סמארה ואח' נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית ואח'

6 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7007-10-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. מלאק סמארה 2. חוסין סמארה נגד המשיבים: 1. המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית 2. שר הביטחון עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ה' בחשוון תשפ"ו (27 אוקטובר 2025) בשם העותרים: עו"ד נביל אזחימאן בשם המשיבים: עו"ד מתניה רוזין פסק-דין השופט דוד מינץ: לפנינו עתירה נגד צו החרמה והריסה שהוציא משיב 1 ביום 26.9.2025 (להלן: הצו ו-המשיב, בהתאמה) ביחס למבנה בן 3 קומות המצוי בכפר ברוקין (להלן: המבנה) בו התגורר מאהר זוהיר חוסין סמארה (להלן: המחבל או המפגע). זאת על רקע פיגוע ירי חמור שביצע יחד עם אחרים ביום 14.5.2025 לעבר כביש 446 בין היישוב ברוכין ליישוב פדואל, שכתוצאה ממנו נרצחו שני אזרחים ישראלים ואזרח נוסף נפצע (להלן: הפיגוע). הרקע לעתירה במהלך חודשים דצמבר 2024 עד מאי 2025 ביצע בן דודו של המפגע (להלן: נאאל), ארבעה פיגועי ירי לעבר אזרחים ישראליים. חלק מהפיגועים ביצע נאאל במעורבות אנשים אחרים, לרבות המפגע. בפיגוע האחרון מבין הארבעה, אשר גם בו היה מעורב המפגע, נרצחה צאלה גז ז"ל (להלן: המנוחה) שהייתה באותה שעה בחודש התשיעי להריונה, ובעלה נפצע. בנם רביד-חיים ז"ל, שנולד לאחר הפיגוע בניתוח חירום, נפטר מפצעיו בהיותו בן 15 ימים בלבד. בכתב האישום שהוגש נגד המפגע לבית המשפט הצבאי בשומרון פורטו כל ארבעת הפיגועים ומעורבותו של המפגע בביצועם. מפאת חשיבות הדברים נפרט להלן את עיקרי ההתייחסות בכתב האישום לפיגוע הרביעי, שהוא כאמור העיקרי בענייננו, כפי שפורטו בתגובת המשיבים לעתירה: "במהלך חודש מאי 2025 או במועד הסמוך לכך, ביקש נאאל מ[מעורב נוסף בפיגועים] תיק שישמש כאפוד וכן לייזר ירוק חדש לנשק. זאת, מאחר והלייזר הירוק שנאאל השתמש בו בפיגועים האחרונים על מנת לסנוור את נוסעי הרכב התקלקל. בסמוך לכך, נאאל מסר למפגע כי הוא מעוניין לבצע ירי בכביש העוקף ליד בורקין באלבקעאן, כפי שעשה בעבר. נאאל מסר כי הוא מעוניין לבצע תצפית באמצעות משקפת על מנת לוודא שהרכב עליו מבצע ירי הוא רכב ישראלי. נאאל מסר למפגע כי מתכנן ללבוש ביגוד הסוואה במהלך הפיגוע ולהשתמש בלייזר. אז, הראה נאאל למפגע את המשקפת האמורה. נאאל והמפגע שוחחו על ההבחנה בין רכבי כוחות הביטחון ומאפייניהם לעומת רכבים אזרחיים. המפגע תדרך את נאאל לבצע ירי על רכב של כוחות הביטחון שאינו משוריין או על רכב ישראלי. בהמשך, סיכמו נאאל והמפגע כי נאאל יתמקם במקום ביצוע הירי בניסיון לאתר רכבים ישראלים ויחייג למפגע ליידע אותו כי התמקם. במקביל יתמקם המפגע על הר 'דהא אל-ראס' באזור 'אל חווז', המשקיף על הכביש העוקף ועל האזור, כך שיוכל לבצע תצפית על רכבים ואם המפגע מתקשה לזהות אם רכב הוא ישראלי, יפנה למפגע טרם ביצוע הירי. ביום הפיגוע, בהתאם לסיכום של נאאל והמפגע, שלח המפגע בקבוצת ווטסאפ בה חברים נאאל, המפגע ועבידאן עדנאן סמארה (להלן: עבידאן), הצעה להיפגש באזור אל חוואז, במטרה להסוות את ביצוע הפיגוע. בהמשך, נפגשו המפגע ועבידאן באזור אל חוואז, מקום התצפית המוסכם לפיגוע. בהמשך, עזב עבידאן את המקום. באותו מעמד, חייג נאאל למפגע ומסר לו כי התמקם במיקום ביצוע הפיגוע. אז, חשש המפגע כי לא ישמע את קולות הירי ולא ידע מתי לברוח מהמקום. באותו זמן, הבחין המפגע ברכבי כוחות הביטחון ותהה אם נאאל ביצע את הפיגוע ואם יוכל לעזור בבחירת הרכב. על מנת לברר, חייג המפגע לנאאל מספר פעמים אך נאאל לא ענה. לבסוף, הבחין המפגע ברכב של כוחות הביטחון שעוצר רכבים לבדיקה והבין כי נאאל ביצע את הפיגוע שתכננו. באותו זמן, נסעו המנוחה ובעלה ברכבם בכביש העוקף ליד בורקין. נאאל ביצע ירי של מספר כדורי תחמושת אל עבר הרכב, על מנת לגרום למותם של נוסעיו. כתוצאה מהירי, [בעלה] נפצע מרסיסים, והמנוחה נפגעה בצוואר ובפלג הגוף העליון ואיבדה דם רב. השניים הובלו לבית החולים שם יילדו את המנוחה בניתוח חירום. המנוחה נפטרה מפצעיה בבית החולים, ובנה התינוק, רביד-חיים גז ז"ל, נפטר גם הוא כתוצאה מן הפיגוע, כשהוא בן 15 ימים בלבד. נאאל נהרג ביום 21.5.25 במהלך פעילות להסגרת האמל"ח שהיה ברשותו, בעת שניסה לפגוע בכוחות הביטחון. בתיק שהיה על גבו של נאאל במועד זה נמצא הנשק שבו בוצע הפיגוע, משקפת, הלייזר וכן נמצא DNA של נאאל". המפגע נעצר ביום 17.5.2025 והודה בחקירתו כי שימש כתצפיתן במהלך פיגוע זה. בשל ביצוע הפיגוע ולפי המלצת שירות הביטחון הכללי; לאחר התייעצות עם הגורמים המשפטיים הרלוונטיים; לאחר קבלת חוות דעת הנדסאית על אודות שיטת ההריסה שתתבצע על ידי חבלה קרה באמצעות כלי צמ"ה ללא פגיעה במבנים סמוכים; ולאחר הגשת השגה מטעם בני משפחת המפגע ודחייתה – החליט המשיב להפעיל את סמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנה 119 או התקנה) ולצוות על הריסת המבנה. בפי העותרים טענות עקרוניות ופרטניות לגבי הפעלת תקנה 119. בתמצית, במישור העקרוני נטען כי לא נבחנה כשרות השימוש בתקנה על ידי בית משפט זה; כי לאקט ההריסה אין כל נפקות מבחינה הרתעתית אלא מדובר באקט ענישתי, אכזרי ופסול מאין כמותו, ובכל מקרה מדובר במדיניות פסולה; כי השימוש בתקנה סותר את הוראות המשפט הבינלאומי; כי מדובר בענישה קולקטיבית המנוגדת לכללי המוסר והצדק הבסיסיים, והאסורה במשפט העברי; כי השימוש בתקנה אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון המידתיות; כי לא קיים קשר רציונאלי בין האמצעי למטרה הנטענת; כי קיימת עמימות לגבי מידת ההרתעה המושגת במצב הרגיל על ידי השימוש בתקנה; וכי השימוש בתקנה דווקא כלפי פלסטינים ולא כלפי מפגעים יהודים מהווה אפליה פסולה. במישור הקונקרטי נטען כי גם אם המשיב היה רשאי להפעיל את סמכותו לפי התקנה, הוא לא בחן בקפידה ובזהירות הנדרשת את נסיבות המקרה; השימוש בתקנה יפגע בבני משפחה חפים מפשע שכלל לא היו מעורבים בביצוע הפיגוע, לרבות ילדים, וההריסה מנוגדת לעיקרון טובת הילד; ולמפגע לא הייתה זיקת מגורים לכל המבנה כי אם רק לקומה אחת ממנו. בתגובתם לעתירה טענו המשיבים כי כל הטענות הכלליות על אודות השימוש בתקנה נטענו בעתירות רבות קודמות, והן נדחו פעם אחר פעם על ידי בית משפט זה; וכי התכלית ההרתעתית והתועלת הצומחת מהשימוש בתקנה עודן בתוקף. אדרבה, בימים אלו אשר אינם ימים כסדרם, הצורך בשימוש בתקנה אך גובר. באשר לטענות הפרטניות של העותרים נטען כי אכן מהמידע שבידי גורמי הביטחון אין אינדיקציה למודעות בני משפחתו של המפגע למעשיו טרם ביצוע הפיגוע, ואף לא קיימות ראיות לתמיכה במעשיו בדיעבד. עם זאת, היעדר מודעות או מעורבות מצד בני משפחת המחבל אינו מונע כשלעצמו את הפעלת התקנה. באשר להיעדר זיקת מגורים של המחבל לכלל הקומות, נטען כי הוא היה הבעלים של כל המבנה, נהג בו מנהג בעלים והשתמש והתגורר בכולו. לבסוף נטען לעניין טובת הילד כי העובדה שקטינים גרים במבנה אין בה כדי למנוע את הפעלת הסמכות מכוח התקנה. בדיון שהתקיים לפנינו התמקד בא-כוח העותרים בטענת זיקת המגורים של המחבל למבנה כולו. לפי הנטען, המחבל התגורר בקומה "ק" המשמשת כיחידה נפרדת לגמרי מיחידת הדיור המצויה בקומה "ק-1". לשתי היחידות כניסות נפרדות וכל אחת מהן מרוהטת באופן המתאים לשימוש כיחידה עצמאית. על כן לא קיימת היתכנות שהמפגע, אשר אין מחלוקת כי התגורר בקומה "ק", יגור גם בקומה שמתחתיה. בתשובה לטיעון זה הפנה בא-כוח המשיבים לתחקור בני המשפחה של המפגע המתגוררים במבנה, וטען כי עולה ממנו באופן חד-משמעי שהמפגע השתמש והתגורר בכל המבנה. דיון והכרעה תחילה לגבי הטענות הכלליות בנוגע לשימוש בצו, אמרתי לאחרונה במסגרת בג"ץ 52408-02-25 שהאב נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (23.3.2025) (להלן: עניין שהאב) את הדברים הבאים: "חוקיות הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 נדונה והוכרעה על ידי בית משפט זה פעמים רבות (ראו מיני רבים לאחרונה: בג"ץ 47096-01-25 אללה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 8 (18.2.2025) (להלן: עניין אללה); בג"ץ 54851-12-24 עודה נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 9 (10.2.2025) (להלן: עניין עודה); בג"ץ 74821-12-24 ראגח נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 10 (21.1.2025) (להלן: עניין רגאח); בג"ץ 1653/24 אלמוחתסב נ' מפקד פיקוד העורף, פסקה 5 לפסק דיני (20.3.2024)). גם שאלת תכליתה ההרתעתית של מדיניות הריסת בתים נדונה חזור ושנה. מדובר בסוגיה מקצועית אשר נתונה להערכת גורמי הביטחון לפיהם השימוש בתקנה 119 תורם להרתעה, והצורך בהרתעה גובר בעת הזו נוכח האיומים הביטחוניים העומדים מול שלום הציבור ובטחונו (בג"ץ 788/24 מצרי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 10 (11.2.2024) (להלן: עניין מצרי); עניין אללה, פסקה 9; עניין עודה, פסקה 9). גם הטענה לאפליה באופן השימוש בסמכות לפי תקנה 119, נדונה ונדחתה על ידי בית משפט זה לא פעם ולא פעמיים (עניין אללה, פסקה 10; עניין מצרי, פסקה 11; בג"ץ 5376/16 אבו חדיר נ' שר הביטחון, פסקה ל"א (4.7.2017))" (שם, פסקה 8; וראו גם: בג"ץ 62805-08-25 הימוני נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית (21.9.2025) (להלן: עניין הימוני)). 3 אין צורך אפוא לחזור על הדברים ולהרחיב בהם פעם נוספת. על כן אפנה לטענות הפרטניות במקרה זה. ראשית לעניין בחינת החומר על ידי המשיב עובר למתן הצו. כאמור, נגד המחבל הוגש כתב אישום וזאת לאחר שהודה במעורבותו בפיגוע. בנסיבות אלו, אין מקום לספק כי קיימת תשתית ראייתית מינהלית ראויה ומספקת עליה רשאי היה המשיב להישען בהפעלת סמכותו (וראו והשוו: עניין הימוני, פסקה 10; בג"ץ 3872/21 שלבי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 17 (23.6.2021)). לא למותר לציין כי כבר נקבע שדי בעצם קיומו של כתב אישום כדי להוות ראיה מינהלית ברף גבוה (בג"ץ 2322/19 רפאעיה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 13 (11.4.2019)). משכך, אין בטיעון זה כדי לקעקע במקרה זה את השימוש בתקנה. שנית לעניין השימוש בתקנה הפוגע לדעת העותרים בחפים מפשע ומנוגד לעיקרון טובת הילד. כפי שנקבע זה מכבר, אין בעובדה שבמבנה מתגוררים קטינים כדי לשלול את אפשרותו של המשיב להפעיל את סמכותו מכוח התקנה (בג"ץ 1376/23 הילאן נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 20 (13.3.2023); בג"ץ 4088/22 ‏אלרפאעי נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 14 לפסק דינו של השופט י' אלרון (7.7.2022)). גם אין בעובדה שבני המשפחה של המחבל לא ידעו על כוונותיו כדי להצביע על פגם מהותי שנפל בשיקול דעתו של המשיב. היינו, מודעות מצד דיירי המבנה המיועד להריסה לכוונותיו של המחבל, אינה תנאי הכרחי לביצוע צו ההריסה (ראו, מני רבים: בג"ץ 8315/23 צפדי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 20 (5.12.2023); דנג"ץ 5924/20 המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון נ' אבו-סוהילה, פסקה 7 (8.10.2020)). וכך ציינתי בעניין אללה: "נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי אף שידיעה, מעורבות או תמיכה של בני הבית במעשה הטרור, מהוות שיקול לצורך החלטה אם וכיצד תופעל הסמכות מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה, מודעותם של בני המשפחה של המפגע אינה מהווה תנאי הכרחי להפעלת הסמכות. לכן, ככל שאין בנמצא חלופות שיגשימו את תכליתו ההרתעתית של הצו במידה קרובה, עצם העובדה שמימוש צו ההריסה יפגע בבני משפחה בלתי מעורבים, אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה לצמצם את היקפו" (שם, פסקה 11). מדובר אפוא בשיקול אשר המשיב נדרש לקחת בחשבון, לצד שיקולים אחרים, אך אינו מכריע את הכף. במקרה דנן, אין מחלוקת כאמור כי המשפחה ובכלל זה הקטינים הגרים במבנה לא היו מודעים כלל לכוונותיו של המחבל, ואין גם בידי המשיבים אינדיקציות לכך שהם תמכו במעשים לאחר מעשה. ברם, בשים לב לכלל נסיבות העניין – ובהן חומרת הפיגוע, הראיות המינהליות המשמעותיות למעורבות המחבל בו, התקופה בה הוצא הפיגוע לפועל בעיצומה של מלחמה, והנחיצות הבלתי ניתנת לערעור בנקיטת הליכים המגבירים את ההרתעה בימים אלו – אין מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב. ולבסוף בעניין זיקת המגורים של המחבל לכל קומות המבנה. עיון בסיכום תחקור אשתו של המחבל ואחיו מגלה כי כלל הקומות במבנה שייכות למחבל ומצויות בשימושו, והוא אך מתיר לאחיו להתאכסן לעתים בקומה התחתונה. די בהודאה מפורשת זו כדי לסתום את הגולל על פני הטענה (וראו והשוו: בג"ץ 745/22 ג'ראדת נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקאות 20-18 (20.2.2022)). סופו של דבר אמליץ לחבריי לדחות את העתירה תוך מתן תקופת התארגנות לעותרים בת 5 ימים טרם מימוש צו ההריסה. דוד מינץ שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופטת רות רונן: 1. העותר-המפגע נטל חלק במעשה טרור נפשע ומתועב. הוא שימש כתצפיתן בפיגוע שבו נרצחה באכזריות צאלה גז ז"ל, אישה הרה בחודש תשיעי; נפצע בנה היילוד, רביד-חיים גז ז"ל – אשר נפטר מפצעיו בעודו רק בן 15 ימים; ונפצע אזרח ישראלי נוסף. חומרת המעשים היא גבוהה מאוד. תוצאתם הקטלנית היא בלתי נתפסת ומצמררת. על רקע מעורבותו בפעילות החבלנית, המפקד הצבאי הורה על הריסת ביתו של העותר – בו הוא מתגורר עם רעייתו וילדיו הקטינים. על כך נסבה העתירה שלפנינו. 2. תחילה, הערה מקדימה: טענותיהם של העותרים, כפי שציין חברי, מתחלקות לשני ראשים: טענות עקרוניות במישור הסמכות שעניינן בחוקיות הפעלת תקנה 119; וטענות במישור שיקול הדעת – הנוגעות באופן פרטני לעניינם של העותרים. הטענות העקרוניות בשאלת הסמכות מעלות סוגיה סבוכה אשר לגביה נשמעו עמדות שונות בפסיקת בית משפט זה (ראו, לצד האסמכתאות בפסקה 8 לחוות דעתו של חברי, גם למשל: בג"ץ 7220/15 עליוה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקאות 12-4 לחוות דעתו של השופט מ' מזוז (1.12.2015); בג"ץ 1938/16 אבו אלרוב נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 2 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן (24.3.2016)). עמדתי בסוגיה זו פורטה בחוות דעתי בבג"ץ 3231/23 דארחואגא נ' אלוף פיקוד המרכז (9.5.2023) (להלן: עניין דארחואגא). כפי שעשיתי באותו עניין ובמקרים אחרים, אניח כנקודת מוצא לצורך העניין שלפניי כי במישור הסמכות ביצוע הריסה או החרמה של בית מגוריו של מפגע המעורב בפעילות טרור מכוח תקנה 119 היא חוקית, וזאת בכפוף להערותיי שם (עניין דארחואגא, בפסקה 5 לחוות דעתי). 3. פני הדברים הם שונים כשמדובר במישור שיקול הדעת – שאין עניינו בחוקיות עצם הפעלת הסמכות, אלא בבחינת אופן הפעלתה. בית משפט זה חזר ושנה פעמים רבות בעבר כי הפעלת סמכויות ההריסה וההחרמה הקבועות בתקנה 119 כפופה לעקרונות של סבירות ומידתיות בהתחשב באמות מידה שונות שנקבעו בפסיקה; וכי יש לפרשה בצורה זהירה ומצומצמת ברוח עקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (בג"ץ 4597/14 עואודה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקאות 18-17 (1.7.2014); בג"ץ 5290/14 קואסמה נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 22 (11.8.2014)). 4. התכלית של סעיף 119 כפי שהוכרה בפסיקה היא הרתעתית – ולא עונשית. ההריסה נועדה להרתיע מפגעים פוטנציאליים ואת בני משפחתם, ובכך למנוע ביצוע של פיגועי טרור. מדובר אם כן בתכלית שהיא בעיקרה "צופה פני עתיד", ולא בכזו ה"צופה פני עבר", במובן זה שהיא לא נועדה להעניש את המפגע או את בני משפחתו בגין ביצוע הפיגוע (בג"ץ 1633/16 פלונים נ' המפקד הצבאי באזור גדה המערבית, פסקה 24 (31.5.2016) (להלן: עניין פלונים)). 5. אעיר במאמר מוסגר כי שאלת התועלת ההרתעתית הגלומה ביישום התקנה התעוררה אף היא במקרים קודמים, והיא לטעמי למצער מוטלת בספק – נושא שאינני מוצאת לנכון להרחיב בו כעת (ראו: בג"ץ 1125/16 מרעי נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית, פסקאות 5-4 לחוות דעתה של השופטת ע' ברון (31.3.2016) (להלן: עניין מרעי); עניין דארחואגא, בפסקה 14 לחוות דעתי). 6. האפקט ההרתעתי הגלום בהפעלת הסמכות מכוח תקנה 119 מתבטא בשני מישורים נפרדים – "המישור האחד: הרתעה של המפגע הפוטנציאלי העתידי מפני ביצוע מעשה הטרור; והמישור השני: הרתעה של בני משפחה של מפגעים פוטנציאליים עתידיים" (עניין דארחואגא, בפסקה 15; עניין מרעי, בפסקה 2 לחוות דעתה של השופטת ברון (31.3.2016); בג"ץ 8091/14 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון, פסקה 14 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג (31.12.2014)). כפי שהבהרתי בעבר, כדי לבחון את שיקול הדעת של המפקד הצבאי בהתייחס להפעלת הסמכות ולהעריך את מידתיות ההריסה לאור התכלית האמורה, יש לתת את הדעת למספר גורמים ובכלל זה – למצב המבצעי והצרכים הביטחוניים בעת הזו; לחומרת המעשים של המפגע; לעוצמת הראיות כנגדו; לזיקת המגורים של המפגע לבית על כל חלקיו; למאפייניהם של יושבי הבית; למידת מעורבותם של יתר דיירי הבית במעשה הטרור – לפני ביצועו ואף לאחריו; וכיוצא באלה (עניין דארחואגא, בפסקה 7 לחוות דעתי). בבחינת השיקולים האמורים בנסיבות המקרה דנן, נתתי דעתי לשניים מהם שלגביהם אבקש לייחד מספר מילים – מעורבותם של בני המשפחה; וזיקת המגורים של המפגע לבית נושא צו ההחרמה וההריסה. 7. בפסיקה ניתן משקל נכבד למעורבותם של בני המשפחה המתגוררים בבית במעשה הטרור, אשר עשויה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות. כך, נקבע כי יש לבחון האם בני הבית היו שותפים למעשה הטרור; האם הם היו מודעים לתכניותיו של המפגע, או למצער "עצמו עיניים" אל מול "נורות אזהרה" שהיו לפניהם; האם תמכו ועודדו ביצוע פיגועים או גיבו את המפגע בדיעבד על מעשיו; וכיוצא באלה (בג"ץ 8886/18 ג'ברין נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 4 לחוות דעתה של השופטת ברון (10.1.2019); עניין פלונים, בפסקה 28). 8. כאשר אין כל טענה של קשר של בני הבית למעשה הטרור – לא מראש ולא בדיעבד, ואף אין אינדיקציה לתמיכה ועידוד שלהם במעשה, מתעורר קושי בבחינת המידתיות של הפעלת הסמכות, וזאת משני טעמים עיקריים – טעם הרתעתי וטעם "גמולני". ראשית, מנקודת המבט של המטרה ההרתעתית (שהיא המטרה הדומיננטית של ההריסה) – הריסת הבית כשלבני המשפחה לא הייתה כל נגיעה למעשיו של המפגע, מצמצמת באופן ניכר את התועלת ההרתעתית במישור שנועד לתמרץ בני משפחה של מפגעים פוטנציאליים. לא זו בלבד שלא ניתן להרתיע את מי שלא ידע ולא יכול היה לכן לפעול כדי למנוע את הפעילות החבלנית; אלא שהריסת ביתם של בלתי-מעורבים אף מצמצמת את התמריץ של בני הבית של מפגע עתידי לנסות ולהניא אותו מביצוע המעשים. זאת אם ידעו כי גם אם ינסו למנוע את ביצוע המעשים וייכשלו בכך – ביתם ייהרס (עניין מרעי, בפסקה 26 לחוות דעתו של השופט מזוז). אם אלה הם אכן פני הדברים, הרי במישור המטרה של צמצום מעשי טרור בעתיד, תוצאה זו אינה רצויה. שנית, ומעבר לכך – מנקודת המבט של בני המשפחה שלא היה להם כל קשר למעשים הנפשעים, בהריסת בית המגורים שלהם – נעשה בהם למעשה שימוש כאמצעי 'למען יראו וייראו' מפגעים פוטנציאליים עתידיים. ככל שזוהי מטרת ההריסה – היא אינה מתיישבת עם שורת הצדק, והיא מנוגדת לעיקרון שלפיו "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" (דברים כ"ז ט"ז) – אשר נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (עניין מרעי, פסקה 24 לחוות דעתו של השופט מזוז). 9. הקושי האמור מתעורר במקרה שלפנינו, כאשר אף המשיבים אינם טוענים למעורבות או קשר כלשהם של בני המשפחה המתגוררים במבנה המיועד להריסה למעשיו החמורים של המפגע. אין למעשה מחלוקת כי בני המשפחה לא היו מודעים לתכנוניו של המפגע מבעוד מועד; הם לא סייעו לו בשעת מעשה; ואף אין ראיות לכך שגיבו ועודדו אותו מראש או בדיעבד. 10. יחד עם זאת, במקרה דנן יש לתת את הדעת לשיקול נוסף, אשר עשוי להטות את הכף, ולו בדוחק, לטובת מידתיות ההריסה – הלוא הוא זיקת המגורים החזקה שיש לעותר למבנה. כזכור, על פי לשון התקנה, קיומה של זיקה כזו היא תנאי לביצוע ההריסה. במילים אחרות – גם בהנחה שניתן להרתיע מפגעים עתידיים באמצעות הריסת בתים של בני משפחה שלהם, הריסה כזו אינה אפשרית כל עוד אין מדובר בבית שלמפגע הייתה אליו זיקת מגורים. במקרה דנן, אין חולק כי המפגע גר במבנה באופן קבוע, והוא אף הבעלים היחיד של המבנה כולו. הדיירים האחרים שגרו במבנה שזכויותיהם נפגעות (רעייתו וילדיו וככל הנראה גם אחיו) – הם דיירים הנלווים אל המפגע, והם גרו במבנה מכוח זכויותיו בו. הזיקה של המפגע לבית היא אם כן ברף הגבוה ביותר. אני סבורה כי בנסיבות שבהן זיקת המגורים של המפגע לבית היא איתנה במיוחד – היינו, כאשר הוא הבעלים של כל המבנה מושא צו ההחרמה וההריסה ואף גר בו באופן קבוע, וכאשר יתר בני הבית הם דיירים נלווים אליו – ניתן להקל בדרישת הקשר של בני הבית למעשי הטרור. הסיבה לכך היא שבמקרה כזה, עיקר כובד משקלה של הסנקציה מכוון למפגע עצמו ולקניינו-שלו, ואין מדובר בהחרמה ובהריסה של רכוש שנמצא בבעלות צד שלישי הנפגע כתוצאה ממעשי המפגע. במקרה דנן, אף שבני הבית שלא היו מעורבים במעשי הטרור שבוצעו נפגעים בפועל מההריסה, הפגיעה שלהם היא פגיעה "נגזרת" מכך שהם התגוררו בביתו של מפגע שביצע מעשה טרור. זאת באופן דומה לנזק שנגרם לא אחת למי שסמוכים על שולחנו של עבריין שנענש (כמו הנזק של בני המשפחה של מי שעומד לרצות עונש מאסר ממושך ואינו יכול עוד לפרנס את משפחתו וכיו"ב). כך, נשמר עיקרון ההלימה, והכלל שלפיו "איש בחטאו יומת". זאת חרף העובדה שבמקרה כזה אני סבורה – כפי שהבהרתי לעיל – כי כוחה ההרתעתי של הסנקציה כלפי בני המשפחה הוא מוגבל. מבלי לקבוע מסמרות אציין כי לשיטתי, הדברים הם שונים במקרה שבו המחבל הוא דייר נלווה המתגורר בבית הוריו או מתארח בו לעתים. במקרה כזה, אם לבעלי הבית עצמם אין כל קשר ישיר או עקיף למעשה הטרור (לא בסיוע ואף לא בתמיכה בו), הריסת הבית פוגעת בראש ובראשונה בקניינם ולא בקניינו-שלו. בנסיבות כאלה, לא ניתן יהיה לטעמי לקבל מצב שבו הסמכות מופעלת כשאין לבעלי הבית ולמי מיושביו (למעט המפגע) כל זיקה לפעילות החבלנית (עניין דארחואגא, בפסקה 9 לחוות דעתי; בג"ץ 2036/23 פרוך נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 12 (10.4.2023)). מכל מקום, הבחינה נעשית בהתאם למכלול הנסיבות הקונקרטי בכל מקרה ומקרה, תוך איזון בין אמות-המידה השונות שעל פיהן נקבעת מידתיות ההריסה. 11. במקרה דנן, בשים לב לכל האמור (כמו גם למעשיו של העותר; לתוצאותיהם; ולצרכי הביטחון) – אני סבורה כי מאחר שהעותר הוא בעלים יחיד של המבנה ויתר יושביו הם דיירים הנלווים אליו – משתנה נקודת האיזון. במצב דברים זה, הגעתי למסקנה, ולא בלי התלבטות, כי החלטת המפקד הצבאי היא מידתית. על כן, אני מצרפת את דעתי לדעתו של חברי כי דין העתירה להידחות. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, י"א חשוון תשפ"ו (02 נובמבר 2025). יצחק עמית נשיא דוד מינץ שופט רות רונן שופטת