יוהאן בולמגה נ. ועדת השחרורים

פסק-דין בתיק רע"ב 6993/08 בבית המשפט העליון רע"ב 6993/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המבקש: יוהאן בולמגה נ ג ד המשיב: ועדת השחרורים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע מיום 23.7.08 בעע"א 5380/08 שניתן על ידי הרכב כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ תאריך הישיבה: ט"ו בחשון התשס"ט (13.11.08) בשם המבקש: עו"ד יפית וייסבוך בשם המשיב: עו"ד מיכל מיכלין - פרידלנדר פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע בעע"א 5380/08 מיום 23.7.08 (הרכב כבוד השופטים הנשיא י' פלפל, נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ), אשר דחה את עתירתו של המבקש כנגד החלטת המשיבה מיום 20.3.08 לדחות את בקשתו לשחרור על תנאי. העובדות והשתלשלות ההליכים בקליפת האגוז 1. המבקש, אזרח רומניה, הורשע בביצוע עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – החוק) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק ובעבירה של ביצוע מעשים מגונים לפי סעיף 348(ב) לחוק בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו גזר על המבקש עונש מאסר בן חמש עשרה שנים (ת.פ.ח. 1188/00) ובית משפט זה הקל בעונש כך שעונשו של המבקש הופחת לעשר שנות מאסר (ע"פ 3902/02, ניתן ביום 1.1.04 על ידי כבוד השופטים ד' ביניש, א' ריבלין וא' לוי). בבסיס ההקלה בעונשו של המבקש ניצבה העובדה שלמבקש אין משפחה, חברים או מכרים בישראל, אין לו כל מקרות כספיים והמשמעות של מאסר ממושך עבורו היא ניתוקו המוחלט ממשפחתו וחבריו ברומניה, שכן הוא לא יקבל ביקורים כשלהם ולא יהיה זכאי לצאת לחופשות. המבקש החל לרצות את עונשו ביום 15.12.00. 2. המבקש הגיש למשיבה בקשה לשחרור על תנאי ולאחר שהמשיבה קיימה דיון בעניינו ביום 20.2.07, בקשתו סורבה. כנגד סירוב זה הגיש המבקש עתירה לבית המשפט קמא (עע"א 5370/07) ועתירתו נדחתה, לאור קביעתו של בית המשפט קמא כי חוות דעתו של מרכז בריאות הנפש (להלן – מב"ן) שהוגשה בעניינו של המבקש אינה עונה על דרישותיו של חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"ב – 2002 (להלן – חוק שחרור על תנאי) הואיל והיא אינה כוללת מידע אובייקטיבי על חייו של המבקש ברומניה ומאידך, קיימת רמת מסוכנות גבוהה של העותר וממילא לא ניתן לפקח אליו ולהכין תוכנית לשיקומו, הואיל והוא תושב חוץ. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"ב 5719/07, הרכב כבוד השופטים מ' נאור, ע' ארבל וח' מלצר) ולאחר שהתקיים דיון בעניין, פסק בית משפט זה ביום 24.9.07 כדלקמן: "1. המדינה תסייע ככל שביכולתה לבירור השאלה האם היו למבקש בעבר הרשעות קודמות בענייני מין ברומניה. הבירור ייעשה בין אם דרך הפניה לשלטונות הרומניים ובין אם על ידי איתור אינפורמציה ממשרד הפנים [...] הבירור ייעשה בהקדם האפשרי. 2. בהקדם, לאחר השלמת הבירור, יובא עניינו של המבקש מחדש בפני ועדת השחרורים, כדי שתשקול מחדש את תוצאות הבירור. 3. בהסכמה זו מסתיים הדיון בעתירה זו. 4. הצדדים שומרים על טענותיהם." 3. בעקבות פסק הדין האמור, הומצא למשיבה אישור של הקונסוליה הרומנית בישראל בדבר העדר הרשעות קודמות של המבקש ברומניה. העניין הובא לידיעתה של המשיבה, ובדיון שהתקיים ביום 8.1.08 קבעה כי בטרם תתקבל הכרעתה הסופית, יש להמציא לה עדכון לדוח מב"ן. ביום 13.3.08 התקיים דיון לפני המשיבה, במסגרתו הוגשה חוות דעת מעודכנת של מב"ן. לפי חוות דעת זו, למרות שהעדר עבר פלילי של המבקש מפחית את מסוכנותו לא די בכך, הואיל והמבקש הינו תושב חוץ ותנאי השחרור שלו אינם ידועים ואין למב"ן כל השפעה עליהם. לבסוף, קבעה חוות הדעת כי בהתחשב במידע הקיים אודות המבקש, רמת הסיכון לרצדיביזם מיני היא בינונית. בנוסף, הוגשה למשיבה חוות דעת פרטית מטעם המבקש אשר הוכנה על ידי ד"ר נמרוד שני, פסיכולוג קליני מומחה, במסגרתה נקבע (בסעיף "מסקנות והמלצות"): "מדובר באסיר שמצוי במצוקה נפשית בשל תנאי המאסר הייחודיים שלו, אי יציאתו לחופשות וריחוק רב שנים ממשפחתו. עושה רושם שלמאסר הממושך בישראל אפקט הרתעתי משמעותי. על סמך זאת ועל סמך האבחון שנערך לאסיר, להערכתי רמת הסיכון לרצידיביזם בתחום המיני בשחרורו המוקדם של מר בולמגה וגירושו מהארץ לרומניה היא נמוכה." [ההדגשות במקור – י.ד.]. 4. ביום 20.3.08 דחתה המשיבה את בקשת המבקש לשחרור מוקדם ממאסר, בקובעה כי גם במסגרת חוות דעתו של ד"ר שני מופיעים "אלמנטים של מסוכנות" וכי בנסיבות העניין, אין באפשרותה להתבסס על סעיף 12(א) לחוק שחרור ממאסר. כן קבעה המשיבה כי אין באפשרותה לקבוע תנאים מגבילים לשחרורו של המבקש, הואיל והוא היה מגורש לרומניה אילו הייתה מורה על שחרורו. בסופו של דבר, קבעה הועדה כי למרות שלא הוכחה רמת מסוכנות גבוהה, הרי שנשקפת מסוכנות מן המבקש ואין בידיה נימוקים מיוחדים שניתן להשתמש בהם על מנת לשחררו וממילא אין באפשרותה לקבוע ממצא פוזיטיבי בניגוד לעמדת מב"ן. 5. כנגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט קמא. ביום 23.7.08 דחה בית המשפט קמא את העתירה בקובעו כי לאחר בחינה מדוקדקת של מסקנות המשיבה, נחה דעתו כי מדובר בהחלטה סבירה, צודקת ונכונה. מכאן הבקשה שלפנינו. טענות הצדדים 6. לטענת המבקש – באמצעות באת כוחו, עו"ד י' וייסבוך – בית המשפט קמא לא בחן את סבירות החלטתה של המשיבה, לא דן בטענותיו של המבקש לגופן וקיבל את עמדת המשיבה ללא הנמקה. לטענתו, המשיבה לא העניקה את המשקל הראוי שיש להעדר עבר פלילי ברומניה על הערכת מסוכנותו, ולפיכך חרגה מהנחייתו של בית משפט זה שניתנה במסגרת פסק הדין ברע"ב 5719/07. יתר על כן, טוען המבקש כי המשיבה העניקה משקל יתר לעצם הכחשתו את ביצוע העבירות בהן הורשע ולעובדה כי לא סיפר אודות סיבת היותו נתון במאסר לבני משפחתו ברומניה. 7. מוסיף המבקש וטוען כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את חוות דעתו של ד"ר שני, אשר ניתנה לאחר עריכת מבדקים למבקש, ובקבלו את חוות הדעת של מב"ן, שנערכה על סמך שיחה "שטחית" עימו. עוד טוען המבקש בהקשר זה כי גם ההסתמכות על חוות הדעת של מב"ן פועלת לטובתו, הואיל וחוות הדעת אינה כוללת המלצה פוזיטיבית בעניינו ולפיכך, אין מניעה כי המשיבה תעשה שימוש בסעיף 12 לחוק שחרור על תנאי על מנת לשחררו. 8. לבסוף, טוען המבקש כי ההחלטה שלא לשחררו שחרור מוקדם עקב חוסר האפשרות לקבוע תנאים מגבילים ופיקוח עליו עם שחרורו, מהווה למעשה אפליה אסורה בינו לבין אזרח ישראל, אשר יש להניח כי היה משוחרר בנסיבות דומות ומשתלב בתוכנית שיקום ופיקוח. לאור כל האמור לעיל טוען המבקש כי יש לשחררו שחרור מוקדם. 9. מנגד, טוענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד מ' מיכלין-פרידלנדר – כי דין הבקשה להידחות בהיעדר עילה למתן רשות ערעור. יתר על כן, טוענת המשיבה כי גם לגופו של עניין אין מקום להיעתר לבקשה, שכן לא התקיימו במקרה זה התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי, אשר רק בהתקיימם רשאית היא לשחרר אסיר שחרור מוקדם. לטענתה, על פי ההלכה הפסוקה מתחם שיקול הדעת שהוקנה לה הינו רחב, והיא רשאית לשקול שיקולים נוספים על אלו הקבועים בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי, לרבות שיקול שלומו של הציבור החי מחוץ למדינת ישראל. כמו-כן, טוענת המשיבה כי על פי סעיף 12 לחוק שחרור על תנאי, אין לשחרר עבריין מין ממאסרו, אלא אם גורם מוסמך (ובמקרה שלפנינו – מב"ן), קבע כי האסיר אינו מסוכן לציבור או כי ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר. לפיכך, טוענת היא כי בנסיבות המקרה שלפנינו, לא היה מקום להתיר את שחרורו המוקדם של המבקש ודחיית בקשתו אינה חורגת משיקול הדעת שניתן לה. 10. בפרט, טוענת המשיבה כי נוכח העבירות החמורות בהן הורשע המבקש, דרושים נימוקים כבדי משקל בכדי להפיג כל חשש ממסוכנותו של המבקש ולהצדיק את שחרורו המוקדם. לטענתה, אף מתקיימת בעניינו של המבקש חזקת מסוכנות שלא נשללה על ידי חוות הדעת הראשונה של מב"ן ואף לא על ידי חוות הדעת המעודכנת וחוות הדעת שהוכנה על ידי ד"ר שני. מוסיפה המשיבה וטוענת כי בית המשפט קמא בחן וסקר את הנתונים שאותם בחנה ועדת השחרורים בטרם קיבלה את החלטתה נשוא הבקשה שלפנינו, וקבע כי אין מקום להתערב בה. לטענתה, החלטה זו הינה צודקת, סבירה ונכונה ודין הבקשה להידחות. דיון והכרעה 11. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על צרופותיהן, לרבות פסק דינו של בית משפט זה ברע"ב 5719/07, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. לפיכך, אציע לחבריי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור. 12. כידוע, למשיבה מסורה הסמכות לשחרר אסיר שחרור מוקדם טרם סיים לרצות את מלוא תקופת מאסרו, בהתאם להוראותיו של חוק שחרור על תנאי, כאשר סעיפים 9-10 לחוק זה מעגנים את השיקולים שעל המשיבה לשקול [ראו למשל: רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002)]. יתר על כן, על פי ההלכה הפסוקה בית משפט זה אינו מתערב בהחלטותיה של המשיבה ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו. היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטות המשיבה הינו מצומצם למקרים בהם חרגה החלטת המשיבה באופן ממשי ממתחם הסבירות [ראו למשל: בג"צ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו, שב"ס, פ"ד נה(2) 838 (2001); רע"ב 6965/98 חמארנה נ' ועדת השחרורים (לא פורסם, 27.12.98) ורע"ב 256/00 מסיקה נ' ועדת השחרורים (לא פורסם, 7.2.00)]. סבורני כי במקרה שלפנינו נפל פגם בהחלטת המשיבה, באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בהחלטתה. במה דברים אמורים? 13. כפי שניתן ללמוד מן הפרוטוקול שנערך בדיון שהתקיים בעניינו של המבקש בבית משפט זה ביום 24.9.07, במסגרת הדיון הבהיר מי ששימש בא כוח המשיבה באותה עת כי אחד השיקולים המרכזיים שניצבו בבסיס החלטתה הראשונה של הועדה שלא לשחרר את המבקש שחרור מוקדם הינו היעדר אינפורמציה בדבר עברו הפלילי של המבקש ברומניה. עיקרו של הדיון נסב סביב שאלת עברו הפלילי של המבקש. לפיכך, פסק בית משפט זה כי עניינו של המבקש יובא בשנית לבחינה לפני המשיבה, וזאת לאחר קבלת תוצאות הבירור בדבר עברו הפלילי של המבקש. בנסיבות אלה, ברי כי היה על המשיבה להעניק משקל רב לעובדה כי המבקש נעדר כל עבר פלילי (טרם ביצוע העבירות שבגינן הוא מרצה את עונש המאסר). למעשה, פסיקתו של בית משפט זה ברע"ב 5719/07 הייתה בבחינת הנחיה למשיבה. ואולם, מעיון בהחלטתה הארוכה והמנומקת של המשיבה מיום 20.3.08 עולה כי לא ניתן לשיקול זה משקל מספיק. 14. זאת ועוד. סעיף 12 לחוק שחרור על תנאי קובע כדלקמן: "(א) הועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין או החולה במחלת נפש או הסובל מהפרעה נפשית, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לענין זה על ידי שר הבריאות. בסעיף זה, "חוות דעת", לענין אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין - הערכת מסוכנות כהגדרתה בחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו - 2006 (בחוק זה - חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין). (ב) לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א), או שהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר, כפי שהומלץ בה, רשאית הועדה, על אף הוראות סעיף קטן (א), לשחרר אסיר כאמור באותו סעיף קטן, אם סברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאי שחרור שתקבע, שיבטיחו העדר סיכון כאמור." בית משפט זה עמד על פרשנותו של סעיף 12(ב) לחוק שחרור על תנאי ברע"ב 10059/02 אסלאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 603 (2003) בקובעו: "מסקנתי בעניין סמכות הוועדה היא שפרשנותו של סעיף 12(ב) מובילה לכך שהוועדה מוסמכת לדון בעניינו של אסיר ולהחליט על שחרורו בתנאים, אם הנסיבות יצדיקו זאת, בכל אחד מהמקרים האלה: (א) כאשר אין בפניה כלל חוות-דעת של מב"ן; (ב) כאשר חוות-הדעת שבפניה אינה חוות-דעת חיובית לפי סעיף 12(א), אם משום שחוות-הדעת היא חיובית-מותנית, אם משום שאין בה הכרעה, ואם משום שחוות-הדעת היא שלילית." [פסקה 5 לפסק דינו של כבוד השופט ת' אור, בעמ' 610]. 15. הנה כי כן, על פי סעיף 12(ב) לחוק שחרור על תנאי, כפי שפורש בפסיקתו של בית משפט זה, מוסמכת המשיבה לשחרר אסיר שחרור מוקדם, גם כאשר חוות הדעת של מב"ן היא שלילית, ובלבד שתנמק את החלטתה בנימוקים מיוחדים שיירשמו, בהתאם להוראתו של סעיף 12(ב). 16. סבורני, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, דווקא נוכח השתלשלות העניינים ותוצאות הדיון שנערך בבית משפט זה ביום 24.9.07 ברע"ב 5719/07; נוכח חוות דעתו המפורטת של ד"ר שני ונוכח העובדה כי המבקש אמור להיות מגורש מישראל מיד עם שחרורו המוקדם, ניתן היה לצפות כי המשיבה תעשה שימוש בסעיף 12(ב) לחוק שחרור על תנאי ותורה על שחרורו המוקדם של המבקש, זאת על אף חוות הדעת המעדכנת של מב"ן אשר אינה כוללת ממצא פוזיטיבי עדכני באשר למסוכנותו של המבקש. 17. לאור כל אלה, סבורני כי מתקיימים התנאים אשר נקבעו בפסיקתו של בית משפט זה לשם התערבות בהחלטתה של המשיבה וכי עלינו לעשות כן. ביני לביני התלבטתי האם מן הראוי להשיב את עניינו של המבקש לבחינה מחודשת של המשיבה, זאת נוכח העובדה שחלפה למעלה משנה וחצי ממועד הבקשה הראשונה שהגיש המבקש לשחרורו המוקדם ועד היום ועל מנת להימנע ממצב בו ירצה המבקש פרק זמן נוסף ובלתי מבוטל מאחורי סורג ובריח טרם תתקבל החלטה בעניינו. לבסוף, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין, מן הראוי להחזיר את העניין למשיבה, אשר תקבל את החלטתה לאחר שתקיים דיון נוסף בעניינו של המבקש ולאחר שתשקול את השיקולים המפורטים בסעיפים 13 ו-16 לפסק דיננו לעיל, וכך אמליץ לחבריי. הדיון בעניינו של המבקש יתקיים בהקדם האפשרי וההחלטה בעניינו תתקבל, לכל המאוחר, בתוך 30 ימים ממועד פסק דיננו זה. 18. בשולי הדברים יוער כי לא ניתן להתעלם מטענותיו הנוספות של המבקש, שחלקן מעוררות שאלות כבדות משקל, בדבר האפליה הנטענת בין אסירים שהם תושבי מדינת ישראל לבין אסירים שהם תושבי חוץ ובדבר השיקולים שאותם רשאית לשקול הועדה בנוגע לאסירים שהינם תושבי חוץ, לרבות השיקול בדבר השמירה על האינטרס של שלום הציבור במדינות אחרות. ואולם, לעת הזו שאלות אלה תשארנה בצריך עיון. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: מצטרף אני לפסק-דינו של חברי השופט י' דנציגר. גם אני סבור כי יש להחזיר את הדיון לוועדת השחרורים, אשר תדון מחדש בשחרורו של המבקש. הטעם לכך כפול: ראשית, בדיון שנתקיים בעניינו של המבקש בשנה שעברה, הוסכם להביא את עניינו מחדש בפני ועדת השחרורים – זאת לאחר שתבורר השאלה האם היו למבקש בעבר הרשעות קודמות בענייני מין בארץ מוצאו ואזרחותו – רומניה. הבירור נעשה, התשובה הייתה שלילית – אך החלטת הוועדה לא נשתנתה. נראה כי שאלת העבר הפלילי שימשה שאלה בת חשיבות בדיון הקודם, ונראה כי הוועדה לא ייחס ה משקל ראוי לעברו הפלילי הנקי. שנית, גם עליי לא מקובלת הגישה הגורפת המונעת מראש ותמיד שחרור מוקדם של אזרח זר ממאסרו בשל הקושי לבחון את אפשרויות השיקום בארצו – ואת האפשרות לקבוע תנאי פיקוח עליו עם שחרורו. אכן, ועדת השחרורים אינה מוסמכת להחליט על שחרור על-תנאי של אסיר הנושא עונש בשל עבירת-מין אלא לאחר שהוגשה לה חוות-דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור – ובהיעדר חוות-דעת כזו, אם סברה מטעמים מיוחדים שירשמו כי ניתן לשחררו בלא שייגרם סיכון לציבור; אלא שהקושי בקבלת מידע על אמצעי השיקום והפיקוח בארצו אינו פוטר את הוועדה ואת הגורמים המוסמכים מקיום הערכה מהותית. בנסיבות המתאימות, ונראה כי זה המקרה כאן, לאור הנסיבות המיוחדות וההסכמה שהושגה בדיון הקודם, הרי ככל שלא יתקבל מידע בדוק אחר, ראוי כי הוועדה תניח כי תנאי השיקום והפיקוח בארצו של האסיר הזר – זהים לאלה שכאן. כשכל אלה מול עיניה – כאמור בפסק-דינו של חברי השופט דנציגר, תקיים הוועדה דיון נוסף בעניינו של המבקש – כמוצע על-ידי חברַי. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ז בחשון תשס"ט (25.11.08). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08069930_W02.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il