חליל אבו עמרה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7003/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7003/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: חליל אבו עמרה נ ג ד המשיב: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 6.7.09 בת"פ 8058/08 שניתן על ידי כבוד השופט י' צלקובניק תאריך הישיבה: כ"ט בתשרי תשע"א (7.10.10) בשם המערער: עו"ד ארז שלו בשם המשיבה: עו"ד ג'ויה שפירא פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 8058/08 (כב' השופט: י' צלקובניק), אשר הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332 (2) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין; נהיגת רכב בזמן פסילת רישיון נהיגה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 ונהיגה ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2 לפקודה לביטוח רכב מנועי, התש"ל-1970. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש מאסר למשך 6 שנים, מהן 4 שנות מאסר לריצוי בפועל ו-2 שנות מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור אחת מהעבירות בהן הורשע בגין הרשעתו בעבירות הנוכחיות. בנוסף, הפעיל בית המשפט המחוזי שלושה מאסרים מותנים אשר נגזרו על המערער (פ (מחוזי ב"ש) 8171/04; פ (שלום ת"א-יפו) 9220/04; תד (שלום תעבורה ב"ש) 1442/00) באופן שאלה יופעלו כך שהמאסר המותנה בתיק פ 8171/04 (סה"כ 30 חודשים) יופעל במצטבר למאסר המוטל בתיק הנוכחי והעונשים המותנים בשני התיקים האחרים יופעלו באופן חופף. כך, שבסך הכל על המערער לרצות עונש מאסר בפועל בסך של 78 חודש. הערעור מופנה נגד שני חלקי פסק הדין. העובדות הצריכות לעניין 2. סיפור המעשה, כפי שגולל על ידי בית המשפט המחוזי בהתאם לכתב האישום המתוקן, הוא כדלקמן: ביום 4.3.2008, בשעה 22:48, נהג המערער מבאר שבע לתל שבע ברכב מסוג פיאט (מ.ר 6761205), כשלצידו יושב ברכב חאפז אבו עמרה (להלן: חאפז). הרכב שייך לסאמי אבו עמרה, אחיו של המערער. הרכב לא היה מורשה לנסיעה מאז יום 20.12.2007. המערער היה פסול מלנהוג ברכב מכוח שני פסקי דין שניתנו בעניינו. האחד, למשך 6 שנים, החל מיום 8.3.2005, על פי פסיקת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (פ 8171/04); האחר, לתקופה של 10 שנים מיום 4.7.2005, על פי פסיקת בית המשפט השלום לתעבורה בבאר שבע (תד 1442/00). השוטרים יונתן שטרית (להלן: שטרית) ויורי אלטשולר (להלן: אלטשולר) הבחינו ברכב בהגיעו לצומת עם כביש בינעירוני 60, בדרכו לתל שבע ולאחר בדיקה במסוף המשטרתי החליטו לעצור אותו לבדיקה. בה בעת, הגביר המערער את מהירות נסיעתו ולא שעה להבהובי האורות של הניידת המשטרתית. משלב זה החל להתפתח מרדף בו ניסו השוטרים לעצור את הרכב הנמלט מפניהם, תוך שהם קוראים לנהג לעצור את הרכב. המערער פנה ימינה מכביש 60 לכיוון תל שבע והחל לנסוע בעקלתון בין נתיבי הנסיעה, באופן שלא אפשר לשוטרים להדביק את הפער בין שני הרכבים. הרכב עלה עם שני גלגלים על אי התנועה בכיכר בצומת הכניסה הדרומית ליישוב עומר והמשיך בנסיעה מהירה לעבר תל שבע. השוטרים ניסו לעקוף את הרכב בשתי הזדמנויות אולם המערער הסיט רכבו מנתיב לנתיב ובכך מנע מהניידת לעקפו. עם הכניסה לתל שבע, עלה הרכב עם שני גלגלים על אי תנועה המוצב בכיכר במקום והמשיך בנסיעה מהירה בכביש הכניסה לתל שבע- שהינו כביש דו סטרי, עם נתיב נסיעה אחד לכל כיוון - תוך שהוא סוטה לסירוגין לנתיב הנגדי, ובכך מנע מהניידת לעקפו. באותו זמן נסעו שני כלי רכב מהכיוון הנגדי, ונהגיהם הצליחו לסטות מהנתיב ולבלום. במהלך עקיפת רכב נוסע, סטה רכבו של המערער ימינה לעבר הרכב הנעקף, ונהגו בלם את רכבו וסטה ימינה אף הוא ובכך נמנעה התנגשות בין שני הרכבים. הרכב בו נהג המערער חלף על פני כיכר נוספת ועלה עם שני גלגלים על אי תנועה בכיכר. בשלב זה הצליחה הניידת לעקוף את הרכב ולנסוע במקביל לו. המערער היטה את רכבו לעבר הניידת המשטרתית בכוונה "לנגח את הניידת", ופגע עם רכבו בצידה האחורי הימני של הניידת. השוטרים הצליחו לחסום את דרכו של המערער עם רכבם. השוטרים ירדו מהניידת והתקרבו לעבר הרכב, ואז הסיע המערער את הרכב בו נהג מעט לאחור והאיץ אותו קדימה לעבר השוטר שטרית, שהצליח "לנוס הצידה" ולהימנע מדריסה. המערער המשיך בנסיעה מהירה, כאשר השוטרים המשיכו לדלוק אחריו. המערער חצה בניגוד לכיוון התנועה כיכר בצומת המועצה המקומית, פנה שמאלה לכיוון שכונה 3, ולאחר מכן פנה ימינה לכיוון שכונה 6. לאחר הפנייה, הצליחו השוטרים לעקוף את הרכב ולחסום את המשך נסיעתו. השוטרים רצו לכיוון הרכב בו נהג המערער. השוטר שטרית ניפץ את חלון דלת הנהג שהייתה נעולה במטרה לאחוז במערער. המערער החל שוב בנסיעה והמרדף התחדש. סמוך לבית 255 בשכונה 8 האט המערער את מהירות הרכב וקפץ מהרכב בעודו נוסע. חפאז נותר לשבת בתוך הרכב. הרכב התנגש בקיר בטון ונעצר. המערער נס ברגליו ולאחר שקפץ מעל מספר גדרות הצליח להימלט מהשוטר שטרית שדלק אחריו רגלית. הוא נעצר זמן קצר לאחר מכן. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי סקר בהרחבה את עדויות הצדדים וטיעוניהם, דו"חות השוטרים והודעותיהם המהווים נדבך מרכזי בהרשעת המערער וכן התייחס לממצאים הראייתיים שנתגלו ברכב בו נהג המערער. בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה השוטרים המעורבים מסרו הודעות על פי מצוותם של גורמי חקירה בעלי עניין שביקשו לשוות לאירועי הנסיעה אופי חמור יותר ממה שאירע בפועל. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המערער באשר למשקל הנמוך שיש ליתן לדיווח המאוחר של השוטרים בהודעותיהם. בעניין זה ציין בית המשפט כי "קיים טעם והיגיון ממשי בדבריו של השוטר שטרית, שהבהיר בדרך משכנעת, כי אין דומה רישום דוח פעולה, זמן קצר לאחר פעילות סוערת ואינטנסיבית של מרדף ברכב וברגל, להודעה הנמסרת באווירה נינוחה, שבה ניתן לשחזר באופן מפורט יותר את האירועים" (עמ' 22 להכרעת הדין). הודגש בהכרעת הדין כי עדויות השוטרים היו אחידות לעניין עצם אירועי הנהיגה המרכזיים. בית המשפט היה ער לקושי שהעלה המערער ביחס לפער שקיים בין עדותיהם של השוטרים לגבי נסיבות שונות הקשורות באירועי הנהיגה, והתייחס לעובדות השנויות במחלוקת אחת לאחת. באשר לראיית זיהוי המערער אשר התבססה בעיקרה על עדותו של השוטר שטרית, ציין בית המשפט כי לעדותו יש ערך ראייתי ממשי וניכר. שכן, ניתנו לו מספר הזדמנויות במהלך האירוע לחזות בפניו של הנהג. ראיית זיהוי נוספת המתבססת על עדותו של השוטר אלטשולר אינה יכולה אומנם לשמש כראיה עצמאית אולם יש לה משקל ממשי כתמיכה בעדותו של השוטר שטרית. לכך יש להוסיף את זיהוי כתם הדם על הגה הרכב, כשייך למערער. בית המשפט המחוזי קבע בנקודה זו שעדותו של המערער אינה מהימנה. גרסת המערער לפיה השריטה שזוהתה על לחיו השמאלית נגרמה מעבודתו שעה שמדובר בחתך טרי וחלפו שעות רבות מאז סיום העבודה היא "גירסה תמוהה שקשה לקבלה". בית המשפט סיכם את ממצאיו באופן הבא: "נוכח העדפת עדויות השוטרים על פני גירסת ההגנה, מוליך מכלול הראיות לידי מסקנה כי הנאשם (המערער) הוא שנהג ברכב במהלך האירועים שתוארו על ידי השוטרים. בראיות אלה בולט זיהויו של הנאשם על ידי השוטר שטרית; ראיית הזיהוי הנוספת, בעלת המשקל פחות, העולה מעדותו של השוטר אלטשולר; הימצאות כתם דם של הנאשם על הגה הרכב, המעידה על כך שהנאשם שהה בתא הנהג באופן העומד בסתירה לטענתו כי לא שהה ברכב מעודו; החתך המדמם על פניו של הנאשם העשוי להתיישב עם פציעה עקב ניפוץ השמשה בקירבה לפנים, ודחיית גירסתו של הנאשם לגבי דרך היווצרות הפצע; הזיקה "המשפחתית" של הנאשם לרכב, שחנה בחצרו של הנאשם; הסתובבותו של הנאשם ליד הרכב תוך גילוי עניין מובהק בנעשה בו; עוד יצויין כי בהימנעותו של הנאשם מהעדת כל קרוב משפחה, שהמידע לגבי זהותו של הנהג עשוייה להיות ידועה לו, ובכלל זה את אחיו מוסא, שנמצא ליד הרכב, ויכול היה לחזק לכאורה את טענת הנאשם לגבי נסיבות הגעתו לרכב, והתקרבותו אליו, יש כדי לחזק את הראיות העומדות כנגד הנאשם" (עמ' 28-29 להכרעת הדין). בבואו לגזור את דינו, עמד בית המשפט המחוזי על חומרת מעשיו של המערער; גילו הצעיר שלא מנע ממנו לצבור לחובתו הרשעות קודמות, ביניהן עבירות רכוש, הפרעה לשוטר במילוי תפקיד ותקיפת שוטר במילוי תפקיד. בעניין זה ציין בית המשפט כי המערער ריצה בעברו תקופות מאסר לא מועטות. בנוסף לעבירות אלו, נידון המערער בתיקים נוספים בגין עבירות חמורות תוך שימוש ברכב, הורשע והוטלו עליו עונשי מאסר מותנים בני הפעלה בשלושה תיקים. במסגרת תיק פ 8171/04 הורשע המערער בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והפרת הוראה חוקית. במסגרת תיק תד 1442/0 הורשע המערער בעבירות של נהיגה בקלות ראש ובשכרות שבגינה נגרמה תאונה עם חבלות של ממש וכן בגין נהיגה ללא ביטוח. במסגרת פ 9220/04 הורשע המערער בגין עבירות רכוש, נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח, תקיפת שוטר ונהיגה בחוסר זהירות. בית המשפט שם דגש בגזר דינו על עברו הפלילי של המערער. עם זאת, התחשב במצבו המשפחתי ובמשך תקופת המאסר הכוללת שתוטל עליו וקבע כי חלק מהמאסרים המותנים ירצה בחופף למאסר שיוטל. טענות הצדדים 3. הערעור חולש על שלושה מוקדים. האחד, שגה בית המשפט המחוזי עת לא נתן משקל ראוי לסתירות שנתגלו בין דו"חות השוטרים להודעותיהם המאוחרות. השני, שגה בית המשפט המחוזי עת לא נתן משקל לעובדה שההודעות המאוחרות נכתבו על ידי השוטרים שלא מיוזמתם. השלישי, שגה בית המשפט המחוזי עת לא נתן משקל ראוי לבעיית הזיהוי של השוטרים את המערער כמי שנהג ברכב. המשיבה מנגד סומכת ידה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וגזר דינו ומבקשת לדחות את הערעור. דיון 4. בחינת נימוקי ערעורו של המערער על הכרעת הדין מעלה כי המערער חוזר אחת לאחת על טענותיו העובדתיות אותן הציג בפני הערכאה הדיונית וזו דחתה אותן. ההכרעה בעניינו של המערער לא עסקה בשאלות סבוכות של דין, אלא בהתלבטות בין שתי גרסאות עובדתיות- זו של המערער מצד אחד, וזו של השוטרים מהצד האחר. באשר לטענת הסנגוריה ששני השוטרים אינם מצויים "באותו צד" אלא ישנן סתירות בין עדותיהם – מספר תשובות לכך. ראשית, הגם שנתגלו סתירות מסוימות בין גרסאות השוטרים, בית המשפט המחוזי התמודד איתן ונימק היטב את מסקנותיו בדבר הממצאים העובדתיים שנקבעו. הלכה ידועה היא כי בית-המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא על נקלה יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנותם של עדים של הערכאה הראשונה, ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. לא מספיק להצביע על שאלות או קושיות אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם (ראו ע"פ 5636/08 פלוני נ' מדינת ישראל (26.1.2009); ע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל (1.3.2007); ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (7.12.2006); ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל (27.12.2004); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 632); ע"פ 3802/92 הרוש נ' מדינת ישראל (1.4.1993)). שנית, כידוע, בית המשפט רשאי במקרה המתאים לפלג את ההודעה, לקבל חלקים ממנה כמהימנים ולדחות אחרים על פי התרשמותו. אפילו יימצא שחלקים מסוימים בהודעה הינם בלתי מהימנים, אין בדבר לפגוע ביכולתו של בית המשפט לסמוך הרשעה על החלקים האחרים (ראו ע"פ 154/85 אברושמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (1) 387). שלישית, בתיק זה אין "בסתירות" עליהן הצביעה הסנגוריה כדי לפגום בגרעין הקשה של הסיפור אשר אומץ על ידי בית המשפט המחוזי במלואו. לשם הדיוק, לגבי חלק מסוים של הטענות אפילו לא מדובר בסתירה אלא בהוספת פרטים. רוצה לומר, שוטר אחד ציין פרטים שלא צוינו על ידי השוטר השני. מצב בו סיפור המסגרת עצמו עומד על תילו, לא ניתן לומר כי התווספות הפרטים היא בבחינת גרסה חדשה ושונה (השוו: ע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל (26.1.2009)). ככלל, מלאכת הכרעת הדין עדינה היא. מצד אחד, מחובתה של הערכאה המבררת להתייחס כנדרש לטענות הסנגוריה בדבר קיומן של סתירות בעדותיהם של עדי תביעה עליהן נשענת התביעה בעתירתה לקבוע ממצאים מפלילים נגד נאשם. מצד אחר, האדם אינו בהכרח מתעד אירועים "כמצלמה". המוח האנושי גורם לו לחשוב, ולעיתים להשלים "ולערוך סדר" בתמונה שהוצגה בפניו. אף אם היה מדובר באמצעים טכנולוגיים שהיו מעידים על אשר התרחש באירוע כלשהו, הרי הצבת אמצעי אחד במקום מסוים לעומת הצבת אמצעי אחר במקום שונה תביא לתוצאות שונות. השאלה המשפטית היא האם התקבלה תמונה מלאה או נוצר מצב שלא ניתן לקבוע את אשר התרחש. התשובה לרוב מצויה בפרטים, ותפקידה העיקרי של הערכאה המבררת הוא להיכנס פנימה לעובי הקורה. כאן, בית המשפט המחוזי התייחס בהכרעת דינו למורכבות האמורה. כפי שכתב, "אין לצפות כי באירוע נהיגה סוער, הרה סיכון ומושפע בהתרחשויות מהירות, המתבצע בשעות הלילה, בתנאי תאורה חלקיים, תימסרנה עדויות תואמות לעניין מלוא פרטי האירוע. לכך יש להוסיף את מיקומם השונה של השוטרים ברכב בו נהג שטרית, מעורבותם השונה של השניים באירועים השונים..." (עמ' 24 להכרעת הדין). בית המשפט עימת בין גרסאות השוטרים- זו מול זו ואלו מול זו של המערער- וקבע כי הוא לא מצא בסיס לטענות ההגנה בדבר אי אמינות גרסתם של השוטרים בכל הנוגע לנסיבות המרדף בו היו מעורבים. נבחנו ההודעות השונות שנכתבו על ידי השוטרים ונסיבות גבייתן. בעניין זה לא נמצא כל בדל של בסיס לטענה כי השוטרים הכינו את הדו"חות על פי דרישות שהוכתבו להם. בית המשפט הדגיש כי "לא התרשמתי כי אי התאמות אלה משקפות ניסיון כלשהו מצד מי מבין השוטרים, להעלים או להעצים עובדות הקשורות באירועי הנהיגה, והעדויות, ככלל, עשו רושם מהימן ורציני" (עמ' 23 לפסק הדין). השוטר שטרית דבק בגרסתו באופן עקבי לגבי זיהויו הנחרץ את המערער כמי שנהג ברכב. כך למשל, העיד כי "אני הגעתי לדלת נהג הפונטו ואז ראיתי שוב שמדובר בנהג שזיהיתי ברמזור בצומת חטיבת הנגב ולידו מקדימה ישב בחור נוסף גם אותו זיהיתי ברמזור" (ת/6). במקום אחר העיד, "לאחר מספר דקות הגיע למקום נהג הפונטו שאותו זיהיתי בוודאות שהוא זה שנהג ושאותו ראיתי בתחילה בצומת חטיבת הנגב, ניגשתי ליוני והצבעתי לו על הבחור, ויוני אמר לי גם אני ראיתי אותו, ואז יוני ניגש אליו וביצע מעצר שלו והעלה אותו על הניידת..." (ת/10). השוטרים זיהו את מי שישב לידו ברכב כנוסע כבן 40, "מקריח עם מעט שיער לבן". הנוסע ניסה לברוח מהרכב ונעצר על ידי השוטרים. הוא זוהה מאוחר יותר כחפאז אל עזיז אבו עמרה, אותו נוסע שזוהה אף הוא מלכתחילה כיושב לצד הנהג- ראיה שיש בה לחזק את גרסתם של השוטרים באשר לזיהוי המערער אשר נצפה עם חפאז יחד באותו מעמד. חפאז הוא בן דודו של המערער והוא נסע ברכב השייך לאחיו של המערער. לדברי שטרית, שאל את חפאז לפרטי הנהג שנעצר וזה מסר לו את שמו של המערער (ת/5). בית המשפט התייחס לממצאים שנמצאו בכלי הרכב לרבות כתם הדם שפרופיל הד.נ.א שלו תואם את פרופיל הד.נ.א של המערער. כתם הדם שנמצא על הגה הרכב משתלב עם הגרסה שמסר השוטר שטרית כי הוא ניפץ את החלון השמאלי של הרכב לצידו ישב נהג הרכב. ודוק; בפניו של המערער נתגלה מצד שמאל חתך קטן מדמם טרי ו"רטוב". ההסבר שנתן המערער לחתך זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי מפאת חוסר הסתברותו. בנקודה זו יש ליתן משקל לשקריו של המערער- בהודעתו מיום 5.3.2008, טען כי לא נהג ברכב של אחיו מעודו וכי "לא הייתי באוטו בפנים, אני רואה את הרכב לפעמים בחצר" (ת/3). רק בעדותו בבית המשפט שינה פתע את גרסתו, לאחר שעומת עם ממצא כתמי הדם, וציין כי הכניס את ראשו לרכב ואף אחז בהגה באופן שפציעתו בפניו או בידיו עשויה הייתה לגרום להיווצרות כתם הדם על ההגה. מדובר אפוא בגרסה כבושה שלא ניתן לה הסבר הגיוני. בעניין זה הוסיף בית המשפט כי "הנאשם לא מסר כל הסבר מניח את הדעת מדוע ביקש לאחוז בהגה הרכב דווקא בשלב זה, ופעולה זו הייתה לכאורה משוללת היגיון וסבירות, בהתחשב בתפיסת הרכב על ידי המשטרה, ונוכחות השוטרים במקום. הסבירות כי בנסיבות אלה, יטפטף דמו של הנאשם דווקא על הגה הרכב, על פי סברתה של ההגנה, אינה נראית ממשית, ואין לקבלה" (עמ' 27 לפסק הדין). הימצאות המערער ברכב או אי הימצאותו היא נקודה שהייתה שנויה במחלוקת. היא שימשה כחזית המריבה בין הצדדים. המערער כאמור טען בראשית דבר כי לא נכח ברכב כלל ועיקר. זאת, בניגוד לעדויות השוטרים וכתם הדם שנמצא התואם לשלו. בהעלותו טענה זו, ביקש המערער להרחיק עצמו מהתרחשות האירוע. בנוסף, נתגלו בידיו שפשופים וחתכים, באופן התואם את גרסת השוטר שטרית לפיה צפה במנוסתו של המערער בעודו דולק אחריו והבחין בנפילתו – "הנהג קפץ מעבר לחומה הגובלת בבית 255, ושטרית קפץ אחריו לחצר, והבחין כי הנהג מועד 'ונופל על ידיו'...מדובר היה במעבר מעל חומה שהיה צורך לטפס עליה, בגובה של כמטר וחצי" (ת/6, עמ' 75). שטרית הוא שהפנה את תשומת ליבו של השוטר אלטשולר לידיו של הנהג (שם. בעמ' 139). ממצא זו הוא שהכריע, לטענת השוטר אלטשולר, בזיהוי המערער כמי שנהג ברכב- "עד שלא ראיתי מה שקורה לו על הידיים את כל הפצעים וזה. לא יכולתי לזהות אותו בוודאות" (שם. בעמ' 135). מהעבר האחר, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להעניק אמון לגרסת המערער. זהו ממצא עובדתי שלא נהוג שערכאת הערעור תתערב בו. כדי לבסס את מסקנת בית משפט קמא, די להזכיר כי בשלב הראשון של החקירה הכחיש המערער כל מגע עם הרכב. לעומת זאת, לאחר שהוצג בפניו ממצא הד.נ.א על ההגה, העיד את הדברים הבאים: "הדלת הייתה פתוחה, ונגעתי ונכנסתי בפנים ויצאתי. עם הידיים נגעתי באוטו סתם סקרנות. אני לא זוכר באיזה מקום נגעתי עם הידיים...באתי לאוטו והדלת הייתה פתוחה ונכנסתי בפנים ותפסתי את ההגה והתחלתי סתם בידיים, ואז קרא לי שוטר..תפסתי את ההגה ביד שמאל והכנסתי את הראש בפנים לתא הנהג ושיחקתי קצת עם הידיים. שיחקתי עם יד ימין והסתכלתי ונגעתי עם יד ימין בכל המקומות, בהגה במגרה, במפתחות, כאשר יד שמאל מחזיקה את ההגה, סתם מסקרנות הכנסתי את הראש שלי...רק אני הכנסתי את הראש לאוטו..." (עמ' 23-24 לפרוטוקול הדיון. הדגשות שלא במקור). מדובר בתיאור עודף וגוזמאי של היקף נגיעותיו ברכב. הוא נמסר רק לאחר שנודע למערער על הראיות המדעיות בתיק וכאמור לאחר שהכחיש כל מגע עם הרכב. אין תימה שבית המשפט המחוזי לא התרשם בצורה חיובית מעדותו של המערער. לכך יש להוסיף כנתון נסיבתי את "זיקתו המשפחתית" של המערער לרכב ולמי שישב לצידו. המסקנה המתבקשת מבחינת ראיות התביעה וההגנה היא כי אין מקום להתערב בהכרעת הדין. גזר הדין 5. העונש אינו חמור יתר על המידה. כאמור, המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו כאשר תלויים ועומדים נגדו שלושה מאסרים על תנאי בתיקים בהם הורשע בעבירות תוך שימוש ברכב לרבות נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בשכרות וגרימת תאונה. בגין תיקים אלו נפסל המערער מלנהוג תקופה של 16 שנה. גזרי הדין של בתי המשפט השונים לא הותירו כל רושם על המערער. הוא ביצע את העבירה הנדונה רק ארבעה חודשים לאחר שחרורו ממאסר. בצדק הגדיר בית המשפט המחוזי את המערער: "עבריין סדרתי ומועד, המסכן שוב ושוב את שלום הציבור בנהיגתו, ואינו נרתע מלחזור על מעשיו, תוך גילויים של זלזול בוטה בגורמי האכיפה, ואי ציות למרות הדין" (עמ' 4 לגזר הדין). תמונה זו מחייבת את המסקנה כי על בית משפט לשים דגש בשיקול של הרתעה אישית בבואו לגזור את דינו של המערער. כך פעל בית המשפט המחוזי בצורה מידתית ביחס לעבירות בהן הורשע המערער. בל נשכח, כי מהראיות עולה שנוצר סיכון ממשי לשוטר שטרית כתוצאה מנהיגתו של המערער. עונש המאסר בפועל של 78 חודש אינו מהווה תקופה קצרה עבור המערער. אולם הוא הולם היטב את נסיבות "המעשה והעושה" במקרה דנא. ידע כל עבריין תנועה, כי מי שמגלה זילות כגון זו כלפי החוק ואוכפיו, המבקשים להשליט סדר במקום שמפרים אותו, יתייחס בית המשפט לעניינו בחומרה יתירה ולא יירתע מלמצות את הדין עימו. 6. סוף דבר. הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, י"ב בשבט תשע"א (17.1.11). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09070030_Z03.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il