בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
7003/99
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת מ' נאור
המערער: מרינה
ראמי
נגד
המשיבה: סהר חברה לבטוח בע"מ
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום
11.8.99 בת.א. 156/95 שניתן על ידי כבוד השופט ש' פינקלמן
בשם
המערער: עו"ד חנא בולוס
בשם המשיבה: עו"ד עדי מיכלין
פסק-דין
השופטת מ' נאור:
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה (כב' השופט ש' פינקלמן) שניתן ביום 11.8.99, בו נדחתה תביעתו של המערער על
פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה1975- (להלן - חוק הפיצויים) בשל
העדר כיסוי ביטוחי עובר לארוע התאונה. הערעור נדון על פי סיכומיהם בכתב של הצדדים.
העובדות וההכרעה בפני בית המשפט המחוזי
2. מרינה ראמי נפגע בתאונת דרכים ביום 20.1.93 סמוך
לשעה 12:00. הוא הגיש תביעה על פי חוק הפיצויים נגד סהר חברה לביטוח
בע"מ. המחלוקת עליה נסוב הדיון בפני בית המשפט קמא היא שעת תשלום
הפרמיה. גרסת התביעה היתה כי הפרמיה בגין פוליסת הביטוח שולמה על ידי המערער בבנק
הדואר בבוקר התאונה, ולפניה. המשיבה טוענת כי הפרמיה שולמה לאחר התאונה
(ובעקבותיה). כיוון שהמערער נפצע בתאונה, הטענה שהפוליסה שולמה לאחר התאונה
משמעותה היא, בהכרח, שמאן דהוא (אביו של המערער או, סביר יותר, מי מטעמו) דאג לשלם
את הפוליסה אחרי התאונה. באותה העת לא נרשמו בבנק הדואר השעות של ביצוע הפעולות.
הערכאה הראשונה (כב' השופט פינקלמן) קבעה כי
הפרמיה שולמה לאחר מועד התאונה ובעקבותיה, ולפיכך דחתה את התביעה בשל העדר כיסוי
ביטוחי. על כך הערעור שלפנינו.
3. השופט פינקלמן קבע כי תעודת הביטוח לרכב
הונפקה ביום 18.1.93, אך שולמה כעבור יומיים, ביום התאונה ואחריה. בית המשפט פתח
את פסק דינו באמירה "ייאמר מיד גרסת התובעים איננה נאמנת עלי. אני קובע כי
הפרמיה שולמה רק לאחר קרות התאונה ועקב קרותה". בית המשפט מזכיר ארבעה
נימוקים עיקריים לקביעתו:
א. סניף הדואר בכפרו של המערער היה פתוח באותו
יום משעה 08:00 בבוקר ועד השעה 13:30. פעולת התשלום היא פעולה מספר 28 מתוך 31
פעולות שבוצעו באותו יום. מכאן הסיק בית המשפט שהפעולה בוצעה בסמוך לשעה 13:30,
ומכל מקום לא לפני התאונה.
ב. בית המשפט קמא הסתמך על הודעתו במשטרה של נהג
המשאית, אשר היה מעורב בתאונה שנגבתה על ידי המשטרה שעה לאחר התאונה:
"הנהג (המערער) פנה אלי ואמר
לי שלא צריך משטרה ולא אמבולנס. תן לי ללכת כי אין לי ביטוח" (שורות 13, 14 להודעה מיום
20.1.93).
נהג המשאית לא נתן עדות במשפט שכן הוא נפטר
לאחר המקרה, בשנת 1997 ולפני שמיעת הראיות.
ג. בעקבות התאונה נשוא התביעה, הוגש נגד המערער
כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בעכו. המערער הואשם בנהיגה ללא טסט ובלא ביטוח.
ביום המשפט הסכימה התביעה, במסגרת הסדר טיעון, למחוק מתוך כתב האישום את המילים
'ללא ביטוח' והמערער הודה בעובדות שיוחסו לו והורשע על-פי הודאתו.
ד. בית משפט קמא קיבל כראיה, את ממצאי בדיקת
הפוליגרף אשר נערכו למערער ועל פיהן נמצא המערער דובר שקר בגרסתו לענין מועד תשלום
פרמיית הביטוח. הבדיקה נערכה על סמך מכתב של בא-כוחו דאז של המערער בו כתוב:
"ברצוני להעלות בכתב את המוסכם ביננו: התובע מרינה ראמי ייבדק בפוליגרף לגבי
תשלום הביטוח". בא-כוח המערער התנגד לקבלת ממצאי הפוליגרף. בית המשפט קבע כי
די בהסכמה זו שצוטטה "בהתייחס לכל הנפקות העולה" אך, מכל מקום, כך ציין
"בדיקת הפוליגרף לא היתה אחת ובלעדיה אין לענין מהימנות מועד תשלום
הפרמיה".
4. המערער מבקש מאתנו להתערב בממצאי מהימנות שקבע
בית המשפט. אומר בפתח הדברים: פסק הדין הוא לקוני. על עסקת הטיעון (נימוק ג לעיל)
ועל בדיקת הפוליגרף (נימוק ד לעיל) - לא היה לדעתי, מקום להסתמך. הערכאה הראשונה
לא התמודדה במישרין עם עדות אחת (של נהג הגרר) התומכת לכאורה בגרסת המערער;
היא לא מזכירה את העובדה שהמערער לא מסר גרסה במשפט בטענה של "אי
זכרון". עובדה זו עומדת לדעתי לחובת המערער. עם זאת, לאחר בדיקת חומר
הראיות שעמד בפני הערכאה הראשונה המסקנה לפיה הפוליסה שולמה לאחר התאונה ובעקבותיה
- נראית לי מבוססת היטב, ואין מקום להתערבות בקביעה שהמערער ועדיו לא היו מהימנים,
וכי הפוליסה שולמה רק לאחר התאונה ובעקבותיה.
העדר גרסה מפי המערער עצמו
5. עד כה ציינו מהי "גירסת התביעה". אך
למעשה, ובעיני יש לתת לכך משמעות מכרעת, המערער כלל לא מסר גרסה. בתצהיר
עדות ראשית של המערער הוא ציין בקצרה:
"1. אני לא זוכר את פרטי אירוע
התאונה נשוא ת.א. 156/95.
2. אני לא זוכר פרטים אודות תשלום
תעודת ביטוח חובה".
(סעיפים 1, 2 לתצהיר עדות ראשית מטעם המערער).
המערער אשר טוען ש"אינו זוכר" לא
הציג בפני הערכאה הראשונה שום חוות דעת שיש בה כדי ליתן הסבר רפואי בענין
"העדר זכרונו". העובדה בלבד ששהה יומיים בבית החולים להשגחה, אין בה כדי
לבסס טענת העדר זכרון. טענת העדר זכרון יכולה היתה להיות "מוצדקת" רק
באמצעות חוות-דעת של מומחה.
המערער טוען כי "אינו זוכר", אך,
כפי שנראה, הוא הסכים להיבדק בפוליגרף. מבלי להתייחס לתוצאות בדיקת
הפוליגרף, העובדה שהמערער הסכים להיבדק בפוליגרף, ולו - כטענת בא-כוחו -
כדי שניתן יהיה לסיים את הענין מחוץ לכתלי בית המשפט, אינה עולה בקנה אחד עם טענת
המערער ל"העדר זכרון".
6. בפני הערכאה הראשונה לא היתה למעשה, וללא
הצדקה, עדות של מי ששילם (על פי הטענה), את הפוליסה במו ידיו, וכך
"חסם" המערער למעשה אפשרות לחקירה נגדית עניינית בנושא התשלום ובעניינים
אחרים. הערכאה הראשונה לא האמינה למערער. העובדה שהמערער לא מסר גרסה היא עובדה
כבדת-משקל נגד קבלת גירסתו.
העדויות בענין שעת התשלום
7. כיצד מנסה המערער בהעדר עדות שלו-עצמו לבסס את
הטענה ששילם את הפוליסה לפני התאונה? המערער הביא לענין זה שלושה עדים: אביו, אמו
וחבר ילדות, נסרה איהאב שמו.
עדותו של האב אינה תורמת למעשה דבר לגירסה
שהפוליסה שולמה לפני התאונה. האב הוא בעל מוסך והוא העיד שרכש את הרכב עבור בנו
ב500- ש"ח ותיקן אותו במוסכו. יומיים לפני התאונה, כך סיפר, הוא קיבל את
תעודת הביטוח מסוכן הביטוח (על התעודה מופיע התאריך 18.1.93 כמועד הוצאת התעודה).
יום לפני התאונה, כך מספר האב, הוא הביא את הפוליסה הביתה כדי שהמערער ישלם אותה
בדואר. היו סתירות מסויימות בדבריו, אם מסר את התעודה לבנו או לאשתו. אך העיקר
לענייננו הוא - שהאב כלל לא ראה את בנו משלם.
אמו של המערער - לא ראתה אף היא את בנה משלם
את הפרמיה. בתצהיר עדות ראשית מטעמה, סיפרה כי ערב לפני התאונה מסר בעלה את מפתחות
הרכב ותעודת הביטוח למערער כדי שהמערער ישלם את התעודה. בבית המשפט ספרה כי
היא היתה זו שנתנה לבנה את הפוליסה בשעה 09:00 בבוקר התאונה כדי שישלם אותה. עוד
הצהירה האם כי בבוקר התאונה התקשר בנה, בנוכחותה, לחברו - איהאב נסרה וביקש ממנו
להסיעו לדואר שבכפר כדי לשלם את תעודת הביטוח, וזאת כדי שיוכל לנהוג ברכב. אחר כך
חזר הביתה ואמר לה ששילם את הביטוח, לקח את מפתחות הרכב ואמר לה שהוא נוסע
ברכב. דברי האם הם בגדר עדות שמועה, או לכל היותר - ראיות נסיבתיות בענין עובדת
התשלום בשעות הבוקר המוקדמות.
דבריה של האם מצטלבים, לכאורה, עם דבריו של
נסרה איהאב, אשר בתצהיר עדות ראשית מטעמו הצהיר:
"1. ביום 20.1.93 הלכתי יחד
עם ראמי מרינה (המערער) לדואר בכפר בין השעות 09:30 - 10:00 בבוקר לשלם את הביטוח
חובה לאוטו שלו, נסענו באוטו שלי לסניף הדואר בכפר והחזרתי אותו הביתה.
2.
אנחנו חברים טובים מילדות.
3. אח"כ שמעתי שבאותו יום
בצהרים קרתה לו תאונה".
גם עד זה לא ראה את התשלום בפועל. בחקירתו הנגדית אמר העד:
"ש. אתה לא ראית איזה נירות
הוא הולך לשלם?
ת. דיברנו על זה ברכב. אני ראיתי
במו עיני את המסמכים. אני לא החזקתי את המסמכים. ישבתי לידו הוא נהג. הוא נכנס
לדואר להחתים את התעודה. אני לא זוכר מה מספר הרכב שלו. אני לא זוכר איזו חברת
ביטוח זה היה. אני גם לא יודע מה הסכום שהיה צריך לשלם.
ש. היה לו פנקס שיקים?
ת. לא יודע. אני גם לא יודע איך
הוא שילם.
(עמ' 15-16 לפרוטוקול).
מסתבר, איפוא, כי אין שום אדם שטוען שראה במו
עיניו את המערער משלם. את עובדת התשלום לפני התאונה מבקש המערער מבית המשפט להסיק
על סמך שילוב דברי האם והחבר. ואולם במקום שהיתה צריכה להיות ראיה ישירה מפי
המערער עצמו - אין הצדקה להבאת ראיות נסיבתיות ועדויות שמועה. השאלה אם המערער
שילם את הפוליסה לפני התאונה היא שאלה הנמצאת בידיעתו המיוחדת של המערער. על כן -
עדותו חיונית היא.
8. מעבר לכל אלה - העדויות לא היו מהימנות על בית
המשפט. מדובר בעדים מקורבים: אב, אם וחבר ילדות, ומותר היה לבית המשפט שלא לקבל את
הדברים. האם והחבר מציירים לנו תמונה של אדם זהיר אשר לא העז לנסוע ברכב עד שתשולם
פוליסת הביטוח ולכן הזעיק את חברו שיסיענו לדואר ברכבו שלו. ואולם - תמונה זו של
זהירות מופלגת אינה עולה בקנה אחד עם עובדה אחרת, שאיננה שנויה במחלוקת, לפיה נהג
המערער ברכב ללא טסט ביום התאונה. נהיגה זו אינה מצביעה על כך שהמערער נזהר בקלה
כבחמורה. על כך יש להוסיף כי האב הביא לבנו, לגרסתו, בערב שלפני התאונה, את הרכב
יחד עם השובר לתשלום. האב מציין כי כבעל מוסך מורשה, הוא רשאי לתלות שלט
"במבחן" וכך הביא את הרכב הביתה ללא טסט וללא פוליסה. דברי האב אינם
עולים בקנה אחד עם עדותה של האם לפיה כשהביא האב את הרכב "המכונית נראתה
בסדר, המספרים היו רגילים כבכל מכונית". באווירה זו דרגת "ההקפדה"
הנטענת של המערער שלא לנסוע ברכב ללא ביטוח, אלא להזעיק את חברו, נראית יוצאת
דופן. מותר היה לבית המשפט שלא להאמין לעדויות אלה.
הפעולה ה28- מתוך 31 בבנק הדואר
9. פעולת התשלום היא הפעולה ה28- מתוך 31 שנעשו
בבנק הדואר באותו בוקר בין השעות 08:00 ל13:30-. אחר הצהרים היה הסניף סגור.
התאונה אירעה בסביבות השעה 12:00. המערער הובא
למרפאת מגן דוד אדום בסביבות השעה 12:20 ולחדר מיון בשעה 12:50. גם לפי עדות חבר
משפחה שהגיע למקום, נביל נסור, אליה עוד אשוב, אירעה התאונה בשעה 12:00. כזכור -
טען איהאב שהוא לקח את המערער לשלם בבנק הדואר בין השעות 10:00-09:30 בבוקר. מעדות
מנהל סניף הדואר לא ניתן, אמנם, להסיק באופן חד-משמעי מתי נעשה התשלום.
כזכור - באותה עת לא היה רישום של השעה בה נעשתה כל פעולה כספית. בודאי שאין הכרח
להסיק ש"ההתפלגות" של 31 פעולות היא שווה לאורך חמש וחצי שעות
פעילות של הבנק באותו בוקר. ואולם, לכאורה, אין זה סביר שמאז השעה 10:00 בבוקר
(לכל המאוחר) ועד שעת הסגירה נעשו רק 3 פעולות. אף אחד מהצדדים לא שאל את מנהל
הסניף מי ביצע את התשלום, ואין לצפות ממנו לזכור ענין כזה.
עדותו במשטרה של נהג המשאית
10. בית המשפט נתן, כאמור, משקל גם לדברים שאמר נהג
המשאית שהיתה מעורבת בתאונה. דברים אלה, שצוטטו לעיל, שנמסרו שעה לאחר התאונה, הם
לטעמי חד-משמעיים. המערער הודה שאין לו ביטוח. אין הגיון בסברה שהעלה
בא-כוח המערער לפיה אמר המערער לנהג המשאית שאין לו ביטוח רכוש. העדר ביטוח מקיף,
להבדיל מביטוח חובה, לא היה יכול להיות סיבה לרצונו של המערער שלא לערב משטרה.
נחזור ונזכור: המערער לא העיד. ממילא לא הכחיש את דברי נהג המשאית וגם לא נתן
פרשנות לדברים המצוטטים מפיו. בלי הסבר כזה מפי המערער עצמו - עומדים הדברים
כפשוטם.
11. המחלוקת לענין הודעת נהג המשאית היא מחלוקת
משפטית בענין קבילות. מפרוטוקול הדיון מיום 5.3.98 עולה לכאורה כי הצדדים הגישו את
ההודעה בהסכמה. וכך נרשם מפיהם:
"פרקליטי הצדדים: אנחנו
מגישים מסמכים בהסכמה. התעודות הרפואיות שמוגשות הן בהסכמתנו מבלי שנודה בתוכנן
לצורך נזק אלא לקיומן של התעודות. כך ביחס להודעתו של התובע במשטרה ושל הנהג הנוסף
שהיה מעורב. עו"ד מיכלין: בינתיים התקבלה הודעה שהנהג הנוסף מר דריישה נאזם
נפטר".
(עמ' 19 לפרוטוקול)
על פי הרשום לא הובעה כל הסתייגות מטעם בא-כוח
המערער לענין קבילותה של הודעת נהג המשאית. ההסתייגות היחידה היא לענין התיעוד
הרפואי.
12. ביום 7.5.98 כחודשיים לאחר הישיבה
האמורה, הגיש המערער בקשה לתיקון פרוטוקול ובה נאמר:
"אשר על כן כבוד בית המשפט
מתבקש להורות על תיקון הפרוטוקול כך שתרשם התנגדותו של ב"כ המבקש לגבי
קבילותם של האמירות ובמיוחד אימרת הנהג שנפטר להבדיל מדבר מסירתה. כאשר עניין
הקבילות יוכרע על ידי בית המשפט.
(ס' 7 לבקשה לתיקון פרוטוקול בש"א 766/98)
מהבקשה עולה כי עוד ב11.3.98- שלח בא-כוח
המערער מכתב לבא-כוח המשיבה בענין בקשתו לתיקון פרוטוקול. ב30.3.98- השיב בא-כוח
המשיבה בשלילה. הבקשה לתיקון הפרוטוקול הוגשה לבית משפט כאמור רק ביום 7.5.98-.
בתיק בית המשפט אין החלטה בבקשת התיקון. בפסק הדין קיבל בית המשפט את הודעת הנהג
המנוח של המשאית כראיה לגבי תוכנה. אין לדעתי מקום להחזיר את הדיון בענין בקשה זו
לערכאה הראשונה למתן החלטה בבקשה לתיקון הפרוטוקול. לשיטתי, הראיות שמניתי עד כה,
יחד עם דברים שעוד אומר בענין הארועים לאחר התאונה והשאלה אם התעודה המשולמת נמצאה
ברכבו של המערער, די בהם כדי להכריע את הכף לחובת המערער, גם בלי להיזקק להודעתו
של נהג המשאית. בבחינת למעלה מן הדרוש אניח לטובת המערער, (בהעדר החלטה
בבקשה לתיקון פרוטוקול) שהיה צריך לתקן את הפרוטוקול כמבוקש. בהנחה זו יש לבחון אם
אימרת נהג המשאית המנוח שהוגשה בהסכמה קבילה היא להוכחת תוכן הדברים. על שאלה זו
משיבה אני בחיוב.
13. ההנחה העולה מהבקשה לתיקון הפרוטוקול היא שנהג
המשאית אכן אמר מה שאמר, והשאלה היא אם הדברים קבילים לפי דיני הראיות. דברי
המערער הם בגדר הודאת בעל דין מחוץ לכותלי בית המשפט. ניתן להביא ראיה בענין הודאת
בעל דין מחוץ לכותלי בית המשפט כחריג לכלל האוסר על קבלת עדות שמועה. גם במשפט
פלילי מביאים ראיה על דברים שאמר נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט כחריג לכלל האוסר
עדות שמועה. הודאת בעל דין מחוץ לכותלי בית המשפט איננה נתפסת כהודאה פורמלית, אלא
היא ראיה בין שאר הראיות שבידי בעל הדין היריב להסתמך עליהן. (למשל: ע"א
279/89 הסנה חברה לביטוח נ' דמתי, פ"ד מז (3) 156). המערער, שטען טענת
"העדר זכרון" ממילא לא הכחיש את אמירת הדברים. הוא לא חשף עצמו לחקירה
עליהם. הוא גם לא נתן לדברים הסבר כלשהו. הדברים עומדים איפוא כפשוטם, ומדברים בעד
עצמם.
הארועים לאחר התאונה
14. המערער הביא כעד מטעמו חבר משפחה בשם נביל
נסור. עד זה הגיע, לדבריו, למקום התאונה. ומה עשה אותו חבר משפחה, שראה את המערער
פצוע ושותת דם? הוא לא לקח את המערער מיד לטיפול רפואי. הוא השאיר את
המערער במקומו, נסע למוסך של אבי המערער והביא את האב למקום התאונה. האב ומר נביל
נסור לקחו, לפי עדותם, את המערער למרפאת מגן דוד אדום, ומשם הובהל לבית החולים.
למערער היתה, איפוא, ההזדמנות להעביר מסר לאביו (באמצעות העד) לדאוג לתשלום
הביטוח.
15. אין כאמור מחלוקת על כך שתעודת הביטוח שולמה
ביום התאונה כשהשאלה היא אם שולמה לפניה או אחריה. המשיבה עימתה את האב עם האפשרות
שהוא היה זה ששילם את הביטוח, שהיה, לטענתה, בכלל מונח אצלו במוסך. תשובותיו של
האב היו חמקמקות:
"ש. אני אומר לך שביום המקרה התעודה של
הביטוח היתה אצלך במוסך ואחרי שהודיעו לך היתה תאונה רצת מהר לדואר ושילמת שם את
התעודה במזומן?
ת.
אני הייתי עם הבן.
[...]
ש.
אני אומר לך שלפני שהלכת למקום התאונה דאגת שישלמו את תעודת הביטוח בדואר?
ת
או שאני שילמתי או שדאגתי או שלא היתי שם. תגיד לי איזו תשובה שתהיה מבסוט אני
אגיד לך.
(עמ'
23 לפרוטוקול).
הערכאה הראשונה לא קבעה ממצא בשאלה מי היה זה
ששילם את הביטוח. כל שקבעה הוא שהתשלום בוצע לאחר מועד התאונה. אכן, אין הכרח,
ואין זה לכאורה סביר, שהאב הלך לבנק הדואר ושילם בעצמו את הביטוח. האב יכול היה
לדאוג לכך שתעודת הביטוח תשולם בלי לבצע את הפעולה בעצמו. לענין זה אחת היא אם
תעודת הביטוח היתה במוסך או בבית.
האם תעודת הביטוח המשולמת נמצאה ברכבו של המערער?
16. מחקירתו הנגדית של האב עלה (עמ' 23) כי תעודת
הביטוח לא היתה עם המערער בבית החולים. גרסת התביעה היא כי התעודה המשולמת היתה
ברכב. גם בענין זה לא נמסרה גרסה מפי המערער, שהוא ששילם (על פי הטענה) את הביטוח.
התביעה הביאה לעדות עובד אצל הגורר שגרר את הרכב ממקום התאונה, זידאן אסעאד שמו.
אסעאד טען כי כמה ימים אחרי התאונה ביקש ממנו אחד הבוחנים לחפש במכונית מסמכים,
והוא מצא את הביטוח ורשיון הרכב ומסר אותם למשטרה. העד לא ידע לומר אם תעודת
הביטוח היתה משולמת או לא (עמ' 18 לפרוטוקול). לעדות זו לא מצאתי התייחסות מפורשת
בפסק דינה של הערכאה הראשונה. בית המשפט ציין באופן כללי כי אין הוא מאמין לגרסת
התובעים. לכאורה יש בעדות זו כדי לסייע למערער, כשמוסיפים אליה את העובדה שיש בידי
המערער להציג תעודת ביטוח משולמת. אף שאין בפסק הדין התייחסות מפורשת לעדות זו,
הגעתי לכלל מסקנה שבסופו של יום אין בעדות כדי להכריע את הכף מול משקלן של הראיות
האחרות. אבאר: הצדדים הגישו בהסכמה מסמכים שונים מתיק המשטרה. בתיק החקירה
אין זכר לקיומו של ביטוח תקף עובר לתאונה. בשתי חקירותיו של המערער (בבית החולים
ביום התאונה ולמחרת היום) הושארו ריקות המשבצות בהן יש לציין את חברת הביטוח, מספר
הפוליסה ותאריכה. גם בטופס הסיכום שבתיק (א3/) שהוגש בהסכמה, טופס שהופק חודש
לאחר התאונה, מצויין שאין למערער ביטוח. מסמכים אלה שהוגשו בהסכמה סותרים
את המסקנה שמבקשת התביעה להסיק מעדותו של זידאן, לפיה הוא מסר למשטרה את התעודה
המשולמת נשוא תיק זה. אפילו נניח שהתעודה המשולמת אכן היתה ברכב כמה ימים
לאחר התאונה וזידאן מסר אותה למשטרה, אין בכך כדי ללמד שהתעודה שולמה לפני התאונה:
אם אכן התעודה המשולמת היתה ברכב - מאן דהוא יכול היה להכניסה לרכב לאחר התאונה.
אין בעדות זו, בסופו של דבר, כדי לסייע למערער.
כתב האישום ועסקת הטיעון
17. כזכור הסתמך בית המשפט על כתב האישום שהסתיים
בעיסקת טיעון. לדעתי אין להסיק מעיסקת הטיעון דבר לכאן או לכאן. אחרי ככלות הכל -
היה בידי המערער להציג למי שהופיע כתובע במשפטו תעודת ביטוח חתומה מיום התאונה. לא
עולה מהראיות שהמערער נחקר בכלל בשאלה, מתי נחתמה תעודת הביטוח - לפני התאונה או
אחריה. בתיק המשטרה לא היתה, כאמור, תעודה חתומה. אין אנו יודעים מדוע נעשתה
העיסקה, ולא הייתי מסיקה ממנה מסקנות. יתכן והמערער הציג לתובע במשפטו את התעודה
החתומה שהוגשה במשפט זה.
בדיקת הפוליגרף
18. ציינתי בפתח הדברים כי לדעתי, לא היה מקום לכך
שבית המשפט יסתמך על תוצאת בדיקת הפוליגרף, ולא היה לדעתי, מקום לקבל את התוצאות
כראיה. בית המשפט ציין כי "בדיקת פוליגרף לא היתה אחת ובלעדיה אין לענין
מהימנות מועד תשלום הפרמיה". נושא קבילות ממצאי בדיקת הפוליגרף היה
שנוי במחלוקת בערכאה הראשונה. בדיקת הפוליגרף בוצעה לאחר מכתב של עורך דינו הראשון
של המערער, עורך הדין שילוני, שזה נוסחו: "ברצוני להעלות בכתב את המוסכם
ביננו, התובע מרינה ראמי ייבדק לגבי תשלום הביטוח". מכתב זה נכתב ביום
30.4.97 בעוד ההליכים עומדים ותלויים. ואולם - הסכמתו של המערער באמצעות בא-כוחו
לבצע את בדיקת הפוליגרף איננה כוללת הסכמה מפורשת לכך שתוצאות הבדיקה
תוגשנה לבית המשפט. כידוע אין די בהסכמה מסוייגת להיבדק לצורך מו"מ בין
הצדדים. (ע"א 678/86 חניפס נ' סהר, פ"ד מג(4) 174). בנסיבות אלה,
אני מתעלמת מבדיקת הפוליגרף ונראה שגם הערכאה הראשונה הזכירה אותה בבחינת למעלה מן
הצורך.
סיכום
19. פסק הדין של הערכאה הראשונה הוא כאמור, לקוני.
לא בכל ענין דעתי כדעת הערכאה הראשונה. לא היה מקום להסתמך על בדיקת הפוליגרף או
על עיסקת הטיעון. ראוי היה להתייחס מפורשות לעדות עובד הגרר בעניין מסירת הפוליסה
למשטרה. ואולם, לאחר שבחנתי מקרוב את הראיות כולן - תמימת דעים אני בסופו של יום
עם מסקנתה של הערכאה הראשונה לפיה הפוליסה שולמה לאחר התאונה ובעקבותיה. הערכאה
הראשונה לא האמינה למערער, ולא בכדי. אני מציעה לחברי לדחות את הערעור ולחייב את
המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח.
ש
ו פ ט ת
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה
לנשיא
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת מ' נאור.
ניתן היום, כ"ב בחשון התשס"ב (8.11.2001).
המשנה לנשיא ש ו
פ ט ש ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 99070030.C07 /צש
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444