נתן רוזנבלט נ. מר חיים ביבס ,ראש העיר מודיעין מכבים רעות

פסק-דין בתיק בג"ץ 6998/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6998/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר העותר: נתן רוזנבלט נ ג ד המשיב: מר חיים ביבס, ראש העיר מודיעין מכבים רעות עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. לפנינו עתירה למתן סעד שתכליתו להורות לראש העיר (על פי המינוח שבדין – ראש העיריה) מודיעין-מכבים רעות שלא לסגור את שעריהם של הפארק העירוני "ענבה" והחניון שלצידו בפני מי שאינם תושבי העיר ואורחיהם. רקע וטענות הצדדים ב. בעתירה, שהוגשה ביום ח' בתשרי תשע"ג (24.9.12), ביקש העותר, אדם חרדי, תושב העיר מודיעין עילית, ליתן צו המורה למשיב לבטל את ההחלטה על סגירת פארק "ענבה" והחניון שלצידו בפני מי שאינם תושבי העיר ואורחיהם בחול המועד סוכות (להלן ההחלטה). כנטען בעתירה, מטרתה של החלטה זו אחת – הדרת רגליהם של חרדים, תושבי העיר הסמוכה מודיעין עילית, מפארק "ענבה", וזאת מטעמים מפלים, בניגוד לחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו. ג. ביום 4.3.13 הגיש העותר בקשה למתן צו ביניים (להלן הבקשה), בה עתר, כי עד למתן החלטה בעתירה יורה בית משפט זה על הותרת המצב על כנו, כך ששערי פארק "ענבה" יישארו פתוחים לכל דורש גם בחול המועד פסח. ד. בתגובת המשיב לבקשה נטען, כי דין העתירה להידחות על הסף מאחר שצו הביניים מתייתר, כמו גם העתירה עצמה, עם הודעת העיריה כי פארק "ענבה" יוותר פתוח לקהל הרחב, ללא תשלום, בחופשת הפסח. כן נטען, כי לצד בית משפט זה, נושא העתירה מצוי בסמכותו החלופית של בית משפט לעניינים מינהליים, וכי בהינתן סמכות מקבילה, יחול הכלל לפיו בית משפט זה לא ייזקק לעתירה עם קיומו של סעד חלופי. עוד נטען, כי בעלות הדין המתאימות הן עיריית מודיעין מכבים רעות, החברה הכלכלית לפיתוח מודיעין ועיר העתיד בע"מ ולא ראש העיריה אישית. לגופו של עניין נטען, כי פעולות העיריה נעשו בסבירות, במידתיות וכדין, לנוכח קיומו של קושי תפעולי הנובע מעומס המבקרים בפארק. ה. ביום 20.3.13 הגיש העותר תשובה לתגובה לבקשה. העותר טען, כי בית משפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות לדון בענייננו, ולחלופין, טען, כי אף בהנחה שקיימת סמכות מקבילה, חשיבות העניין הכרוך בעתירה והיעדר מחלוקת בין הצדדים על עובדות המקרה, מצדיקים בירור בבית משפט זה. כן נטען, כי שר הפנים לא נמנה בין המשיבים מאחר שלא מוצו הליכים קודמים מולו, וזאת בשונה מן המשיב שלא הגיב לפניית העותר. העותר טען, כי אין הצו או העתירה מתייתרים, במיוחד לקראת חופשת הקיץ, מאחר והחלטה דומה לזו שבענייננו יכול ותישנה. לגופו של עניין, נטען, כי המניע האמיתי להחלטה על סגירת הפארק הוא הדרת חרדים, בשונה מטענת המשיב לקשיים תפעוליים, והדברים נאמרו תוך הסתמכות על קטעי עיתונות בנושא. ו. ביום 24.3.13, נדחתה בקשת העותר למתן צו ביניים. הכרעה ז. אין בידינו להיעתר לעתירה. בין בשל היותה תיאורטית ובין בשל קיומו של סעד חלופי. ח. עיריית מודיעין מכבים רעות חזרה בה מן ההחלטה הספציפית נשוא העתירה, ולא הוכח בפנינו שהחלטה זו צפויה להישנות בעתיד. אומנם, העותר (בתשובה לתגובה לבקשה) מסתמך על התכתבות בין המשיב לשר הפנים (אשר לא צורף) וידיעה חדשותית בעלון המקומי, ללא שאלה הובאו בפנינו, בטענה כי יכול והחלטה דומה תתקבל בעתיד. אולם, מן המפורסמות, כי בית משפט זה "לא ידון בעתירה המעלה שאלות תיאורטיות ויירתע 'מקביעת הלכה שהיא כביכול מרחפת באוויר'" (ראה בג"ץ 1017/12 כהן נ' נציב שירות בית-הסוהר (2012) והאסמכתאות שם). על כך נוסיף, כי יש לפרש בצמצום את החריגים לכלל השולל דיון בעתירה תיאורטית, והעובדה שמדובר בסוגיה משפטית חשובה אינה מהווה טעם מספיק לצורך כך (ראה בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה (2011) והאסמכתאות שם). ט. בענייננו עומד לעותר סעד חלופי בדמות פניה לבית משפט לענינים מינהליים. בחינת החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, מסורה, ככלל, לסמכותו של בית משפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 5(1) ופרט 8(א) לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק והתוספת בהתאמה). וזאת, למעט עתירה שהסעד המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, או החלטה הטעונה אישור שר הפנים (ראה בג"ץ 5710/06 פרידמן נ' ראש עיריית יהוד (2006)). בענייננו, אין מדובר בסעד של ביטול תקנות, כי אם בביטול החלטה של רשות מקומית, ואין בלשון בה נוקטת העתירה כדי לשנות הדבר מבחינה מהותית. י. במקרה דנא העותר טען, כי ההחלטה אינה נופלת בגדרי פרט 8(א) לתוספת הראשונה, וזאת בהתבסס על שניים: האחד, כי מקרים בהם התקיפה מכוונת לעצם קיומה של סמכות לקבל החלטה אינם נכללים בגדרי פרט זה; אלא שבית משפט זה קבע כבר, כי גם טענות בדבר חוסר סמכות לקבל את ההחלטה נכללות בפרט 8(א) לתוספת הראשונה (ראה בג"ץ 8442/03 מרגליות נ' עירית אשדוד (2003)). על כך נוסיף, כי פרט 8(א) לתוספת הראשונה "גודר את סמכותו של בית משפט לענינים מינהליים על-פי זהותו של הגוף המחליט ללא התייחסות לסוג העניין... בין כך ובין כך, במקרה דנא נטען על-ידי העותרת כי החלטתה של הרשות המינהלית אינה כדין, מאחר שלא נתקבלה בגדרו של חוק עזר. על-כן אין צורך באישורו של שר הפנים. לפיכך המקום הנכון לביקורת שיפוטית על ההחלטה הינו בית-המשפט לעניינים מינהליים" (ראו והשוו בג"ץ 8375/03 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פ"ד נח(2) 97, 100-99 (2003) (להלן עניין אדם טבע ודין)). השני, כי החלטה זו עולה כדי הסיפא של פרט 8(א) לתוספת הראשונה, מאחר ש"החלטה כה חשובה" זקוקה לחתימת שר הפנים, או עומדת באותו מדרג נורמטיבי בו עומדת החלטה הטעונה אישור שר הפנים; אלא שבית משפט זה קבע כבר, כי "הסיווג הענייני לצורך הסמכות העניינית מותנה בעצם קיומה של דרישה נורמטיבית לאישור השר להחלטת הרשות המקומית", (ראה בג"ץ 10907/04 סולודוך נ' עיריית רחובות (2010), הדגשה הוספה) וכזו לא מצאנו בעתירה שלפנינו. יא. אין חולק, כי לבית משפט זה נתונה סמכות מקבילה להידרש לעתירה זו (ראה ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל (2006); בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים (2011)) . אולם, המקרה שלפנינו אינו מסוג העניינים שמצדיקים סטיה מן הכלל הקובע, כי "בהינתן סמכות להפעלת ביקורת שיפוטית על פעולות המינהל הציבורי בפני בית משפט שאיננו בג"צ, יחול העיקרון שלפיו בג"צ לא ייזקק לעניין המצוי בסמכותה המקבילה של ערכאה אחרת, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, שבהם מתעוררת שאלה עקרונית, כללית ורוחבית, שראוי לה להידון בערכאה הגבוהה ביותר" (בג"ץ 9469/09 פיינטוך נ' רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב (2009) והאסמכתאות שם; ראו גם עניין אדם טבע ודין, שם 101; בג"ץ 39/08 ליבוביץ' נ' עיריית בית שאן (2008)). הכלל נקבע כדי לתעל עתירות מינהליות מתאימות לבית המשפט המינהלי, שלשם כך נוצר, תוך שזכות הערעור לבית משפט זה נשמרת. יב. נציין, כי לא נעלמה מעינינו העובדה שפנייתו היחידה של העותר למשיב היא מיום 23.9.12 (נספח ג' לעתירה), ערב הגשת העתירה; הדבר אינו ראוי, אף אם לא מטעם זה באה הכרעתנו, בשים לב להלכה כי "בטרם פנייה לקבלת סעד מבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, על מבקש הסעד למצות את ההליכים העומדים לרשותו מול הרשויות המוסמכות... ביסוד כלל זה ניצב הרעיון כי יש ליתן לרשות אפשרות לבחון את טענות האזרח, לשקול את עמדתה מחדש על רקע טענותיו, וליתן את התייחסותה המנומקת ביחס אליהן" (בג"ץ 7642/12 סיעת תנופה נטו במועצה המקומית בית דגן נ' שר הפנים (2012)). עוד נוסיף, כי בצדק קבל המשיב על הסגנון בה נקטה העתירה, שאינו ראוי ואינו מכבד את כותבו ואת המשיב, נבחר ציבור, ורק בשל כבוד הבריות לא נפרט. זאת – להבדיל מן הנושא עצמו, שבמקרים מתאימים (בלא שנביע דעה למקרה הספציפי נוכח כל האמור) עשוי להיות רלבנטי. יג. יש לזכור, כי אין בעמדתנו כדי לחסום את דרכו של העותר לשוב ולפנות בנושא, ככל שתהא עילה לכך, לבית משפט לענינים מינהליים, ואם יעשה כן יתכבד וינסח עתירתו בלשון אחרת, ובאופן ראוי. יד. אשר על כן, איננו נעתרים לעתירה. ניתן היום, י"ח באייר תשע"ג (28.4.13). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12069980_T06.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il