ע"פ 701-06
טרם נותח

פלוני נ. מדינת ישראל

סוג הליך ערעור פלילי (ע"פ)

פסק הדין המלא

-
פסק-דין בתיק ע"פ 701/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 701/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 7.12.05, בת.פ.ח. 1090/04, שניתן על ידי כבוד השופטים: ס' רוטלוי, א' טל, ע' סלומון צ'רניאק תאריך הישיבה: י"ד בסיון התשס"ז (31.05.07) בשם המערער: עו"ד דוד ברהום בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן פסק-דין השופט א' א' לוי: מבוא 1. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצוען של עבירות מין בבתו, ילידת שנת 1985, החל מקיץ שנת 1998 ועד בסמוך למעצרו בחודש מאי 2004. בעקבות כך נדון המערער לעשרים וארבע שנות מאסר, שלוש שנים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את בתו (להלן: המתלוננת) בסכום של שבעים אלף ש"ח. האישום 2. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחילופין, כנגד העונש. כתב האישום כלל שני אישומים, ומאחד מהם (האישום השני) זוכה המערער. לפיכך, אביא להלן את תמציתן של העובדות אשר נטענו באישום הראשון בלבד. כאמור, המערער הוא אביה של המתלוננת. נטען, כי בחופשת הקיץ של שנת 1998, סילק המערער את שני בניו מהבית, ובהמשך הקרין סרט פורנוגראפי בו צפה ביחד עם המתלוננת, תוך שהוא אומר לה כי עליה ללמוד מהמעשים בהם היא צופה. בהמשך, פשט המערער את מכנסיו, חשף את איבר מינו, והחל נוגע בידיה של בתו ובחזה, ואף ניסה להפשיטה מחצאית שלבשה. המתלוננת התנגדה למעשיו ובעטה בו, אולם המערער לא הרפה ממנה, נשאה על ידיו לחדר השינה, ותוך איום כי יהרוג את אמה ואחיה, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולאחר מכן לפי הטבעת שלה. באותה שנה וכן בשנת 1999 חזר המערער וביצע במתלוננת, שלא בהסכמתה ותוך שימוש בכוח ואיומים, עבירות דומות (אינוס ומעשי סדום), וכן חייבה לבצע בו מעשה אונן על ידי שפשוף איבר מינו. כמו כן, נהג המערער להיכנס לחדרה בלילות, לגעת באיברים מוצנעים בגופה, ותוך כדי כך לאונן. גם בעת שהמתלוננת נהגה להתקלח לא הרפה ממנה המערער, ותוך שהוא צופה במערומיה היה מאונן. ועוד נטען, כי בשנים 2000 עד 2003 נדרשה המתלוננת על ידי המערער לגלח את ישבנו, ולעתים נהג המערער להגיח מאחורי בתו ולאחוז בחזה ולאונן. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי 3. המערער הכחיש בעדותו בבית המשפט את המעשים הפליליים שיוחסו לו, וכך עשה גם בחקירתו (ראו ת/5). בעקבות כך נדרשה המשיבה להציג את ראיותיה, ובמרכזן עמדה עדותה של המתלוננת. אקדים ואומר, כי אף שביצוען של העבירות נמשך מספר שנים, לא מיהרה המתלוננת לחשוף את סודה, ולמעשה היא עשתה זאת רק בדרך מקרה. במועד כלשהו בסוף שנת 2003 או בחודשים הראשונים של שנת 2004, הבחין ק', מי שבביתו שימשה המתלוננת כשמרטפית ובהמשך הפך לבן-זוגה, כי היא בוכה, וכאשר חקר אותה לסיבת הדבר, גילתה לו כי היא נאנסה על ידי אביה כאשר היתה בת 12, וכי גם אמה נהגה בה באלימות. נוכח מידע זה הציע ק' למערערת לפנות למשטרה ולמרכז לנפגעות עבירות מין. בעקבות כך לא שבה עוד המתלוננת לבית הוריה, עד שבתאריך 22.4.07 התלוננה אמה במשטרה על העלמה. באמצעות ק' אותרה המתלוננת, ובעקבות כך מסרה המתלוננת את גרסתה המפלילה (נ/4). במהלך חקירתה נשאלה המתלוננת מדוע כבשה את גרסתה כל השנים, ועל כך השיבה (ראו נ/5): "בגלל שפחדתי מאבא שלי הוא איים עלי שיהרוג את אמא שלי וגם פחדתי שכאשר אמא שלי תשמע היא תמות או משהו כזה". ולשאלה מדוע החליטה לחשוף את סודה דווקא בחודש אפריל 2004, השיבה: "עכשיו ק' המעסיק שלי סיפר לאמא שלי הכל אחרי שהמרכז לנפגעות אונס אמרו לק', שעזבתי לנהריה ושהוא יודיע לאמא שלי". כאן המקום להוסיף, כי באמירתה הראשונה לא חשפה המתלוננת את כל הפרשה וכאשר נשאלה על כך באמרה נוספת אשר נרשמה מפיה, השיבה (ראו נ/6): "הייתי בלחץ ובגלל הבושה ולא חשבתי לעומק... כל מה שסיפרתי עכשיו הכל אמת". ועוד אוסיף, כי באמרותיה הראשונות (לדוגמה נ/6) תארה המתלוננת מעשה סדום שביצע בה אביה – החדרת אבר מינו לפי הטבעת שלה. ברם, לאחר עדותה בבית המשפט נרשמה מפיה אמרה נוספת (נ/8), בה שינתה מעט מגרסתה, לאמור, המערער ביצע בה רק חדירה חלקית לפי הטבעת. בניגוד להשקפת ההגנה לפיה שינוי זה בגרסתה של המתלוננת מצביע על חוסר אמינותה, קבע בית המשפט המחוזי: "אני סבורה, כי דווקא חזרתה זו של המתלוננת מדברים מסוימים שאמרה בעדותה, מלמדת על האמון שיש לתת בה, שכן היא לא רצתה להשחיר את פני אביה מעבר לעובדות אשר בהן היתה בטוחה" (עמ' 25 להכרעת הדין). גם לסתירות נוספות עליהן הצביע בא-כוח המערער בין עדויותיה השונות של המתלוננת, לא ראה בית המשפט המחוזי ליתן משקל, הואיל ומדובר במי שהיתה ספק-ילדה ספק-נערה, בעת שהחל המערער מבצע בה את מעשיו, וקיים קושי לשמר את כל פרטיהם של האירועים ולהקפיד לציינם על פי סדר התרחשותם. ובאשר לכבישת העדות, הוסיף בית המשפט ואמר (עמ' 36): "אווירת הטרור והפחד ששררה בבית משפחת הנאשם, אשר היתה עבור הבת מציאות חיים, יחסיה המעורערים עם שני הוריה, איומיו הישירים של אביה עליה, האלימות שהפגין כלפיה, העובדה שהיתה קטינה רכה בשנים בעת שבוצעו בה המעשים המיניים, כל אלה מנעו מהבת להגיש תלונה בסמוך להתרחשות האירועים". 4. נוכח האמור, נתן בית המשפט המחוזי אמון בגרסתה של המתלוננת, ומאידך, דחה את גרסת המערער, בין היתר, נוכח העובדה שלא הקפיד לומר אמת. אולם, בית המשפט לא הסתפק בכך ותר אחר חיזוקים לעדות המתלוננת, ולהלן חלק מאלה עליהם הוא הצביע: על פי בקשת המערער נערך עימות בינו לבתו, ובמהלכו הטיחה בו המתלוננת באוזניו את אשר עולל לה. למרבה הפליאה, לא הכחיש המערער את הדברים בנוכחות בתו והסתפק בשתיקה ממושכת מלווה בפרצי בכי; מצבה הנפשי של המתלוננת, גם בזמן אמת (בעת שבוצע האינוס הראשון - עדויות אחיה), והן בעת חשיפת הפרשה (עדותם של ק', א' ויועצת בית הספר); עדות האחים על כך שהמערער סילק אותם מהבית ונותר בגפו עם המתלוננת; המתלוננת עמדה על התקנתו של מנעול בחדר האמבטיה, ומנעול זה אכן הותקן, אף שבאיחור ניכר; הנוהג לגלח את אחוריו של המערער אשר אומת גם בעדותה של אשתו, אמה של המתלוננת; הקרנתם של סרטים פורנוגראפיים (עדות האם והאחים). לבסוף, דחה בית המשפט את גרסת המערער באשר למניע שהוביל להגשת התלונה נגדו – הריונה של המתלוננת מק' – מאחר ו"תלונתה של הבת כלפי אביה לא היתה תלונה יזומה מצדה, אלא התפתחות כתוצאה מחקירתה במשטרה, לאחר שהאם הגישה תלונה על העדרה" (עמ' 48 להכרעת הדין). 5. הערעור המערער, המשיג בפנינו כנגד הרשעתו, כיוון את חצי הביקורת כלפי האמון שנתן בית המשפט המחוזי במתלוננת. נטען, כי לאמון זה לא היה בסיס, הואיל ובפיה של המתלוננת היו גרסאות שונות, ולעתים כאלו שסתרו זו את זו, עד שגם החוקרים לא נטו להאמין לה בתחילת הדרך. כן נטען, כי המתלוננת חזרה בה מגרסתה המקורית בסוגיית מעשי הסדום; כבשה את תלונתה לאורך זמן ניכר; והיה לה מניע מובהק להעליל על המערער עקב הריונה מיחסיה עם ק'. 6. דיון ערעור זה המופנה כנגד ממצאים שבעובדה, מציב בפני המערער משוכה לא פשוטה, הואיל וההלכה הנוהגת מימים ימימה קובעת, כי בתחום זה התערבותו של בית משפט שלערעור תהא מצומצמת, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית הנובע מיכולתה להתרשם ממהימנות העדים המופיעים בפניה באופן ישיר ובלתי אמצעי (ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 265, 280; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ה(2) 918, 924). אולם, זו אינה המשוכה היחידה הניצבת בדרכו של המערער, הואיל ובית המשפט המחוזי לא ביסס את ההרשעה על עדות המתלוננת בלבד, אלא גם על שורה של חיזוקים שנמצאו לה. אכן, המתלוננת כבשה את גרסתה לאורך זמן, אולם בכך לא די כדי לקבוע כי עדותה אינה מהימנה. בהתבסס על ניסיון החיים קבעה ההלכה הפסוקה, כי לכבישת העדות, ובמיוחד כאשר מדובר בעבירות מין במשפחה, עשוי להיות הסבר סביר, המתיישב עם שתיקת הקורבן. מקום שהסבר כזה ניתן, שוב אין מניעה לייחס לעדות את מלוא המשקל (ע"פ 795/88 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 294; ע"פ 10830/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(3) 823, 838; ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, 260; ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). ולעניינה של המתלוננת – מעשיו של המערער בגופה החלו כאשר היתה בת 12 שנים בלבד. זהו גיל רך בו התלות של ילד בהוריו רבה, וכך גם יראתו מהם. המערער התעלם מהתנגדותה של בתו ותחינותיה, וכפה עליה את עצמו תוך שהוא מאיים כי יפגע באמה-אשתו וילדיו. גם אם איומים מסוג זה לא יישמעו רציניים באוזניו של אדם בוגר, יש להם השפעה מרחיקת לכת על קטין, במיוחד כשלזה האחרון אין אוזן קשובה בפניה יוכל לשפוך את מר שיחו, שהרי גם האם נהגה במתלוננת באלימות. ובאשר לטענה לפיה החליטה המתלוננת להפליל את המערער עקב הריונה לק', גם טענה זו תתקשה לעמוד במבחן הביקורת. לעניין זה אחזור ואזכיר כי המתלוננת לא יזמה את תחילת החקירה, ואפשר שהיא היתה מוסיפה לנצור את סודה בלבה עד יומנו זה, לולא פנתה אמה בתלונה למשטרת ישראל על העלמה. 7. כאמור, מצא בית המשפט המחוזי חיזוקים לעדותה של המתלוננת, ועל אחת מהן אתעכב, הואיל ולהשקפתי ראוי לייחס לה משקל מכריע. במהלך רישום ההודעה – ת/5 מפי המערער, ולאחר שהוטחו בו האישומים החמורים שיוחסו לו, הוא הגיב באומרו, בין היתר, "אני רוצה תשימי ילדה מולי אפשר". לאתגר זה נענתה החוקרת, וביום 11.5.07 הופגש המערער עם המתלוננת, והמפגש תועד בצילום והקלטה. אף אני צפיתי בקלטת העימות שבמהלכו הטיחה המתלוננת בפני אביה דברים קשים (ראו תמליל ת/9ג) "הוא אנס אותי מגיל 12... ארבע פעמים... הוא ביקש ממני לאונן לו, לגלח לו את התחת, את השערות, הוא ביקש שאאונן לו גם בתחת... היה נכנס אלי כל לילה וישן לידי, היה מאונן לי ולעצמו". משנתבקש המערער להגיב על דברי בתו, וכזכור, הוא היה זה שהביע רצון לקיים את העימות, מילא המערער את פיו מים, לא הישיר מבט לעיני בתו, הרכין את ראשו ופרץ בבכי ממושך. ואם נדמה היה כי המלים נעתקו מפיו עקב סערת הנפש אשר היתה כרוכה באותו מעמד, הנה מתברר כי החוקרות נהגו בו באורך רוח מתוך תקווה לדלות מפיו תגובה עניינית, ולו גם הכחשה – אולם המערער סכר את פיו. עם זאת, ראוי לציין כי חרף שתיקתו הרועמת של המערער, לשלוש התבטאויות קצרות שלו נודעת חשיבות בעיני, וכוונתי לכך שהמערער ביקש סליחה מבתו, וכאשר נתבקש להסביר במה חטא על פי הבנתו עד שראה צורך להתנצל, הוא חזר והתעטף בשתיקה. בהמשך, חזר המערער ונשאל אם יש ממש בדבריה של המתלוננת על המעשים שביצע בה, לטענתה, ובמקום להשיב בשלילה השיב שהוא "אינו זוכר". לבסוף, הציעו החוקרות למערער לומר למתלוננת בפניה שגרסתה כוזבת, ועל כך השיב: "לא אמרתי שקרנית". אני שותף להשקפתו של בית המשפט המחוזי, לפיה עימות זה הנו בבחינת ראייה עצמאית רבת-משקל, וסבורני כי הוא, ביחד עם ראיות חיזוק נוספות, מסלקים כל חשש שמא הרשעת המערער הנה שגויה. העימות שנערך בין המערער לבתו, היה בבחינת הזדמנות שנקרתה בדרכו כדי להפריך את גרסתה, ובמקום להתמודד עם גרסה זו הוא בחר בדרך שיש בה כדי להצביע על כך שהוא מתקשה להתמודד עם תחושת אשם המפעמת בו. לאור האמור, הייתי דוחה את הערעור כנגד ההרשעה. 8. הערעור כנגד העונש המערער, בדרך מרושעת, חסרת רחמים ומעוררת שאט נפש, עשק את ילדותה של בתו, גזל ממנה את נעוריה, וגזר עליה חיים מיוסרים אשר ילוו אותה עוד שנים רבות. עבירות מין באשה הן עבירות קשות באשר לא רק פגיעה פיסית גלומה בהן, אלא גם פגיעה נפשית ורמיסת כבודה של הקורבן כאדם. קשות שבעתיים הן עבירות מין המתבצעות בתוך משפחה, ובמיוחד כאשר אב מבצען בבתו, בשר מבשרו. המערער, שבוי בידי יצרו ותאוותו, ראה בילדתו אובייקט מיני זול ונגיש בו עשה ככל העולה על רוחו, משל היתה גוף נטול נשמה. מערער זה מקומו מאחורי סורג ובריח, והואיל ונדמה כי בעבירות מסוג זה חוטאים לא מעטים, ראוי כי רמת הענישה תהיה כזו שתהווה גם מסר ברור וחד משמעי לרבים. נוכח האמור, ואף שהעונש שהושת על המערער אינו קל כלל ועיקר, אני מציע להותירו על כנו. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתנה היום, י"ח בתמוז התשס"ז (04.07.07). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת