מאיר טוויל נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 700/00 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש המערער: מאיר טוויל נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.1.2000 בתפ 10223/98 שניתנה על ידי כבוד השופטת סביונה רוטלוי בשם המערער: עו"ד אבי כהן בשם המשיבה: עו"ד עודד שחם פסק-דין השופטת ד' ביניש: המערער זוכה מחמת הספק מעבירת הצתה בה הואשם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בעקבות הזיכוי הגיש המערער, שהיה נתון במעצר כ-14 חודשים, בקשה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק") לפיצויים בגין תקופת מעצרו. בהחלטה מנומקת דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה ומכאן הערעור. הרקע העובדתי 1. בכתב האישום שהוגש נגד המערער לבית משפט קמא נטען כי ביום 5.7.98 בשעה 5:30 בבוקר הגיע המערער ביחד עם שניים אחרים במכונית לחנות לקלטות ולהפקה ברחוב לבנדה בתל-אביב. על פי הנטען, הניחו השלושה מיכלי פלסטיק שהכילו נוזל דליק בפתח החנות, ולאחר מכן השליך המערער חפץ בוער לכיוון שני מיכלי הפלסטיק וגרם בכך להצתת החנות. שני הנאשמים האחרים המתינו למערער ברכב כדי למלטו ולאחר ההצתה הסתלקו שלושתם מהמקום במכונית הנ"ל. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מחמת הספק. בהכרעת הדין קבעה השופטת קמא שאף אחד מעדי התביעה לא ראה את ההתרחשות נשוא האישום במלואה, ולפיכך אין ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד עדויותיהם של עדי הראייה. מלכתחילה ביקשה התביעה להסתמך על מספר עדים ובהם על עדות ראייה של השוטר רס"ל אמסלם, אשר על פי גירסתו בחקירה ראה את המערער משליך חפץ בוער לחנות. אולם, בית המשפט קמא הגיע למסקנה כי השוטר אמסלם, שעמד על דעתו כי הגיע למקום האירוע בשעה 5:30, הגיע לאחר מעשה ההצתה ולפיכך לא יכול היה לראות את המערער בעת מעשה. השופטת קיבלה כמהימנה את עדויותיהם של עדים אחרים, ולפיהן קבעה כי שעת ההצתה היתה מוקדמת יותר מזו עליה העיד השוטר אמסלם, היינו בשעה 5:18 בקרוב. אשר לעדותו של השוטר אמסלם קבעה השופטת בזו הלשון: "אף כי אינני סבורה כי לשעה המדוייקת של ההצתה יש חשיבות מכרעת לענין קביעת אשמם של הנאשמים, שכן לא הוכח, שהיתה שריפה אחרת באותה עת באותו מקום, אולם מסכימה אני עם ההגנה כי יש לה חשיבות לענין קביעת מהימנותו של עד התביעה אמסלם המוסר פרטים חשובים אחרים באשר לשיטת הביצוע ולדמויות, שנראו על ידו נמלטות מהמקום. מאחר שהעד אמסלם עמד על כך, חזור ועמוד, כי הגיע למקום בשעה 5:30 ודבריו אלה עומדים בסתירה לעדויות אחרות, כמצויין לעיל, ואשר אני נותנת בהן אמון בהיותן קוהרנטיות ומתיישבות זו עם זו, הרי גם אם קביעת השעה המדוייקת של השריפה אין בה חשיבות מכרעת, חוסר האמון, שאני נותנת לעדותו של אמסלם, משליכה על פרטים אחרים בעדותו אשר אינם יכולים להתיישב עם עדותו של העד רוזנטל באשר לזמן ההצתה ועם פרטים אחרים הנוגעים לאופן הביצוע, כפי שיתואר להלן. ייתכן, שהיה לאמסלם מניע כלשהו 'להינעל' על השעה 05:30 ואולי יש לכך קשר לשאלת קבלת הסכמת מפקדו ליציאתו מהמשמרת. סוגייה שולית, שבה קיימת מחלוקת בינו לבין הייבלום (ר' עמ' 103 וכן עמ' 156 לפרוטוקול), ואין ברצוני להיכנס אליה. אולם, אם המוקד קיבל את הידיעה על השריפה ב-05:18 היה אמור אמסלם להיות במקום כדי לראות את עצם ההצתה לפחות מספר דקות קודם לכן" (עמ' 11 להכרעת הדין). מסקנתה של השופטת קמא ביחס לעדותו של רס"ל אמסלם כי ראה את המערער זורק את החפץ הבוער לכיוון החנות היתה כי: "אין לתת אמון בדבריו של אמסלם למשטרה לפיהם ראה את הנאשם 1 זורק בקבוק תבערה לעבר החנות" (עמ' 14 להכרעת הדין). גם באשר למיקומו המדויק של רס"ל אמסלם במהלך האירוע ולזיהוי צבע הרכב קבעה השופטת כי בדברי רס"ל אמסלם ניכרות סתירות שקשה ליישב ביניהן, וגם כאן נדחו גרסאותיו. מאידך גיסא, השופטת קמא לא האמינה לגרסאות הנאשמים וקבעה באשר לעדויותיהם כך: "על אף שהנאשמים לא עשו עלי רושם של מי שמוסרים את האמת כולה בבית-המשפט ויתרה מזאת, שיקרו במצח נחושה באשר לסוגיות שהוצגו לעיל, הרי שאין בכך כדי לשמש תחליף לראיות התביעה ולנטל המוטל עליה" (עמ' 30 להכרעת הדין). על כך הוסיפה השופטת ואמרה כי: "לו ניתן היה עפ"י המשפט הנוהג בישראל להרשיע נאשמים על יסוד שקריהם, כי אז זהו המקרה שבו ניתן היה לעשות זאת" (עמ' 27 להכרעת הדין). בהתבסס על הקביעות האמורות, לא ראתה השופטת קמא מקום להרשיע את הנאשמים על בסיס הראיות הנסיבתיות שהוצגו בפניה כיוון שלא הוכיחו מעבר לספק סביר את אשמתו של המערער בעבירת ההצתה ואת אשמתם של שני הנאשמים הנוספים בסיוע להצתה. בשל כך, זיכתה השופטת את המערער מחמת הספק מעבירת ההצתה. ההחלטה בבקשה לתשלום פיצויים 2. כאמור, לאחר זיכויו פנה המערער לבית המשפט המחוזי בבקשה לפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין. בא-כוח המערער ביקש לראות בעניינו של מרשו כבא בגדר העילה של "נסיבות אחרות" בסעיף 80(א) לחוק, אשר בגינה רשאי בית המשפט לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם שזוכה פיצויים בגין מעצרו. טענתו העיקרית של בא-כוח המערער היתה כי מעצרו של המערער עד תום ההליכים התבסס על דו"ח הפעולה של רס"ל אמסלם ועל ההודעה שמסר בחקירה המשטרתית, לפיהם ראה את המערער זורק חפץ בוער לעבר החנות. השופטת של בית המשפט קמא דחתה את הבקשה. את הקביעה כי לא נתקיימו "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצויים לפי סעיף 80(א) לחוק ביססה השופטת על מספר טעמים והעיקריים שבהם, כי אין מדובר בזיכוי מוחלט אלא בזיכוי מחמת הספק, וכי מדובר במקרה בו המערער שיקר בעדותו בבית המשפט ולא שיתף פעולה עם חוקריו בחקירתו. הערעור שלפנינו מופנה כנגד החלטת בית המשפט קמא שלא לפסוק פיצויים למערער עבור הימים בהם היה נתון במעצר. בא-כוחו של המערער טען כי מעצרו עד תום ההליכים של מרשו התבסס בעיקר על גירסתו של רס"ל אמסלם לפיה היה עד ראייה להשלכת החפץ הבוער בידי המערער. לשיטתו, יש להביא בחשבון כי בשלב המעצר לא ניתן היה להתמודד עם טענה המתייחסת למהימנות העד. לטענת הסניגור, טעה בית המשפט קמא בהתעלמו מן העובדה שמדובר בעדות שקר של שוטר ומהמסקנה המתחייבת מכך לעניין פיצויו של המערער. המסגרת הנורמטיבית 3. סעיף החוק העומד במרכז דיוננו הוא סעיף 80 לחוק העונשין: 80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 בסכום שייראה לבית-המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית-המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) החלטת בית-המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים". "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה סעיף 80(א) קובע, אפוא, שתי עילות לפסיקת פיצויים במשפט פלילי שנפתח שלא על דרך קובלנה. האחת, שראה בית המשפט שלא היה יסוד לאשמה, והשניה, שראה כי מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת. בקשת המערער התבססה על העילה השנייה ולפיכך נדון בה ובשאלת תחולתה על הנסיבות שלפנינו. נציין עוד כי בתוקף סמכותו לפי סעיף 80(ב) התקין שר המשפטים תקנות הקובעות סכומים מירביים לפיצוי בגין ימי מעצר או מאסר. קביעת תקרה לסכום הפיצוי נועדה ליצור איזון בין הנזק שנגרם לנאשם לבין אינטרס הציבור בהגבלת תקרת הפיצוי. שאלת הפיצוי ההולם תידון, כמובן, רק אם נגיע למסקנה כי קמה למבקש עילה לפי סעיף 80(א) הנ"ל. נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצויים 4. בפסיקתנו נדונה פעמים רבות שאלת פרשנות העילה של "נסיבות אחרות" למתן פיצויים והשוני בינה לבין העילה של העדר יסוד להאשמה. נאמר לא אחת, כי העילה של העדר יסוד לאשמה, על פניה, מתוחמת ומוגדרת לנסיבות קונקרטיות. כן נאמר כי בהוסיפו את עילת "הנסיבות האחרות" הותיר המחוקק עמימות חסרת גבולות ונתן בידי בית המשפט שיקול דעת רחב להגדיר את הנסיבות האמורות ולקבוע מתי ראוי הוא על פי נסיבות העניין להורות על מתן פיצוי בגין מעצר או מאסר או שיפוי בגין הוצאות ההגנה. עוד נאמר בפסיקתנו לא אחת, כי עמימות זו איננה מקרית, ונעשתה היא בכוונת מכוון. כדברי השופט זמיר: "לא בכדי בחר המחוקק, בעניין הנדון, ביטוי עמום, שאין לו צורה ואין לו מידה, כמו 'נסיבות אחרות'. הביטוי נולד עמום על מנת שיישאר עמום. הוא נמנה על משפחה של ביטויים עמומים, כמו צדק, מוסר, תקנת הציבור, סבירות, משמעת, קלון, ועוד. יש קוראים להם בשם מושגי שסתום. העמימות של ביטויים אלה היא טעם החיים שלהם. הם אמורים לרחף, בלתי-מוגדרים, מעל הכללים" (ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 496-497). תכליתה של העמימות בעילה האמורה שבסעיף 80, היא לאפשר שיקול-דעת רחב לערכאה השיפוטית הדנה בבקשה למתן הפיצויים. כדברי הנשיא שמגר: "נקיטת לשון 'נסיבות אחרות המצדיקות זאת' מביאה לכדי מירווח רחב של שיקול-דעת, אך העניין נתון, כמובן, בראש ובראשונה להחלטתה של הערכאה הדנה בעניין" (רע"א 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 503, 504). חלופה זו של "נסיבות אחרות" הוספה על ידי המחוקק הישראלי בשנת 1974 בחוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), תשל"ד-1974. ההוספה באה להרחיב את מסגרת המקרים בהם יינתן פיצויי לנאשם שזוכה, אך גם הרחבה זו אינה ללא מצרים. בדונו בחלופה האמורה, על בית המשפט לאזן בין השיקולים השונים הניצבים בפניו: ההגנה על זכויות הנאשם והצורך לפצותו בגין הפגיעה בהן, אל מול האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין, בלא הרתעת יתר של התביעה, הם העומדים בבסיס האיזון בין השיקולים. עמד על כך הנשיא ברק: "השיקול הראשון עניינו זכויות היסוד של הנאשם. אין חולק, כי עצם ההעמדה לדין מהווה פגיעה בחלק ניכר מזכויות היסוד של הפרט. פתיחת ההליך הפלילי פוגעת בפרטיותו של הנאשם (ראו: בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5) 1, 10). יש בה, לרוב, כדי להביא לפגיעה בקניינו ולעתים אף לפגיעה בחופש העיסוק שלו. מקום בו הנאשם נעצר, נשללת חירותו. שמו הטוב של הנאשם, עומד אף הוא בסכנת פגיעה עקב ההליך. אכן, העמדה לדין היא עניין רציני. יש בה כדי לשנות את חייו של אדם. צל מעיב עליו. החיים שוב אינם כשהיו. ... השיקול השני המונח ביסודו של סעיף 80(א) לחוק העונשין, עניינו אינטרס הציבור. אכן, נקודת המוצא הינה, כי קיים אינטרס ציבורי בהעמדתם של עבריינים לדין (השוו: סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982), מקום בו הפרט מפר את כללי המשפט הפלילי המהותי המשקף את צרכי החברה המאורגנת להגן על הערכים החיוניים לתיפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה (ראו: בג"צ 935/89 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 508-511). חיוב המדינה בהוצאות הגנתו של נאשם ובפיצוי בגין מעצרו או מאסרו, יכול שיביא לריפיון ידיהם של הגורמים המופקדים על העמדתם של עבריינים לדין (השוו: ע"פ 1703/96 פלונית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). תוצאה זו אינה רצויה". (ע"פ 1767/94 יוסף ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 517-519). בדונו בשאלת זכאותו של הנאשם לכיסוי הוצאות הגנתו ולפיצויים, על בית המשפט לבחון את שאלת נזקו של הנאשם ולאזנה עם מכלול רחב של שיקולים. כך יונחו על כפות המאזניים מחד - התנהגות המשטרה והתביעה, אם וככל שאלה פגעו באופן בלתי מידתי בנאשם מחמת אי חוקיות או מעשה זדון ויתכן אף ברשלנות. מנגד יונחו על הכף הנסיבות הקשורות בנאשם וכן התנהגותו הן בחקירתו במשטרה והן במהלך המשפט. שיקולים אלה אינם רשימה סגורה; אל לו לבית המשפט להתייחס אל פן בודד של הסוגייה שבפניו, אלא עליו לשקול את מכלול השיקולים ולבטא את האיזון הנכון שבין הפגיעה בזכויות הפרט המצדיקה פיצוי, לבין משקלו של האינטרס הציבורי שעלול להיפגע עקב מתן הפיצויים. הבאה בחשבון של מכלול השיקולים תסייע להכריע בכל עניין על-פי נסיבותיו הקונקרטיות. על כך נאמר מפי השופט זמיר: "רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת. היא פועל יוצא של נסיבות המקרה. יש נסיבות בהן לא יהיה מקום לשיקול זה או אחר, ויש נסיבות בהן יהיה מקום להוסיף שיקול זה או אחר, והמשקל של כל שיקול עשוי להשתנות לפי הנסיבות של כל מקרה. בית המשפט הוא שצריך לאזן בין השיקולים השונים שיש להם תחולה בנסיבות המקרה, במגמה להגיע לתוצאה צודקת מבחינת הצורך לפצות את הנאשם שיצא זכאי בדין, תוך התחשבות במגבלות של המשאבים העומדים לצורך זה, האילוצים בהם פועלות הרשויות המופקדות על אכיפת החוק והתפקוד הראוי של בית המשפט" (ע"פ 7826/96 רייש הנ"ל, בעמ' 499). מפסיקתו של בית משפט זה ניתן לעמוד על עקרונות מנחים שהתפתחו במשך הזמן ביחס למקרים הנופלים בגדר "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצויים. לא בכדי הותוו עקרונות אלו תוך צעידה ממקרה למקרה, ויש בהם דוגמא מובהקת של פיתוח פסיקתי על-פי הנתונים, תוך קביעת נקודת איזון הולמת בכל עניין ועניין הבא להכרעה. זה לא מכבר דן הרכב מורחב של בית משפט זה בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פרשת דבש), בעילה של "נסיבות אחרות" כמשמעותן בסעיף 80(א) לחוק. בפסק דינו המקיף ביקש השופט חשין לקבוע קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת בהתקיים "נסיבות אחרות" המצדיקות פסיקת הוצאות או פיצויים לנאשם שזוכה. באותה פרשה בא הוא לכלל מסקנה כי העמימות או הגמישות שהותיר בית המשפט בעניין זה משך שנות פסיקתו, ראויה היא ואין לפגוע בה בשל מרחב השיקולים. וכך נאמר שם בפיסקה 52: "גמישות זו של נסיבות שֶלְעִנְיָינו של פיצוי בָּעילה השניה, לא תמיד תדבר בזכותו של הנאשם הזכאי; לעיתים תדברנה הנסיבות בזכותו של הנאשם - שמא נאמר: בחובתה של המדינה - ולעיתים תדברנה בחובתו דווקא. המשפט הפלילי, וכמותו המשפט האזרחי, פועל בשיטה בינארית ועל דרך הנדנדה: אחד זוכה שני מפסיד, מי למעלה מי למטה. שיטה זו יתרונותיה עימה, ועם היתרונות תבואנה המיגרעות. והנה, מערכת הענקתם של שיפוי ופיצוי לנאשם אינה בנויה בצלמו כדמותו של המשפט הפלילי המהותי. בגדריה של מערכת השיפוי והפיצוי יכול בית המשפט להגיע לפתרונות ביניים; אין הוא קשור בפיתרון של הכל-או-לא-כלום ויכול הוא לבוא לפיתרונות המצויים אי-שם בדרך שבין קצה אחד לקצה אחר". גישתו זו של בית המשפט נועדה לשמר את שיקול הדעת הרחב שבידיו למקרה אשר בו על פי מכלול הנסיבות והשיקולים יסבור כי הצדק מחייב שיפוי ופיצוי הנאשם שזוכה, ובשיעור שימצא לנכון עד לתקרה הקבועה בתקנות. בטרם נכריע בשאלה שהונחה לפתחנו נזכור כי בגדר השיקולים שנוהג בית המשפט לשקול בבואו להכריע בשאלת הנסיבות המצדיקות שיפוי ופיצוי השיקולים הרלוונטיים לענייננו הם: טיב הזיכוי, התנהגות עדי התביעה ומנגד התנהגות הנאשם. על טיבם של שיקולים אלה על דרך הכלל ובנסיבות עניינו של המערער בפרט נעמוד להלן. הוצאות או פיצויים בנסיבות של זיכוי מחמת הספק 5. אין מחלוקת בפסיקתנו כי על-פי נוסחה הקיים של הוראת סעיף 80(א) לחוק, אין בזיכויו של נאשם, כשהוא לעצמו, כדי לחייב את המדינה בתשלום הוצאות ופיצוי. ודוק, כמו בשיטות משפט אחרות, גם בשיטתנו באה לידי ביטוי ברור לעניין פסיקת הוצאות ופיצויים, ההבחנה בין זיכוי מחמת הספק לבין זיכוי מוחלט. במקרים של זיכוי "טכני" או זיכוי מחמת הספק, הדעה הרווחת היא שיש בזיכויים אלה שיקול מרכזי נגד פיצויו של הנאשם. (ראו לעניין זה: דברי השופט ש' לוין בע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 36, 43; דברי השופט בך בע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 650, 653; ע"פ 1767/94 יוסף הנ"ל, בעמ' 524, מפי הנשיא ברק). השופט חשין דן אף הוא בפרשת דבש בהבחנה בין נסיבות המצדיקות פיצויים בעניינו של נאשם שזוכה בזיכוי מוחלט לבין נאשם שזוכה מחמת הספק. נאמר שם כי יש בסיס מוצק להביא בגדר הנסיבות הרלוונטיות את טיבו של הזיכוי (ראו לעניין זה: סעיפים 57-64 לפסק הדין). השופטת דורנר אף הוסיפה בפסק-דינה באותה פרשה את הדברים הבאים: "לדעתי, אמת-המידה הראויה לתשלום של הוצאות-משפט ופיצויים לנאשמים שזוכו בדין, היא סוג הזיכוי – אם מן הספק הוא, או מוחלט" (פיסקה 3). הנה כי כן, הפסיקה שהתפתחה בסוגייה מלמדת בברור כי בגישתו של בית משפט זה קנתה לה שביתה הגישה המביאה בחשבון לעניין הוצאות ופיצויים את טיב הזיכוי ואת הנסיבות הקשורות בהליך. אמנם יש מבינינו הסבורים כי: "מבחינת הדין הרצוי ראוי היה להרחיב את הזכות להוצאות ולפיצוי לכל נאשם שיצא זכאי בדינו, יהא הטעם לזיכוי אשר יהא" (ראו: דברי השופט גולדברג בע"פ 7826/96 רייש הנ"ל, בעמ' 490-491); וכן דברי השופטת דורנר ברע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 294, 304). אף לעניין טיבו של זיכוי מוחלט והשלכתו על פסיקת הוצאות ופיצויים, ניתן למצוא דיעות מגוונים שונים (ראו המחלוקת ברע"פ 960/99 מקמילן הנ"ל). בערעור שלפנינו אין מתעוררות השאלות אשר עוררו מחלוקת בפרשת מקמילן - מהן אמות המידה הראויות במקרה של זיכוי מוחלט והאם יש לראות בחזרת התביעה מן האישום זיכוי מוחלט – ועל כן איני רואה להביע עמדה ביחס אליהן. 6. יודגש כי באמצנו את ההבחנה באשר לטיב הזיכוי, צעדנו בשבילים המוכרים בהן צעדו גם שיטות משפט אחרות. המחקר המשווה, כמו הגיונם של דברים, מלמד אף הוא כי יש מקום להבחין בין זיכוי מוחלט לזיכוי מחמת הספק הן לעניין החזר הוצאות והן לעניין הפיצוי בגין מעצר או מאסר. בפסק הדין בפרשת דבש סקר השופט חשין את המקובל בשיטות המשפט השונות. בהובילו אותנו בשבילי אותן שיטות, בא לכלל מסקנה כי השיטות הללו על אף היותן שונות זו מזו, מבחינות כולן בין שיפוי נאשם שזוכה בגין הוצאות שהוציא להגנתו, לבין פיצוי בגין מעצר או מאסר. מהסקירה שהובאה שם עולה עוד כי רוב המדינות הקרובות לשיטתנו - מדינות המשפט המקובל, מכירות על דרך הכלל בצורך להשיב הוצאות; אך מיעוטן של המדינות ובהן גרמניה וצרפת מכירות בחובת הפיצויים, בסייגים מסויימים הנעוצים בדרך כלל בהתנהגותו של הנאשם בחקירה ובמשפט. מהסקירה אף עולה בבירור האבחנה בין זיכוי מוחלט לזיכוי מחמת הספק (ראו שם, סעיפים 22-30). כך למשל גם נאמר בדו"ח משנת 1987 של ועדה שמונתה בקנדה לבחינת תשלום הוצאות ופיצויים לנאשם שזוכה, כי פיצוי יש להעניק רק לחפים מפשע שנקלעו להליך הפלילי ללא עוול בכפם וכי לא יוענק פיצוי לנאשם שזוכה זיכוי "טכני" או זיכוי מחמת הספק: “Rather, we believe (as do most jurisdictions which have already implemented a compensation scheme) that compensation is owing only to those who are truly innocent and who have been drawn into the legal system through no fault of their own. Legislation reflecting these principals would not allow an acquitted accused compensation when that acquittal is based solely on a technicality or on a reasonable doubt”. (Tentative Proposals for Compensation of Accused on Acquittal (Saskatchewan, Canada, 1987) pg. 24). כך גם נקבע בבית-הדין האירופי לזכויות אדם כי אופי הזיכוי הוא בעל משקל בהכרעה בשאלת פסיקת הוצאות לנאשם שזוכה: "In the exercise of the wide measure of discretion conferred upon it under these provisions, the Court of Appeal was- both under the Convention and under Netherlands law – entitled to take into account the suspicion which still weighed against the applicant as a result of the fact that his conviction had been quashed on appeal only because the prosecution was found to have been time-barred when the case was brought to trial”. (Leutscher v. Netherlands (1996) 24 E.H.R.R. 181, Para. 31). ודוק, משאמרנו כי טיב הזיכוי יש בו כדי להוות שיקול מרכזי לעניין הזכות לפיצוי, לא אמרנו כי זיכוי מחמת הספק כשלעצמו, שולל מכל וכל פיצוי לנאשם. כבר ציינו כי המאפיין את ההכרעה בעניין פיצוי ושיפוי הוא שיקול דעת רחב וגמיש המקיף את מכלול נסיבות העניין, שיש בהן כדי לתרום לעשיית צדק. על כך נאמר בפרשת דבש: "אכן לענין פיצוי ושיפוי יש וראוי שיהיו, דרגי ביניים בין זיכוי לבין הרשעה; ראוי שיהיו וצודק שיהיו. נזכור כי להבדיל מן העילה הראשונה שבסעיף 80 לחוק העונשין, העילה השניה עניינה בנסיבות 'המצדיקות' תשלום פיצוי ושיפוי, ואתקשה להבין כיצד זה שיהא עלינו להתעלם בכוונת-מכוון מנסיבות המשפט עצמו, נסיבות שלכאורה הן הנסיבות הנוגעות לעניין ביותר" (פיסקה 63 לפסק דינו של השופט חשין). הנה כי כן, זיכוי מחמת הספק כשלעצמו אינו שולל בהכרח פיצויים, אך הוא משמש שיקול חשוב כנגד מתן הפיצוי. התנהגות התביעה 8. אל מול אופיו של הזיכוי יבואו בכל מקרה, וגם בעניינו של נאשם שזוכה מחמת הספק, שיקולים הנוגעים להתנהגות גורמי החקירה והתביעה. בנסיבות בהן יש קשר סיבתי בין ההחלטה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו (או בין מאסרו עקב הרשעתו) לבין התנהגותם של עדי תביעה מרכזיים שפעלו בחוסר תום לב ובזדון, יובא הדבר במניין השיקולים אשר ישפיעו על ההכרעה בשאלת הפיצוי; במיוחד כך הדבר אם הפעולה בחוסר תום לב, או בזדון, מקורה בעדים הקשורים בגורמי החקירה ומהווים חלק מהמנגנון המאשים, כגון אנשי משטרה. הדוגמאות של התנהלות תביעה שיש בה כדי להשפיע על שיקולי פיצוי נסקרו בפסיקה בעבר. עמד עליהן הנשיא ברק בע"פ 1767/94 יוסף הנ"ל, בעמ' 524 שם הוזכרו בין היתר, מקרים בהם התביעה הכללית פעלה בזדון, או כאשר היתה התרשלות בבדיקת טענת אליבי שהובילה לזיכוי, או כאשר עד תביעה מרכזי או מתלונן העליל עלילת שווא שהטעתה את המשטרה או התביעה. במקרים מסוג זה, אשר על פי ניסיוננו הטוב עד כה לא היו רבים, הניח בית המשפט כמובן מאליו שיהיה בהתנהגות הפסולה כדי להשפיע על ההכרעה בשאלת הזכות לפיצוי והוצאות על-פי העילה של "נסיבות אחרות" בסעיף 80(א) לחוק העונשין. (ראו גם: ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 204, 208; ע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח, פ"ד מד(1) 653, 658). התנהגות הנאשם 9. התנהגותו של נאשם במהלך החקירה במשטרה או במהלך משפטו, אף היא נכללת בגדר מכלול השיקולים שיובאו לעניין החזר הוצאות ותשלום פיצויים. אדם המבקש להקים לעצמו זכות לפיצוי או שיפוי, צריך להראות, בין היתר, כי התנהגותו שלו לא גרמה ולא תרמה למצב אליו נקלע בחקירתו או במשפטו. כמובן שאף שיקול זה, כמו יתר השיקולים הנבחנים לעניין זה, אינו בלעדי ומשקלו שונה בהתאם לנסיבות העניין. רכיב זה כחלק משיקול הדעת של הערכאה הדנה בשיפוי או פיצוי, בא לידי ביטוי הן בפסיקתנו והן בפסיקה ובחקיקה שהתפתחה בשיטות אחרות. בהתייחסו לעניין זה אמר השופט (כתוארו אז) ש' לוין: "השופט המלומד ציין בהחלטתו כי במהלך משפטו השיב המערער תשובות מתחמקות ומכלול הנסיבות מלמד שהמערער לא תרם לחקר האמת בדרך בה ניהל את הגנתו. גם במשפט אזרחי יכול ותתקיימנה נסיבות בהן לא תיפסקנה הוצאות לבעל דין שזכה וקל וחומר הוא בבקשה לפיצוי לפי סעיף 80(א) כשהעניין כולו מסור לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה" (ע"פ 6/86 עפרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). שיקול זה יובא בחשבון הן באשר להוצאות ההגנה בגין משפטו של הנאשם והן באשר לפיצויו בגין מעצר או מאסר. כבר הזכרנו כי כך המצב גם לפי החוק הגרמני המכיר בהוצאות ופיצויים לנאשם בגין מעצר או מאסר, אך קובע חריג לכלל כאשר "הנאשם הפליל את עצמו או לא הדף האשמות שהוטחו בו ולא הפריך תשתית עובדות שדיברה נגדו". (ראו: פרשת דבש, בפיסקה 25 לפסק דינו של השופט חשין). ניתן ללמוד לעניין זה על דרך האנלוגיה גם מהוראות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות. בדונה בסוגייה דומה, בשאלת הפיצוי לנאשם שהרשעתו הסופית בוטלה, קובעת האמנה זכות לפיצוי וסייג לצידה. וכך נאמר לעניין זה באמנה הנ"ל בסעיף 14(6): "מקום שהרשעה פלילית סופית בוטלה לאחר מכן, או מקום שהוענקה חנינה מחמת שעובדה חדשה, או עובדה שנתגלתה מחדש, מוכיחה כי נעשתה טעות שיפוטית, האדם אשר נענש בשל הרשעה זו יפוצה בהתאם לחוק זולת אם הוכח כי דבר אי גילוייה של העובדה שלא היתה ידועה ניתן לייחסו, כולו או בחלקו, לאדם זה". ובמקור: “Unless it is proved that the non-disclosure of the unknown fact in time is wholly or partly attributable to him”. בהתאם לגישה האמורה בדבר השפעות התנהגות הנאשם על שאלת פיצויו (להבדיל מהשפעת הראיות שהובאו נגדו בהליך הפלילי), אושרה בועדה האירופאית לזכויות אדם, פסיקתו של בית המשפט באנגליה שדחה את בקשת ההוצאות של הנאשם בשל התנהגותו. וכך קבעה שם הועדה: “The judge's comments relate solely to the applicant's behaviour at the initial stages of the prosecution, and not to any continuing suspicion that the applicant might, in fact, have been guilty of the offences he had been acquitted of. The Commission does not accept that the applicant was penalised for exercising his right to silence: in the absence of a right to reimbursement of costs on acquittal, the fact that a person has to bear his or her own costs on acquittal cannot be equated to a penalty. Rather, it is an inevitable consequence of the bringing of proceedings”. (Fashanu v. United Kingdom (1998) 26 E.H.R.R. C.D. 217, 219). הנה כי כן, התנהגותו של נאשם מהווה שיקול לעניין החזר הוצאות הגנה ותשלום פיצויים בגין מעצר או מאסר. מן הכלל אל הפרט – עניינו של המערער 10. לאחר שעמדנו על טיבה של עילת "הנסיבות האחרות" ועל השיקולים אותם יש להביא בגדר מכלול הנסיבות לצורך הכרעה בבקשה לפי סעיף 80(א) לחוק, עלינו לבחון יישומם לעניין בקשתו של המערער לפיצויים עבור התקופה בה היה נתון במעצר עד תום ההליכים. נעיר כי המערער לא ביקש ולא היה זכאי להוצאות – להבדיל מפיצוי – כיוון שהיה מיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית. העניין שלפנינו מורכב הוא, בשל קביעותיו של בית המשפט קמא בהכרעת הדין לעניין מסכת הראיות שהוצגה לפניו והמסקנה המתבקשת ממנה. בהתייחסנו לשיקולים הרלוונטיים לעניין הפיצוי, נזכיר אך זאת: ראשית, זיכויו של המערער היה מחמת הספק. שנית, בהכרעת הדין התייחסה השופטת קמא בחוסר אמון בולט למערער ולשותפיו לאישום, בציינה כי הנאשמים "שיקרו במצח נחושה". השופטת אף הרחיקה לכת בקבעה כי "לו ניתן היה על פי המשפט הנוהג בישראל להרשיע נאשמים על יסוד שקריהם, כי אז זהו המקרה שבו ניתן היה לעשות זאת" (עמ' 27 להכרעת הדין). על פי אמות המידה שציינו, אלה הם שיקולים נכבדים נגד פסיקת פיצוי למערער. מנגד, קבעה השופטת בהכרעת הדין ממצאים חמורים ביחס לעדותו של רס"ל אמסלם, איש משטרה, אשר גרסתו בחקירה היתה ציר מרכזי בעדויות המפלילות של התביעה, ונמצאה כבלתי מהימנה. בהחלטתה בעניין הבקשה לפיצויים דחתה השופטת של בית המשפט קמא את הבקשה בתוקף רב, וסברה כי היא בלתי ראויה. כבר פסקנו לא אחת כי הערכאה המתאימה לפסיקת הוצאות ופיצוי היא הערכאה אשר שמעה את הראיות והתרשמה מהן, ובפניה נפרשו כל נסיבות העניין. (ראו: פרשת דבש, בפיסקה 54). עם זאת, קביעתה של ערכאה זו ניתנת לערעור. בעניין שלפנינו נוצר פער בין התייחסות בית המשפט קמא לעדותו של העד רס"ל אמסלם בהכרעת הדין, לבין ההתייחסות לעדות זו בהחלטה המשמשת נושא לערעור. דומה כי בהחלטתה בבקשה למתן פיצויים ראתה השופטת קמא לגרוע מהחומרה שיוחסה לעדות זו בהכרעת הדין. גם אם מקובל עלינו כי יש בידי השופטת קמא לפרש את ממצאיה שלה בהכרעת הדין, אין בידינו להמעיט מחומרתם של אותם ממצאים, על פי נוסחה של הכרעת הדין. 11. בגדר השיקולים בעניינו של המערער לא נוכל להתעלם מחשיבות עדותו של רס"ל אמסלם ומהמתחייב מכך. רס"ל אמסלם יצא מתחנת המשטרה כדי לקנות ארוחת בוקר, ובדרכו חזרה לתחנת המשטרה נקלע לאזור ההצתה. בחקירת פרשת ההצתה מסר אמסלם הודעה במשטרה ומילא דו"ח פעולה של המשטרה, אשר בשניהם ציין כי ראה את המערער זורק חפץ לעבר החנות שגרם להבערתה. כאמור לעיל, גרסה זו נסתרה על-ידי עדויות אחרות שהוצגו במהלך הדיון בבית המשפט קמא, ונקבע בהכרעת הדין כי: "המסקנה המתבקשת היא, שאין לתת אמון בדבריו של אמסלם למשטרה לפיהם ראה את הנאשם זורק בקבוק תבערה לעבר החנות וכי דיווחיו בהודעותיו במשטרה התבססו, בין השאר, על הערכות שתוארו כעובדות" (עמ' 15-14 להכרעת הדין). ועוד נאמר שם: "בחינת עדויות התביעה בכללותן הביאה למסקנה כי אמסלם כלל לא נכח באיזור האירוע כאשר זה הוצת אלא הגיע אל המקום דקות ספורות לאחר מכן" (עמ' 34 להכרעת הדין). כנגד קביעה זו, ציינה השופטת קמא בהחלטתה לדחות את בקשת המערער לפיצויים כי: "אין כל קביעה בהכרעת הדין, שלפיה, העד אמסלם שיקר בבית-המשפט, אלא נקבע כי עדותו איננה מתיישבת עם עדויות וראיות אחרות בתיק" (עמ' 51 להחלטה). אבחנה זו קשה היא בעיני. מרגע שקבלה השופטת קמא בהכרעת הדין את פרטי עדויותיהם של שאר העדים כממצאים העובדתיים בתיק, ומצאה כי גרסתו של רס"ל אמסלם בדבר היותו עד ראייה למעשה ההצתה אינה יכולה לעמוד, הרי יש לראותה כגרסה שקרית בכל הקשור להכרעה בשאלת פיצויו של המערער. באשר לחשיבותה של העדות ומרכזיותה, ציינה השופטת קמא בהחלטתה על דחיית הבקשה לפיצוי המערער כי: "עדותו של אמסלם היתה עדות חשובה אבל לא היתה בגדר עדות יחידה, שבהעדרה נפל הבסיס להגשת כתב האישום. לא היתה זו עדות שהינה בגדר עלילת שווא ושהיה בכוחה 'להטעות את חוקרי המשטרה ואת אנשי התביעה הכללית' (ע"פ 52/89 מ"י נ' סבאח, פ"ד מד(1) 653, 658)". (ההדגשה במקור; עמ' 52 להחלטה). אף אם נכון הוא שעדותו של רס"ל אמסלם לא היתה עדות יחידה מטעם התביעה, הרי שעדות זו אין לראותה ככל עדות של עד מן הציבור. מדובר בעדות של שוטר, נציג רשויות אכיפת החוק, אשר בדו"ח הפעולה של המשטרה מיום 5.7.98 דיווח על היותו עד ראייה למעשה פשע. על דיווח זה התבססה ההחלטה מיום 19.7.98 על מעצרו של המערער עד תום ההליכים: "השוטר אמסלם היה כאמור עד ראייה להצתה שביצע המשיב וזיהה את כל השלשה בוודאות" (ראה הודעתו מיום 5.7.98 ודו"ח פעולה מאותו יום). (ב"ש 81407/98 מדינת ישראל נ' מאיר בן רוזה טוויל (לא פורסם), עמ' 2 להחלטה). בערר על החלטה זו נקבע בבית משפט זה: "הראיות נגד העורר הן בעוצמה רבה. בית-המשפט המחוזי פירט אותן אחת לאחת, ובמרכזן עומדת עדות שוטר שהיה עד ראייה להצתה וזיהה את העורר ושותפיו" (בש"פ 4882/98 מאיר טוויל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בהליכי מעצר, אשר אין נבחנות בהם שאלות הנוגעות למהימנות העדים, יש משקל רב ביותר לעדותו של איש משטרה אשר נכח בזירת הארוע. לכאורה, עדות זו הנמסרת מפי נציג רשויות אכיפת החוק, מקימה חזקה לכאורית שעדות מהימנה היא. זאת ועוד, עדות ראייה של אדם למעשה הפשע הינה עדות חזקה ביותר, וככלל עשוייה היא, בעומדה במבחן המהימנות, להכריע את גורל האישום, ובודאי כשמשמשת היא בסיס למעצר. על פי הכרעת הדין קשה לקבוע אם הגירסה השקרית של אמסלם התייחסה הן למועד הגעתו לזירה והן להיותו עד ראייה להצתה, או שמא היתה הגירסה שקרית רק ביחס למועד הגעתו לזירה. מהכרעת הדין עולה כי השופטת קמא התרשמה כי יתכן שלאמסלם "היה מניע כלשהו להינעל על השעה 05:30. ואולי יש לכך קשר לשאלת קבלת הסכמת מפקדו ליציאתו מהמשמרת". לגבי דידנו, די בכך שהגיעה בסיכומו של דבר למימצא שהשריפה ארעה קודם למועד אשר אמסלם העיד עליו, וכי אין לסמוך על עדותו בכל הנוגע לפרטי הארוע. יהא הדבר אשר יהא, כאשר שוטר מעיד כי היה עד ראייה לפשע, מהימנותו אינה נבחנת בשלב המעצר עד תום ההליכים ובכך עלול הוא בהבל פיו לגרום לנאשם להיות נתון במעצר תקופה ארוכה. המשטרה, אשר מהווה שלוחו של הציבור למלחמה בפשע ואשר לה תפקיד מרכזי באכיפת החוק, אינה יכולה להיות נגועה במעשה חמור של מסירת הודעה שקרית. מעצרו של אדם על יסוד עדות שוטר שנמצאה בלתי מהימנה, מעניק משקל רב בהכרעה לטובת פיצויו של אותו אדם בגין המעצר. במקרה שלפנינו, דנים אנו בעדותו של שוטר, אשר מטעם שאיננו ידוע, העיד כי היה עד ראייה למעשה הפשע ועדותו לא זכתה לאמון. יש בהתנהגותו זו של השוטר כדי להכריע את הכף בשאלה העקרונית של חובת הפיצוי. הנסיבות יוצאות הדופן בהן קיים קשר ברור בין עדותו השקרית של רס"ל אמסלם לבין מעצרו הממושך של המערער, יש בהן כדי לגבור על הטעמים אשר עמדו ביסוד ההחלטה כנגד פיצויו של המערער ודי בהן כדי לקבוע כי במקרה זה יהיה המערער זכאי לפיצויים בגין תקופת מעצרו. סכום הפיצויים 12. לאחר שקבענו כי המערער שלפנינו זכאי לפיצוי בגין תקופת מעצרו, שומה עלינו לבחון את גובה הפיצוי שיפסק לו. שיקול הדעת הנתון לבית המשפט על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין הינו שיקול דעת כפול- ראשית, בהחלטה בשאלת עצם הפיצוי ושנית, בקביעת סכום הפיצויים שינתן לנאשם שזוכה. סכום הפיצויים יכול ויפסק בדרך של פיצויים מלאים, אך יתכן ויפסק בדרך של פיצויים חלקיים. עמד על כך השופט חשין בפרשת דבש: "אותה גמישות בהערכת הנסיבות "המצדיקות" יכולה שתביא את בית-המשפט לפסיקת שיפוי ופיצוי חלקיים בלבד. ואמנם: הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין מסמיכה בית-משפט לחייב את אוצר המדינה לשלם לנאשם שזוכה בדינו פיצוי ושיפוי 'בסכום שייראה לבית-המשפט', והוראת סעיף 80(ב) מוסיפה ומסמיכה את שר המשפטים לקבוע 'סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים ...'; המושג מקסימום, באשר הוא, ילמדנו כי ייקבע אמנם גג לשיפוי ולפיצוי, אך אין הכרח כי נשב על הגג דווקא" (פרשת דבש, פיסקה 52 לפסק-דינו של השופט חשין). השיקולים הנבחנים בשלב הראשון עומדים לנגד עיניו של בית המשפט גם בשלב השני. המאזניים, הנוטים לכיוון מתן פיצויים בשלב הראשון, יש ויטו על צדם בבחינת השיקולים בהכרעה על סכום הפיצוי. כאמור, התנהגותו של הנאשם היא מרכיב בעל השפעה רבה הן על עצם פסיקת הפיצויים והן על גובה הפיצויים. המקרה שלפנינו אינו משאיר ספק בדבר ההצדקה להפחתת סכום הפיצויים. אופי הזיכוי- היותו זיכוי מחמת הספק, העובדה שהמערער בחר שלא לשתף פעולה עם רשויות אכיפת החוק וקביעת בית המשפט קמא כי המערער שיקר במצח נחושה בית המשפט והעלה גירסה בלתי מתקבלת על הדעת, הינם גורמים המשפיעים על סכום הפיצוי בדרך של הפחתתו באופן משמעותי. כך גם סירובו של המערער לחתום על מסמכי המעצר, אי-נכונותו לענות על שאלות חוקרי המשטרה והתעקשותו שלא לשתף פעולה עם גורמי אכיפת החוק במהלך ההליך. באיזון השיקולים שבתיק ולנוכח התנהגותו של הנאשם, הגעתי למסקנה כי הסכום הראוי לפיצוי במקרה זה יעמוד על 50% מסכום הפיצויים המירבי הקבוע בתקנות לעניין הפיצוי בגין מעצר. הערעור מתקבל איפוא, וסכום הפיצויים שייפסק למערער יעמוד על מחצית מסכום הפיצויים הקבוע כסכום המירבי לפיצויים בתקנות. ש ו פ ט ת השופטת ד' דורנר: אני מסכימה לפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא ש' לוין: 1. כמו שכתבה חברתי הנכבדה השופטת ד' ביניש בחוות דעתה - ענין פסיקת הוצאות ופיצוי נתון לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. איני סבור שקיים במקרה שלפנינו יסוד להתערב בהחלטתה. 2. גם אם עדותו של השוטר אמסלם לא זכתה לאמונו של בית המשפט המחוזי, נכתבו על ידו דברים קשים לגבי עדותו של המערער: זו נמצאה עדות שקר ולו היה ניתן להרשיעו על יסוד שקריו זה היה מקרה הראוי לעשות כן; ולו ניתן היה להשית עליו הוצאות משפט בגין כשלון תביעתו לפיצוי מטעם המדינה, היה זה שוב המקרה הראוי. עוד נכתב בהכרעת הדין כי המערער לא נפל קורבן לעלילת שוא וכי גירסת הנאשמים באשר לסיבת הימצאותם באיזור האירוע נדחית מכל וכל. בנסיבות אלה אני סבור כי פסיקת פיצויים למערער - שנמלט מהרשעה אך בעור-שיניו - היא - על דרך ההמעטה - בלתי מתקבלת על הדעת; אפילו אם נתברר בנסיבות המקרה שהשוטר מסר עדות כוזבת - התרופה למעשהו היא במישור המשמעתי ולא במישור הפיצויים למערער. הייתי דוחה את הערעור. המשנה לנשיא לפיכך, הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, י"ב בסיון התשס"ב (23.5.2002). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 00007000.N01 /צש נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il