פלוני נ. משרד ראש הממשלה, מנהלת השיקום

פסק-דין בתיק בג"ץ 7008/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7008/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר העותר: פלוני נ ג ד המשיב: משרד ראש הממשלה, מנהלת השיקום עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד ברק מלכית בשם המשיב : עו"ד רועי שוויקה, עו"ד דניאל מארקס פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותר, תושב אזור יהודה ושומרון (להלן: האזור), להכיר בו כבעל מעמד של משוקם, הזכאי לטיפולה של המנהלה הביטחונית לסיוע (להלן: מנהלת הסיוע), ולקבלת התנאים הניתנים למשוקמים, וזאת לאור קשריו בעבר עם גורמי הביטחון של מדינת ישראל. העותר מעלה שתי טענות עיקריות: ראשית, כי התרומה שתרם בקשריו עם גורמי הבטחון מצדיקה הכרה במעמדו כמשוקם. שנית, כי נשקפת סכנה לחייו באזור על רקע שיתוף הפעולה בינו לבין גורמי הבטחון ולכן בכל מקרה אין להרחיקו מישראל ויש להתיר את ישיבתו כאן. עמדת המשיב היא כי אין יסוד לעתירה על שתי שלוחותיה, ודינה להידחות. הרקע לעתירה 2. העותר הוא יליד שנת 1976, תושב האזור. לדבריו, בשנה שבין פברואר 2005 למרץ 2006, התקיים קשר בינו לבין גורמי בטחון בנוגע לאפשרות הפעלתו כמקור מודיעיני. לטענתו, במהלך תקופה זו מסר לגורמים הישראליים מידע אודות תושבי הכפר בו הוא מתגורר, בהתאם להנחיות ולבקשות גורמי הביטחון שהופנו אליו. בתמורה למידע זה, הבטיח לו נציג כוחות הביטחון כי ישראל תדאג לכל מחסורו, וכי אם שיתוף הפעולה שלו עם ישראל ייחשף, הוא יזכה לשיקום מלא, ובכלל זה, לתעסוקה ומקום מגורים בישראל, לו ולמשפחתו. 3. לדברי העותר, במהלך אחת מפעולותיו עבור ישראל, נודע בציבור הפלסטיני דבר שיתוף הפעולה בינו לבין כוחות הביטחון הישראליים. מיד לאחר מכן הוזמן לחקירה על ידי גורמי הביטחון המסכל הפלסטיני ברמאללה. כמו כן, באחד הלילות, נאלץ לברוח מביתו באישון לילה, כאשר רעולי פנים דפקו על דלת ביתו ודרשו ממנו לצאת החוצה באופן מיידי. בעקבות אירועים אלה, ניסה העותר ליצור קשר עם איש הקשר שלו בישראל אך ללא הצלחה. כיום, מתגורר העותר בתחומי מדינת ישראל, כאשר אשתו וילדיו ממשיכים להתגורר בכפר באזור, והוא מבקרם בכפר בחשאי מדי פעם. 4. המשיב טוען כי במידע שמסר העותר לרשויות הבטחון לא היה כדי לתרום תרומה מודיעינית ממשית לבטחון ישראל, ולכן הקשר עימו לא הבשיל לכדי קשר סייענות של ממש. העותר אמנם קיבל מענקים כספיים בגין התקופה בה שיתף פעולה עם כוחות הביטחון של ישראל, וגורמי הביטחון של ישראל סייעו לו בקבלת היתרי שהייה זמניים בישראל במהלך אותה תקופה, אך המשיב מדגיש כי מעולם לא הובטח לעותר מעמד של קבע בישראל. 5. ביוני 2007 פנה העותר למנהלת הסיוע בבקשה להשתלב במסלול של שיקום, הכולל הענקת הגנה מלאה לו ולבני משפחתו. גורמי הבטחון סברו כי בהעדר תרומה מודיעינית, והקשר קצר המועד עם גורמי הבטחון, ומשלא נמצאו נתונים ביחס למאויימות כלפי העותר, לא התקיימו התנאים המוקדמים לקבלת מעמד של סייען, ולכן הוא לא שולב בטיפול שיקומי. בצד הסירוב להקנות מעמד של סייען, הוצע לעותר על ידי ראש מדור פניות במנהלת הסיוע כי יפנה לוועדת המאויימים שליד מתאם הפעולות בשטחים (להלן: וועדת המאויימים), כדי שזו תבחן את טענותיו בדבר מידת הסיכון לו הוא חשוף בשטחים. העותר לא פנה לוועדת המאוימים, ובמקום זאת, הגיש עתירה זו. 6. לאחר הגשת העתירה, העבירה המדינה, ביוזמתה, את עניינו של העותר לבחינה על ידי וועדת המאוימים. לאחר שהוועדה בחנה את המידע העדכני אודות העותר, נשלחה לו הודעה במרץ 2008 לפיה הוועדה התרשמה שלא נשקפת סכנה לחייו באזור על רקע חשדות לשיתוף פעולה שלו עם ישראל. הוועדה אמנם אישרה כי התקיים שיתוף פעולה מסוים בין העותר לבין כוחות הבטחון הישראליים, אך עמדתה היתה כי היקפו ואיכותו של שיתוף פעולה זה אינו מצדיק הענקת מעמד בישראל לעותר ולבני משפחתו, על כל המשתמע מכך. עוד ציינה הוועדה, כי העובדה שהעותר נכנס ויוצא לסירוגין מישראל לאזור, ומגיע לבקר את בני משפחתו בכפר באזור, מחלישה באופן ניכר את טענתו בדבר הסכנה והמאויימות הנשקפים לו באזור. 7. בחודש מרץ 2008, הודיענו העותר כי לאחר התכנסותה של ועדת המאוימים בעניינו, ובמהלך אחד מביקוריו אצל משפחתו בכפר באזור, הוא זוהה והותקף על ידי שישה רעולי פנים בגז מדמיע ובסכינים, אשר גרמו לו לחתכים ומכות בכל גופו. בגין תקיפה זו הגיש העותר תלונה במשטרת ישראל. העותר תיאר בהודעתו כי נפתחה אש חיה על בית משפחתו בכפר וכי גורמים שונים בכפרו תקפו באלימות את בניו מסיבה הקשורה בעברו הביטחוני. 8. בעקבות טענותיו של העותר בדבר גילויי האלימות כלפיו, נערכה בדיקה חוזרת של הענין על ידי ועדת המאויימים. לאחר בחינת הנושא, שבה הוועדה ודחתה את בקשתו של העותר לקבלת מעמד בישראל ביולי 2008. עם זאת, המדינה הודיעה על הסכמתה לכך שהעותר יישאר בתחומי מדינת ישראל עד להכרעה בעתירה זו, ובעקבות כך ניתן צו ביניים המונע את גירושו מישראל לאזור. 9. ביום 05.10.08 נערך דיון בעתירה בעניינו של העותר. בתום הדיון הסכימו הצדדים כי העותר ישוב ויעלה את טענותיו בפני וועדת המאוימים, ויצרף לכך את כלל העובדות העדכניות. בינואר 2009 התקבלה הודעת עדכון מטעם המדינה לפיה ועדת המאוימים דנה בעניינו של העותר, ולאחר שבחנה את כלל הפרטים הרלבנטיים, החליטה לדחות את בקשתו למתן היתר שהייה בישראל לו ולבני משפחתו. טענות הצדדים 10. העותר עומד על טענתו כי הסכנה הנשקפת לחייו באזור היא קונקרטית וודאית, ומביא כראייה לכך את התקיפה שחווה בחודש מרץ 2008. לדבריו, המשיב מתכחש לעברו הביטחוני ולשיתוף הפעולה שלו עם ישראל, ולסיכון שלקח על עצמו עקב שיתוף הפעולה שלו עם כוחות הביטחון של ישראל. גורמי הבטחון מתעלמים לחלוטין מאירועי התקיפה שחווה, ומן התעודות הרפואיות המוכיחות את ארוע התקיפה, עד כי החלטתם לדחות את בקשתו לוקה בחוסר סבירות קיצוני ובשרירות, העומדים בניגוד לעקרונות ההליך המנהלי התקין. העותר מבקש מבית המשפט לבטל את החלטת ועדת המאויימים בעניינו, ולהורות למשיב להכיר בו כסייען, על כל המשתמע מכך. 11. המשיב טוען כי כל טענות העותר נבחנו בקפידה על ידי ועדת המאויימים, ולא נמצא להן אימות על ידי הגורמים המוסמכים. לדבריו, ועדת המאויימים היא הגוף המוסמך לבחון את שאלת הסיכון הנשקף לחיי אדם ממגורים באזור על רקע חשדות של שיתוף פעולה עם ישראל. וועדה זו, לאחר שדנה בעניינו הקונקרטי של העותר על יסוד נתונים עדכניים, הכריעה כי לא נשקפת סכנה לחייו ולחיי משפחתו, וכי אין יסוד לטענותיו בדבר גילויי אלימות נגדו בשל שיתוף פעולה עם ישראל. עמדת המשיב היא כי אין עילה להתערב בהחלטת הוועדה, המהווה גורם מקצועי מוסמך לעניין זה, ודין העתירה להידחות. הכרעה 12. העותר משתית את עתירתו על שני נדבכים: האחד, בקשת מעמד של סייען משוקם לצורך קבלת תנאים שונים הניתנים לבעל מעמד כזה; השני – הכרה כ"מאויים" באיזור מגוריו בשטחים, המצדיקה לטענתו את המשך שהייתו בישראל על פי היתר מתאים. 13. אשר לראש הראשון של העתירה – הכרה בעותר כבעל מעמד של סייען משוקם - מינהלת הסיוע החליטה שלא להכיר בעותר כסייען, וטעמיה עימה. מינהלת זו הוקמה בהחלטת ממשלה ביום 12.1.94 ותפקידה לטפל בשיקומם של סייענים הפועלים עם זרועות הבטחון. הסיוע הניתן באמצעות המינהלת הינו לפנים משורת הדין, ועומד על בסיס הומניטרי. הכרה באדם כבעל מעמד של סייען הזכאי לשיקום מותנית בקיום קריטריונים שונים, הבוחנים, בין היתר, את מידת התרומה המודיעינית שתרם מבקש המעמד בקשריו עם גורמי הבטחון, וכן את שאלת קיומו של מידע פלילי או בטחוני בעניינו, והאם נשקף ממנו סיכון לשלום הציבור. הכרעתה של המינהלת היא הכרעה מקצועית, ומצויה בתחום שיקול דעת רחב של אנשי מקצוע הפועלים במסגרתה. בענייננו נמצא כי הקשר בין גורמי הבטחון לבין העותר לא הוביל לקשר סייעני ממשי, ולא תרם תרומה מודיעינית ממשית (השוו בג"צ 1373/02 פלוני נ' ראש הממשלה (לא פורסם, 01.12.02)). לאור זאת, העותר לא הוכר כבעל מעמד של סייען הזכאי לשיקום. בחינת מעמדו של העותר נעשתה על ידי הועדה על פי הקריטריונים המקובלים, בידי גוף מקצועי האמון על בדיקת נושא זה. לא מתקיימת עילת התערבות שיפוטית בהחלטה זו. 14. גם היבט המאויימות הקשור לעותר נבחן מספר פעמים בידי ועדת המאויימים, אשר לא ראתה לקבל את טענות העותר בדבר הסכנה הנשקפת לו באזור מטעמי הקשר שלו עם גורמי הבטחון. ועדת המאויימים היא גוף הפועל במסגרת מפקדת תיאום הפעולות בשטחים, והיא מוסמכת לדון בבקשות פלסטינים תושבי איו"ש ועזה, הטוענים כי נשקפת סכנה לחייהם באזור עקב שיתוף פעולה בינם לבין גורמי בטחון ישראליים, או קיום חשד לשיתוף פעולה כזה. חברי הועדה כוללים נציגים מטעם גורמי הבטחון, הצבא, המשטרה ומשרד המשפטים. בקשה בענין מאויימות נבחנת על פי שני קריטריונים עיקריים, האחד – קיום אינדיקציות המצביעות על סכנה הנשקפת לחיי הפונה על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל; השני – סכנה לשלום הציבור בישראל משהייתו של המבקש בגבולות הארץ. הועדה מוסמכת להעניק היתרי שהייה זמניים בשים לב למידת הסכנה הנשקפת למבקש משהייתו באיזור, ובכפוף להעדר מניעה בטחונית או פלילית מצדו. היתרים אלה הם בעלי אופי הומניטרי. 15. ועדת המאויימים בענייננו בחנה את כלל הנתונים, וקבלה את התייחסות כל הגורמים הרלבנטיים בנושא זה. היא לא מצאה יסוד לטענת העותר בדבר סכנה הנשקפת לחייו משהייה באזור. בפני הועדה הוצג מידע עדכני שנבדק ונבחן, אשר לא אימת את טענותיו של העותר. כניסותיו ויציאותיו התכופות אל האזור וממנו החלישו את טענתו בדבר הסכנה הנשקפת לו משהותו שם. 16. הוועדה בדקה את שאלת המאויימות של העותר מספר פעמים, שקלה את כלל השיקולים, ובדקה את מכלול המסמכים והנתונים הצריכים לענין (בג"צ 11295/03 פלוני נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 5.9.07); בג"צ 11090/07 פלוני נ' שר הבטחון (לא פורסם, 06.04.09). אין מקום להתערב במסקנותיה, שנתקבלו לאחר בדיקה קפדנית של הנתונים וניתוח מקצועי של משמעותם, אשר הועדה אמונה עליהם. לאור האמור, אין בידנו להתערב בהחלטת ועדת המאויימים, הפועלת על פי שיקולי מומחיות מקצועיים, משלא מצאנו כי חרגה ממתחם הסבירות בהפעלת שיקול דעתה הרחב (בג"צ 4857/07 פלוני נ' משטרת ישראל, (לא פורסם, 08.10.07); בג"צ 7249/04 פלוני נ' ראש הממשלה (לא פורסם, 9.6.05); בג"צ 11445/04 פלוני נ' שר הפנים (לא פורסם, 19.2.06)). 17. לא נמצאה, אפוא, עילה להתערב בהחלטת מנהלת הסיוע כמו גם בהחלטה שניתנה בידי ועדת המאויימים בעניינו של העותר. דין העתירה להידחות. צו הביניים מבוטל. ניתן היום, יז' בסיון תשס"ט (09.06.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07070080_R05.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il