עסקינן בשאלה רחבה יותר בדבר הצורך בהליך תחרותי כלשהו. (-) על כך אוסיף כעת כי בג"ץ 2699/11 עסק גם בעילת התערבות שונה מזו שבה התמקדתי בפסק דיני בעתירות. אף שהגעתי בסופו של יום למסקנה כי החלטת הממשלה הנוכחית לוקה גם בחוסר סבירות קיצונית, מרכז הכובד של פסק דיני טמון בשאלה אם נשקלו שיקולים ענייניים בלבד – סוגיה אשר לא נדונה ולא הוכרעה בבג"ץ 2699/11. (-) מנגנון הבחירה שעמד על הפרק בעת הדיון בבג"ץ 2699/11, לא היה ועדת מינויים "קלאסית" – שבה ראש הממשלה בוחר מועמד יחיד מטעמו ומציג אותה בפני ועדת המינויים, ועם אישורה מביא את המועמד להצבעת הממשלה – אלא הליך מעין-תחרותי באופיו, שאינו רחוק מרחק רב מן המתכונת של ועדת איתור. אזכיר כי ההליך שעמד על הפרק בבג"ץ 2699/11 התחיל בבחינה מטעם "צוות חיפוש", אשר הוציא פרסומים פומביים, ביצע פניות יזומות ובחן כ-150 (!!!) מועמדים פוטנציאליים. בהמשך הביא הצוות ארבעה מועמדים לבחינת ראש הממשלה, אשר בחר במועמד המועדף על ידו, והלה הובא בנוסף לבחינה על ידי ועדת מינויים. על רקע זה, נקל להבין מדוע בית המשפט דאז לא מצא כל דופי בהליך ולא סבר שיש לאכוף על הממשלה הליך תחרותי ספציפי בדמות ועדת איתור דווקא. לפיכך עליי, בכל הכבוד, לחלוק על קביעתו של חברי השופט מינץ כי עסקינן כיום ב"נקיטת דרך מינוי זהה לחלוטין לזו שננקטה על ידי הממשלה לצורך מינוי נציב שירות המדינה בשנת 2011" (בפסקה 128 לחוות דעתו). לדידי, ההליך שנעשה בשנת 2011 היה הליך ראוי, ואילו ביקשה הממשלה לחזור באמת ובתמים לשנת 2011, מן הסתם הייתה מאמצת הליך דומה גם כיום (ואזכיר כי בפסק דיננו מושא הדיון הנוסף, לא הורינו בהכרח על שימוש בוועדת איתור, אלא אך על קיום הליך תחרותי). מכל מקום, לא ניתן להחזיק את החבל בשני קצותיו – גם להתרפק בערגה על פסק הדין משנת 2011 וגם לדחות את ההליך המעין-תחרותי שעמד בבסיסו. (-) שרשרת עמדות מטעם גורמים מינהליים שונים – שחלקן הובעו לאחר פסק הדין בבג"ץ 2699/11 – הדגישו וחידדו את הצורך לשמור על עצמאותם של גורמים בכירים בשירות הציבורי שהעצמאות היא מרכיב הכרחי בתפקידם, ועמדו על היתרונות הגלומים בהקשר זה בערובות הליכיות כגון הליך מינוי תחרותי. (-) נתונים מהשנים האחרונות הציפו קשיים ובעיות בתפקודו של השירות הציבורי במדדים שונים – נתונים שבעטיים גוברת החשיבות שבמינוי נציב בעל יכולות מוכחות, שבכוחו להתניע שינוי של ממש בשירות הציבורי. (-) התנהלותה של הממשלה עצמה, כאשר בהקשר זה ציינתי כך: "כיום, אין אפילו ניסיון להסתיר את הכוונה למנות את אנשי שלומם של הדרג הפוליטי, והדברים נאמרים בראש חוצות על ידי גורמים בממשלה. למעשה, מטענות משיבי הממשלה אף עולה הצהרת כוונות למינויים פוליטיים בשירות הציבורי, מה שמעורר חשש כי בחירת הממשלה במנגנון של ועדת מינויים (ובתחילת הדרך ועדה מייעצת) נועד לאפשר זאת" (בפסקה 61 לפסק דיני בעתירות). על רקע זה סברתי כי "המשפט צריך להתאים עצמו למציאות המשתנה, ומתחזק לאין שיעור הצורך בקביעת ערובות של ממש להגנה על תכליתו העצמאית, הממלכתית והא-פוליטית של תפקיד נציב שירות המדינה" (שם, בפסקה 62). מכל מקום הדגשתי כי הימנעותו של בית המשפט מלהתערב בהליך מינוי הנציב לפני כ-14 שנה, נעשתה על רקע הנסיבות והעובדות שעמדו בפני בית המשפט באותה עת, ואין בכך בלבד כדי למנוע מעיקרא את קיומה של ביקורת שיפוטית במקרה דנן. [במאמר מוסגר: כפי שציינתי לעיל, פרוטוקול ישיבת ועדת העבודה מיום 14.1.1959 – שבו הובא דיון מפורש ומאיר-עיניים על תכליתו של תפקיד נציב שירות המדינה – לא עמד לנגד עיניי בעת כתיבת פסק הדין בעתירות, וממילא הוא לא עמד לנגד עיניי בעת מתן פסק הדין בבג"ץ 2699/11. נוכח תוכנו של אותו פרוטוקול, ובשים לב לתקלה הטכנית שבגינה הוא לא תויק כדבעי באתר הכנסת, ספק בעיניי אם האמור בו עמד לנגד עיני יתר חברי ההרכב בבג"ץ 2699/11. לטעמי, נסיבה חדשה זו אך מחזקת את ההצדקה לעיון מחדש בבג"ץ 2699/11.] 57. חברי המשנה לנשיא סולברג, מצדו, סבר בפסק דינו בעתירות כי לא הוכחה הצדקה לסטות מפסק הדין בבג"ץ 2699/11, וטעמיו לכך הובאו בפסק דינו המפורט. בדומה, חברי השופט מינץ חוזר ועומד בחוות דעתו על אותה שאלה מקדמית – האם קמה הצדקה לעיין מחדש בבג"ץ 2699/11 – ומגיע לתשובה שלילית. אולם, חשוב להדגיש כי בנוסף לשינויי הנסיבות שחלו מאז מתן פסק הדין בבג"ץ 2699/11 ופורטו לעיל, חל מאז שינוי נוסף ומשמעותי לא פחות: ההחלטה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין בעתירות, ולהעמיד לבחינה מחודשת בהרכב מורכב את המסקנה שנקבעה בו. במסגרת העתירות מושא הדיון הנוסף עמדה לפנינו השאלה אם ראוי לעיין מחדש (במותב תלתא) בפסק דין קודם שניתן אף הוא במותב תלתא. מדובר בצעד שבית משפט זה מוסמך לנקוט, ואף נקט בפועל לא אחת (ראו למשל בעניין ההסתדרות הרפואית), אך הוא שמור ככלל למקרים חריגים. להבדיל, בשלב הנוכחי התכנסנו בהרכב מורחב, בעקבות החלטתו של חברי השופט מינץ על קיום דיון נוסף – שהוא הפורום הטבעי והמתבקש לעיון מחדש בקביעות קודמות שניתנו בבית משפט זה בהרכבים מצומצמים יותר. אלו כוללות, בענייננו, הן את פסק הדין מושא הדיון הנוסף, הן את פסק הדין בבג"ץ 2699/11 שקדם לו. בנסיבות אלו, קיים לגישתי קושי בבחירתו של חברי להותיר את פסק הדין בבג"ץ 2699/11 כנקודת מוצא וכנקודת ייחוס לבחינת החלטות הממשלה שעומדות על הפרק, גם בשלב הדיוני הנוכחי. 58. אף לגופו של עניין, ראוי לחזור ולהדגיש שכל היריעה המשפטית הרחבה שנפרסה כיום בפנינו במסגרת ההליך דנן, לא עמדה כלל בפני בית המשפט בשנת 2011, וגם ההבנה לגבי חשיבות תפקידו של נציב שירות המדינה הלכה והתחדדה במהלך השנים. צא ולמד כי בפסק הדין בשנת 2011 אפילו לא מופיעה המילה "שומר סף" לגבי תפקיד נציב שירות המדינה. כמו כן, בפסק הדין משנת 2011 נעשתה השוואה בין תפקיד נציב שירות המדינה ובין תפקיד מנכ"ל משרד ממשלתי ותפקיד הרמטכ"ל; השוואות אלה, כשלעצמן, מעידות עד כמה תפיסת התפקיד, כפי שהוצגה אז לבית המשפט, הייתה רחוקה ת"ק פרסה מתפיסת התפקיד כיום. ודוק: התפקיד עצמו לא השתנה, אך במהלך השנים חל שינוי בתפיסה המשפטית-ציבורית-מוסדית לגבי טיבו ומוטת השפעתו של תפקיד נציב שירות המדינה (כביטויו של חברי, המשנה לנשיא סולברג בעניין מינויו של מר כחלון כמ"מ הנציב (בג"ץ 10548-01-25 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פסקה 8 (28.1.2025))). למעשה, כבר ביום מתן פסק הדין בשנת 2011 חל שינוי נסיבות, עם פרסום דו"ח מבקר המדינה שבעקבותיו גובש מסמך אמות המידה. במסמך זה, שלא עמד בפני ההרכב דאז, נעשתה הבחנה מהותית בין סוגי משרות ותפקידים בכירים בשירות הציבורי, כאשר ביני לביני נקצבה כהונת הנציב – וקשה לחלוק על כך שמשרת הנציב נופלת, מבחינה מהותית, לקטגוריה שאליה סווגה במסמך אמות המידה, לפיה "נושא המשרה מופקד על שמירת האינטרס הציבורי ונדרשת ממנו מידה רבה של עצמאות ואי-תלות מקצועית" (פסקה 56 לפסק דיני מושא הדיון הנוסף). 59. ובהמשך להערת חברי השופט מינץ (בפסקה 89 לחוות דעתו), שלפיה החלטת ממשלה 4062 סיווגה את משרת הנציב בקבוצת המשרות שבסעיף 2(א)(1) להחלטה, אשר כוללת שני סוגי משרות (משרות ניהולית בכירות; משרות ניהוליות-מקצועיות בכירות שבהן יש חשיבות מיוחדת לעצמאות ולאי-תלות) – ראוי להזכיר גם באיזו קטגוריה לא נכללה משרת הנציב במסגרת החלטה 4062. באותה החלטה נמנעה הממשלה מלכלול את משרת נציב שירות המדינה בקבוצת המשרות שבסעיף 2(ג)(3) לאותה החלטה: "משרות ניהוליות-מקצועיות בכירות, שהנושאים בהן מופקדים על ביצוע מדיניות הממשלה, והדורשות מידה גבוהה של אמון ותיאום בין נושאי המשרה לחברי הממשלה". 60. לכן, לא בכדי שינה הייעוץ המשפטי לממשלה את טעמו לאחר שנת 2011 ואינני שותף אפוא לביקורת של חברי על כך. אף אנו, כשופטי בית משפט המעודד קביעת נהלים ואמות מידה ליישום הדין המינהלי, מחויבים לחזור ולבחון את עמדתנו, והפעם על רקע שינויים נורמטיביים אלה – שבעטיים מה שהיה סביר בשנת 2011, כבר אינו סביר בשנת 2026. 61. למעשה, הממשלה עצמה הבינה כי מה שהיה נכון לעבר כבר איננו ישים, ולכן קבעה בשנת 2018 את החלטה 3793 – והעידה על עצמה בנקיטת חפץ כי זו הפעם האחרונה וכי לקראת בחירתו של הנציב בפעם הבאה, "הממשלה תידרש בעתיד לנוהל שיגובש על ידי היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה לגבי דרכי מינויו של נציב שירות המדינה". הפעם הבאה עומדת כיום בפנינו, ולאחר ארבע פעמים של מינוי "אד-הוק" הגיעה העת לפרוע את השטר. כידוע, "רשות ציבורית, שקיבלה התחייבות על עצמה חייבת איפוא למלא אחריה במידה יתרה של יושר והגינות" (בג"ץ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2) 449, 470 (1981)). 62. אם לא די בשינוי בתפיסה המשפטית-מוסדית-ציבורית לגבי מהות תפקידו של נציב שירות המדינה, הרי שגם המציאות בשטח השתנתה, וכבר הצבענו על "עלייה באינדיקציות המלמדות על פוליטיזציה בשירות הציבורי" כמו העלייה במספר המשרות הפטורות ממכרז; הנתונים העגומים על אודות תוצאות ירודות בשירותים הציבוריים; והיעדר אפקטיביות הביצוע של המדינה (בפסקה 58 לפסק דיני). לא למותר לציין כי גם נתונים אלה לא עמדו בפני בית המשפט בשנת 2011. לכל אלה יש להוסיף את האתגרים המיוחדים העומדים כיום בפני השירות הציבורי עקב התמורות שחלו בשנים האחרונות בשוק העבודה, לרבות אי-איוש תקנים בשירות הציבורי והתחרות עם המגזר הפרטי על אנשי המקצוע הטובים והמוכשרים – תמורות שההתמודדות עמן צפויה ללוות את השירות הציבורי במשך שנים ארוכות, ולא רק בטווח הזמן המיידי שלאחר המינוי הבא. התעלמות מכל אלה, עלולה להעיד על עצימת עיניים ועל כך שבית משפט זה לא בתוך עמו הוא יושב, ולדידי, גישה כזו היא שעלולה להביא למדרון חלקלק ולפגיעה באמון הציבור בבית המשפט (במענה לפסקאות 150-149 לחוות דעתו של חברי השופט מינץ). הדברים אך מתעצמים על רקע התפקוד הלקוי של השירות הציבורי במהלך מלחמת "חרבות ברזל", ועל כך הצביע מבקר המדינה בדו"ח על אודות "הניהול הממשלתי של התחום האזרחי במהלך מלחמת חרבות ברזל" (3.9.2025). לכן, איני מקבל את עמדתו של חברי לפיה הנתונים על אודות מצבו של שירות המדינה רלוונטיים להתאמת המועמד לתפקיד, אך אינם רלוונטיים לקביעת מנגנון הבחירה (פסקה 100 לחוות דעתו). מנגנון הבחירה צריך להיגזר מהאתגרים העומדים בפני השירות הציבורי, ופשיטא כי למנגנון הבחירה השלכה רבתי על איכותו המקצועית-ניהולית של המועמד שייבחר ועל מידת עצמאותו ואי-תלותו בדרג הפוליטי. [במאמר מוסגר: בא-כוח הממשלה הרהר בפנינו אם התופעה ההולכת וגוברת של פטורים ממכרז היא שלילית. התשובה להרהור זה היא "כן" רבתי. מסה של משרות הפטורות ממכרז בשירות הציבורי היא תופעה שלילית שאין "לנרמל" אותה. היא עומדת בניגוד לקביעת המחוקק כי המכרז הוא דרך המלך למינויים לשירות הציבורי; היא עומדת בניגוד למושכלות יסוד לגבי השירות הציבורי בישראל, שאמור להיות נקי משיקולים פוליטיים (עניין אינשטיין, בעמ' 122-118); והיא מנוגדת גם להמלצות הוועדה בראשות השופט (בדימ') מ' בן-דרור משנת 1994, לפיהן יש לצמצם את מספר המשרות הפטורות ממכרז]. משעמדנו על השיקולים הענייניים הצריכים לעניין, ועל שאלת הרלוונטיוּת של פסק הדין בבג"ץ 2699/11 – ניתן להמשיך לבחינת החלטת הממשלה לגופה. התנאים לביסוס עילת השיקולים הזרים 63. אפתח חלק זה בהבהרה נוספת בדבר גדרי הדיון וגדרי המחלוקת. חברי השופט מינץ סוקר את הנתונים העובדתיים השונים שפורטו בפסק דיני בעתירות – ובהם החלטות ממשלה קודמות ועמדות גורמים מינהליים שונים – ומציין בהקשר זה: "איני סבור כלל כי אותן החלטות הממשלה ועמדות גורמי המינהל עליהן הצביעו המשיבים מחייבות את הממשלה לקיים הליך תחרותי" (בפסקה 79 לחוות דעתו; ההדגשה במקור – י"ע) (וראו גם בפסקה 90, שם מציין חברי: "מכאן ועד להסיק כי מאותן החלטות עולה שהממשלה נטלה על עצמה חובה למנות את הנציב בהליך מינוי תחרותי, המרחק רב"). 64. על רקע זה דומני כי ראוי לחדד את השאלה העומדת לדיון. אני מסכים עם חברי כי אף אחד מהנתונים העובדתיים שנסקרו בפסק דיני אינו מבסס, כשלעצמו, חובה מפורשת מצד הממשלה לנקוט בהליך תחרותי לשם מינוי הנציב. בפסק דיני אף לא נקבע אחרת. חשוב אפוא להבהיר: הנסיבות העובדתיות שעליהן פירטתי בפסק דיני נועדו להמחיש, במצטבר, את התנאים לקיומה של עילת התערבות מינהלית, תוך התמקדות במבחן הדו-שלבי שנקבע בהקשר זה בפסיקה. 65. עוד ראוי להדגיש: שיקולים זרים אינם בהכרח שיקולים רעים. המונח "שיקולים זרים" מתייחס בדין המינהלי לכל שיקול המצוי מחוץ למערך השיקולים הענייניים שלאורם הרשות מורשית (ונדרשת) לפעול – גם אם מדובר בשיקול אשר, בהקשר אחר, היה עשוי להיות חיובי או ראוי. אכן, כפי שהודגש בספרות: "אסור לרשות להתחשב בשיקולים אחרים, גם אם היא סבורה בתום לב שיהיה בכך כדי לשרת את האינטרס הציבורי" (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ה – עילות הביקורת המשפטית 3494 (2020); כן ראו דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 637 (2010): "לעתים, מניעיה של הרשות הם טובים וטהורים, במובן זה שהיא חותרת לביצוע פעולה לטובת הציבור. אולם, היא עושה כן על יסוד שיקולים שאין היא מוסמכת לשקול. יש להבחין בין מניע פסול לשיקול זר, וחשוב להדגיש כי לעתים גם שיקול חיובי ורצוי, כשלעצמו, עלול להיפסל"). 66. ובענייננו, אצא מנקודת הנחה כי העמדה שהציגה הממשלה בהליכים שלפנינו משקפת את הבנתה הכּנה באשר למהותו של תפקיד הנציב. אולם, כפי שפורט בהרחבה, גישת הממשלה אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 6 לחוק המינויים ועם כוונת המחוקק בהקשר זה – ואף לא עם האופן שבו התייחסה הפסיקה לתפקידו של נציב שירות המדינה (לעניין זה ראו בפסקה 4 לפסק דיני בעתירות). 67. אם כן, שלב מקדמי לבחינת קיומם של שיקולים זרים, הוא עמידה על קשת השיקולים הענייניים שלאורם נדרשת הרשות לפעול. בהמשך לכך הדגשתי בפסק דיני נתונים עובדתיים שונים מן השנים האחרונות, וזאת בעיקר במטרה לחזק את חשיבותם של השיקולים הענייניים שעליהם עמדתי, ואשר הצדיקו לגישתי עיון מחדש בפסק הדין בבג"ץ 2699/11. כך, למשל, באשר לנתונים העגומים בדבר תפקודו של השירות הציבורי, שמהם הסקתי כי "גוברת החשיבות שבמינוי נציב בעל כישורים, יכולות וניסיון מוכחים, אשר בכוחו (או בכוחה) להתניע שינויים של ממש בתפקוד השירות הציבורי – ובכלל זה שינויים שלא בהכרח יעלו בקנה אחד עם האינטרסים הפוליטיים של נבחרי הציבור" (בפסקה 59 לחוות דעתי; ההדגשה הוספה – י"ע). כך גם באשר לאמור בהחלטות ממשלה ובמסמכים מטעם גורמים מינהליים שונים, שמהם – כך ציינתי – עולה "הצורך לעגן ערובות הליכיות לשמירה על עצמאותם של בעלי תפקידים בכירים שהעצמאות היא מרכיב הכרחי בתפקידם, כמו גם הכרה ביתרונות שנובעים בהקשר זה מקיום הליך מינוי תחרותי" (בפסקה 57 לפסק דיני). [במאמר מוסגר: באשר להחלטת ממשלה 345, שחברי השופט מינץ דן בשאלה אם היא נועדה להביע עמדה נורמטיבית או רק "לצלם" את המצב הקיים – אסתפק בהפניה לסעיף 2(א) לאותה החלטה, שבגדרו פורט מנגנון המינוי לתפקיד הנציב, ובו צוין: "למען הסר ספק יובהר כי המשרות כדלהלן הופטרו כדין מחובת המכרז, על-פי הוראות חוק מפורשות כמצויין ליד כל משרה, ואין בהחלטה זו כדי לשנות את המצב הקיים ביחס אליהן" (ההדגשה הוספה – י"ע)]. 68. על חשיבותם המוגברת של שיקולים בדבר המקצועיות והא-פוליטיות של השירות הציבורי, למדתי גם מנסיבות עובדתיות הקשורות בהתנהלותה של הממשלה עצמה. על סמך נסיבות אלו ציינתי כי "המשפט צריך להתאים עצמו למציאות המשתנה, ומתחזק לאין שיעור הצורך בקביעת ערובות של ממש להגנה על תכליתו העצמאית, הממלכתית והא-פוליטית של תפקיד נציב שירות המדינה, אל מול ניסיונות של הדרג הפוליטי לחתור תחתיו ולהחדיר שיקולים פוליטיים אל שורותיו של השירות הציבורי הממלכתי" (בפסקה 62 לפסק דיני; ההדגשה הוספה – י"ע). 69. לנקודה אחרונה זו משיב חברי השופט מינץ בציינו: "באשר להתייחסות ל'התנהלות הממשלה עצמה', אומר ולא אוסיף כי מדובר בשיקול שאינו ממין העניין" (בפסקה 105 לחוות דעתו). בכל הכבוד, התקשיתי להבין עמדה זו של חברי. כיצד ניתן לדון בשאלה אם החלטה מינהלית מסוימת התבססה על שיקולים ענייניים בלבד, אם לא באמצעות בחינת התנהלותה הקונקרטית של הרשות המינהלית שקיבלה את ההחלטה? לא בכדי נפסק כי "לעתים ניתן להיעזר בראיות סטטיסטיות או נסיבתיות שיש בהן כדי להצביע על שקילת שיקולים זרים ולהידרש אף ל'פגמים חיצוניים שיש בהם כדי להעיד על שיקולים זרים או פסולים של הרשות המנהלית'" (עניין יהדות התורה, בפסקה 49). 70. מכל מקום, כפי שציינתי בראשיתו של חלק זה, השאלה העומדת לדיון אינה אם האינדיקציות העובדתיות השונות מבססות, כל אחת בנפרד, חובה מפורשת של הממשלה לנקוט הליך מינוי תחרותי באופן ספציפי. השאלה שבה עלינו להכריע היא אם ההחלטה המינהלית הקונקרטית שעומדת על הפרק – החלטת ממשלה 2344 – התקבלה תוך מתן משקל למלוא השיקולים הענייניים הרלוונטיים, ולהם בלבד. כפי שהוסבר בפסק דיני בעתירות, בפסיקה הותווה מבחן דו-שלבי לבחינת עילת השיקולים הזרים. לפי מבחן זה, "אם העותר מעורר ספק ממשי ביחס לשיקולי הרשות – ולעניין זה ניתן אף להיעזר בראיות נסיבתיות – ניתן להעביר את הנטל לרשות להוכיח כי לא שקלה אלא שיקולים עניינים" (עע"ם 2638/20 עמותת בר-קיימא לתרבות אמנות מוסיקה נ' ראש עיריית ירושלים, פסקה 2 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (6.9.2020)). 71. גם כעת, סבורני כי הונחו בפנינו אינדיקציות מספקות לשם צליחת השלב הראשון במבחן הפסיקתי. אעמוד עליהן בשנית: (-) הממשלה בחרה במנגנון מינוי הנתון להשפעה מכרעת של הדרג הפוליטי, ושל ראש הממשלה באופן ספציפי. כזכור, לפי המנגנון שעל הפרק, ראש הממשלה הוא שבוחר במועמד יחיד מטעמו, אשר מועבר לבחינת ועדת מינויים מיוחדת שראש הממשלה אָמוּן באופן ישיר או עקיף על מינוי מרבית חבריה: יו"ר הוועדה ממונה בידי הממשלה עצמה, ולצדו מכהנים שני נציגי ציבור מתוך רשימה שאת חבריה ממנה ראש הממשלה, בהתייעצות עם נציב שירות המדינה (כאשר בעת הנוכחית מדובר בממלא מקום הנציב, שנבחר אף הוא על ידי ראש הממשלה) והיועצת המשפטית לממשלה. [ולא למותר לחזור ולהפנות בהקשר זה לאמירתו של ח"כ ריפתין בישיבת ועדת העבודה מיום 14.1.1959: "אני רואה זאת כחיוב שהממשלה כולה תמנה את נציב השירות ולא שר אחד"]. (-) השיקולים ואמות המידה להפעלת המנגנון שנבחר, לא הוגדרו ואינם משוקפים לציבור. בתוך כך, ראש הממשלה אינו נדרש לפרט את השיקולים שהובילו אותו לבחירה במועמד ספציפי, או לפרט אילו מועמדים נוספים פסל ומדוע (ואזכיר כי ניסיון העבר מלמדנו כי בחירת מועמד יחיד למשרת נציב שירות המדינה על ידי ראש הממשלה, אינה בהכרח מובילה לאיתור המועמד המתאים ביותר מבחינה מקצועית (ראו פסקה 73 לפסק דיני בעתירות)). (-) השיקולים לבחירת שלושת חברי ועדת המינויים המיוחדת, אף הם אינם גלויים לציבור. ובהקשר אחרון זה לא ניתן שלא לציין את התנהלות ראש הממשלה לאחר מתן פסק הדין מושא הדיון הנוסף – כאשר בסמוך לאחר מתן פסק הדין ולפני הגשת הבקשה לדיון נוסף, ביקש ראש הממשלה לסיים את כהונתם של מרבית הנציגים הנכללים ברשימה אשר – ככל שפסק הדין בעתירות יבוטל – מתוכה יתמנו שניים מתוך שלושת חברי ועדת המינויים המיוחדת (ראו פסקה 48 לעיקרי הטיעון מטעם היועצת המשפטית לממשלה בדיון הנוסף). על כן, אני מתקשה לקבל כנקודת מוצא אבסולוטית את אמירתו של חברי כי ועדת המינויים מורכבת "מחברים נעדרי גוון פוליטי" (פסקה 137 לחוות דעתו). ודוק: יכול אדם או מינוי להימצא נטול "זיקה פוליטית" אך למרות זאת, לשאת גוון פוליטי, ולעיתים, אף גוון פוליטי עז. (-) היעדר התייחסות בעמדת הממשלה לשיקול בדבר שימור עצמאותו ואי-תלותו של נציב שירות המדינה. בהקשר זה לא למותר להזכיר כי היה זה ראש הממשלה עצמו אשר הצהיר בעבר על "תמיכתו המלאה במעמדו הסטטוטורי העצמאי של נציב שירות המדינה, במעמדו החוקתי של מוסד נציב שירות המדינה, ובחשיבות השמירה על מוסד זה כגורם עצמאי, שאינו מושפע משינויים פוליטיים, בין היתר, מוסד שאינו תלוי בחילופי שלטון" (בג"ץ 4446/96 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נ(3) 705, 708 (1996) (להלן: עניין גל-נור)). שיקול חשוב זה – שכאמור ניתן למצוא לו תימוכין גם בהליכי חקיקת חוק המינויים – לא קיבל ביטוי של ממש בהחלטת הממשלה ובשיח שקדם לה, ואף לא בטיעוני הממשלה בעתירות מושא הדיון הנוסף. אוסיף כי על פי הפסיקה, אחת הנסיבות שעשויות להצדיק את העברת נטל הראיה לרשות להראות כי החלטתה התבססה על שיקולים ענייניים בלבד, היא קיומה של "החלטה 'שותקת' המעידה על עצמה כי התבססה על טעמים בלתי עניינים" (עע"ם 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים, פ"ד סד(2) 1, 40 (2010); כן ראו האסמכתאות שפורטו בפסקה 48 לפסק דיני בעתירות). (-) היעדר תיעוד לתהליך מקדים של ליבון ובחינת חלופות למנגנון שנבחר, בפרט על רקע חווֹת הדעת מטעם גורמי הייעוץ המשפטי, שמהן עולה עמדה ברורה בדבר הצורך בהליך תחרותי. אציין כי חברי השופט מינץ חלק על עמדתי בהקשר זה, וסבר כי הוצג בפנינו תיעוד מספק לדיון שהתקיים בממשלה. ברם, לא מצאתי כי הממשלה שקלה את מהות תפקידו של הנציב על רקע אמות המידה הרלוונטיות; את הנתונים הצריכים לעניין מצבו של השירות הציבורי בישראל; את "המדיניות" העלומה שבדעתה לקדם ובגינה יש לבחור באדם מטעמו של ראש הממשלה; ועוד. וכך עמדתי על הדברים בפסק דיני בעתירות (בפסקה 66; ההדגשות בקו תחתון הוספו – י"ע): "כעולה מסיכומי הדיונים שהתקיימו בממשלה לקראת החלטה 2129 (דיונים מהימים 30.6.2024 ו-11.8.2024), הנוכחים העלו השגות שונות על הצעת הנוהל מטעם גורמי הייעוץ המשפטי. חלק מההשגות עסקו באופן גיבוש הנוהל ובניסוחו (כגון טענה כי ההצעה גובשה ללא היוועצות בגורמים רלוונטיים ושהיא אינה מנומקת די הצורך); חלקן התמקדו בצורך לאפשר לממשלה להשפיע על מינוי הנציב ולקבוע את זהותו; וחלקן התמקדו בהרכב המוצע של ועדת האיתור. אולם, כאמור, אין כל מחלוקת על סמכותה של הממשלה למנות את נציב שירות המדינה הבא [...] ומשכך אין בטיעון זה כשלעצמו כדי להצדיק תעדוף מנגנון מינוי אחד על פני החלופות. ובאשר להשגות על גיבוש הנוהל ועל הרכב ועדת האיתור המוצעת – טענה זו עשויה לכל היותר להצדיק בחירה בוועדת איתור בהרכב אחר מזה שהוצע, ולא שלילה מעיקרא של מנגנון ועדת האיתור [...]. כמו כן, בסיכום הדיון מיום 11.8.2024 התייחס מזכיר הממשלה ל'עבודת המטה שנעשתה במשך שבועות [...] שכללה דיונים שהתקיימו עם ראש הממשלה, שר המשפטים, שר האוצר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומזכיר הממשלה'. אולם, על תוכנם של דיונים אלו ושל עבודת המטה – ועל הסיבות שבגינן הובילה עבודת המטה, לפי הנטען, למסקנה שלפיה ועדת איתור אינה מנגנון מתאים – לא הובא בפנינו כל פירוט [...]. אוסיף כי הקביעה שהובאה בהצעה להחלטה 2129, שלפיה 'התהליך של ועדת איתור ארוך ומיותר' (בעמ' 5 להצעת החלטה 2129), הובאה בעלמא וללא פירוט או תימוכין. החלטה 2344, שאותה קיבלה הממשלה לאחר הגשת העתירות שלפנינו, אף היא אינה מתייחסת לתהליך אמיתי ומעמיק של ליבון ובחינת חלופות, ולמעשה אינה כוללת כל הסבר לבחירתה של הממשלה לבחור דווקא במנגנון של ועדת מינויים מיוחדת. כל שצוין בהצעה להחלטה בהקשר זה הוא כי 'חברי הממשלה לא השתכנעו כלל בצורך בהקמת ועדת איתור [...] ולא ראו מניעה למינוי נציב בדרך של ועדת מינויים או באמצעות הוועדה המייעצת'; וכי חברי הממשלה קיבלו סקירה של ההליכים בעתירות דנן, והובהר להם שעמדת גורמי הייעוץ המשפטי בדבר קיומה של 'מניעה משפטית' מתייחסת רק לוועדה המייעצת ולא לוועדת מינויים". 72. אילו היה מובא בפנינו תיעוד לתהליך מהותי של בחינה והשוואת חלופות, ייתכן שהיה בכך כדי לשפוך אור על השיקולים שהובילו את הממשלה לבחור בהליך המינוי שבו בחרה. אך תיעוד שכזה אינו עומד לפנינו. חלף זאת, כפי שכבר צוין לעיל, בדיונים שהתקיימו בפני בית משפט זה עמד בא-כוח הממשלה על שיקולים מסוימים המנחים, לגישתו, את פועלה של הממשלה באשר למינוי הנציב: "שיקולים שהם לא מקצועיים גרידא. הם כרוכים בתפיסת עולם"; וכן "הרצון של ממשלת ישראל לעבוד עם מישהו שיש לו זיקה או קירבה מבחינת תפיסת עולם, מבחינת ערכים למימוש מדיניותו" (ראו פסקאות 43 ו-51 לעיל). אולם, דווקא השיקולים הללו אינם נכללים בסט השיקולים הענייניים שלאורם יש למנות את נציב שירות המדינה, או לקבוע את ההליך למינויו. על רקע האמור, ובהמשך להערתו של חברי השופט מינץ על חזקת התקינות המינהלית (בפסקה 148 לחוות דעתו), אפנה לדברים שנכתבו בפסיקה זה מכבר: "לעתים ניתן להתגבר על חזקת החוקיות – ממנה נהנית פעולת הרשות ושמכוחה מוטל הנטל על העותר להוכיח טענתו בדבר שיקולים פוליטיים פסולים – על ידי נתונים אובייקטיביים שיש בהם להצביע לכאורה על שיקול פוליטי פסול [...]. כך למשל, החלטה חפוזה ללא התייעצות מוקדמת, ללא בחינת החלופות, ללא בדיקה ומחקר, ללא נתונים אובייקטיביים המעידים על כשרות עשויה לאשש הקשר נסיבתי שיש בו, במקרים מתאימים, כדי להצביע על שיקול פסול, ויש בה על כן להעביר את נטל הבאת הראיות על שכם הרשות השלטונית" (בג"ץ 1745/91 אי.סי.אס. מערכות כבלים ישראל בע"מ נ' המועצה לשידורי כבלים, פסקה 6 (14.5.1991)). אזכיר גם כי ראשיתה של הסאגה שלפנינו בהחלטת הממשלה לבצע את המינוי באמצעות הוועדה המייעצת, ולא בכדי קבעה היועצת המשפטית לממשלה כי קיימת מניעה משפטית לנקוט בדרך זו. ניסיון זה של הממשלה, שהיה ברור על פניו שאינו הדרך ההולמת את המינוי, מערער ומקרין אף הוא על חזקת התקינות של הליך המינוי. 73. אסכם את דרך הילוכנו עד כה: השיקולים הענייניים באשר לקביעת המנגנון למינוי נציב שירות המדינה, עוסקים בעיקרם בהבטחת המקצועיוּת והא-פוליטיוּת של השירות הציבורי, וכן בשימור מעמדו ועצמאותו של נציב שירות המדינה באופן ספציפי. שיקולים אלו מקבלים חשיבות מוגברת נוכח אירועי התקופה, ובהם ניסיונותיה המוצהרים של הממשלה לקדם מינויים פוליטיים בשירות הציבורי. החלטת הממשלה שעומדת לבחינתנו כעת, קובעת מנגנון שמקנה השפעה מכרעת לדרג הפוליטי ובמיוחד לראש הממשלה; שאינו כולל ערובות לכך שהמועמד שיובא בפני ועדת המינויים המיוחדת, יעמוד ברף הגבוה של המקצועיות הנדרשת; ושאינו קובע חובות הנמקה או שקיפות מיוחדות על מנת לאפשר השוואה בין המועמד הנבחר למועמדים פוטנציאליים אחרים. מנגנון זה נבחר על ידי הממשלה ללא תיעוד לשיח מהותי שיחשוף את השיקולים שהובילו לכך; וללא התמודדות של ממש עם העמדה הנוגדת שהובעה בחווֹת הדעת של גורמי הייעוץ המשפטי. חוסרים אלה נותרו בעינם גם לאחר הגשת העתירות בנושא, ומנגד בא-כוח הממשלה ציין בפנינו, במספר הזדמנויות שונות, שיקולים שאינם באים בגדר מנעד השיקולים הענייניים הצריכים לעניין. בנסיבות אלו, שוכנעתי כי קם ספק ממשי כי החלטת הממשלה לא נבעה רק משיקולים בעניין מקצועיותו ועצמאותו של נציב שירות המדינה. במקביל, דומה כי המשקל שנתנה הממשלה לשיקול בדבר שימור מעמדו ועצמאותו של הנציב – שיקול שזכה למשקל משמעותי בהליך חקיקת סעיף 6 לחוק המינויים – היה זניח, אם בכלל. 74. לפיכך עלינו לעבור לשלב השני במבחן הפסיקתי לעילת השיקולים הזרים – שבו נטל הראיה מוטל על כתפי הרשות המינהלית. אולם, כפי שציינתי בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, בשלב זה נותרנו "ללא תימוכין אובייקטיביים בדבר יתרונות המנגנון שנבחר בהחלטה 2344, וללא הסברים משכנעים מטעם משיבי הממשלה באשר לענייניוּת השיקולים שהובילו אותם לבחור במנגנון זה" (בפסקה 70 לפסק דיני). משכך, אין מנוס מן המסקנה כי לא עלה בידי הממשלה להרים את נטל הראיה שהועבר אליה. 75. לפיכך סברתי, ועודני סבור, כי מנגנון המינוי שהועמד לבחינתנו כעת – אינו יכול לעמוד. זאת, בין אם מהפרספקטיבה של עילת השיקולים הזרים (ואי-הרמת נטל הראיה), ובין אם מהפרספקטיבה של עילת הסבירות. גישה אחרת, המאפשרת "החדרה" של שיקולי הזדהות או תפיסת עולם אל עבר הליך למינוי נציב שירות המדינה, סוללת את הדרך במובן המעשי-תוצאתי לחדירת שיקולים זרים גם אל תוך המינוי עצמו. לפני סיום 76. בית המשפט אינו אנטומולוג אשר בוחן מבעד המיקרוסקופ את כנף השפירית, שעה שסביב יהום הסער המתדפק על הדלתות. לא די לעמוד על ולהכיר בחשיבות תפקידו של נציב שירות המדינה, מבלי שבית המשפט יעריך את התוצאה והמשמעות המעשית של החלטתו ומבלי להתבונן בתמונה הכללית שעל שולחנו. 77. בעבר, ראש הממשלה היה ראשון בין שווים, אך בעקבות שינויים בחוק-יסוד: הממשלה, כוחו של ראש הממשלה בישראל הוא כמעט בלתי מוגבל – הוא אשר ממנה שרים ומחלק ביניהם את המשרדים השונים על פי שיקול דעתו; הוא שמפטר שרים (לדוגמה, פיטורי שר הביטחון בעיצומה של מלחמה); ברצותו מטיל משימות מיוחדות על שרים; ברצותו מחליף כסאות בין שרים; ברצותו מעביר יחידות ממשרד אחד למשנהו; והוא הבריח התיכון בשורה של מינויים כמו ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש המל"ל, שגרירים במדינות שונות ועוד. הלכה למעשה, כוח רב מאוד מתנקז אל ראש הממשלה, אשר מתווה את כיוונה של הממשלה, שחולשת בתורה על הכנסת ועל שורה של גופים ומוסדות כמו צה"ל, המשטרה והרשויות המקומיות. 78. מינוי נציב שירות המדינה באמצעות ועדת מינויים משמעה כי מתאפשר לראש הממשלה לבחור, באופן ישיר, את נציב שירות המדינה, מי שמשמש כלשון מאזניים בוועדות איתור למשרות ולתפקידי מפתח בשירות הציבורי, ומי שמשקלו רב במינויים ובהדחה של עובדי ציבור. נציב שירות המדינה מופקד על ההון האנושי של שירות המדינה, וההון הזה שייך לכולנו, לכל אחד ואחד מאזרחי המדינה. ברם, התוצאה אליה הגיעו חבריי, מפקידה גם את ההון האנושי של שירות המדינה בידי ראש הממשלה, מה שמעצים עוד יותר את ריכוז הכוח של כל הרשות המבצעת – אשר חולשת כאמור גם על הרשות המחוקקת. לא מופע של הפרדת רשויות לפנינו כפי שסבור חברי השופט מינץ, אלא מופע של העצמת-יתר של כוחה של הרשות המבצעת, וליתר דיוק, כוחו של ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, יהא אשר יהא. בשאילה ממילותיו של חברי המשנה לנשיא (נעם סולברג "מבלימה הדדית לביזור" השילוח 43 (2025)): לא פיזור וביזור הכוח לפנינו – אלא ריכוזו. 79. ועדת מינויים נותנת לראש הממשלה שליטה דה-פקטו מוחלטת על המינוי, כמי שבוחר מראש את המועמד היחיד שמוצג לוועדת המינויים ובהמשך לממשלה. אם כישורי המועמד הראשון שיציע ראש הממשלה יהיו כל כך רחוקים מהסף הנדרש, תמיד יוכל ראש הממשלה לבחור במועמד אחר (כך אירע למעשה ב"סיבוב הקודם", כאשר המועמדת שהוצעה על ידי ראש הממשלה נפסלה על ידי ועדת המינויים ואז הומלץ הנציב הנוכחי). אולם, ברבות השנים התברר כי מתכונת המינוי על ידי ועדת מינויים אינה הולמת ואינה חופפת את מאפייני התפקיד. מה שטוב לרשות המיסים ולרשות התחרות ולרשות מקרקעי ישראל, טוב על דרך של קל וחומר לנציב שירות המדינה. ומזווית אחרת: התעקשותה של הממשלה על הוועדה המייעצת, ובהמשך על ועדת מינויים, מעוררת את החשש כי לא חובת הנאמנות של הנציב לציבור עומדת בראש מעייניה, אלא מידת האמון האישי של ראש הממשלה בנציב. ובהקשר זה אביא מדבריו של נציב שירות המדינה לשעבר, יצחק גל-נור, אשר תיאר פגישה שקיים בשנת 1996 עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו – על רקע ההתרחשויות בפרשת גל-נור (שעסקה בפיטורי-בזק של הנציב גל-נור) – ועצה שהשיא אז לראש הממשלה: "בכל פעם שתצטרך לבחור בין אנשים טובים ובין אנשים נאמנים – וזו תהיה לרוב הברירה שלך כראש ממשלה, לא כפוליטיקאי – אל תהסס, תבחר תמיד בטובים, כי הטובים יהיו גם נאמנים, אבל הנאמנים לא ייעשו לטובים יותר" (יצחק גל-נור לא, אדוני הנציב: מאחורי הקלעים של הפוליטיקה והמינהל בישראל 569-568 (2003)). כאשר ראש הממשלה, שהוא אדם פוליטי, בוחר בעצמו את נציב שירות המדינה, על מנת לקדם "מדיניות" עלומה שעל טיבה וקנקנה איננו יודעים דבר, התוצאה היא אחת: מינוי פוליטי של נציב שירות המדינה. מי שישלמו את המחיר על כך, הם כולנו, אזרחי המדינה. אחר הדברים האלה 80. לאחר שהובאו בפני חווֹת דעתם של חבריי, אוסיף מספר הערות קצרות. 81. על סעיף 6 לחוק המינויים: חבריי המשנה לנשיא סולברג והשופטים מינץ ווילנר תולים הררים בסעיף 6 לחוק, אשר כאמור מקנה פטור ממכרז לפי סעיף 19. אך כפי שהראתה חברתי, השופטת ברק-ארז, פטור שניתן מחובה X אין משמעו בהכרח פטור גם מחובה Y. ומזווית אחרת: המכרז הוא גולת הכותרת של ההליך התחרותי, בהיותו הצורה הקשיחה ביותר (הנפוצה כיום בשירות הציבורי) של הליך מסוג זה. אולם, מן הפטור ממכרז מסיקים חבריי פטור גורף ומוחלט גם מהליכים תחרותיים שהם פחות קשיחים ממכרז. כך, במקום כלל הפרשנות "בכלל מאתיים מנה" (בבלי, סנהדרין לא, ע"א), יוצא לשיטת חבריי כלל הפוך לפיו "בכלל מנה מאתיים". הסבר משכנע להיסק מרחיק-לכת זה – לא מצאתי. אף לא מצאתי בחוות דעתם של חבריי, המשנה לנשיא סולברג והשופטת וילנר, התייחסות להחלטת הממשלה משנת 2018 ולנפקותה על החלטות הממשלה דהיום, כמו גם לטענות רבות אחרות שהעלו הצדדים בפנינו. 82. על חדירת שיקולים זרים לשירות הציבורי: אך לאחרונה קבע בית משפט זה, פה אחד, כי גורם מינהלי שנדרש להפעיל סמכות מינוי רגישה בשירות הציבורי, יהא כפוף למגבלות שונות במישור שיקול הדעת במטרה למנוע ככל האפשר חדירת שיקולים זרים. כוונתי היא לפסק הדין בבג"ץ 3545-11-25 בוארון נ' היועצת המשפטית לממשלה (16.11.2025), ולהמשכו בבג"ץ 58681-11-25 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שר המשפטים (3.12.2025) – אשר עסקו בהחלטת שר המשפטים בעניין מינוי גורם מלווה ומפקח לחקירה משטרתית רגישה. [לשלמות התמונה אציין כי בפרשה עתיד להתקיים דיון נוסף, אך הוא לא יעסוק בהליך החקירה הפרטני שעמד ברקע הפרשה (ראו החלטתי בדנג"ץ 54128-11-25 מיום 4.12.2025)]. הנסיבות העובדתיות שעמדו ברקע אותה פרשה, ממחישות כמאה עדים את חשיבות תפקידו של נציב שירות המדינה כשומר סף בשירות הציבורי. זאת, בשל תפקידו של ממלא מקום נציב שירות המדינה באותה הפרשה לייעץ לשר המשפטים בהליך מינוי גורם מלווה ולשמש חותמת כשרות מקצועית להליך המינוי. זוהי אך דוגמה אחת, מן העת האחרונה, למיקומו הגיאומטרי של נציב שירות המדינה בצמתי קבלת החלטות רגישים ביותר בשירות המדינה – כגורם הנדרש לתפקד באופן עצמאי, מקצועי ונטול פניות. רבים מן הצמתים הללו נמצאים הרחק מעינו הבוחנת של הציבור, והשלכותיהם מתגלות לא פעם רק בדיעבד. לצערי, לא מצאתי בחווֹת דעתם של חבריי מענה מספק לחשש מפני חדירת שיקולים פוליטיים זרים להליך מינויו של נציב שירות המדינה, וממילא גם לכל אותם צמתים שבהם מעורב הנציב מתוקף תפקידו (ואזכיר את עמדת בא-כוח הממשלה כי מינוי הנציב "חייב להיות פוליטי"). 83. על תפקודו של שירות המדינה: חברי המשנה לנשיא סולברג מוצא לייחס חשיבות רבה ל"יכולת התפקוד של הנציבות, ושל שירות המדינה שתלוי בה" (פסקה 5 לחוות דעתו). התקשיתי ליישב בין עמדתו זו ובין העמדה שאותה הביע בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, שם סבר כי "אל לנו להידרש לסוגיות דוגמת התנהלותה הכללית של הממשלה הנוכחית או מצבו הכללי של שירות המדינה" (בפסקה 76 לחוות דעתו שם; ההדגשה הוספה – י"ע). אודה כי תמהתי לנוכח נכונותו של חברי להתחשב בנתון זה כתימוכין לגישתו המקבלת את עמדת הממשלה, בעוד שלשיטתו יש להתעלם מאותו שיקול ממש בעת בחינת החלטות הממשלה בראי כללי המשפט המינהלי. מכל מקום, התקשיתי להבין למי מופנים דברי התוכחה בנוגע לעיכוב באיוש תפקידו של נציב שירות המדינה. אזכיר כי פסק הדין מושא הדיון הנוסף ניתן כבר לפני קרוב לשנה – כאשר הממשלה היא שהגישה בקשה לקיום דיון נוסף, לה נעתר חברי השופט מינץ. אילו ראתה הממשלה חשיבות עליונה במינוי נציב קבוע במהירות האפשרית, ברי כי היה ביכולתה לקדם זאת בינתיים בהתאם למנגנון מינוי תחרותי (בהתאם לדעת הרוב בפסק הדין מושא הדיון הנוסף), וזאת אף אם בהמשך היה מתברר – כפי שסבורים חבריי עתה – כי המנגנון שהעדיפה הממשלה עומד אף הוא בכללי הדין. 84. ולבסוף, על שינויי המציאות: המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין, נוהג לומר כי "השכל הישר הוא חבר במועדון". בדומה, גם המציאות היא חברה במועדון, ובוודאי שהיא אינה נתון "לבר-משפטי". מתן משקל לשינויי הנורמות השלטוניות והמינהליות בשנים האחרונות, בפרט בכל הנוגע למינויים, אינו רק עניין של היגיון ושכל ישר, אלא הוא חלק יסודי מן העשייה השיפוטית. היה זה השופט ש' אגרנט שאמר, כבר לפני 75 שנה, כי "לעתים נעוץ תהליך התפתחותה החיונית [של ההלכה – י' ע'] בתנאי החיים המשתנים" (ע"א 58/50 ברנר נ' וינריך, פ"ד ה 1451, 1460 (1951)) – והדברים הם בבחינת מושכלות יסוד בכל תחומי המשפט. על כן, דווקא "כאשר הספינה גם כך משייטת במים סוערים" (כדברי חברי המשנה לנשיא סולברג, בפסקה 8 לחוות דעתו), עצימת עיניים מפני שינויי המציאות חוטאת לשורש תפקידו של בית המשפט – אשר עליו המשימה, כחלק ממערך האיזונים והבלמים, לשמור ולהישמר מפני שרטון או קרחון שעלולים להוריד את הספינה למצולות. את המחיר על עצימת עיניים זאת – נשלם גם נשלם (כלשונו של המשנה לנשיא בפסקה 8 לחוות דעתו). יצחק עמית נשיא השופטת יעל וילנר: 1. השאלה הטעונה הכרעה בענייננו, היא אם יש לחייב את הממשלה למנות את נציב שירות המדינה בהליך תחרותי. חבריי, הנשיא י' עמית והשופטת ד' ברק-ארז, סבורים כי לנוכח כללי המשפט המינהלי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. דעתי שונה. אני סבורה כי לנוכח לשון הוראת סעיף 6 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 (להלן: חוק המינויים או החוק) ותכליתה, המשפט המינהלי אינו מקים חובה על הממשלה למנות את נציב שירות המדינה (להלן גם: הנציב) בהליך תחרותי דווקא; וכי לפיכך, יש להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 37830-08-24 מיום 12.5.2025 (להלן: פסק הדין מושא הדיון הנוסף או פסק הדין), ולהותיר על כנה את החלטת הממשלה הנדונה (להלן גם: החלטה 2344), כפי שקבע חברי, השופט ד' מינץ. כללי המשפט המינהלי 2. בבסיס החובה שהוטלה על הממשלה בפסק הדין מושא הדיון הנוסף למנות את הנציב בהליך תחרותי, ניצבו, בעיקרו של דבר, ארבע עילות של המשפט המינהלי: שיקולים זרים, סבירות, ניגוד עניינים ושוויון. להלן אראה מדוע אינני סבורה כי יש בטיעונים שנטענו בהתבסס על עילות אלו כדי להקים חובה כאמור. שיקולים זרים 3. כמפורט בחווֹת דעתם של חבריי, וכפי שעוד אפרט בהמשך, בהחלטה 2344 נקבע כי נציב שירות המדינה ימונה באמצעות מנגנון, שבמסגרתו בוחרת הממשלה מועמד לתפקיד, ומינויו מותנה באישור ועדת מינויים, שבוחנת את כשירותו על בסיס פרמטרים של מקצועיות, טוהר מידות והיעדר זיקה פוליטית. 4. בפסק הדין מושא הדיון הנוסף נקבע כי מנגנון זה נגוע בשיקולים זרים. הודגש שם כי המנגנון האמור מאפשר לממשלה להביא בחשבון שיקולים שעניינם "תפיסת עולם רעיונית", משהממשלה היא שבוחרת כאמור את המועמד לתפקיד; ונקבע כי שיקולים מסוג זה אינם חלק מהשיקולים שהממשלה רשאית לשקול לצורך מינוי נציב שירות המדינה (פס' 87 לפסק הדין של חברי, הנשיא עמית). זאת, באשר השיקולים הרלוונטיים לעניין מינוי זה הם אך ורק "שיקולים של מקצועיות (קרי כישורים והתאמה לתפקיד); ושיקולים של עצמאות וא-פוליטיות [...] השיקולים האלו בלבד" (פס' 36 לפסק דינו של הנשיא, ההדגשות במקור). [אעיר כבר עתה, כי שיקולים אלו של "תפיסת עולם רעיונית" זכו לכינויים שונים בחווֹת דעתם של חבריי. כך, בפסק הדין מושא הדיון הנוסף השתמש חברי, המשנה לנשיא סולברג, במונח "קרבה רעיונית-מקצועית" (למשל, בפס' 26 לפסק דינו). חברי השופט מינץ מתאר שיקולים אלו ככאלה "הנוגעים ליכולתו של המועמד מבחינה מקצועית להגשים את המדיניות אליה [הממשלה – י"ו] מכוונת בנוגע לניהול ההון האנושי והשירות הציבורי, ולעמדותיו בנוגע לאופן יישום מדיניות זו" (בפס' 120 לפסק דינו); וחברי הנשיא עמית גם התייחס ל"שיקולים פוליטיים-רעיוניים" והסביר שעניינם "בבחירת מועמד שמחזיק בהשקפת עולם דומה לזו של הגורם הממנה (אשר משתייך בעצמו לדרג הפוליטי), מתוך הנחה שהדבר יסייע בביצוע המדיניות שקובע הדרג הפוליטי" (בפס' 40 לפסק דינו). דומה כאמור כי מבחינה מהותית, חבריי השתמשו בכינויים שונים לתיאור אותו סוג של שיקולים. בהמשך חוות דעתי אתייחס לשיקולים אלו לגופם, אך בשלב זה, למען הנוחות, אכנה אותם להלן שיקולי "תפיסת עולם רעיונית"]. 5. כאמור, בהחלטה 2344 עוגן המנגנון למינוי נציב שירות המדינה, אך לא נקבעה במסגרתה זהות הנציב הנבחר. ישאל אפוא השואל, כיצד נפסלה החלטה 2344 בשל שיקולים זרים, אם טרם נבחר נציב מכוחה, וממילא טרם נשקלו בפועל שיקולים לבחירת נציב? בפסק הדין מושא הדיון הנוסף מסביר חברי הנשיא, כי לעניין השיקולים הזרים, "הפגם שנפל בהחלטה 2344 עניינו בהליך המינוי העקרוני, ולא רק בתוצאה המסתברת של ההליך ביחס לנציב או לנציבים הבאים", שכן מנגנון המינוי שנקבע "יוצר כר פורה" לשקילת שיקולים זרים מהסוג הנדון (בפס' 71 לפסק דינו). אם כן, בעיקרו של דבר, בפסק הדין מושא הדיון הנוסף נקבע כי החלטה 2344 נגועה בשיקולים זרים, משום שהמנגנון למינוי נציב שנקבע במסגרתה מאפשר, מטבעו, להתחשב בשיקולים זרים שעניינם "תפיסת עולם רעיונית". 6. כפי שאבאר בהמשך, אני סבורה כי לנוכח לשון סעיף 6 לחוק המינויים ותכליתו, שיקולי "תפיסת עולם רעיונית" אינם זרים למינוי נציב שירות המדינה (זאת, מבלי להביע עמדה בשאלת משקלם הראוי מתוך סך השיקולים הענייניים, שאינה נדונה במסגרת עילת השיקולים הזרים). 7. יחד עם זאת, אפתח תחילה ואבהיר להלן כי מסקנתי זו היא בגדר למעלה מן הצורך. זאת, משום שאף אם הייתי מניחה, לצורך הדיון בלבד, כי השיקולים האמורים זרים למינוי הנציב, באופן שפוגם במנגנון שנקבע בהחלטה 2344 – לא היה בכך כדי להביא לקבלת העתירות מושא פסק הדין, במובן של חיוב הממשלה לקיים הליך תחרותי לבחירת הנציב, בהיעדר קשר רציונלי בין סעד זה לבין הפגם הנטען. האפשרות להתחשב בשיקולי "תפיסת עולם רעיונית" בהליך תחרותי 8. כאמור, בפסק הדין מושא הדיון הנוסף חויבה הממשלה למנות את הנציב בהליך תחרותי, וממילא נפסלה החלטה 2344, מהטעם שמנגנון המינוי שעוגן במסגרתה מאפשר להתחשב בשיקולים שעניינם "תפיסת עולם רעיונית". אולם, כפי שאראה להלן, גם הליך תחרותי למינוי הנציב צפוי ללקות באותו פגם ממש שבגינו נפסלה כאמור החלטה 2344, כך שלא מתקיים קשר רציונלי בין הפגם הנטען לבין הסעד שניתן. 9. סעיף 6 לחוק המינויים, שניצב במוקד דיוננו, קובע כדלקמן: הממשלה תמנה נציב שירות המדינה (להלן – נציב השירות); על מינויו לא תחול חובת המכרז לפי סעיף 19 והודעה על המינוי תפורסם ברשומות. 10. פסק הדין מושא הדיון הנוסף, אשר חייב כאמור את הממשלה למנות את הנציב בהליך תחרותי, מבוסס על הקביעה שלפיה הוראת הפטור ממכרז הקבועה בסעיף 6 לחוק, אינה מקנה לממשלה פטור מהליכים תחרותיים בכללותם. כמפורט בפסק דינו של חברי הנשיא, בעשורים האחרונים מסתייעות ממשלות ישראל בשלושה סוגים עיקריים של ועדות בכל הנוגע למינוי בעלי תפקידים בכירים בפטור ממכרז: הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים; ועדת מינויים; וועדת איתור. מתוך השלוש, רק ועדת איתור מקיימת הליך תחרותי (ראו: שם, בפס' 8). 11. אם כן, נניח כי הממשלה הייתה קובעת מנגנון תחרותי של ועדת איתור למינוי נציב שירות המדינה; כי במסגרת מנגנון זה, ועדת האיתור הייתה בוחנת עשרות מועמדים פוטנציאליים, ומגישה לממשלה רשימה של עשרה מועמדים שעומדים במידה הרבה ביותר בקריטריונים הרלוונטיים – של מקצועיות, עצמאות והיעדר זיקה פוליטית; וכי הממשלה הייתה בוחרת את הנציב מתוך רשימה זו. דומה כי גם מנגנון תחרותי זה יוצר, מטבע הדברים, כר פורה להתחשבות בשיקולי "תפיסת עולם רעיונית", שהרי הממשלה עשויה לבסס על שיקולים אלו, באופן בלעדי, את בחירתה במועמד מתוך הרשימה. ויודגש: הלכה למעשה, נראה כי מצב דברים זה נכון לכל הליך תחרותי, שבסופו על הממשלה לבחור את המועמד הרצוי בעיניה מתוך רשימת מועמדים שסוננו במסגרת ההליך. דומה אפוא כי ההליך התחרותי היחיד שלא ילקה בפגם הנטען, מגולם במנגנון שסופו בהגשת מועמד יחיד לאישור הממשלה. ברם, מנגנון מסוג זה ניצב במתח עם הוראת סעיף 6 לחוק המינויים, שלפיה כאמור "הממשלה תמנה נציב שירות המדינה [...]", משיש בו כדי להפוך את הממשלה מגורם ממנה לגורם מאשר בלבד. מעבר לכך, ניתן לטעון שאף מנגנון כזה לוקה בפגם הנטען, שהרי הממשלה עשויה לבסס את החלטתה אם לאשר את המועמד אם לאו, אך ורק על שיקולי "תפיסת עולם רעיונית". 12. לנוכח האמור, אני סבורה כי אין בטיעון שלפיו שיקולי "תפיסת עולם רעיונית" זרים למינוי נציב שירות המדינה, כדי להצדיק את חיוב הממשלה לקיים הליך תחרותי לבחירת הנציב; זאת, משאין בהליך זה כדי למנוע התחשבות בשיקולי "תפיסת עולם רעיונית", וממילא אין קשר רציונלי בין הפגם הנטען לבין הסעד המבוקש בעתירה. עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, להלן אסביר מדוע איני סבורה כי שיקולי "תפיסת עולם רעיונית" הם זרים למינוי הנציב. השיקולים הענייניים להפעלת סמכות הממשלה לפי סעיף 6 לחוק המינויים 13. כידוע, השיקולים הענייניים להפעלת סמכות מינהלית נקבעים בהתאם לתכלית החקיקה המסמיכה; שיקול שאינו עולה בקנה אחד עם מטרות החוק המסמיך הוא שיקול זר, שאין להביאו בחשבון במסגרת הפעלת הסמכות (ראו, מני רבים: בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פס' 48 לפסק הדין של הנשיא א' ברק (13.4.1997); בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פס' 18 (23.5.1988)). 14. בענייננו, כאמור, ההוראה אשר מסמיכה את הממשלה למנות נציב, ולקבוע את המנגנון למינויו, קבועה בסעיף 6 לחוק המינויים, שלפיו "הממשלה תמנה נציב שירות המדינה [...] על מינויו לא תחול חובת המכרז לפי סעיף 19 [...]". אם כן, השאלה אם ניתן להתחשב בשיקולי "תפיסת עולם רעיונית" לצורך הפעלת סמכות הממשלה לפי סעיף 6 לחוק, או שמא מדובר בשיקולים זרים, קשורה בטבורה לשאלת תכליותיו של סעיף זה. 15. כאמור, בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, נקבע כי לצורך הפעלת סמכות הממשלה למינוי נציב ולקביעת המנגנון למינויו, אין להתחשב אלא ב"שיקולים של מקצועיות (קרי כישורים והתאמה לתפקיד); ושיקולים של עצמאות וא-פוליטיות" (בפס' 36 לפסק הדין של הנשיא). שיקולים אלו נגזרו שם משני מקורות: "תכליתו של חוק המינויים ומהות תפקידו של הנציב"; והודגש, כי מקורות אלו "תוחמ[ים] את קבוצת השיקולים העניינים שיש לשקול בעת מינוי הנציב וקביעת ההליך למינויו" (שם). 16. אם כן, בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, נפקדת תכליתו הקונקרטית של סעיף 6 לחוק מרשימת המקורות הרלוונטיים לקביעת השיקולים הענייניים להפעלת סמכות הממשלה לפי סעיף זה. אמנם, תכליתו הכללית של חוק המינויים, כמו גם מהות תפקידו של נציב שירות המדינה, מקרינות על תכליתו הקונקרטית של סעיף 6 לחוק. ברם, על מנת לעמוד על תכלית זו עלינו לבחון, בראש ובראשונה, את לשון הסעיף ולנסות להתחקות באמצעותה אחר תכליתו הקונקרטית, שהרי "לשון החקיקה מהווה מקור חשוב ומרכזי לתכלית החקיקה" (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה, 303 (1993) (להלן: ברק)). בפרט, בהינתן שסעיף 6 לחוק קובע כאמור כי מינוי הנציב פטור מחובת מכרז (להלן גם: הוראת הפטור ממכרז), הרי שעלינו לעמוד על תכליתה של הוראה זו. 17. בהקשר זה, אדגיש כי לדעתי, השאלה הטעונה הכרעה בענייננו, איננה אם בהוראת הפטור ממכרז שבסעיף 6 לחוק פטר המחוקק את הממשלה מכל הליך תחרותי לצורך מינוי נציב. אלא, השאלה היא מהי תכליתה של הוראת הפטור ממכרז הקבועה בסעיף; מהם השיקולים אשר נובעים ממנה; והאם נמנים עמם שיקולי "תפיסת עולם רעיונית". אם התשובה לשאלה האחרונה חיובית, הרי שניתן להתחשב בשיקולים מסוג זה הן במסגרת הליך מינוי תחרותי, הן במסגרת הליך מינוי שאינו תחרותי; ואם התשובה לכך שלילית, הרי שאין להביאם בחשבון לצורך מינוי נציב, יהא ההליך למינויו אשר יהא. תכלית הוראת הפטור ממכרז בסעיף 6 לחוק 18. בפסק דינו בהליך דנן מתייחס חברי הנשיא, לראשונה, לתכליתה של הוראת הפטור ממכרז שבסעיף 6 לחוק המינויים. לגישתו, הוראה זו נקבעה משום שמכרזים לפי החוק מנוהלים על-ידי הנציב או מי מטעמו, כך שמתעורר קושי לקיים מכרז לפי החוק לצורך מינוי הנציב (בפס' 18 לפסק דינו; ראו גם פס' 7 לפסק הדין של חברתי, השופטת ברק-ארז, בפסק הדין מושא הדיון הנוסף). התכלית האמורה היא, אפוא, טכנית באופייה, וממילא עולה כי לפי גישה זו, הוראת הפטור ממכרז אינה נובעת מתכלית מהותית, שנגזרים ממנה שיקולים מהותיים שניתן להביאם בחשבון במסגרת מינוי הנציב או בקביעת המנגנון למינויו. דעתי בעניין זה שונה. 19. אינני סבורה כי הוראת הפטור ממכרז בסעיף 6 לחוק הורתה בתכלית טכנית, הקשורה לעובדה שהנציב אמון על ניהול המכרזים לפי החוק. לדעתי, דווקא לנוכח מרכזיותו של מוסד המכרז במסגרת חוק המינויים, יש להניח כי פטור מפורש מחובת המכרז שמוענק במסגרת החוק למשרה מסוימת, נעוץ בתכלית מהותית, אשר קשורה לתכליותיו המהותיות של מוסד המכרז לפי חוק המינויים, ועם תכליותיו הכלליות של חוק זה. כפי שאראה להלן, אני סבורה כי הנחה זו מתקיימת בענייננו. 20. בית משפט זה עמד לא אחת על תכליתו של חוק המינויים. בתוך כך, כבר נפסק כי "תכליתו העיקרית של החוק היא להבטיח כי מינויים בשירות המדינה ייעשו על-פי אמות מידה של כישורים והתאמה לתפקיד, ולא יונעו ממניעים של זיקה פוליטית או שיקולים בלתי-ענייניים אחרים" (בג"ץ 5657/09 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פס' 14 (24.11.2009)). על רקע תכלית זו, לא בכדי הודגש כי "הוראת סעיף 19 לחוק המינויים, המחייבת קבלת עובדים לשירות המדינה באמצעות מכרז, היא גולת הכותרת של החוק, המגלמת את תכליתו המרכזית" (בג"ץ 154/98 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 111, 123 (1998) (להלן: עניין איינשטיין)). 21. עם זאת, חרף חשיבותו של הליך המכרז, בסעיפים מסוימים בחוק המינויים נקבעו הוראות פטור ממכרז. כך, סעיף 21 לחוק זה מסמיך את הממשלה, על פי הצעת ועדת שירות המדינה, "לקבוע משרות וסוגים של משרות שעליהם לא תחול, בתנאים שתקבע, חובת המכרז האמורה בסעיף 19". וכך נקבע בפסיקה ביחס לתכליתו של סעיף זה: "המנגנון שבסעיף 21 הקובע כי פטור ממכרז על-ידי הממשלה יהיה על-פי הצעת ועדת השירות מאזן בין הצורך ליתן בידי הממשלה כלי מתאים להגשים את מדיניותה על-ידי מינויים ללא מכרז, לבין הצורך להימנע ממינויים פוליטיים או ממינויים בלתי ראויים אחרים. הוא מבטיח כי משרה תיווסף לרשימה בשל שיקולי המשרה ולא בשל שיקולי המועמד למשרה. הוא יוצר מערכת איזונים ובלמים ראויים, השומרים על כללי מינהל תקין" (עניין איינשטיין, בעמ' 128, ההדגשות הוספו; כן ראו, למשל: בג"ץ 7402/11 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש ממשלת ישראל, פס' 10 (4.1.2012)). 22. אמנם, הסדר הפטור ממכרז הקבוע בסעיף 21 לחוק המינויים אינו זהה להוראת הפטור ממכרז שבסעיף 6 לחוק; וממילא, סביר להניח שאין זהות מוחלטת בין התכליות של שני ההסדרים. עם זאת, כידוע, "כשאנו באים לפרש סעיף אחד בחוק, אין לראותו כסעיף בודד, עומד בפני עצמו ותלוש מסביבתו. יש לקראו ולפרשו יחד עם ולאור שאר הוראות החוק שבו הוא מצוי" (ע"א 26/54 אלונזו נ' בן-דרור, פ"ד י 97, 104 (1956); ברק, בעמ' 306). ואכן, אני סבורה כי עיון בהסדר הפטור ממכרז שבסעיף 21 לחוק ובפסיקה הנוגעת לתכליותיו, מאפשר ללמוד על תכליותיה של הוראת הפטור ממכרז הקבועה בסעיף 6 לחוק. 23. מהפסיקה שהוזכרה לעיל ביחס לתכליתו של סעיף 21 לחוק, ניתן להסיק כי באופן כללי, הוראת פטור ממכרז לפי חוק המינויים מגלמת תכלית שעניינה "ליתן בידי הממשלה כלי מתאים להגשים את מדיניותה על-ידי מינויים ללא מכרז", עבור משרות אשר מצדיקות זאת. בתוך כך, בסעיף 21 לחוק – שבמסגרתו, כאמור, הוסמכה הממשלה עצמה לקבוע משרות וסוגי משרות שלא יהיו כפופים לחובת המכרז – ביקש המחוקק להבטיח כי פטור כאמור ממכרז יינתן "בשל שיקולי המשרה ולא בשל שיקולי המועמד למשרה", באמצעות הכפפת קביעות הממשלה בנושא להצעת ועדת שירות המדינה. לעומת זאת, יש שהמחוקק מביע בעצמו דעתו, כי משרה מסוימת מצדיקה פטור ממכרז (למשל, מינוי מנכ"לים למשרדים ממשלתיים, לפי סעיף 12 לחוק; מינוי יועץ משפטי לממשלה, לפי סעיף 5 לחוק (תוך התניית הפטור בכך שהממשלה תקבע דרכים ותנאים למינויו)). במקרים מסוג זה, ממילא אינו מתעורר החשש כי הפטור ממכרז נובע משיקולים שאינם ענייניים, ולכן אין צורך להכפיף את הפטור ממכרז להצעת ועדת שירות המדינה. כך בענייננו. סעיף 6 לחוק קובע במפורש כי על מינוי הנציב לא תחול חובת מכרז; משמעות הדבר היא שהמחוקק סבור כי משרת הנציב מצדיקה מינוי שלא באמצעות מכרז, וזאת, כמבואר לעיל, על-מנת לתת בידי הממשלה כלי להגשים את מדיניותה. 24. הנה כי כן, מכל האמור עולה כי תכליתה של הוראת הפטור ממכרז שקבועה בסעיף 6 לחוק, היא מתן כלי בידי לממשלה להגשים את מדיניותה. ברי, אפוא, כי השיקולים הענייניים להפעלת הסמכות למינוי הנציב על ידי הממשלה הקבועה בסעיף 6 לחוק, נגזרים מהתכלית האמורה של הוראת הפטור ממכרז. 25. מהם אפוא השיקולים הנובעים מתכלית הוראת הפטור ממכרז ביחס למינוי הנציב? כפי שגם ציינו חבריי, המשנה לנשיא סולברג (בפסק הדין מושא הדיון הנוסף) והשופט מינץ, שיקולי "תפיסת עולם רעיונית" מתייחסים, בעיקרו של דבר, להשקפתו הרעיונית של המועמד ביחס לסוגיות מקצועיות הכרוכות בתפקיד הנציב, שמדיניות הממשלה רלוונטית להן. התחשבות בשיקולים אלו במסגרת מינוי הנציב מבוססת על ההנחה שדמיון בהשקפה כאמור יסייע בהגשמת מדיניות הממשלה (ראו גם בפס' 40 לפסק הדין של הנשיא בפסק הדין מושא הדיון הנוסף). לפיכך, אני סבורה כי לנוכח תכליתה של הוראת הפטור ממכרז בסעיף 6 לחוק – מתן כלי ביד הממשלה להגשים את מדיניותה – השיקולים האמורים ודאי שאינם זרים למינוי הנציב על ידי הממשלה, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 6 לחוק. ואדגיש שוב – במסקנה זו איני מביעה עמדה בשאלת המשקל היחסי הראוי של שיקולים מסוג זה מתוך סך השיקולים הרלוונטיים, ובראשם שיקולי מקצועיות, עצמאות והיעדר זיקה פוליטית. כאמור לעיל, הדיון בשאלה זו אינו נעשה במסגרת עילת השיקולים הזרים. 26. לנוכח כל האמור, אני סבורה כי אין בטיעונים שהועלו ביחס לעילת השיקולים הזרים, כדי לחייב את הממשלה לקיים דווקא הליך תחרותי למינוי נציב שירות המדינה. סבירות 27. כאמור, בפסק הדין מושא הדיון הנוסף נקבע כי יש לחייב את הממשלה למנות את הנציב בהליך תחרותי דווקא, גם מכוח עילת הסבירות. נראה כי קביעה זו נשענה על הנימוקים הבאים: מנגנון המינוי שנקבע בהחלטה 2344 מסתמך "על טעמים פוליטיים-רעיוניים כבסיס מכריע ואף בלעדי למינוי הנציב"; ומתעלם מהשיקול שעניינו אופייה העצמאי והא-פוליטי של משרת הנציב, כמו גם ממצבו הנוכחי של השירות הציבורי (בפס' 70-69 לפסק הדין של הנשיא). 28. בראשית הדברים, יושם אל לב כי הקביעה הנ"ל, שהנימוקים האמורים ניצבים בבסיסה, אינה מתמצה אך במסקנה שלפיה יש לבטל את החלטה 2344 מחמת חוסר סבירות קיצוני. אלא, המסקנה הנובעת מהקביעה האמורה היא שכל הליך למינוי נציב, שאינו הליך תחרותי, הוא בלתי סביר באופן קיצוני. ובמילים אחרות: בתוך מתחם הסבירות של ההליכים למינוי נציב מצויים אך ורק מנגנונים תחרותיים. כפי שאראה להלן, אין בידי לקבל את הנימוקים הנדונים, וממילא איני סבורה כי יש בהם כדי לבסס את המסקנה הנ"ל. 29. כאמור לעיל, החלטה 2344 קובעת כי הנציב ייבחר באמצעות מנגנון של ועדת מינויים; ועדה מסוג זה בוחנת את המועמד לתפקיד הנציב לפי קריטריונים שעניינם כשירות מקצועית, טוהר מידות והיעדר זיקה פוליטית. בתוך כך, ועדת המינויים המיוחדת שהוקמה לצורך מינוי הנציב היוצא (להלן: ועדת אפרתי) גיבשה תבחינים קונקרטיים, שנועדו לבחון את התאמת המועמדים לתפקיד הנציב בהיבטים האמורים. אם כן, המנגנון למינוי נציב שנקבע בהחלטה 2344 מעניק, בהגדרה, משקל לשיקולים שעניינם מקצועיות המועמד ואופייה הא-פוליטי של משרת הנציב. לנוכח האמור, מוקשית הקביעה כי מנגנון זה מבוסס באופן בלעדי או מכריע "על טעמים פוליטיים-רעיוניים", או מתעלם מהשיקול בדבר אופייה העצמאי והא-פוליטי של משרת הנציב. 30. ויודגש, כי עניינו של ההליך דנן איננו בטענה, שלפיה יש להחמיר את התבחינים שקבעה ועדת אפרתי לבחינת התאמת מועמדים לתפקיד הנציב, על מנת להגדיל את משקלו של שיקול זה או אחר במסגרת הליך המינוי. חלף כך, הטיעון בענייננו, שלפיו יש לחייב את הממשלה לקיים הליך תחרותי למינוי הנציב מכוח עילת הסבירות, מניח כאמור, מניה וביה, כי כל הליך שאינו תחרותי הוא בלתי סביר באופן קיצוני, מבלי להתייחס לשאלת המשקל שניתן במסגרת ההליך לשיקולי מקצועיות וא-פוליטיות. 31. כמו כן, אני סבורה כי קיים קושי בטיעון שלפיו מנגנון המינוי שנקבע איננו סביר באופן קיצוני, בראי מצבו של השירות הציבורי כיום; זאת, אף אם אקבל את הטענה שלפיה מצבו הנוכחי של השירות הציבורי אינו מן המשופרים. נראה כי טיעון זה נשען על קביעה, שלפיה "מצבו המורכב של השירות הציבורי מחדד את הצורך בבחירת האדם המתאים ביותר לתפקיד הנציב. קשה לראות כיצד תכלית זו מושגת באמצעות הליך מינוי שאינו תחרותי" (בפס' 59 לפסק הדין של הנשיא בפסק הדין מושא הדיון הנוסף). ברם, מטבע הדברים, תכליתו הבסיסית של כל מנגנון למינוי נציב, בכל עת, היא לבחור את האדם המתאים ביותר לתפקיד זה; משקלה של תכלית זו אינו משתנה בהתאם למצבו של השירות הציבורי בתקופה זו או אחרת. בתוך כך, חזקה על המחוקק כי תכלית זו היא שעמדה לנגד עיניו כאשר חוקק את סעיף 6 לחוק המינויים, על הוראת הפטור ממכרז שבו; וכי תכלית זו היא שניצבה בבסיס ההליכים למינוי נציב שקבעו ממשלות ישראל לדורותיהן (הליכים שלא היו תחרותיים). אינני סבורה אפוא כי מצבו של השירות הציבורי כיום רלוונטי לטענה שלפיה יש לבחור את האדם המתאים ביותר לתפקיד הנציב. 32. אם כן, נראה כי, הלכה למעשה, משמעות הטיעון הנדון היא שמנגנון מינוי תחרותי יממש במידה הרבה ביותר את התכלית שעניינה בחירת האדם המתאים ביותר לתפקיד הנציב; וכי לפיכך, מנגנון מינוי שאיננו תחרותי הוא בלתי סביר באופן קיצוני. אולם, שומה עלינו לזכור כי לא עלינו המלאכה לקבוע מהי הדרך המיטבית לבחירת האדם המתאים ביותר לתפקיד הנציב. תפקידנו כבית משפט הוא להכריע בשאלה אם מנגנון המינוי שנקבע עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, ובהן סעיף 6 לחוק המינויים וכללי המשפט המינהלי. כידוע, "בית המשפט אינו בוחן את תבונתה או יעילותה של ההחלטה; הוא לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו; ואף אם היה מחליט אחרת לו היה בנעלי הרשות, הוא לא ישנה מהחלטתה כל עוד לא נפל בה פגם במישור החוקיות המקים עילה להתערבות במעשה המינהלי" (בג"ץ 6274/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר, פס' 11 (26.11.2012)). לפיכך, אף אם בית המשפט סבור כי בשים לב למאפייני תפקיד הנציב, הדרך הראויה למינויו עוברת בהליך תחרותי, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי כך מורה הדין. על כן, אינני סבורה כי הטיעון בדבר מצבו של השירות הציבורי כיום, והשאיפה למנות את האדם המתאים ביותר לתפקיד הנציב, מובילים בהכרח למסקנה כי כל הליך למינוי נציב שאינו תחרותי הוא בלתי סביר באופן קיצוני. 33. די אפוא באמור, כדי להוביל למסקנה כי אין בטיעונים הנוגעים לעילת הסבירות, כדי להצדיק מתן סעד שעניינו חיוב הממשלה לקיים הליך תחרותי לבחירת נציב שירות המדינה. 34. עם זאת, למעלה מן הצורך, קשה עד מאוד שלא להזכיר בהקשר זה את פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 2699/11 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל (17.5.2011) (להלן: בג"ץ 2699/11), שניתן בהמשך לעתירה שבה התבקש בית המשפט – כבענייננו – לקבוע כי יש למנות את נציב שירות המדינה באמצעות הליך תחרותי של ועדת איתור. וכך נקבע שם: "לא ניתן לומר כי מינוי בדרך של ועדת מינויים חורג ממתחם הסבירות. ועדת מינויים אינה ועדת סרק. תפקידה לבחון את כישוריו של המועמד ואת התאמתו לתפקיד. בכך מבקשת הועדה להבטיח כי מינוי נציב שירות המדינה נעשה משיקולים ענייניים, ולא משיקולים פוליטיים כאלה ואחרים. לא ניתן לומר כי 'הסתפקות' בוועדה שכזו, וזאת כאמור מעבר לנדרש על פי חוק, לוקה בחוסר סבירות" (בפס' 7; ההדגשות אינן במקור). דברים נכוחים אלו מדברים בעד עצמם, וכוחם יפה גם בענייננו; כידוע, על בית משפט זה לנקוט ריסון וזהירות רבה בכל הנוגע לסטייה מתקדימיו, בין היתר לנוכח ההשלכות הטמונות בכך על יציבות המשפט (ראו, למשל: בג"ץ 5988/21 פלוני נ' פלונית, פס' 78 (19.2.2025)). 35. אמנם, בפסק הדין מושא הדיון הנוסף נקבע כי יש לאבחן בין ענייננו לבין הנסיבות שבבסיס פסק הדין ב-בג"ץ 2699/11: שם התבקש סעד שלפיו הנציב ימונה באמצעות ועדת איתור דווקא, בעוד שבענייננו מבוקש כי הנציב ימונה בהליך תחרותי כלשהו; ושם נערך הליך מעין-תחרותי, שבמסגרתו בחן צוות חיפוש כ-150 מועמדים לתפקיד הנציב, בעוד שבענייננו לא נערך כל הליך תחרותי. ברם, אינני סבורה כי הבחנות אלו מצדיקות תוצאה שונה. ראשית, ספק בעיניי אם ההבדל בין הליך תחרותי אשר כולל ועדת איתור, לבין הליך תחרותי באופן כללי, שאינו מכרז, מגלם הבחנה מהותית. כמפורט לעיל, ממשלות ישראל מסתייעות בשלושה סוגים עיקריים של ועדות לצורך מינוי למשרות בכירות בפטור ממכרז: הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים; ועדת מינויי; וועדת איתור – כשמתוכן רק ועדת איתור מקיימת הליך תחרותי. שנית, לא ברור כי יש ליתן משקל לעובדה שברקע לפסק הדין בבג"ץ 2699/11 פעל "צוות חיפוש", כאשר עובדה זו כלל לא הוזכרה בפסק הדין האמור ועל כן לא היוותה בסיס להכרעה; לא כל שכן, בהינתן שבסופו של דבר, המועמד שנבחר שם לתפקיד הנציב כלל לא נמנה עם המועמדים שצלחו את ההליך המעין-תחרותי שקוים (ראו בפס' 68 לפסק הדין של חברי, המשנה לנשיא סולברג ובפס' 22 לפסק הדין של חברתי, השופטת ברק-ארז בפסק הדין מושא הדיון הנוסף). 36. כמו כן, בפסק הדין מושא הדיון הנוסף נקבע כי חלו תמורות מאז מתן פסק הדין בבג"ץ 2699/11, בשלושה היבטים: החלטות מינהליות בנושא מינויי בכירים; מצבו של השירות הציבורי בכללותו; והתנהלותה של הממשלה הנוכחית. משחבריי, המשנה לנשיא סולברג (בפסק הדין מושא הדיון הנוסף) והשופט ד' מינץ, דנו לעומק בסוגיות אלו, איני רואה להידרש לכך באריכות בעצמי, ואני מצטרפת למסקנתם כי אין בהיבטים הנ"ל כדי להצדיק בענייננו קביעה הפוכה בתכלית לפסק הדין בבג"ץ 2699/11, ולהנמקות שעמדו בבסיסו. עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ואסתפק בעניין זה בכמה הערות קצרות. (-) ראשית, אין החלטה מינהלית שהתקבלה לאחר פסק הדין בבג"ץ 2699/11 (וגם לא לפניו) שפורטה בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, שנובע ממנה כי יש למנות את נציב שירות המדינה בהליך תחרותי. [אשר להחלטה 345 של הממשלה ה-28 "משרות שהמינוי להן נעשה על-ידי הממשלה או באישורה – פטור ממכרז לפי סעיף 21 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959" (14.9.1999) – ראשית, החלטה זו התקבלה לפני פסק הדין בבג"ץ 2699/11, וממילא אינה יכולה לשמש "תמורה" שחלה מאז פסק הדין כאמור. מכל מקום, ואף לגוף העניין, בהחלטה זו מצוין כי יש לקיים ועדת איתור ביחס למינוי ל"משרות בעלות אופי רגולטורי, שהנושא בהן מופקד על שמירת האינטרס הציבורי בתחום מוגדר, ובשל כך נדרשת ממנו מידה רבה של עצמאות ואי-תלות מקצועית". ברם, אף אם אניח כי משרת הנציב היא בעלת אופי רגולטורי, הרי שהחיוב לקיים ועדת איתור לגבי משרות אלו נקבע ביחס למשרות שהממשלה עצמה קבעה, מכוח סעיף 21 לחוק, כי הן תהיינה פטורות ממכרז. כמבואר לעיל, כשהממשלה היא שקובעת את הפטור ממכרז – ולא המחוקק, כבענייננו – קמה הצדקה מיוחדת להטלת מגבלות על הליך המינוי, על מנת לוודא כי הפטור ניתן משיקולים ענייניים בלבד. בהמשך לכך, מסמך אמות המידה של נציבות שירות המדינה ("אמות מידה ליישום החלטת הממשלה מספר 345" (1.4.2012)) עוסק אף הוא במשרות שהממשלה היא זו שקבעה לגביהן את הפטור ממכרז. אשר להחלטה 4062 של הממשלה ה-31 "קביעת תקופת כהונתם של נושאי משרה בכירים בשירות המדינה" (7.9.2008); ולהחלטה 4470 של הממשלה ה-31 "רשימת המשרות הבכירות בשירות המדינה עליהן יחול ההסדר בדבר קביעת תקופת כהונה ומשך תקופת הכהונה או הפז"מ שנקבעה לגבי כל משרה" (8.2.2009) – אף החלטות אלו התקבלו לפני מתן פסק הדין בבג"ץ 2699/11. מכל מקום, לגוף העניין, מפסק הדין מושא הדיון הנוסף עולה כי משנקצבה במסגרת החלטות אלו קדנציה אחת שאינה ניתנת להארכה למשרת הנציב, הרי שמשרת הנציב נמנית עם "משרות ניהוליות-מקצועיות בכירות בהן לעצמאות ולאי התלות של נושא המשרה חשיבות מיוחדת, כגון: משרות שהנושאים בהן ממונים על אכיפת החוק, טוהר מידות ורגולציה", באופן שמחזק את הצורך למנות את הנציב בהליך תחרותי. ברם, במסגרת החלטות אלו נקצבה קדנציה אחת שאינה ניתנת להארכה הן למשרות מהסוג האמור; הן ל"משרות ניהוליות בכירות של ראשי מערכות גדולות בשירות המדינה". ייתכן אפוא שמשרת הנציב נמנית דווקא עם קבוצת המשרות השנייה. מכל מקום, אף אם משרת הנציב נמנית עם קבוצת המשרות הראשונה, לא נובעת מכך חובה למנותו בהליך תחרותי]. (-) שנית, אשר למצב השירות הציבורי, הרי שכפי שהבהרתי לעיל, אינני סבורה כי יש בסוגיה זו, כשלעצמה, כדי להביא להטלת חובה על הממשלה למנות את הנציב בהליך תחרותי. (-) שלישית, בכל הנוגע להתנהלות הממשלה הנוכחית, הרי שיש קושי מובנה בשינוי הדין בשל טעמים מסוג זה. 37. אם כן, אינני סבורה כי התמורות הנ"ל, המפורטות בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, מצדיקות סטייה מההלכה שנקבעה בפסק הדין בבג"ץ 2699/11, שלפיה, כאמור, בכל הנוגע למינוי הנציב, "לא ניתן לומר כי 'הסתפקות' בוועדה שכזו [ועדת מינויים – י"ו], וזאת כאמור מעבר לנדרש על פי חוק, לוקה בחוסר סבירות". ניגוד עניינים 38. חברתי, השופטת ברק-ארז, קבעה בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, כי בשים לב לחלקו של ראש הממשלה במנגנון המינוי שנקבע בהחלטה 2344; ולנוכח המגבלות החלות על מעורבותו במינוי לתפקידים בתחום של אכיפת החוק, בשל המשפט הפלילי המתנהל בעניינו, הרי שדין ההחלטה האמורה להתבטל, בשל הכלל בדבר מניעת ניגוד עניינים. ברם, יוזכר כי הסעד שניתן בפסק הדין מושא הדיון הנוסף לא התמצה בביטול החלטה 2344, אלא עניינו בחיוב הממשלה לקיים הליך תחרותי למינוי הנציב. בהמשך לכך, אף אם אניח, לצורך הדיון בלבד, כי ראש הממשלה מנוע מעיסוק בבחירת הנציב לנוכח המגבלות החלות על מעורבותו במינוי גורמים במערכת אכיפת החוק, הרי שאין קשר רציונלי בין מניעות נטענת זו לבין הסעד שניתן, משאין בעצם קיומו של הליך תחרותי כדי למנוע את מעורבותו של ראש הממשלה בהליך. לו הטענה הייתה כי יש להורות על ביטול החלטה 2344, משיש בה כדי להפר את הסדרי ניגוד העניינים החלים על ראש הממשלה בשל המשפט הפלילי המתנהל בעניינו, הסעד המתבקש היה למנוע את מעורבות ראש הממשלה בהליך למינוי נציב שירות המדינה, תהא מתכונת ההליך אשר תהא. ברם, כאמור, לא זה הסעד שניתן בענייננו. אינני סבורה אפוא כי יש במניעות נטענת זו של ראש הממשלה כדי להביא לקבלת העתירות דנן, במובן של חיוב הממשלה לקיים הליך תחרותי למינוי הנציב – בהינתן שגם בהליך מסוג זה תהיה לממשלה, ובכלל זה לראש הממשלה, את המילה האחרונה, כאמור בסעיף 6 לחוק. שוויון 39. עוד נקבע בפסק דינה של חברתי, השופטת ברק-ארז, כי גם שיקולי שוויון מובילים להטלת חיוב על הממשלה לקיים הליך תחרותי למינוי הנציב. זאת, לנוכח החובה לקיים הליך קבלת החלטות תחרותי ושוויוני, שהיא יישום של החובה הכללית להבטיח הזדמנות שווה. ברם, אינני סבורה כי קיימת בדין חובה כללית להבטיח הזדמנות שווה ביחס להתמודדות על כל משרה ומשרה בשירות הציבורי. למעשה, עצם הכרת הדין בפעילותן של הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים ושל ועדת המינויים – אשר במסגרתן מתנהל כאמור הליך שאינו תחרותי למינוי בכירים בשירות המדינה – מלמדת כי אין בנמצא חובה כללית מסוג זה. לפיכך, לדעתי, אין בטיעון הנדון כדי להוביל לחיוב הממשלה לקיים הליך תחרותי למינוי נציב שירות המדינה. סיכום 40. המסקנה העולה מכל האמור היא, כי אין בהוראת סעיף 6 לחוק ובכללי המשפט המינהלי, כדי לחייב את הממשלה לקיים הליך תחרותי למינוי נציב שירות המדינה. כפי שבואר לעיל, לא מצאתי כי יש בטיעונים שהתבססו על עילות השיקולים הזרים, הסבירות, ניגוד העניינים והשוויון, כדי להטיל על הממשלה חיוב כאמור. סוף דבר 41. לנוכח כל האמור, אני מצטרפת למסקנתו של חברי, השופט מינץ, כי יש לבטל את פסק הדין מושא הדיון הנוסף, ולהותיר על כנה את החלטה 2344. יעל וילנר שופטת המשנה לנשיא נעם סולברג: "אליס: 'בארצנו, היית מגיעה, בדרך כלל, למקום אחר, לו רצת מהר מאוד והרבה זמן כמו שרצנו.' המלכה האדומה: 'איזו ארץ איטית! כאן, לעומת זאת, עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה, כדי להישאר באותו המקום.'" (לואיס קרול מבעד למראה ומה אליס מצאה שם (רנה ליטוין מתרגמת 1997)). את עמדתי בשאלות שעל הפרק כבר הבעתי, בפסק הדין נושא הדיון הנוסף. דעתי – כפי שבאה לידי ביטוי שם, ולא השתנתה מִנִי אז – כדעת חברַי, השופט ד' מינץ והשופטת י' וילנר: אין בדין עילה לחיוב הממשלה בקיומו של הליך תחרותי, טרם מינוי לתפקיד נציב שירות המדינה; גם הטעמים שבבסיס הכרעתי זו – נותרו כשהיו. אשר על כן, בעניין זה איני רואה צורך לשוב ולהאריך, ואסתפק באזכור תמציתי לדברים שכבר הועלו על הכתב. לאחר מכן, אפנה למבט מעט רחב יותר על ההליך דנן. גופם של דברים כאמור, איני סבור כי קיימת בדין עילה לחיוב הממשלה בקיום הליך תחרותי, עובר למינוי נציב שירות המדינה. הטעמים שבהם מילאו את אמתחתם העותרים (שנעשו עתה למשיבים) – נטועים כולם במחוזות הדין הרצוי, על-פי שיטתם. דא עקא, בכך אין די על מנת להביאנו להתערבות בהחלטות הממשלה שעל הפרק; מהלך כאמור נדרש לבסס על הדין המצוי, וכזאת – לא נעשה. ומהם אותם רכיבי דין, אשר מכריעים את ההתדיינות שלפנינו? לעניין זה הקדשתי את חוות דעתי בפסק הדין נושא הדיון הנוסף, כך שמבקש ההרחבה – יפנה לעיין שם; בנקודת הזמן הנוכחית, אסתפק בהצגת עיקרי טעמַי, 'על רגל אחת': (-) הוראת החוק: סעיף 6 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959, אשר עוסק במינויו של נציב שירות המדינה, מורנו כהאי לישנא: "הממשלה תמנה נציב שירות המדינה (להלן – נציב השירות); על מינויו לא תחול חובת המכרז לפי סעיף 19 והודעה על המינוי תפורסם ברשומות" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). הרי לנו, כי המחוקק נתן דעתו בפירוש על דרך מינויו של נציב השירות, וראה לפטור את המשרה מאֵם כל ההליכים התחרותיים – חובת המכרז. משכך הכריע המחוקק – קביעה שיש בה גם כדי ללמד על האופן בו ראה את התפקיד – אינני סבור כי יש מקום להכנסת ההליך התחרותי בכל זאת, מן הדלת האחורית, באמצעות ביקורת שיפוטית על שיקול הדעת המינהלי שמפעילה הממשלה בהתייחס לדרך המינוי. (-) הפרקטיקה והפסיקה: דרך המינוי שבה עסקינן עתה, תואמת לדרך אשר נהוגה עִמנו מזה למעלה מ-30 שנה, תוך שבמהלכן – לפני כ-15 שנה – אף נדחתה עתירה שבגדרה נעשה ניסיון להתקיפה, בטענה לחוסר סבירות קיצוני: בג"ץ 2699/11 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל ‏(‏17.5.2011‏)‏. על רקע זה, סבורני כי אף המחויבות להתנהלות ולתקדימי עבר שוקלת נגד התערבותנו, וכי לא נס ליחם של הטעמים שהובאו באותו פסק דין, על מנת לדחות טענות קרובות ביותר שהועלו על-ידי העותרים שם. (-) המנגנון שהותקף בעתירות: יש לזכור במדויק מהי ההחלטה המינהלית המותקפת – לא מינוי ממשלתי ישיר, חסר גבולות ורסנים, אלא מינוי שייבחן באמצעות ועדת מינויים, אשר מורכבת משופט בדימוס ומשני נציגי ציבור, הנבחרים לפי סבב המנוהל על-ידי נציבות שירות המדינה; ועדה בלתי-תלויה שתפקידה לבחון היבטי מקצועיות, טוהר מידות והעדר זיקה פוליטית לגורם הממנה (לגבי יתר מאפייני הוועדה, ראו דברי חברי, השופט מינץ, בפסקאות 2 ו-106). הוי אומר: קיימים גם קיימים מנגנונים להבטחת תקינות המינוי. בהינתן כלל המצוין, התקשיתי – ועודני מתקשה – למצוא הצדקה להתערבותנו בהחלטות הממשלה שעל הפרק, מכוחה של איזו מהעילות המוכרות לנו מן הדין המינהלי. אף אני סבור אפוא, כי יש לבטל את פסק הדין נושא הדיון הנוסף. "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (משנה, אבות ג, א) – ההליך ממבט-על בעוד שלגוף הדברים איני רואה צורך לשוב ולפרט, כאמור, דומה כי ההתדיינות בת שני ההליכים שלפנינו, אשר באה עתה אל סופה, מעלה כמה הרהורים כלליים; לגביהם, כך סבורני, יש מקום למעט הרחבה נוספת. 'חטאתי' בשכמותם, במסגרת פסק הדין נושא הדיון הנוסף (ראו שם, פסקאות 80-75; לניתוחים שהציעו אחרים, ראו: אלעד גיל "Hero-ball בבית המשפט העליון: הערות על בג״ץ נציב שירות המדינה" ICON-S-IL Blog ‏(26.05.2025); שגיב ברהום "בעקבות בג"ץ נציב שירות המדינה: ביקורת שיפוטית הקשרית – ובעיותיה" ICON Essays: חיבורים במשפט הציבורי (2025)); אך דומני כי שלבו הנוכחי של ההליך 'קובע ברכה' לעצמו, ומדגים היבט נוסף הראוי להתייחסות. וגם אם חלק ממה שיובא להלן הוא חזרה על שכבר אמרתי, נראה כי חשיבות הדברים מצדיקה חזרה וניסיון נוספים (ראו והשוו: תלמוד בבלי, חגיגה ט, ב). אם כן, עתה מגיעה אל סיומה 'סאגת' קביעת דרך מינויו של נציב שירות המדינה, אשר ההליכים המשפטיים בעניינה החלו לפני כשנה ומחצה, במהלך חודש אוגוסט 2024 – כחודש עובר לתום כהונתו של נציב הקבע הקודם. במהלך התקופה, הוארכה כהונתו של הנציב הנוכחי; מונה לתפקיד ממלא מקום, לתקופה בת 3 חודשים; המשׂרה נותרה לא מאוישת; וחוזר חלילה אל השבתו של הנציב הקודם לתפקיד, זו הפעם כממלא מקום. כל זאת, כאשר מינוי של קבע – טרם נראה באופק. מצב הדברים רחוק אפוא מלהיות אידיאלי, בכל הנוגע ליכולת התפקוד של הנציבות, ושל שירות המדינה שתלוי בה (לגבי הבעייתיות שבהימנעות ממינויי קבע למשרות בכירות, ראו: בג"ץ 7180/20 התנועה לטוהר המידות נ' ממשלת ישראל ‏(10.12.2020‏)‏; בג"ץ 3056/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 54-50 ‏(‏25.3.2021‏)‏‏; בג"ץ 34680-08-24 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר התקשורת, פסקה 39 ‏(14.10.2024‏) (להלן: עניין מינס)). למעשה, חזרה זו אל נקודת ההתחלה, בכל הנוגע לאיוש התפקיד – תואמת, במידה רבה, גם לתנועת המטוטלת שבה אנו נתונים עתה, במישור ראשוני ועקרוני: קביעת דרך המינוי לתפקיד, שלגביה נסובה המחלוקת שלפנינו. כך, בראשית הדרך, ביקשה הממשלה לשנות מדרך המינוי שנהוגה היתה, בשינויים קלים, מזה למעלה מ-30 שנה – לעבור מהסתייעות בוועדת מינויים, אל עבר הסתייעות בוועדה מייעצת (לגבי סוגי הוועדות, ראו פסקה 2 לחוות הדעת של חברי, השופט מינץ). מהחלטה זו, חזרה בה הממשלה בעקבות הערות שנשמעו בדיון שהתקיים ביום 15.10.2024; או אז, קבעה הממשלה כי את המינוי תבחן ועדת מינויים, באופן התואם לדרך שבה בוצע המינוי הקודם, בשנת 2018. אך חזרה זו אל נקודת הראשית, אל מתכונת המינוי שנהוגה היתה עִמנו למעלה משנות דור – לא הניחה את דעת העותרים; גם היועצת המשפטית לממשלה נותרה לצִדם‏. על כן, העתירות – תוקנו, ובשלב זה הותקפה החלטתה העדכנית של הממשלה. במעלה הדרך התקבלו אותן עתירות מתוקנות, ברוב דעות; נקבע, כי על המינוי להתבצע בדרך של הליך תחרותי (תוך ציון כי זה אינו צריך לעלות עד כדי מנגנון של ועדת איתור, על כלל פרטיו ודקדוקיו). בשלב זה, נעה אפוא המטוטלת אל הקוטב הנגדי. ועתה, כפי שכבר צוין לעיל, מתן פסק הדין בהליך הנוכחי משיב אותנו, במידה רבה, אל המקום שבו עומדות היו רגלינו עוד בטרם החלו הצדדים ב'משיכת החבל' – את המינוי תבחן ועדת מינויים, בהתאם להחלטות הממשלה שנזכרו לעיל. בפסק הדין נושא הדיון הנוסף ציינתי, בהתייחס לשינוי שאותו הניעה הממשלה בראשית הדרך, דברים שדומני כי עודם רלבנטיים, גם לגבי השלב הנוכחי של ההתדיינות: "העתירות דנן מדגימות את הדינמיקה שעשויה להתפתח נוכח ניסיון לשינוי כאמור – בסופו, עשוי מבקש השינוי למצוא עצמו כש'ידו על התחתונה', וכאשר השינוי שהתחולל בפועל הפוך מזה שאותו ביקש לקדם. הרי לנו אפוא, שלבד ממעלותיהן הרבות של גישה מתונה, של זהירות משינויים ומזעזועים, שביכולתן לקדם ויתורים ופשרות שהם כה נחוצים במחוזותינו, ושעשויות היו למנוע את הסחרור שאליו נכנסנו אנו, ועמנו גם נציבות שירות המדינה, לפני למעלה מחצי שנה – בבקשת השינוי טמון גם סיכון לא מבוטל, לכך שימצא עצמו מקדם השינוי כאשר 'משק כנפי הפרפר' מביא, לבסוף, אל שינוי המהופך לזה שעבורו יצא אל דרכו" (פסקה 63; כרוניקה קרובה במידת מה, שעשויה אף היא להדגים את האמור, ניתן למצוא ב'טרילוגיית' הליכי ראש השב"כ, שבאה אל סיומה לאחרונה: בג"ץ 54321-03-25 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל (21.5.2025); בג"ץ 18133-06-25 גואילי נ' המשנה ליועצת המשפטית לממשלה (משפט ציבורי-מינהלי) (15.7.2025); בג"ץ 427-10-25 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל ‏(‏28.12.2025‏)). "הוו מתונים בדין" הורונו אנשי כנסת הגדולה, במשנה שפותחת את מסכת אבות, והדברים יפים כאז כן עתה. נראה, אם כן, כי הדינמיקה – ברורה; אחריתה, השלבים הבאים בה, וביטוייה הנוספים בעתיד – מי ישורם. בתווך, נפגעה יכולתה של הנציבות לתפקד, ועִמה גם השירות הציבורי כולו; ובמבט רחב יותר: טלית שבה שניים אוחזים, תוך שאיש-איש מושכהּ לכיוונו-הוא – עלולה להיקרע, באופן שלא ייטיב עם מי מן האוחזים בה (ראו והשוו: מלכים א, ג, טז-כח). אמנם כן, שינויים, גם שורשיים ונרחבים, הם לעתים הכרחיים ומועילים; אך נדרשת תמיד, ועל אחת כמה וכמה בתקופה הרגישה שבה אנו מצויים, זהירות רבה עִמם – הן בכל הנוגע לעצם הבחירה לקדמם, הן באשר להיקפם ולאופן שבו יבוצעו. אם להשתמש בעולם הדימויים שאליו פנו חברַי: כאשר הספינה גם כך משייטת במים סוערים, יש להיזהר שבעתיים טרם טלטול עוצמתי נוסף. "מהפכה יכולה לזעזע, אף להטביע את הספינה. עלינו להביאהּ לחוף-מבטחים, לא לשקוע במצולות" (בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 182 לחוות דעתי ‏(1.1.2024‏)‏). כל זאת, ביתר שאת, בשים לב לפרספקטיבה שנותן לנו ההליך הנוכחי: ספק אם בכלל יצליחו חכמים להועיל בשינוּיַם, ואף להביאו לכדי גמר; אך את המחירים שכלולים כבר בהאצת אותו שינוי חד – נְשַׁלֵּם גם נְשַׁלֵּם. על גבולות הדין ועל יִצוג עמדת הממשלה בהליכים בפסק הדין נושא הדיון הנוסף, הארכתי לעסוק בפער בין העמדה שהשמיע בעבר הייעוץ המשפטי לממשלה באשר לסוגיה שבה עסקינן, לבין העמדה שנשמעה מפי אנשיו בהליך דנן, ובשלבים המינהליים שקדמו לו (ראו שם, פסקאות 62-58, ו-80-75 לחוות דעתי; כן ראו, בהקשר זה: עניין מינס, פסקה 37); גם חברי, השופט מינץ, נדרש לסוגיה וביטא עמדה קרובה (ראו דבריו בפסקאות 146-145). לפיכך, גם בעניין זה אמנע מחזרה על פרטי הפרטים; אך מפאת חשיבות הדברים, ובמבט צופה פני עתיד – מהערה אחת אין מנוס. כידוע, על-פי הדין השׂורר במחוזותינו, הייעוץ המשפטי לממשלה הוא שמשקף לרשות המבצעת את הדין, על גבולותיו, כל עוד לא קבע בית משפט מוסמך אחרת. בהמשך לכך, כאשר הרשות אינה מקבלת את עמדת הייעוץ המשפטי לגבי אותם קווי גבול – יכול הייעוץ המשפטי לממשלה להתייצב לפני בית המשפט, ולבקש פסק דין נגד הרשות (ראו: בג"ץ 6198/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר הביטחון, פסקאות 85-84 ‏(‏25.6.2024‏) והאסמכתאות שם‏). לא כאן המקום לדון בסוגיות עקרוניות אלה; בנקודת הזמן הנוכחית, ותוך הצטמצמות אך לנסיבות העניין דנן, די שאציין כי בשלב זה מצטיירת מסקנה ברורה: גבולות הדין רחבים במידה ניכרת מאלה שהוצגו לממשלה על-ידי הייעוץ המשפטי לממשלה, ושלהם טען הייעוץ המשפטי גם בהליכים לפנינו (בהקשר זה יצוין, כי אף שני חברַי, שראו לנכון לחייב את הממשלה בקיום הליך תחרותי – הבהירו כי אין מדובר בחובה להקים ועדת איתור; ודאי לא בהרכב שבו דגלו גורמי הייעוץ המשפטי לממשלה). בעבר הצבעתי, על "המשוב הרלבנטי, לטעמי, להחלטה בדבר סירוב לייצג, בשלב שלאחר מתן פסק דין: אם הוחלט כי הליך פלוני נמנה על המקרים 'החריגים למדי' שבהם לא ייצג היועץ המשפטי את עמדת הרשות המינהלית [...] – מצופה כי יהיה זה מקרה שבו הכרעת בית המשפט תהא זהה לעמדת הייעוץ המשפטי באופן מלא או כמעט מלא, ותתקבל פה אחד, או קרוב מאוד לכך. אם אין זה המצב – ראוי הייעוץ המשפטי ליתן אל ליבו, לשוב ולבחון אם נכון היה, מלכתחילה, להימנע מייצוג עמדתה של הרשות המינהלית; ולהפיק לקח במבט צופה פני עתיד" (בג"ץ 31238-09-24 השר לביטחון לאומי נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 39 ‏(9.3.2025‏)‏). בהינתן האמור לעיל, סבורני כי תוצאת המשוב בענייננו – ברורה, חד-משמעית. נדרשת אפוא אותה הפקת לקחים, וזאת "בהתאם לחובה לייצג את המדינה גם במצבים קשים ולא תמיד בעניינים שהזדהינו עם ההחלטות. הפרקליטים אינם קובעי מדיניות ולכן אם היה קצה חוט משפטי בידינו מילאנו את החובה לטעון כל שניתן וראוי" (דורית ביניש "ההליכים המשפטיים הקשורים לגירוש פעילי החמאס ללבנון בדצמבר 1992" שורשים במשפט 469, 473 (דינה זילבר עורכת 2020)). סוף דבר עמדתי נותרה כשהיתה – אין הצדקה משפטית לחייב את הממשלה לקיים הליך תחרותי, עובר לביצוע המינוי שעל הפרק; גם את מינויו של נציב שירות המדינה הבא תוכל לבחון ועדת מינויים, כנהוג מימים-ימימה. זאת נזכור: דרך המינוי האמורה, מרוחקת מרחק רב ממינוי ממשלתי ישיר, נטול מגבלות. חזקה – שגם נתמכת בניסיון העבר – כי ועדת המינויים תעשה את מלאכתה נאמנה, ותבחן כיאות את המינוי שיובא לפתחה. לצד זאת, הגם שבסופו של דבר כלל הניסיונות לשנות את דרך המינוי לא צלחו, לכאן או לכאן, ולמעשה דווקא בשל כך – תקוותי היא שיהיה באותם ניסיונות שכשלו, ובהתפתחויות שבאו בעקבותיהם, כדי להניע שינוי אחר, רחב וחשוב יותר, בכל הנוגע לדינמיקה שתוארה לעיל, ושמאפיינת רבות מן הסוגיות אשר מסעירות את רוחנו. לו יהי. נעם סולברג משנה לנשיא השופטת דפנה ברק-ארז: 1. האם פסק דיננו שהורה כי בחירתו של נציב שירות המדינה תהיה במתכונת שכוללת הליך תחרותי – יכול וצריך לעמוד? בשלב זה, ידוע כי שני חבריי שהצטרפו להרכב – השופט ד' מינץ והשופטת י' וילנר – בחרו לצדד בגישתו של חברי המשנה לנשיא נ' סולברג והשיבו על השאלה בשלילה. יש בכך כדי לשנות את התוצאה המשפטית ולהפוך את פסק הדין המקורי. מאחר שאני מסכימה עם חברי הנשיא י' עמית, אינני נדרשת אפוא מחדש לסוגיה במלואה ומסתפקת במספר הערות, תוך התמקדות בהתייחסויות שנעשו לחוות דעתי המקורית. למען הסר ספק, נותרתי בדעתי ביחס למכלול ההנמקות שפורטו בחוות דעת זו, ולא אחזור עליהן כאן, מעבר לדגשים והבהרות. 2. חברתי השופטת וילנר מציבה בפתח חוות דעתה את כלליו של המשפט המינהלי. בכך אפתח גם אני. לשיטתי, נקודת המוצא לדיון מצויה בכך שתחום המשפט הציבורי בישראל התפתח במידה רבה על סמך ההלכה הפסוקה, ולא על בסיסה של חקיקה מקיפה שממצה את כלליו ועקרונותיו. כאשר אלה הם פני הדברים, דברי חקיקה המסדירים את פעילותם של מוסדות השלטון מפורשים ומיושמים בהתאם לעקרונות שעוצבו בפסיקתו של בית משפט זה לאורך השנים. נפתח בדוגמה המובהקת ביותר: עקרון חוקיות המינהל לא עוגן בחוק – אך האם נמצא מי שחלק על מעמדו בדין הישראלי? אף "כללי הצדק הטבעי" אין מקורם בחקיקה, אולם החשיבות העליונה של זכות הטיעון או של האיסור על משוא פנים ועל ניגוד עניינים היא ברורה לכול. תפקידה של הרשות כנאמן הציבור, הדרישה לקיומה של תשתית עובדתית כבסיס להחלטה המינהלית והחובה לנהוג בשוויון ובהגינות, לצד עקרונות רבים אחרים – אינם נזכרים ברגיל בחקיקה ראשית. אולם אין בכך כדי לגרוע מתוקפם המחייב כמלוא הנימה. אם כן, עמדת היסוד של המשפט המינהלי בישראל מאז שנותיה הראשונות של המדינה היא שיש להתבונן על כלל דברי החקיקה מבעד לעקרונות שפותחו בהלכה הפסוקה. 3. ראוי להוסיף, כי גישה פרשנית זו לפיה החקיקה "יושבת על כתפיהם" של עקרונות היסוד של המשפט הציבורי אינה נחלתו של בית המשפט העליון לבדו. זוהי אף הנחת הבסיס של העוסקים בחקיקה. לאורך השנים חזרו ועלו הצעות לאגד את עקרונות היסוד של המשפט הציבורי במתכונת של חקיקה מקיפה. אולם, ניסיונות שנעשו להנהיג רפורמה חקיקתית שתבצע "קודיפיקציה" של כללי המשפט המינהלי לא צלחו עד כה (ראו למשל: י"ה קלינגהופר "הצעת חוק סדרי המינהל" משפטים יב 347 (1982); יצחק זמיר "לקראת חוק סדרי המינהל – הצורך והמצב בישראל ובמדינות אחרות" משפטים יב 334 (1982); שמעון שטרית "על הצעת חוק סדרי המינהל" משפטים יד 367 (1984); אריאל בנדור "בעיות בקודיפיקציה של החלק הכללי של המשפט המינהלי" מחקרי משפט ט 155 (1991). להרחבה, ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 71-69 (2010) (להלן: ברק-ארז)). אף תזכיר החקיקה העדכני שהוכן בנושא – תזכיר חוק סדרי מינהל (הסדרת עבודת הרשות המינהלית וזכויות הפונה לרשות), התשע"ד-2014 – לא הבשיל לכדי עיגון חקיקתי כולל. מכל מקום, העיסוק בכך מלמד כשלעצמו כי עקרונות היסוד שפותחו בפסיקה הם הבריח התיכון שעליו נשענים יישומה ופרשנותה של החקיקה הקיימת. 4. על רקע זה יש לקרוא ולפרש גם את סעיף 6 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 (להלן: חוק המינויים). אכן, סעיף זה מורה כי "הממשלה תמנה נציב שירות המדינה" וכי "על מינויו לא תחול חובת המכרז לפי סעיף 19". יחד עם זאת, לשון החוק אינה עומדת לבדה, כי אם שלובה כאמור בעקרונות הכלליים של המשפט המינהלי. כפי שהבהרתי בפסק דיני מושא הדיון הנוסף: "נטען בפנינו כי על-פי סעיף 6 לחוק המינויים הממשלה מוסמכת למנות את נציב שירות המדינה, ללא כל תנאי או סייג ביחס לאופן עריכת המינוי, ועל כן לא חלות בעניין זה כל חובה או מגבלה נוספות. טענה זו מתעלמת, עם כל הכבוד, מעשרות שנים של הלכה פסוקה, שבה הובהר שוב ושוב כי קיומה של סמכות פורמאלית אינו פוטר מתחולתן של חובות אחרות מכוח המשפט המינהלי" (שם, בפסקה 2). בדומה לכך, בעניין אחר הזדמן לי להדגיש כי "קיומה של סמכות פורמאלית אינו חזות הכול. על הסמכות להיות מופעלת בהתאם לדין... שיקול הדעת הנלווה להפעלת הסמכות, אפילו הוגדר בחוק מפורש כשיקול דעת 'גמור' או 'מוחלט', אינו פטור מביקורת שיפוטית ביחס להפעלתו כדין" (בג"ץ 54321-03-25 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 6 לפסק דיני (21.5.2025)). דברים אלה – שהם יסוד מוסד של המשפט הציבורי בישראל – צוינו על-ידי באופן תמציתי בלבד, וכעת בגדרו של הדיון הנוסף דומה שנדרשות הרחבה והבהרה שלהם. 5. מושכלות ראשונים ותיקים אלה, לפיהם סמכות פורמאלית אינה פוטרת מיתר עקרונותיו של המשפט המינהלי, ניטעו עוד בשחר ימיו של המשפט הישראלי והכו שורש בדין הנוהג עמנו מאז ועד היום (ראו למשל: בג"ץ 70/49 "תבלין" בע"מ, חברה רשומה לפי פקודת החברות נ' שר האספקה והקיצוב, פ"ד ה 1613, 1618 (1951); בג"ץ 80/54 נוחימובסקי נ' שר-המשפטים ויו"ר וחברי הועדה למתן תעודות למבקרי-חשבונות מוסמכים, פ"ד ח 1491, 1499-1498 (1954); בג"ץ 98/54 לזרוביץ נ' המפקח על המזונות, ירושלים, פ"ד י 40, 47 (1956); ד"נ 16/61 רשם החברות נ' כרדוש, פ"ד טז 1209, 1216 (1962)). גם בכל אלה לא הייתה כל מחלוקת בקרב השופטים על עצם קיומה של הסמכות המינהלית. אולם, עובדה זו שימשה אך נתון רקע ראשוני, ולא מנעה מבית המשפט לקבוע סייגים, מגבלות ותנאים שונים הנוגעים לאופן הפעלתה – במישור הסמכות, במישור תקינות ההליך ובמישור שיקול הדעת השלטוני. אדרבה, הסמכות המינהלית החקוקה – רחבה ככל שתהיה מבחינת נוסחה – לא הובילה את שופטיו הראשונים של בית משפט זה למסקנה כי לא מוטלות עליה מגבלות פרוצדורליות כלשהן. ההפך הוא הנכון. עיגון חקיקתי לסמכות, חשוב ככל שיהיה, שימש נקודת מוצא בלבד למלאכת הביקורת השיפוטית. 6. בהתאמה, השאלה שעלינו לשאול במקרה דנן איננה האם הוראת החוק שבה מעוגנת הסמכות כוללת דרישה מפורשת לקיים הליך תחרותי. מובן מאליו שדרישה כזו אינה מופיעה בנוסח החוק שבפנינו ב"רחל בתך הקטנה", ואין צורך לייחד לכך מלים רבות. כזאת אף לא נטען. אך יש להבהיר הבהר היטב: שאלה זו כמוה כשאלה האם "מבחן הוודאות הקרובה" נכלל בנוסחו של סעיף 19(2)(א) לפקודת העתונות, 1933, אשר מכוחו הורה שר הפנים בשנת 1953 על הפסקת הוצאתם של העיתונים "קול העם" ו"אל-אתיחאד" באופן זמני. התשובה השלילית לכך לא ריפתה את ידיו של בית משפט זה, אשר הגביל את סמכותו הרחבה של שר הפנים בקבעו כי ניתן לעשות בה שימוש רק אם קרוב לוודאי שהפרסום יסכן את שלום הציבור (ראו: בג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871 (1953)). למותר לציין כי לדרישה במתכונת זו לא היה זכר בלשון החוק. 7. באופן דומה, סעיף 7 לחוק להסדר תפיסת מקרקעים בשעת חירום, התש"י-1949, מסמיך את הרשות הרלוונטית להוציא "צו דיור" המורה למחזיק בבית למסור אותו לרשות אדם אחר. סעיף 17 לאותו חוק מקנה לנפגע מצו כאמור אפשרות להשיג על כך בפני ועדת ערעור שימנה שר המשפטים. חרף העובדה שהוראות החוק אינן כוללות כל הנחיה בנושא – בית משפט זה פסל את אחד החברים בוועדת הערעור מאחר שבנסיבותיו של אותו מקרה התעוררה אפשרות ממשית למשוא פנים מצדו (ראו: בג"ץ 174/54 שימל נ' רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסת מקרקעים, פ"ד ט 459 (1955)). מקרה מפורסם נוסף נדון בשנת 1958, כאשר שר הפנים ביקש לממש את סמכותו לפי סעיף 5(1) לפקודת העיריות (כנוסחה אז), ולהעביר את שכונת נחלת יצחק מתחום שיפוטה של עיריית תל אביב-יפו לשטחה המוניציפלי של העיר גבעתיים. הסעיף הסמיך את השר לעשות כן מכל טעם שהוא וללא מגבלות פרוצדורליות נוקשות, אך בית משפט זה הבהיר לראשונה כי למי שעשוי להיפגע מהחלטה שלטונית (במקרה זה לתושבי השכונה) עומדת זכות טיעון בטרם תתקבל החלטה בעניינו – דרישה שלא נודעה בלשון החוק (ראו: בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב 1493 (1958)). ניתן להזכיר אף את שאלת הסמכות להטיל תשלומי חובה באופן רטרואקטיבי. הגם שנקבע כי אין על כך איסור גורף, הובהר כי הדבר כפוף למבחן של סבירות (ראו: ע"א 311/57 היועץ המשפטי לממשלה נ' מ. דיזנגוף ושות' (שיט) בע"מ, פ"ד יג 1026 (1959)). על רקע דברים אלו, בית משפט זה מצא לפסול את צו הנמלים (שכר סוורות), התשי"ג-1953 שהתקין שר התחבורה דאז. באופן יותר ספציפי, נקבע כי "מפאת התקופה הארוכה מאד של הרטרואקטיביות לוקה הצו באי-סבירות בולטת", שכן הדבר כרוך ב"עוול ואי-צדק בולט" וביצירת "אנדרלמוסיה ואי-ודאות" (שם, בעמ' 1040). גם כאן – התנאים האמורים לא צוינו במפורש בחקיקה המסמיכה. הם נוצרו "יש מאין" בפסיקתו של בית משפט זה, והשתלבו כחלק בלתי נפרד מהמארג המחייב של כללי המשפט המינהלי. 8. אלו הן דוגמאות ספורות בלבד, וישנן עוד רבות נוספות. אם כן, הפיתוח הפסיקתי שימש לאורך השנים מחולל מרכזי ומקובל של המשפט הציבורי הנוהג בישראל. בהתאמה, מגבלות, תנאים או סייגים שגובשו לאורך השנים בפסיקתו של בית משפט זה ביחס לאופן הפעלתה של סמכות מינהלית חוקית לא נחשבו ל"דין הרצוי" בלבד – כי אם שיקפו את הדין המצוי בכל מקרה ומקרה. 9. זאת ועוד: אני סבורה שיש בסיס איתן לעמדתנו בפסק הדין מושא הדיון הנוסף גם מההיבט של לשון החוק. סעיף 6 לחוק המינויים קובע כי משרת הנציב פטורה ממכרז לפי סעיף 19 לחוק. ניסוחו של הפטור כאן הוא מצומצם למדי. אין מדובר בפטור כללי ממכרז או מכל הליך תחרותי אחר, אלא בפטור ספציפי ממכרז לפי סעיף 19 לחוק המינויים, על כל כלליו ודקדוקיו. כפי שהסברתי בפסק דיני המקורי, מכרז מסוג זה הוא הליך מוגדר ומסוים, המובחן באופן ברור ממנגנונים חלופיים אחרים שיש בהם אלמנטים תחרותיים. ככל שמדקדקים בלשון החוק, יש לדוק בה עד תום. 10. על דרך ההשוואה, ניתן להזכיר מקרים אחרים שבהם פטור מחובה שבחוק, אשר ביסודה תכליות חשובות, זכה לפרשנות מצמצמת. כך למשל, סעיף 17 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] קובע כי תקנות בנות פועל תחיקתי חייבות בפרסום ברשומות, אלא אם נקבע אחרת. בהמשך לכך, קיימים דברי חקיקה הפוטרים תקנות מחובת הפרסום ברשומות או קובעים מתכונת פרסום שונה (ראו למשל: סעיף 263 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ביחס לחוקי עזר עירוניים; סעיף 49 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 ביחס לתקנון הבורסה וההנחיות לגביו. להרחבה, ראו: ברק-ארז, בעמ' 342-340). כיצד יש לפרש פטורים מעין אלה? פרשנות גורפת של הפטור יכולה הייתה להוביל למסקנה כי משניתן פטור מפורש מחובת הפרסום של התקנות ברשומות משמע שלא חלה כל חובה לפרסם אותן. לא זו הייתה דרכה של ההלכה הפסוקה. נהפוך הוא: זו חזרה והבהירה כי באותם מקרים שבהם חל פטור מחובת הפרסום ברשומות, עדיין חלה חובה לפרסם בדרך אחרת, בשל חשיבותה של הפומביות. כפי שהוסבר בהקשר זה, בהתייחס לסעיף 107(2) לפקודת בתי-הדואר (כנוסחה באותה עת), שכלל פטור מפורש מפרסום תקנות ברשומות: "כל מעשה-תחיקה, ולענין זה אין נפקא מינה אם הוא חוק או מעשה חקיקת-משנה, טעון פרסום ברבים... ואפילו אם יש בחוק הוראה מפורשת הפוטרת אותו מעשה-תחיקה מפרסום ברשומות. אין חוקי סתר במדינת ישראל. כשקיימת הוראה בחוק הפוטרת מעשה-תחיקה מפרסום ברשומות, מותר שלא לפרסמו ברשומות, אבל אין זאת אומרת שמותר שלא לפרסמו כלל" (ע"א 421/61 מדינת ישראל נ' האז, פ"ד טו 2193, 2205-2204 (1961)). זהו המהלך הפרשני שבו אני מצדדת גם במקרה שבפנינו. פטור מחובת המכרז לפי סעיף 19 לחוק המינויים אינו פטור כללי מהליך תחרותי. זהו פטור מחובת המכרז לפי סעיף 19 לאותו חוק. לא פחות, אך גם לא יותר. הבחירה בפרשנות זו פוסעת אפוא בדרך פרשנית חרושה ומבוססת גם בהקשרים נוספים. 11. הדברים אמורים מבלי לגרוע מכך שאני מבססת את גישתי לא רק על לשון החוק. כפי שהבהיר חברי הנשיא, התכלית החקיקתית במקרה זה היא מכרעת, וכל זאת מבלי שהיא נוגדת את לשון החוק. ומהי תכליתו של חוק המינויים? על כך יש להשיב: ממלכתיות, ממלכתיות, ועוד פעם ממלכתיות. התכלית העומדת ביסוד חקיקתו של חוק זה הייתה להשתית את השירות הציבורי על ערך הממלכתיות, לבסס את מקצועיותו ולהרחיקו מן הזירה הפוליטית. דברים אלה עולים באופן חד משמעי מפסיקתו של בית משפט זה בכל הנוגע לחוק המינויים. בין השאר, נאמר בעניין זה כך: "תכליתו העיקרית של החוק היא להבטיח כי מינויים בשירות המדינה ייעשו על-פי אמות מידה של כישורים והתאמה לתפקיד, ולא יונחו ממניעים של זיקה פוליטית או שיקולים בלתי-ענייניים אחרים... אכן, חוק המינויים באופיו ובתכליותיו משמש אבן-יסוד בתשתית המינהל הציבורי בישראל. משמעותו וחשיבותו חורגים בהרבה מההסדרים הפורמאליים שהוא קובע ביחס לתהליכי המינויים בשירות המדינה. הוא מגלם בעיקריו את תפיסת היסוד של השירות הציבורי בישראל, כזרוע של השלטון בהוצאה לפועל של מדיניותו: שירות נקי כפיים, ערכי, ובנוי, בה בעת, על רמה מקצועית ותפקודית גבוהה. שילוב זה של היסוד הערכי ויסוד הרמה המקצועית והתפקודית בהליך המינוי מלווה את חוק המינויים וההסדרים על-פיו לאורכם ולרוחבם, והוא שזור בו מעשה שתי וערב. על-פי יסודות אלה, נבנה שירות ציבורי ההולם את תפקידיו החיוניים במערכת השלטון בישראל" (בג"ץ 5657/09 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקאות 15-14 (24.11.2009)). זוהי אפוא התכלית העומדת ביסוד הכלל של חובת מכרז רחבה. גם כאשר חובת המכרז לא חלה, הממלכתיות נותרת נשמתו היתרה של שירות המדינה. בחתירה לממלכתיות יש תפקיד מכריע למנגנון המינוי. ככל שהבחירה היא אישית, כזו המבוססת על היכרות קודמת וללא תחרות, כן גוברת הסכנה לכך שהמינוי יושתת על נאמנות אישית או פוליטית, כזו שחותרת תחת ערכי השירות הציבורי. 12. אני סבורה כי פסילתה של החלטת הממשלה שבפנינו היא זו ההולכת בדרכה של הפסיקה. זה מכבר הובהר בה שגם מינוי למשרה הפטורה מחובת המכרז נותר כפוף לעקרונות המשפט המינהלי בכללותם. כך, בבג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229 (1993) נפסל מינויו של מועמד לתפקיד של מנכ"ל משרד ממשלתי, על רקע מעורבותו בביצוע עבירות פליליות (שעליהן קיבל חנינה). בדומה לענייננו, מדובר במינוי שניתן לגביו פטור סטטוטורי מחובת המכרז לפי סעיף 19 לחוק המינויים, ולא חלה עליו כל מגבלה מפורשת אחרת לפי החוק. באותו עניין נקבע כי יש לפרש את חוק המינויים בראי העיקרון לפיו "רשות ציבורית הינה נאמן הציבור, אשר כל פעולה והחלטה שהיא עושה חייבות להיעשות מתוך התחשבות בנאמנות זו... מחובת הנאמנות נגזרת החובה להפעיל את שיקול הדעת השלטוני בהגינות, ביושר, בסבירות וללא הפליה" (שם, בעמ' 258). הנה כי כן, גם מינויים בפטור ממכרז ניתן – וצריך – לבחון בהתאם לעקרונותיו הכלליים של המשפט המינהלי. 13. בשלב זה אני מבקשת להבהיר שתי נקודות שהודגשו במיוחד בחוות דעתי המקורית – ולא עמדו במרכז הנמקתו של חברי הנשיא. כעת, משנוכחתי שגם חברתי השופטת וילנר חולקת עליהן, אבקש להבהיר את הדברים גם בהיבט זה. 14. בפסק הדין מושא הדיון הנוסף ייחדתי מקום חשוב ומרכזי בחוות דעתי ליישומו של עקרון השוויון, כפי שזה התפתח בהלכה הפסוקה לאורך השנים. לשיטתי זהו טעם מרכזי להכרה בחובה לקיים כאן הליך תחרותי. כפי שהסברתי (בפסקאות 3 ו-30-27 לחוות דעתי), משנות התשעים של המאה הקודמת החל בית משפט זה להכיר בפסיקתו בחובה לקיים הליכים תחרותיים גם בנסיבות שבהן לא חלה חובת מכרז, בשים לב לחשיבות הנודעת לעקרונות של שוויון והגינות בפעולתן של רשויות ציבוריות (ראו למשל: בג"ץ 5023/91 פורז נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מו(2) 793, 803-801 (1992); בג"ץ 5871/92 מיטראל בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד מז(1) 521, 528 (1993) (להלן: עניין מיטראל); בג"ץ 6176/93 אליקים 1986 – אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מח(2) 158, 165-163 (1994). כן ראו בפסיקה מאוחרת יותר: עע"ם 6145/12 עיריית נצרת עילית נ' הרטמן, פסקה מ' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (13.1.2013); עע"ם 5525/13 אשת שירותי תיירות בע"מ נ' משרד הביטחון, פסקה 32 (19.5.2014); עע"ם 701/22 משרד עורכי דין עפר שפיר ושות' נ' עורכי דין לקידום מנהל תקין, פסקה 6 (22.6.2022))). בכך ניתן ביטוי לתפיסה הגורסת כי מימושו של עקרון השוויון, שהוא עקרון יסוד בשיטתנו, מחייב פתיחת הזדמנויות גם בנסיבות שבהן החקיקה אינה מחייבת זאת. כפי שהוסבר בעניין מיטראל: "מקום בו ניצבת רשות ציבורית בפני הצורך לבחור באחד, או באחדים, מתוך מספר גדול יותר של מועמדים, עליה לבסס את בחירתה על תחרות בין המועמדים; וכי על התחרות לקיים את תנאי השוויון וההגינות, כמתחייב מכללי המינהל התקין... על דרך ההכללה ניתן, כמדומה, לומר, שלבחירת המועמד (או המועמדים) נודעת חשיבות רק באותם מקרים שבהם הרשות, כנאמנו של הציבור, עשויה לצאת נשכרת או ניזוקה כתוצאה מבחירתו של מועמד מסוים. כך, למשל, כשמטרת התכנית היא להשיג תמורה נאותה לקופה הציבורית, לרגל מכירת נכס של הציבור; או לשמור על משאבים כספיים של הציבור, לרגל רכישת נכס או שירות; או לבחור את בעל מיטב הכישורים לביצועה של עבודה" (שם, בעמ' 528 (ההדגשה הוספה)). הדברים יפים אפוא, כפי שעולה מתוך הציטוט עצמו, גם לגבי פתיחת הזדמנויות למינויים, ולא רק להתקשרויות שעניינן מוצרים ושירותים. שוויון הוא שוויון, יהא מושא ההתקשרות אשר יהיה. 15. על מנת לדייק את הדברים, אוסיף הבהרה ביחס למה שלשיטתי הוא מובן מאליו. אף משרה ואף מכרז אינם פתוחים לכול ללא כל הבחנה, מאחר שמטבע הדברים נדרשת תמיד עמידה בתנאי סף. ברי כי עקרון השוויון אינו מחייב לאפשר לכל אדם להתמודד על כל משרה. כפי שהוסבר זה מכבר: "עקרון השוויון הינו, להלכה ולמעשה, עקרון-אב, שמא נאמר: עקרון-אם. בשלבנו אותו בנושא משפט פלוני, מתאים עצמו עקרון השוויון לסביבתו ובה-בעת משפיע הוא על סביבתו. לא הרי עקרון השוויון בדין הבחירות כהרי עקרון השוויון בדין המכרזים, ולא הרי עקרון השוויון בדין המכרזים לשכירת שירותים או טובין כהרי עקרון השוויון במכרזים לקבלת משרה בתחום הציבורי" (בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 651 (1998)). בהליך תחרותי השוויון מובטח על-ידי מתן הזדמנות שווה לכל מועמד או מועמדת שעומדים בתנאי הסף. הכוונה היא לקיים הליך הוגן לבחינתן של כלל המועמדויות ולבחירה במועמד או במועמדת המתאימים ביותר. 16. עוד ציינתי בחוות דעתי המקורית כי החלתו של עקרון השוויון היא חשובה במיוחד מהיבט קידומן של אוכלוסיות המיוצגות פחות בשירות הציבורי. בהקשר זה קובע סעיף 15א(א) לחוק המינויים את עקרון הייצוג ההולם, לפיו: "בקרב העובדים בשירות המדינה, בכלל הדרגות והמקצועות, בכל משרד ובכל יחידת סמך, יינתן ביטוי הולם, בנסיבות הענין, לייצוגם של בני שני המינים, של אנשים עם מוגבלות, של בני האוכלוסיה הערבית, לרבות הדרוזית והצ'רקסית, של מי שהוא או שאחד מהוריו נולדו באתיופיה, של בני האוכלוסייה החרדית ושל עולים חדשים". בהמשך לכך, חוק המינויים מקנה לנציב שירות המדינה סמכויות שונות בנושא. כך למשל, סעיף 15א(ב)(1) לחוק המינויים מורה לנציב שירות המדינה לנקוט אמצעים נדרשים שיש בהם כדי לאפשר ולעודד ייצוג הולם. כמו כן, סעיף 15א(ד) לחוק זה מחייב את נציב שירות המדינה להגיש לממשלה מדי שנה המלצות בדבר היעדים שעליה לקבוע לקידום ייצוג הולם בקרב העובדים בשירות המדינה. סעיף 15א(ז) לאותו חוק קובע כי נציב שירות המדינה יגיש לממשלה ולוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, אחת לשנה, דין וחשבון באשר לפעולות שננקטו בעניין ונתונים באר לייצוג הולם בשירות המדינה. עוד יצוין כי סעיף 15א(ח1) לחוק המינויים קובע שנציב שירות המדינה רשאי לנקוט אמצעי אכיפה שונים לשם הבטחת עמידה ביעדי הייצוג ההולם. 17. אלו הן סמכויות נרחבות שלהן השלכה ישירה וניכרת על השוויון ועל הבטחת הייצוג של מגוון אוכלוסיות בשירות המדינה. מינוי ישיר של נציב שירות המדינה על-ידי הממשלה, בהליך נעדר ממד תחרותי כלשהו, חותר תחת עקרונות אלו ולוקה בשניים. ראשית, נציב שירות מדינה שהוא בעל זיקה פוליטית עלול לתת משקל עודף ללחצים כאלו ואחרים "לסדר" מקורבים, תוך דחיקת שיקולים הנוגעים לשוויון ולחובת הייצוג ההולם לקרן זווית. ככלל, הליכי מינוי תחרותיים, שוויוניים והוגנים הולכים יד ביד עם חובת הייצוג ההולם (הגם שאינם מגשימים אותה בהכרח באופן מלא כשלעצמם). שנית, הדבר נכון אף ביחס לאיוש תפקידו של נציב שירות המדינה עצמו. ברי כי הליך תחרותי ביחס אליו יסייע למועמדות ולמועמדים מרקע מגוון להתמודד על המשרה ולהתמנות לתפקיד הבכיר. 18. יובהר: הדברים אינם "קלוטים מן האוויר". לפני זמן לא רב ניתן פסק דינו של בית משפט זה בעניין החובה להבטיח ייצוג הולם של נשים בתפקידים בכירים הפטורים ממכרז (ראו: בג"ץ 1363/23 שדולת הנשים בישראל נ' הממשלה (24.2.2025)). הנתונים העגומים שהוצגו בעניין מלמדים באופן ברור כי בקרב משרות הפטורות ממכרז שיעור הנשים הוא נמוך ביותר (ראו: שם, בפסקאות 6 ו-46 לפסק דינו של השופט נ' סולברג). לא למותר להזכיר כי נציב שירות המדינה עומד בראשה של "ועדת השירות" שבסמכותה לפטור משרות מחובת המכרז, וכי סמכות זו ממומשת באופן מתגבר והולך (כאמור בפסקה 23 לפסק דיני המקורי, תוך הפניה למחקרם של ניסים כהן, רון דול וטל אבוטבול פטורים ממכרז בשירות המדינה: הסטייה מ"דרך המלך" והקשר למינויים פוליטיים (2024)). לשיטתי, התהליכים שלובים זה בזה: ריבוי הפטורים ממכרז מכאן והשחיקה בעקרונות הייצוג ההולם מכאן. 19. הנקודה הנוספת שהודגשה על-ידי נסבה על כך שעוד עוגן למסקנה בדבר החובה לקיים הליך תחרותי נמצא בעת הזו בדיני ניגוד העניינים. כפי שהסברתי בחוות דעתי המקורית, בנסיבות שבהן ראש הממשלה עומד לדין פלילי, לא ניתן לתת תוקף להליך המקנה לו תפקיד ראשון במעלה במינוי של נציב שירות המדינה. זאת, מאחר שנציב שירות המדינה מעורב כציר מרכזי בהליכי מינוי – ובהתאמה גם בהדחה – של נושאי משרה בכירים במערכת אכיפת החוק. כך, מתוקף תפקידו משמש נציב שירות המדינה כחבר בוועדות איתור למינוים של פרקליט המדינה, של המשנים ליועצת המשפטית לממשלה (לרבות לעניינים פליליים), ושל נציב הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות. כמו כן, נציב שירות המדינה יושב כחבר בוועדה המייעצת הדנה במינוים של ראש השב"כ ושל מפכ"ל המשטרה – וכאמור, גם בפיטוריהם. כל אלה – ובפרט פרקליט המדינה והמשנים ליועצת המשפטית לממשלה – הם בעלי תפקיד שבעת הזו, לראש הממשלה הנאשם בפלילים יש בהם עניין אישי מובהק. מנקודת מבטי, אין מדובר בחששות בעלמא, אלא בחשש ממשי לניגוד עניינים. 20. חברתי השופטת וילנר העירה בעניין זה כי אפילו הייתה מתקבלת גישתי בסוגית ניגוד העניינים – לא היה בכך כדי להוביל לסעד המבוקש. זאת, מאחר שגם אם היה מתנהל הליך תחרותי בשלב הראשון, מינויו של נציב שירות המדינה היה מגיע בסופו של דבר להחלטת הממשלה. אני חולקת על חברתי גם בעניין זה. ככל שהיה מתנהל הליך תחרותי ביחס למשרת נציב שירות המדינה ממילא היה בכך כדי לדלל ולהרחיק את מעורבותו של ראש הממשלה מן המינוי, גם אם זו לא הייתה נעלמת כליל. כידוע, בדיני ניגוד העניינים, מידת הריחוק והערובות להרחקה הן העיקר, להבדיל מאשר פתרון "בינארי". 21. אוסיף, כי מאז ניתן פסק הדין מושא הדיון הנוסף חלה התפתחות נוספת שיש בה, לשיטתי, כדי לחזק את החשש שעליו הצבעתי – החלטת הממשלה בעניין הדחתה של היועצת המשפטית לממשלה מתפקידה. אכן, ההחלטה בוטלה בינתיים בפסיקתו של בית משפט זה (בג"ץ 18225-06-25 גילון נ' ממשלת ישראל (14.12.2025)). עם זאת, ניתן ללמוד מכך כי האפשרות של פיטורין של בעלי תפקידים בתחום של אכיפת החוק אינה בגדר חשש רחוק, ובהקשר זה יש מקום חשוב לנציב שירות המדינה, שהוא חבר בוועדות רלוונטיות הנוגעות לחלק מבעלי התפקידים הבכירים, כמפורט לעיל. להשקפתי מדובר בנתון רקע המקרין על עוצמת החשש לניגוד עניינים. גם אם הליכי מינוי ופיטורים של נושאי משרה כדוגמת פרקליט המדינה הם מורכבים, ונציב שירות המדינה אינו יכול להוציאם אל הפועל לבדו – יש להציג את השאלה כפשוטה: היעלה על הדעת שראש ממשלה שהוא גם נאשם בפלילים יהיה הגורם המוביל את מינויו של מי שבידו להדיח את בכירי מערכת אכיפת החוק? על כך אני משיבה בשלילה. 22. הגיעה עת סיום. צר לי אפוא על כך שלא התקבלה עמדתי. מנקודת מבטי, זו הלכה בנתיב המקובל בתחומי המשפט הציבורי בישראל, שבו פיתוח פסיקתי הוא חלק אינטגרלי, יסודי וטבעי בתהליך הגיבוש של הדין. דפנה ברק-ארז שופטת אשר על כן, הוחלט ברוב דעות (המשנה לנשיא נ' סולברג והשופטים ד' מינץ ו-י' וילנר) כאמור בחוות דעתו של השופט ד' מינץ, כי מינוי נציב שירות המדינה לא חייב להיעשות בהליך תחרותי, וזאת כנגד דעתם החולקת של הנשיא י' עמית והשופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ‏ט"ז בשבט התשפ"ו (‏3.2.2026). יצחק עמית נשיא נעם סולברג משנה לנשיא דפנה ברק-ארז שופטת דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת