פלוני נ. שירות בתי הסוהר

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 7000/19 לפני: כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף המערער: פלוני נ ג ד המשיב: שירות בתי הסוהר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ו' מרוז, סג"נ) בעת"מ 34252-10-18 מיום 3.9.2019 תאריך הישיבה: ז' באייר התשפ"א (19.4.2021) בשם המערער: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיב: עו"ד יצחק פרדמן פסק-דין השופט ד' מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ו' מרוז, סג"נ) בעת"מ 34252-10-18 מיום 3.9.2019 בו נדחתה עתירתו של המערער נגד החלטת המשיב (להלן: המשיב או השב"ס) שלא להאריך את שירותו בשב"ס. הרקע לערעור המערער שירת בשב"ס כסוהר החל משנת 2003. בהתאם לסעיף 85(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה) ולנוהל 02-1040 "תקופות שירות בשב"ס" (להלן: נוהל תקופות שירות בשב"ס או הנוהל), העסקתו הוארכה פעמיים ב-5 שנים, עד אשר הוחלט ביום 13.9.2018 שלא לקבל את בקשתו להארכת שירות נוספת. ברקע להחלטה האמורה, פתיחת חקירה פלילית נגד המערער על ידי היחידה הארצית לחקירת סוהרים בחשד שביצע עבירות של הטרדה מינית, מעשה מגונה, שיבוש הליכי חקירה והדחה באיומים כלפי אסיר (להלן: המתלונן) ששהה באותה העת בבית המעצר שבמגרש הרוסים בירושלים (להלן: ימ"ר ירושלים). להלן נתאר את השתלשלות העניינים. בתפקידו האחרון שימש המערער בשירות המשיב כסוהר ביטחון בימ"ר ירושלים. החקירה נגדו נפתחה ביום 27.3.2018 והוא הכחיש את החשדות שיוחסו לו וטען כי המתלונן שיקר וכי האירועים המתוארים כלל לא התרחשו. תיק החקירה הועבר לפרקליטות מחוז ירושלים, אשר החליטה על הגשת כתב אישום נגד המערער בכפוף לשימוע. על רקע זה נפתח נגד המערער הליך השעיה או פיטורים, בהתאם לסעיף 80(ג)(2) לפקודה ולסעיף 10א לפקודת נציבות בתי הסוהר 02.07.00 "נקיטת צעדים מנהליים נגד סוהרים" (להלן: הפקנ"צ). הודעה על פתיחת ההליך נמסרה למערער ביום 24.5.2018 ומועד לשימוע נקבע לו ליום 7.6.2018 לפני כלאי עו"ד אלינור מלכה, ראש צוות הליכים מינהליים בשירות המשיב (להלן: עו"ד מלכה). בהמשך לשימוע, ביום 3.7.2018, החליטה נציבת בתי הסוהר (להלן: נציבת שב"ס) להשעות את המערער מתפקידו. במקביל להליך השימוע הגיש המערער ביום 13.6.2018 בקשה להארכת שירותו אצל המשיב בהתאם לסעיף 85(א) לפקודה, נוכח העובדה שתקופת שירותו עתידה הייתה להסתיים ביום 26.10.2018. ביום 3.7.2018 התקיים למערער ראיון לפני ועדת הארכות מחוזית בנוגע לבקשתו להארכת השירות, זאת לאחר קבלת המלצות וחוות דעת מן הגורמים הרלוונטיים. בסיום הריאיון, המליץ מפקד מחוז מרכז של שב"ס (להלן: הממ"ז) שלא להאריך את שירות המערער בשל החשדות התלויים נגדו בנוגע לביצוע עבירות פליליות חמורות. בהמשך לכך, ביום 5.9.2018 התקיים הליך נוסף שכונה "השלמת שימוע" לפני עו"ד מלכה. לדיון התייצבו המערער ובא-כוחו, אשר כפר במרבית החשדות המיוחסים למערער וטען לקשיים בהעלאת טענות לגופם של דברים בשל אי העברת חומר החקירה לידיו. ביום 13.9.2018 התקבלה החלטה סופית על ידי ראש מטה משאבי אנוש בשירות המשיב, תת גונדר פרומית כהן (להלן: תת גונדר כהן), שלא להאריך את שירותו של המערער אצל המשיב. ההליך בבית המשפט המחוזי על ההחלטה שלא להאריך את שירותו, הגיש המערער עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בה טען כי אי הארכת שירותו בשב"ס לאחר 15 שנות שירות, במהלכן הוארך שירותו פעמיים, כמוה כפיטורים. לאחר שנציבת שב"ס החליטה שאין מקום לפטרו בעקבות פתיחת החקירה נגדו אלא להסתפק בהשעיה בלבד, לא היה בסיס להחלטה שלא להאריך את שירותו על ידי דרג נמוך יותר, שלפניו הונחה מסכת עובדתית זהה. לטענתו די בכך כדי לחייב את ביטול ההחלטה שלא להאריך את שירותו. עוד נטען כי ההחלטה בלתי חוקית, נגועה בחוסר סבירות קיצוני ומפלה, שכן הנורמה בשירות המדינה היא כי אין מפטרים עובד בשל פתיחה בחקירה פלילית נגדו אלא רק לאחר הרשעה. כן העלה המערער טענות ביחס להליך השימוע שנערך לו וטען כי גם בשל הפגמים שנפלו בהליך זה דין ההחלטה בטלות. המשיבה טענה מנגד כי דין העתירה להידחות וכי ההחלטה שלא להאריך את שירותו של המערער התקבלה כדין, מכוח הסמכות המוקנית לנציבת שב"ס בסעיף 85 לפקודה. ההחלטה מצויה במתחם הסבירות ולא קמה כל עילה להתערב בה. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה. נקבע כי מהוראת סעיף 85 לפקודה עולה כי נציב שב"ס או מי שהוסמך על ידו רשאי להאריך את תקופת שירותו של סוהר, לפי בקשתו, לתקופות נוספות, שכל אחת מהן לא תעלה על תקופה של חמש שנים. הארכת השירות נעשית לפי קריטריונים שנקבעו על ידי שב"ס, והסמכות שלא להאריך חוזה עם סוהר אינה מותנית בקיומו של הליך פלילי או משמעתי נגדו. די בקיומה של חקירה בגין חשד לביצוע עבירה – קרי קיומן של ראיות מנהליות לחריגה מנורמות ההתנהגות המצופות מסוהר – לצורך קבלת החלטה על אי הארכת שירות. ההחלטה שהתקבלה בעניינו של המערער היא החלטה מנהלית. ככל החלטה מנהלית, התערבות בית המשפט בה מוגבלת למקרים בהם זו לוקה באי סבירות, מבוססת על שיקולים פסולים או שהתקבלה בחוסר סמכות. באופן פרטני ביחס להחלטות על פיטורים או על הארכת שירות ברשויות אכיפת החוק, שיקול הדעת המסור לבעלי הסמכות אף רחב יותר וגדר ההתערבות בהן מצטמצם בהתאמה. לאחר בחינת הטענות הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטה שלא להאריך את שירות המערער בשב"ס. החשדות התלויים והעומדים נגד המערער חמורים ודי היה בחקירה שנפתחה נגדו כדי להקים עילה לאי הארכת השירות. קל וחומר שלא נפל פגם בהחלטה לא להאריך את שירותו לנוכח החלטת הפרקליטות להעמידו לדין בכפוף לשימוע אשר מלמדת על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית המבססת את החשדות. ההתנהגות המיוחסת למערער שעניינה ביצוע מעשה מגונה באסיר, קיום שיחות אינטימיות עמו, קבלת הצעה מינית לכאורה מהאסיר, לרבות אי דיווח על כל אלו – אינה התנהגות מקובלת של סוהר והיא עולה כדי פגיעה בערכי הארגון, במשמעת הארגונית השוררת בו ובתדמיתו. הראיות המנהליות בעניינו של המערער מקימות בסיס איתן להחלטה שלא להאריך את שירותו. באשר לטענות המערער לגופן של הראיות שנאספו נגדו במסגרת החקירה הפלילית, מקומן להתברר בפורום המתאים, במסגרת השימוע הפלילי שייערך לו או במהלך ההליך הפלילי שיתקיים נגדו, אם יוגש כתב אישום. בית המשפט גם דחה את טענת המערער כי היה מקום להסתפק בעונש ההשעיה שהטילה עליו נציבת שב"ס עד להכרעה בהליך הפלילי. ההחלטה על השעייתו הייתה החלטת ביניים שנועדה לתת מענה מיידי למצב שנוצר ולא ניתן בה מענה לפרק זמן ממושך. העובדה שהנציבה ציינה בהחלטתה כי ההשעיה היא עד לקבלת החלטה אחרת מלמדת אף היא על זמניותה. נדחתה גם טענתו של המערער כי פגמים בהליך השימוע שנערך לו מצדיקים את ביטול ההחלטה. בית המשפט ציין כי טענת המערער בדבר פגם שנפל בקיום הריאיון בינו לבין הממ"ז במסגרת ועדת ההארכות, מבלי שהתאפשר לו להיות מיוצג על ידי עורך דין, אינה משוללת יסוד. עם זאת נקבע כי פגם זה אינו עולה כדי פגיעה מהותית בזכויותיו של המערער, נוכח העובדה שנערך לו שימוע בשני שלבים ובשניהם היה מיוצג על ידי בא-כוחו. במסגרת הליך השימוע העלה בא-כוח המערער כל טענה אפשרית לזכותו, לרבות השגותיו נגד הריאיון שערך הממ"ז ונגד המלצתו, טענות אשר נבחנו לגופן טרם ניתנה הכרעה בעניינו של המערער. לאור האמור וחרף הפגם שנפל בקיום הריאיון, אין להתערב בהחלטה שהתקבלה בהיותה סבירה ומבוססת. לבסוף, נדחתה גם טענתו של המערער כי לא קיבל לידיו חומרי חקירה. בית המשפט קבע כי ליבת חומר החקירה נמסרה למערער טרם עריכת השימוע. נוכח העובדה שמדובר בחקירה תלויה ועומדת לא קמה חובה למשיבה לאפשר לבא-כוח המערער לעיין בכל חומר החקירה. כמו כן, חומרת החשדות התלויים ועומדים נגד המערער לא אפשרו את דחיית הליך השימוע עד לאחר סיום החקירה בעניינו והעמדתו לדין, ודי היה בראיות המנהליות שחלקן הובאו לעיונו כדי להכריע בעניין. מכאן הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים בערעור טענתו העיקרית של המערער היא כי ההחלטה על אי הארכת שירותו (אותה שב והגדיר לאורך הערעור כהחלטה על "פיטורים", דבר אליו אתייחס בהמשך) כוללת אכיפה בררנית פסולה ובלתי חוקית. לטענתו, הכלל בשירות המדינה בכלל וברשויות אכיפת החוק בפרט הוא שאין מפטרים עובד רק בשל חקירת משטרה המתנהלת נגדו ואף לא בשל הגשת כתב אישום, אלא רק לאחר הרשעתו. לתמיכה בטענת ההפליה צירף בא-כוח המערער נתונים שהתקבלו במסגרת בקשות חופש מידע שהגיש מהם עולה, לשיטתו, המצב הנוהג בפועל. מעבר לכך, המערער שב וטען לפגמים שנפלו בהליך השימוע שנערך לו, ובריאיון הממ"ז. לשיטתו, לא היה מקום להמלצת הממ"ז שלא להאריך את שירותו, בניגוד להחלטת הנציבה שניתנה מספר ימים לפני כן להסתפק בהשעיה בלבד ולא בפיטורים. כמו כן, לא ניתן לו פרק זמן מספיק להיערך לשימוע ובמסגרת ריאיון ועדת ההארכות בראשות הממ"ז נפגעה זכותו לייצוג. למערער גם לא ניתנה זכות עיון במסמכים מתיקו האישי, ובכך נפגעה גם זכות הטיעון שלו. המשיבה מנגד עמדה על כך שדין הערעור להידחות. לטענתה אין לקבל את טענת המערער כי ההחלטה שלא להאריך את שירותו לתקופה נוספת שקולה להחלטה לפטרו. במועד בו נשקלה הארכת שירותו של המערער, כאשר עמדו נגדו חשדות כבדים כמפורט לעיל וראיות מנהליות להפרת חובותיו כסוהר, לא היה כל מקום לקבל את בקשתו להארכת תקופת השירות. המשיבה אף דחתה את טענותיו של המערער להפליה ולאכיפה בררנית וטענה כי הצגת הנתונים אינה מדויקת ובכל מקרה מדובר בנתונים הנוגעים לפיטורים ולא לאי הארכת שירות, כבענייננו. באשר לטענותיו של המערער כלפי הריאיון שנערך לו על ידי הממ"ז, הרי שהמלצתו של הממ"ז היא רק שלב מקדמי ואינה מהווה החלטה סופית בבקשת ההארכה. ההחלטה הסופית בבקשת ההארכה התקבלה על ידי תת גונדר כהן, רק לאחר קיומו של הליך שימוע על פי דין, לאחר שנבחנו ההמלצה וחוות הדעת ונשקלו שיקולים נוספים שהונחו לפניה. גם בטענות המערער בנוגע לקבלת חומרי החקירה הפלילית אין ממש, שכן העברתם אינה בסמכותו של שב"ס ולא ידוע כלל האם המערער פנה לגורמים הרלוונטיים לצורך קבלתם. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב, שמיעתם בדיון שהתקיים לפנינו ועיון בחומר החסוי שהוגש לנו על ידי המשיבה ובעיקרי טענות בא-כוח המערער בשימוע בהליך הפלילי, שהוגשו לנו לאחר קיום הדיון, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי כי נעשה. המסגרת הנורמטיבית נקודת המוצא היא שמסור לשב"ס, בדומה למשטרה ולצה"ל, שיקול דעת רחב לקבוע את התאמתו של אדם לשרת בין שורותיו, וגדר התערבותם של בתי המשפט בהחלטות בתחום זה הוא צר (ראו: עע"מ 7926/15 חאג' נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל, פסקה 6 (13.10.2016); בג"ץ 8225/07 סדיק נ' מפכ"ל המשטרה – רב ניצב דודי כהן, פסקאות 36-34 (6.7.2009) (להלן: עניין סדיק); בג"ץ 753/08 טויטו נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר, פסקה 4 (11.5.2008); בג"ץ 2234/06 שרוף נ' נציב שירות בתי הסוהר (27.7.2006) (להלן: עניין שרוף)). פקודת שב"ס גם מקנה לנציב שב"ס סמכויות נרחבות במסגרת אחריותו הכוללת לניהול מערכת כוח האדם של שב"ס, לשמירה על רמתה המקצועית ולהתאמתה המלאה למילוי תפקידיה. סמכויות הנציב בהקשר זה מוסדרות בסעיף 80(ג) לפקודה, הקובע כך: (ג) רשאי, הנציב, בכפוף להוראות פקודה זו והתקנות שהותקנו לפיה – (1) למנות סוהרים זוטרים, להעבירם ולהעלותם או להורידם בדרגה, כפי שיראה לנכון; (2) להשעות, לשחרר או לפטר סוהר, אם הוכח להנחת דעתו שהסוהר מתרשל או בלתי יעיל במילוי תפקידו או אינו מתאים לתפקידיו מסיבה אחרת, וכן להשעות סוהר שהואשם בהתנהגות שלא כשורה, או שמתנהלת נגדו חקירה על ביצוע עבירה או עבירת משמעת, ובלבד שסוהר בכיר לא יושעה, וסוהר מדרגת מישר ומעלה לא יפוטר, אלא באישור השר. הושעה סוהר, יבחן הנציב את ההשעיה מזמן לזמן. לצד זאת, הארכת תקופת שירותם של סוהרים בשב"ס מוסדרת בסעיף 85 לפקודה כדלקמן: (א) הנציב רשאי להאריך את תקופת שירותו של סוהר לתקופות שירות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על חמש שנים. (ב) השלים סוהר תקופה של עשרים שנות שירות, רשאי הנציב להאריך את תקופת שירותו לתקופה נוספת בלתי קצובה. (ג) הארכת תקופת שירותו של סוהר לפי סעיף זה, תיעשה לפי בקשת הסוהר שתוגש לנציב, לגבי כל תקופת שירות נוספת, במהלך החודש השביעי שלפני תום תקופת שירותו. (ד) הנציב יודיע לסוהר על החלטתו לפי סעיף זה בתוך שישים ימים ממועד הגשת בקשה כאמור בסעיף קטן (ג); ואולם, במקרים מיוחדים, מנימוקים שיירשמו, רשאי הנציב להודיע על החלטתו כאמור, עד תום תשעים ימים ממועד הגשת הבקשה. וכפי שנקבע זה מכבר ביחס לפיטורים של אנשי מערכת אכיפת החוק: "קיים שוני מהותי בתפיסת הליך הפיטורין של עובד מדינה בהשוואה לזה של איש משטרה וסוהר. בשירות המדינה, ככלל, פיטורין הם תוצאה של הליכי משמעת, וסמכות הפיטורין מופעלת בעקבות הליך משמעת בפני בית דין למשמעת. במשטרה ובשירות בתי הסוהר, הפיטורין הם אמצעי מינהלי הננקט בידי ראש המערכת, והם מתמקדים בהתאמת השוטר או הסוהר למילוי תפקידו, ובלא קשר של תלות הכרחי בין הליכי המשמעת או הליכים פליליים הננקטים כנגד איש השירות. שוני בסיסי זה מוסבר בתשתית הארגונית המיוחדת של מערכות המשטרה ושירות בתי הסוהר, ובצרכים המיוחדים של אותן מערכות, אשר הביאו בעבר להענקת סמכויות נרחבות לעומדים בראשן בתחום הארגון וכוח האדם" (עניין סדיק, פסקה 39). האמור באשר לסמכות לפטר נכון באותה מידה, ואף יותר, שעה שמדובר באי הארכת שירות ולא בפיטורים. כפי שצוין ביחס למתכונת שירות דומה במשטרה, "...המתגייס יודע, כמצוות המחוקק, כי שירותו לא יוארך כתום חמש השנים אם לא יעמוד באמות המידה הרלבנטיות" (בג"ץ 1524/06 סמ"ר פלונית נ' מפכ"ל המשטרה רב ניצב משה קראדי, פסקה י"ב (20.7.2006)). ודוק, בניגוד לטענת המערער, על אף שהתוצאה המעשית מבחינתו זהה, אין מדובר בפיטורים. אכן, דרכי הפעלת שיקול הדעת של נציבת שב"ס ביחס לניהול כוח האדם בשירות בתי הסוהר על פי סעיפים 80 ו-85 לפקודה כפופים לביקורת שיפוטית מבחינת עמידתם בכללי המשפט המינהלי. הקווים המנחים להנחיית שיקול הדעת של הנציבה במסגרת הליכי הארכת שירות בשב"ס קבועים בנוהל תקופות שירות בשב"ס. בהתאם לסעיף 5 לנוהל, מפקדיו של סוהר יקיימו במהלך כל שנות שירותו מעקב שוטף אחר תפקודו, ובין היתר ירכזו מידע באשר לראיונות שונים שנערכו לסוהר, רישומים משמעתיים, הליכים פליליים וכל מידע רלוונטי אחר שיכול לסייע בגיבוש החלטה באשר להארכת שירותו. בסעיף 6 לנוהל קבועות אמות המידה להערכת תפקודו של סוהר, כך: "6.1 אמות המידה להערכת סוהר בתקופת השירות תתבססנה על מכלול נתונים כמפורט בסעיף 5 לעיל ותתמקדנה בארבעה נושאים (פירוט אמות המידה בנספח א'): 6.1.1 הערכת ביצוע התפקיד. 6.1.2 הליך משמעתי/הליך פלילי. 6.1.3 סיכון בטחוני על רקע מצב כלכלי או רקע אחר. 6.1.4 אחר – כל נתון שיש בו כדי להצביע לכאורה על הצורך לשקילת אי התאמתו של הסוהר להמשיך ולשרת בשב"ס. 6.2 לקראת סיום כל תקופת שירות, ייבדק באם הסוהר עומד באמות המידה להערכה שנקבעו. די שימצא כי תפקוד הסוהר אינו עומד באחת מאמות המידה להערכה על מנת שיישקל המשך שירותו של הסוהר. מפקדיו של הסוהר יידרשו לחוות דעתם בנושא תוך התייחסות לכל תקופות השירות. בנספח א' לנוהל מפורטות אמות המידה להערכת סוהר ונקבע, בין היתר, כי יש לשקול את אי הארכת שירותו של סוהר כאשר מתנהל הליך פלילי נגדו, "עוד בטרם הפך ההליך לחלוט בשל קיומן של ראיות מנהליות מספיקות, חומרת העבירות והפגיעה במשמעת או בתדמית הארגון". זאת במקרים בהם עולה חשש לסיכון בטחוני עקב "קשרי קרבה עם גורמים עברייניים ו/או התנהגות שאינה הולמת", ובכל מקרה שבו עולה "נתון שיש בו כדי להצביע לכאורה על הצורך לשקילת אי התאמתו של הסוהר להמשיך ולשרת בשב"ס". מן הכלל אל הפרט במקרה דנן, במועד ההחלטה בעניינו של המערער עמדה כנגדו חקירה פלילית בחשד לביצוע עבירות חמורות של ביצוע מעשה מגונה והטרדה מינית של עצור, שיבוש הליכי חקירה והדחה באיומים. במסגרת בירור שנערך למערער עם קצין מודיעין בשב"ס, הוא הכחיש מגע מיני בינו לבין המתלונן, אך הודה כי ניהל עמו שיחות אישיות, כי נגע בבטנו של העצור "באופן חברי", וכי לאחר הגשת התלונה פנה למתלונן ושאל אותו האם הוא כועס עליו. כפי שציין בית המשפט לעניינים מנהליים, הראיות המנהליות שהיו לפני הגורמים הרלוונטיים בשב"ס – עדויות המתלונן וסוהרים אחרים – הקימו בסיס איתן להחלטה שלא להאריך את שירותו של המערער. כפי שנאמר בעבר בהקשר דומה, העבירות החמורות בהן נחשד המערער שמטו את הקרקע מתחת להתאמתו לשרת כסוהר (עניין שרוף). בנוסף על האמור, בהסכמת בא-כוח המערער עיינו גם בחומר החסוי בעניינו של המערער במעמד צד אחד, ומצאנו כי אף הוא תומך בהחלטה שלא להאריך את שירותו. מנגד, עיון בעיקרי הטיעון של בא-כוח המערער בהליך השימוע במסגרת התיק הפלילי מגלה כי אין בהם כדי לסייע למערער, בין היתר בשים לב לחומר הסודי. מעבר לכך, למעשה גם בא-כוחו של המערער לא ערער על התשתית שעמדה בבסיס ההחלטה שלא להאריך את שירותו, והתמקד בפגמים שנפלו, לשיטתו, בהליך "הפיטורים" וכן בטענתו לאכיפה בררנית. ברם, גם בטענות אלה לא מצאנו ממש. באשר לטענתו של המערער לגבי פגמים שנפלו בהליך השימוע, ובמסגרת הריאיון שנערך לו עם ממ"ז מרכז, אין לה על מה שתסמוך. נוהל תקופות שירות בשב"ס מסדיר גם את תהליך הטיפול בהמלצה שלא להאריך תקופת שירות. בהתאם לסעיף 11 לנוהל, אם הומלץ שלא להאריך תקופת שירות של סוהר, יקיים מפקד המחוז הרלוונטי או גורם בנציבות, בהתאם לנסיבות, ועדה לבחינת ההמלצה, אליה יוזמן הסוהר עצמו להשמיע דבריו או להעביר טיעוניו בכתב. ככל שהוועדה ממליצה שלא להאריך את שירותו של סוהר, מקבל הסוהר הודעה על כך במעמד הריאיון וכן על זכותו לשימוע. עולה אפוא, כי בניגוד לטענת המערער, נוכח קיומו של שימוע פורמלי לאחר ההמלצה, אין ממש בטענה כי נפגעה זכותו לשימוע בשל כך שבמסגרת הוועדה הממליצה הוא לא היה מיוצג. ועדת ההמלצות הינה שלב מקדים להליך השימוע ואף אם נניח כי קיימת חובה לאפשר בה ייצוג של עורך דין, עניין בו נמנע מלטעת מסמרות, ה"פגם" שנפל במסגרת ההליך בוועדת ההמלצות אינו פגם בהליך השימוע שנערך לאחר מכן. בניגוד לטענת המערער, שלבים אלה אינם כרוכים זה בזה וניתנים הם להפרדה. ועדה להארכת שירות לחוד והליך שימוע לחוד. עוד בהקשר זה אציין כי החלטת הנציבה להשעות את המערער אף היא אינה קשורה להליך הארכת שירותו ולא ניתן לקשור בין הדברים, כפי שניסה המערער לעשות. גם טענת המערער לאכיפה בררנית והפליה אין בה ממש. טענה זו נשענה על נתונים שהתקבלו מנציבות שירות המדינה, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, במסגרת בקשות חופש מידע, לגבי פיטורי עובדים שנחשדו בעבירות פליליות בכלל ועבירות מין בפרט. אולם, מהנתונים שהוצגו לא ניתן ללמוד דבר לגבי עניינו הפרטני של המערער. ראשית, הנתונים ממשטרת ישראל ושב"ס אינם מלמדים על הפליה. המערער הביא נתונים מספריים אך לא הצביע על מקרים דומים לעניינו בהם התקבלה החלטה שונה, ובוודאי לא הראה כי קיימת מדיניות שיטתית ומכוונת הסותרת את ההחלטה. שנית, נתונים בנוגע לכלל עובדי המדינה אינם רלוונטיים לענייננו. כפי שנפסק זה מכבר, טוהר המידות ושמירה על גדרי החוק חשובים במיוחד ברשויות האכיפה, ואין לגזור גזירה שווה בין ההתנהלות הנדרשת ביתר הענפים בשירות המדינה ובין ההתנהלות הנדרשת בין גדריהן של רשויות אלו. כפי שנאמר בבג"ץ 7141/05 ויתקין נ' מפכ"ל המשטרה, פסקה 14 (27.2.2006): "כבר נפסק בעבר, כי רמתה ודמותה של משטרת ישראל בעיני הציבור הם גורמים בעלי חשיבות מן המעלה הראשונה, וכי אימון הציבור הוא נכס חיוני לתיפקודה התקין של הרשות השלטונית בישראל. יש להגן על אימון זה תוך עמידה על כך ששוטרי ישראל ימלאו את תפקידם למען הציבור ביושר, ניקיון כפיים, ושמירה על גידרי החוק; אימון זה עומד בבסיס תפקודן של רשויות אכיפת החוק, ובלעדיו לא יוכלו למלא את משימותיהן..." הדברים יפים גם לעניין תפקודו של שב"ס. מדובר במערכת היררכית, המצויה בליבת שלטון החוק בישראל, אשר המשמעת ודרכי ההתנהגות המצויות בה חייבות להיות ללא דופי (בג"ץ 6208/04 אבו עמרה נ' נציב שירות בתי הסוהר (2.9.2004); בג"ץ 6128/06 אבוקסיס נ' מדינת ישראל שרות בית הסוהר, פסקה 10 (3.1.2007)). קיים אף משנה חשיבות להתנהגות נקייה מכל רבב של סוהרי שב"ס, נוכח עמדת הכוח המובנית בה הם מצויים אל מול אוכלוסיית האסירים והעצורים והחשש מפני ניצולה. באופן פרטני, עבירות של הטרדה מינית ומעשה מגונה של סוהר בעצור, בשים לב ליחסי המרות, פער המעמדות המובנה שביניהם והשליטה והכוח שיש לסוהרים כלפי האסירים שעליהם הם אמונים, הן עבירות שיש להתייחס אליהן בחומרה רבה מאד. לבסוף, הנתונים שהוצגו מתייחסים לפיטורים, להבדיל מהחלטה שלא להאריך שירות. סיכומם של דברים: אציע לחבריי לדחות את הערעור וכי המערער יישא בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏א' בסיון התשפ"א (‏12.5.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19070000_N11.docx אק מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1