כהן נ' ומשרדו המרד לשירותי דת ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 69921-08-24 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופטת רות רונן העותר: בנימין רפאל כהן נגד המשיבים: 1. המשרד לשירותי דת 2. המועצה האיזורית חוף אשקלון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופטת רות רונן: עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטת המשיבים שלא להאריך את כהונתו של העותר – המועסק אצל המשיבה 2, המועצה האזורית חוף אשקלון (להלן: המועצה), כרב התיישבות ביישוב ברכיה, לאחר גיל פרישתו. בעתירה טוען העותר כי הארכת כהונתם של רבני התיישבות לאחר גיל 72 היא אפשרית "מטעמים מיוחדים". לטענתו, עמדת הגורמים הרלוונטיים במשיב 1, המשרד לשירותי דת – השוללת מרבני התיישבות את הארכת גיל הפרישה לגמלאות, לוקה בחוסר סבירות קיצוני. כמו כן, יש בה לשיטתו משום אפליה ביחס לרבני ערים, שכהונתם מוארכת עד לגיל 75. לכך מוסיף העותר כי ישנן שתי מועצות דתיות אזוריות בהן מכהנים רבנים מעל לגיל 72 ובכך הוא מופלה לרעה; כי קיימים "טעמים מיוחדים" המצדיקים את הארכת כהונתו, ובכלל זה טובת היישוב; וכי בעת פרישתו, לא פעלו המשיבים בהתאם להוראות נציב שירות המדינה – ובתוך כך, הם לא פנו אליו בהודעה מוקדמת ולא קיימו עמו "שיחה אישית". ביום 1.9.2024 התבקש העותר להבהיר את עמדתו בשאלה האם עומד לו סעד חלופי בפנייה לבית משפט אחר. במענה לכך, טען העותר בעיקר כי מדובר בסוגיה עקרונית כללית המהווה "מכת מדינה" שתוצאותיה נוגעות לכלל רבני ההתיישבות, ולהתנהלותן של רשויות השלטון והרשויות המקומיות. לפיכך, לטענתו, הסמכות נתונה לבית משפט זה בלבד, ואין מדובר בעניין המצוי בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה או של בית משפט אחר, אשר אינו מוסמך ליתן צווים לרשויות אלה. דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף מן הטעם שקיים במקרה דנן סעד חלופי. מרכז משקלה של העתירה שלפנינו נטוע עמוק בעניינו הפרטני של העותר ובפגמים שנפלו לטענתו בהחלטה שלא להאריך את כהונתו כרב התיישבות המועסק במועצה. אמנם, עתירתו מופנית בין היתר גם כלפי עמדתם הכללית של הגורמים הרלוונטיים במשיב 1 – עמדה שלשיטתו מפלה לרעה את רבני ההתיישבות ולוקה בחוסר סבירות קיצוני. עם זאת, חרף טענות העותר – אין בכך כדי ללמד על קיומה של סמכות ייחודית לבית משפט זה, ולא לבית הדין לעבודה. כך, בכל הנוגע לסמכות בית הדין לעבודה – נקבע זה מכבר בפסיקה כי אין בעצם השימוש בסמכות שלטונית – שעילתה ביחסי עבודה קיימים, כדי להביא את הסכסוך המתעורר לתחום סמכותו של בית משפט זה (ראו למשל: בג"ץ 578/80 גנאים נ' מואסי, פ"ד לה(2) 29, 43 (1980); בג"ץ 785/86 מצגר נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מא(3) 352, 356 (1987); בג"ץ 731/86 דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449, 464 (1987)). בנסיבות אלה, דומה כי אין בטענות העותר כדי לשלול את סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתובענה המתמקדת במישור היחסים שבין עובד למעסיק, ושעילתה ביחסי עבודה. זאת, מכוח סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. דברים אלה אמורים, בשים לב לכך כי בין העותר לבין המועצה קיימים יחסי עובד-מעסיק (על קיומם העותר בעצמו אינו חולק), וזאת בהתאם לס' 6 לחוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת "חוזר המנהל הכללי להעסקת רבנים במועצות האזוריות" (ינואר 2014). ואכן, לא בכדי עניינים מעין אלה מגיעים חדשות לבקרים לפתחו של בית הדין לעבודה (ראו למשל: פ"ה (אזורי נצ') 63561-11-14 הרב אשר גבאי נ' המשרד לשירותי דת מדינת ישראל (24.3.2015), שדן במקרה דומה לענייננו של אי-הארכת כהונה לאור הגעה לגיל פרישה; ס"ק (ארצי) 56/09 הסתדרות המעו"ף – ההסתדרות הכללית החדשה נ' חבר המועצות הדתיות (4.4.2012), אשר עסק בשאלת גיל הפרישה המחייב לרבני שכונות ולרבני התיישבות). העתירה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות ניתן היום, כ"ב אלול תשפ"ד (25 ספטמבר 2024). דפנה ברק-ארז ש ו פ ט ת גילה כנפי-שטייניץ ש ו פ ט ת רות רונן ש ו פ ט ת