פלוני נ. מדינת ישראל

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 6995/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי המערער: פלוני נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.10.97 בת"פ 252/95 שניתן על-ידי כבוד השופטים ח' פיזם, י' גריל וש' וסרקרוג תאריך הישיבה: ט"ז בסיוון תשס"א (7.6.01) בשם המערער: עו"ד עופר כהן בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות בשם שירות-המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין המערער נמצא אשם בבית-המשפט המחוזי בחיפה בביצוע עבירות מין, וכן עבירת התעללות בקטין, בבתו החורגת (להלן: המתלוננת) במשך שנה, מאז הייתה כבת 11. המערער נידון לעשר שנות מאסר, מתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. ערעורו בפנינו הופנה כלפי ההרשעה, ולחלופין כלפי חומרת העונש. בערעור כנגד ההרשעה טען סניגורו של המערער, כי העדות היחידה נגדו הייתה עדות המתלוננת הקטינה, שלא הייתה מספיקה להרשעה, שכן הייתה זו עדות כבושה. עוד טען הסניגור, כי מכתבים - שעל-פי הנטען נכתבו על-ידי המתלוננת בסמוך לביצוע המעשים המיניים ואשר לדעת בית-המשפט המחוזי תמכו בגרסת המתלוננת - חשודים על פניהם בסגנונם, ויש מקום לסברה שהוכתבו למתלוננת על-ידי אימה, שביקשה להעליל על המערער, בעלה, שעמו הייתה מסוכסכת. הסניגור הוסיף וטען, כי על-כל-פנים המכתבים, כמו דברים שסיפרה המתלוננת לאימה ולסבתה, אינם ראיה עצמאית התומכת בעדותה. לבסוף טען הסניגור, כי על-כל-פנים לא היה מקום להרשעת המערער בעבירה של התעללות בקטין, שכן לא הוכח מעשה אכזריות מיוחד. לא נוכל לקבל את הערעור. כבישת עדות היא אופיינית לקורבן עבירת מין בכלל, ולקטין שהוא קורבן עבירת מין בפרט. במקרה שלפנינו, תוך כדי ההליכים בגרה המתלוננת, ובית-המשפט המחוזי לא נדרש עוד לסמוך על עדות חוקרת-הנוער שגבתה ממנה את העדות, אלא הייתה לבית-המשפט המחוזי ההזדמנות להתרשם מן המתלוננת ישירות כאשר מסרה את עדותה, והיא אז בת 14. כך גם לא נפגעה הגנתו של המערער, שיכול היה לחקור את המתלוננת חקירה שכנגד. בגדר חקירה זו נחקרה המתלוננת גם על המכתבים שכתבה, ואישרה כי היא זו שכתבה אותם. בית-המשפט המחוזי נתן אמון מלא במתלוננת ודחה את עדות המערער שהכחיש את המעשים שיוחסו לו. יש לדחות איפוא את טענות המערער בעניין זה. יש לדחות גם את טענת המערער כי לא ראוי היה להרשיעו בעבירה של התעללות בקטין. שכן, עצם המעשים המיניים שנעשו במתלוננת הצעירה במשך שנה, מספיקים לבסס הרשעה בעבירה זו. אף בעונש אין אנו רואים מקום להתערב. עיקר טענתו של הסניגור בעניין זה הייתה, כי נפלה שגגה בגיליון ההרשעות של המערער, וכי בגיליון ההרשעות נכללה עבירה של ניסיון לאינוס, שהמערער מעולם לא הורשע בה, וכי הרשעה זו השפיעה ודאי על חומרת העונש שנגזר עליו. לצד הרישום המוטעה של עבירה זו, נרשם בגיליון ההרשעות של המערער עונש של מאסר על-תנאי, ונראה - על-פני גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי המונה את מכלול העבירות שבהן הורשע המערער - כי בית-המשפט המחוזי לא נתן משקל מיוחד לרישום השגוי. על-כל-פנים, העונש כשלעצמו, הגם שהוא איננו קל, אינו חורג מן העונשים שראוי להטילם בגין פשעים מסוג הפשעים שבהם הורשע המערער. אנו דוחים איפוא את הערעור הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. ניתן היום, ט"ז בסיוון תשס"א (7.6.01). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 97069950.L04 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444