שאולי בר נוי נ. הנהלת אגף רישום והסדר מקרקעין

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6999/18 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון המערער: שאולי בר נוי נ ג ד המשיבים: 1. הנהלת אגף רישום והסדר מקרקעין 2. הנהלת בתי המשפט 3. האפוטרופוס הכללי 4. דבורה ברנדווין ז"ל 5. עופר הדס ברנדויין 6. גל הדס ברנדויין 7. שחף הדס ברנדויין 8. דר הדס ברנדויין ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הנשיא א' אורנשטיין) ב-ת"א 912-03-18 מתאריך 07.10.2018 תאריך הישיבה: ו' בכסלו התש"ף (04.12.2019) המערער: בעצמו בשם המשיבים 3-1: עו"ד יעקב הילמן בשם עיזבון המשיבה 4: עו"ד משה ביטון בשם המשיבים 8-5: עו"ד אלי חבוש פסק-דין המשנה לנשיאה ח' מלצר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (בפני כב' הנשיא א' אורנשטיין) ב-ת"א 912-03-18 מתאריך 07.10.2018, אשר בגדרו נדחתה תביעת המערער על הסף, מחמת: היעדר סמכות עניינית, מעשה בית דין, חסינות שיפוטית והשתק עילה. אביא להלן את הנתונים הנדרשים להכרעה. רקע עובדתי בבסיס הדברים, עומד סכסוך של המערער עם אמו, המשיבה 4 ז"ל, עוד בחייה, ועם אחיו בנוגע לזכויות, שלטענת המערער הוא ירש על-פי צוואת אביו ז"ל (להלן: המנוח). בתאריך 25.11.2015 נפטר המנוח, ובמסגרת צוואתו הוא הוריש את כל רכושו לאמו של המערער, למעט זכות המגורים שהוקנתה למערער בדירה בתל אביב. המערער, אדם פרטי שאיננו מיוצג, הרבה לנקוט בהליכים משפטיים שונים, שעל חלקם אעמוד בתמצית להלן. בתאריך 13.01.2016 אמו של המערער ז"ל הגישה בקשה לקיום צוואת המנוח לכב' הרשמת לענייני ירושה, א' גורדון. בתאריך 21.01.2016 המערער הגיש בתגובה "בקשה לעיכוב מתן צו קיום צוואה". כב' הרשמת העבירה את הדיון בבקשה הנ"ל לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה, בהתאם לסעיף 67א(א)(8) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה). בתאריך 25.05.2016 בית המשפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופט ט' פפרני) הוציא צו לקיום צוואת המנוח, לאחר שמיעת טענות הצדדים ותוך קביעה כי המערער לא הגיש התנגדות לקיום הצוואה כדין. המערער הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 28871-06-16, בפני כב' השופטת א' אלון). בתאריך 26.06.2016 בית המשפט המחוזי הנכבד הורה על מחיקת הבקשה, וקבע כי לא היה ממש בטענות המערער. המערער הגיש גם בקשת רשות ערעור על פסק הדין הנ"ל (בע"מ 5279/16, שנדון בפני כב' השופטים: ע' פוגלמן, צ' זילברטל ו-מ' מזוז). בגדר פסק הדין נקבע, בתאריך 01.02.2017, כי התיק יוחזר לדיון בבית המשפט המחוזי, אשר ידון בו במותב תלתא (עמ"ש 28871-06-16). במקביל לאמור לעיל – המערער הגיש ללשכות רישום המקרקעין בחיפה ובתל אביב שתי בקשות לרישום הערת אזהרה: הראשונה – על מקרקעין בחיפה, אשר לאמו ז"ל הייתה זכות חכירה בהם, בגדרה המערער ביקש לרשום כי צוואת המנוח וצוואת אמו ז"ל הן צוואות הדדיות; והשנייה – על דירה בתל אביב שבבעלות הוריו, שלגביה המערער ביקש לרשום את זכותו למגורים, כמו גם איסור על העברת זכויות לאחיו ולמשפחתו, וכן הערת אזהרה שהדירה לא תימכר כל עוד הוא מתגורר בה. הבקשות הנ"ל נדחו על ידי לשכות הרישום, ובעקבות כך המערער הגיש ערר לממונה על המרשם. בתאריך 28.03.2017 סגנית הממונה על המרשם דחתה את בקשות המערער, תוך שקבעה, בין היתר, כי ההכרעה בשאלה האם הצוואות הן הדדיות תידון בפני בית המשפט המחוזי, בהליך התלוי ועומד בפניו (עמ"ש 28871-06-16 הנ"ל). כמו כן, סגנית הממונה על המרשם ציינה בהחלטתה הנ"ל כי ניתן לערער על החלטתה לפי סעיף 122 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). בתאריך 29.06.2017 בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים: ס' ג'יוסי, ח' שרעבי ו-א' אלון) דחה את ערעור המערער. בגדר כך, נדחתה גם בקשת המערער לדון בהחלטת סגנית הממונה על המרשם, משום שהוא לא השיג על ההחלטה בהתאם לדרך הקבועה לכך בדין. בתאריך 12.07.2017 המערער הגיש לממונה על המרשם "בקשה לעיכוב החלטת סגנית הממונה", ובמקביל הוא הגיש גם בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. בקשת רשות ערעור זו נדחתה בתאריך 25.10.2017 על ידי כב' השופט ע' פוגלמן (בע"מ 5507/17). בתאריך 01.03.2018 המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב תביעה לקבלת סעד הצהרתי (ת"א 912-03-18), ובגדרו ביקש לקבל זכות ערעור על החלטת סגנית הממונה על המרשם מתאריך 28.03.2017. לאחר שהגיש כתב תביעה מתוקן בתאריך 22.05.2018 (מבלי שניתנה לו רשות לעשות כן), המערער ביקש גם: סעד הצהרתי לפיו צוואות הוריו הן הדדיות; סעד הצהרתי לפיו עומדת לו זכות ערעור על החלטת סגנית הממונה על המרשם וסעד הצהרתי לפיו יש לו זכות לתשובה על מה שקבעה הרשמת לענייני ירושה בחיפה, בהחלטתה להעביר את התיק לבית משפט לענייני משפחה בחדרה. פסק דינו של בית משפט קמא הנכבד בתאריך 07.10.2018 בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הנשיא א' אורנשטיין) דחה את תביעת המערער הנ"ל על הסף. בגדר כך, נקבע כי ערעור על החלטת הממונה על המרשם יוגש לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו מצויים המקרקעין, וזאת בהתאם לתקנה 76 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תשע"ב-2011, ומכיוון שהמערער לא הציג נימוקים לאי הגשת הערעור בדרך זו ובמועד המתאים – אין לקבל את טענתו כי עומדת לו זכות ערעור על החלטת סגנית הממונה על המרשם. עוד נקבע כי אין לטענת המערער, לפיה יש לו זכות לתשובה על מה שקבעה הרשמת לענייני ירושה – כל אחיזה בדין. לבסוף נקבע ביחס לטענה הנוגעת לצוואות ההדדיות כי הסמכות העניינית לדון בסוגיה זו מסורה לבית משפט לענייני משפחה, ויתרה מכך, הנושא כבר נדון והוכרע במספר הליכים שונים. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע גם כי המערער ישא בהוצאות המשיבים 3-1 בסך של 5,000 ש"ח. טענות הצדדים בערעור המערער מבקש בערעורו שלושה סעדים עיקריים, שלטענתו, בית המשפט המחוזי הנכבד לא דן בהם: ראשית, המערער טוען כי בית משפט זה נדרש לקבוע מה המועד לבחון את השאלה האם צוואות הן צוואות הדדיות, ולחילופין כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שידון בכך. בגדר זאת – המערער מדגיש כי, לשיטתו, מדובר בשאלה עקרונית בנוגע לתחולת סעיף 8א לחוק הירושה, "ללא סעד בעניין אישי ו/או פרטי". שנית, המערער גורס כי יש להצהיר שיש לו זכות לקבל תשובה במה שנקבע על-ידי הרשמת לענייני ירושה. שלישית, לטענת המערער, יש לקבוע כי עומדת לו זכות ערעור על החלטת סגנית הממונה על המרשם. לבסוף, המערער מלין על ההוצאות שהוטלו עליו בבית המשפט המחוזי הנכבד, שלטענתו נפסקו מבלי שניתנה לו זכות טיעון לגביהן. המשיבים 3-1 סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וגורסים כי אין בערעור טעם המצדיק התערבות שיפוטית בפסק הדין. משכך, נטען כי יש לדחות את הערעור על הסף. עוד טוענים המשיבים 3-1 כי יש לחייב את המערער בהוצאות ההליך ובשכר טרחת עורך דין, שכן הוא ניהל מספר רב של הליכים ביחס לאותה מסכת עובדתית והוא מטריד את המערכת המשפטית. המשיבים 8-5 סבורים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד הוא מוצדק ואין מקום להתערב בו, שכן הסעדים המבוקשים על-ידי המערער כבר נדונו והוכרעו במספר ערכאות שיפוטיות. בנוסף, גם המשיבים 8-5 מבקשים להטיל הוצאות על המערער. בתאריך 04.12.2019 התקיים דיון בפנינו, שבמסגרתו הצדדים חזרו על טענותיהם המרכזיות. לאחר הצגת הרקע הרלבנטי וטענות הצדדים – אעבור כעת לליבון הדברים. דיון והכרעה לאחר עיון במכלול החומר שבתיק ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים – הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, וכי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וכך אציע לחבריי שנעשה. אביא להלן את הטעמים שהובילו אותי למסקנה זו. לבית המשפט מוקנית סמכות ליתן פסק דין הצהרתי, וזאת לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. עם זאת, בפסיקה נקבע כי מקום בו הסעד המבוקש הוא עיוני, ומתבסס על מערכת עובדתית שאין בה סכסוך קיים ועומד בין צדדים, ולמבקש הסעד – אין אינטרס ממשי, מידי וישיר בסעד המבוקש, בית המשפט יסרב להעניק פסק דין הצהרתי. טעם הדבר נעוץ, בין השאר, בכך שתפקיד בית המשפט הוא להכריע בסכסוך קיים בין בעלי הדין (ראו: ע"א 490/92 שאבי נ' אררט חברה לביטוח, פ"ד מז(3) 700, 707-706 (1993); ע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה מודיעין, פ"ד נא(2) 825, 871 (1997); ע"א 9580/05 גליקלד נ' צ'ורני (צ'רנוי) (10.09.2007)). בענייננו, המערער מבקש כאמור סעד הצהרתי, שבגדרו בית המשפט יקבע מה המועד הראוי לבחינת השאלה האם שתי צוואות נחשבות לצוואות הדדיות, במשמעות סעיף 8א לחוק הירושה. לדברי המערער (המובאים בעמ' 2 לסיכומיו מתאריך 13.01.2019), בפני בית המשפט קמא הנכבד עמדה: "שאלה עקרונית לתחולת סעיף 8א בחוק בלבד, ללא סעד בעניין אישי ו/או פרטי, שאלה שבסמכות כול בימ"ש, משמעות חוקתית של הוראת חוק" (הניסוח של המערער; ההדגשות שלי – ח"מ). משאלה פני הדברים, הרי שאין מקום להיעתר לערעורו של המערער, שכן הסעד שהתבקש על-ידו הוא סעד הצהרתי עיוני, שאיננו מבוסס על מחלוקת ממשית הקיימת בינו לבין המשיבים, והמערער גם הצהיר כאמור שאין לו אינטרס אישי, או פרטי בסעד המבוקש. לכך יש להוסיף כי בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי הסמכות העניינית לדון בענייני ירושה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, לפי סעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995, וכי ממילא הנושא נדון והוכרע במספר הליכים שונים (החלטת הממונה על המרשם ו-עמ"ש 28871-06-16). קביעות אלו מוצדקות, ולא ראיתי מקום להתערב בהן. באשר לטענת המערער לכך שעמדה לו זכות תשובה בגין החלטת הרשמת לענייני ירושה – לטענה זו אין אחיזה בדין הקיים, שכן אין לבעלי דין זכות קנויה להשיב להחלטות של גורמים שיפוטיים, או מעין-שיפוטיים, ועל כן צדק בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שלא נעתר לסעד מבוקש זה. גם טענת המערער על כך שמוקנית לו זכות ערעור על החלטת סגנית הממונה על המרשם – דינה להידחות. זאת, שכן המערער לא עמד בהוראות חוק המקרקעין, העוסקות בהגשת ערעור מסוג זה, וגם לא הציג כל טעם המצדיק את השיהוי שהוא לקה בו. לכך יש להוסיף כי סגנית הממונה על המרשם אף ציינה בהחלטתה כדלקמן: "הרואה עצמו נפגע מהחלטתי רשאי לערער עליה, כאמור בסעיף 122 לחוק המקרקעין". על אף זאת – המערער לא הגיש ערעור כדין. משכך, לא ניתן להשיג על ההחלטה הנ"ל בערכאות הערעור. באשר לטענת המערער הנוגעת להוצאות שהוטלו עליו בבית המשפט המחוזי הנכבד – הפסיקה קובעת בהקשר זה כך: "כלל מושרש הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בשיעור ההוצאות שנפסקו על בעל דין. שיקול הדעת בעניין זה מסור לערכאה הדיונית המתרשמת מאופן ניהול הדיון על ידי הצדדים. רק במקרים חריגים בהם נפל פגם מהותי בהפעלת שיקול הדעת של הערכאה המבררת, תתערב ערכאת הערעור (ע"א 9833/09 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 47 (25.8.2013); ע"א 3966/05 גולדבליט נ' שבת (2.1.2007)). אופי התביעה או ההגנה הם שיקולים בהם יכול להתחשב בית המשפט לצורך פסיקת הוצאות (ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 541 (מהדורה שביעית, 1995))." (ההדגשות במקור – ח"מ) (ע"א 1326/07 המר נ' עמית, פיסקה 18 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (21.05.2014). ראו גם: ע"א 2720/08 ז'אן נ' ליבמן, פיסקה 35 לפסק דיני (23.08.2012)). בענייננו, סכום ההוצאות שנפסק בבית המשפט קמא הוא נמוך יחסית, ונראה סביר בנסיבות, מה גם שנקבע כי המערער עשה שימוש לרעה בהליכי המשפט, ואף נשקלה האפשרות להטיל עליו צו חוסם. כאמור, המערער גורס כי לא ניתנה לו זכות טיעון באשר להוצאות שהוטלו עליו, בהתבסס על תקנה 511(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) הקובעת כהאי לישנא: "בדיון המתקיים בערכאה ראשונה, תינתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן הצו להוצאות". בהקשר זה יש להזכיר כי תקנה 14(ב) לתקנות קובעת כי אין חובה על התובע לבקש סעד כללי בכתב תביעתו, וכי שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט באים בגדר סעד כללי (ראו גם: ע"א 37/85 ברבלק נ' שביט, פ"ד מא(1) 708 (1987)). המשמעות היא כי בית המשפט רשאי להטיל הוצאות גם במקרים בהם לא נתבקש כן על-ידי התובע. אמנם תקנה 14(ב) הנ"ל איננה מתייחסת לזכות המשיב לקבל הוצאות משפט, אך הפרקטיקה הנוהגת היא כי בסיומו של הליך שיפוטי, בית המשפט מכריע בעניין ההוצאות, גם אם לא הועלתה בקשה מפורשת בעניין זה (ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 398-397 (2005)). יתר על כן, במקרה שבפנינו, המשיבים 3-1 ביקשו להטיל הוצאות על המערער בכתב ההגנה מטעמם (שהוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד בתאריך 16.08.2018). מכאן שניתנה למערער הזדמנות להתייחס לעניין ההוצאות בכתב התשובה שהגיש בתאריך 20.08.2018 לבית המשפט קמא, והוא בחר שלא לעשות כן. נוכח כל האמור – גם טענת המערער ביחס לסוגיית ההוצאות נדחית בנסיבות. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי הערעור ידחה. עוד אציע כי המערער ישא בהוצאות המשיבים 3-1 (ביחד) ובהוצאות המשיבים 8-5 (ביחד) בסך של 5,000 ש"ח לכל קבוצה, וכן בהוצאות עיזבון המשיבה 4 בסך של 2,500 ש"ח. המשנה לנשיאה השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר. ניתן היום, ‏ט"ו בשבט התש"ף (‏10.2.2020). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18069990_K22.docx על מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1