העמותה האזורית לקידום הילד הנוער נ. מועצה מקומית כפר מנדא

פסק-דין בתיק ע"א 6992/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6992/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט מ' מזוז המערערת: העמותה האזורית לקידום הילד והנוער (ע.ר.) (בפירוק) נ ג ד המשיבה: מועצה מקומית כפר מנדא ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.09.2015 בת.א 27181-05-14 שניתן על ידי כבוד השופטת ב' טאובר תאריך הישיבה: כ"ו באייר התשע"ז (22.5.2017) בשם המערערת: עו"ד זיאד מינזל בשם המשיבה: עו"ד תמים עבד אלחלים פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' טאובר) מיום 17.9.2015 אשר דחה על הסף את תביעת המערערת בגין מעשה בית דין. רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. ביום 25.12.2007 נחתם בין העמותה המערערת ובין המשיבה הסכם פשרה ליישוב סכסוך מתמשך ביניהן בכל הנוגע להעברת תקציבים ולהפעלת גני טרום חובה בתחומי הרשות המקומית המשיבה (להלן: הסכם הפשרה). על פי הסכם הפשרה התחייבה המשיבה לשלם למערערת סך של 1,300,000 ש"ח כפיצוי עבור השימוש בציוד ובמתקנים של המערערת ושכר לימוד עבור ילדים שלמדו בגני המערערת בתקופות שונות קודם לחתימת הסכם הפשרה. עוד התחייבה המשיבה בהסכם הפשרה כי המערערת תפעיל ותנהל עשרה גני טרום חובה בתחום שיפוטה של המשיבה משנת הלימודים המתחילה ב-1.9.2008. 2. כשבועיים קודם לחתימת הסכם הפשרה, ביום 13.12.2007, הגישו עובדי המערערת בקשה לפירוקה לבית המשפט המחוזי בחיפה (פש"ר 1199/07), לאחר שלא קיבלו את שכרם וכשבועיים לאחר הגשת בקשת הפירוק, ביום 1.1.2008, המחתה המערערת למוחמד חטיב, אשר שימש באותה העת כמנהל העמותה (להלן: חטיב), את הזכות לקבלת הסך של 1,300,000 ש"ח המגיע לה מן המשיבה על פי הסכם הפשרה. במסמך המחאת הזכות צוין כי היא נועדה "לכיסוי חובות העמותה כלפיו ו/או המגיע לו ממנה". אין חולק כי המשיבה לא קיימה את התחייבותה לתשלום הסכום האמור. משכך ובהסתמך על המחאת הזכות שהוענקה לו על ידי המערערת, הגיש חטיב בפברואר 2010 תביעה כספית בבית משפט השלום בטבריה (להלן: תביעת חטיב) לתשלום סך 1.3 מליון ש"ח שהמשיבה התחייבה לשלם על פי הסכם הפשרה. חטיב יוצג בתביעה זו על ידי עו"ד זיאד מינזל. בפסק-דין מיום 1.10.2013, קיבל בית משפט השלום בטבריה את תביעת חטיב וחייב את המשיבה לשלם לו את מלוא סכום התביעה (1.3 מיליון ש"ח), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. 3. כשישה חודשים לאחר מתן פסק-הדין בתביעת חטיב, ביום 15.5.2014, הגישה המערערת תביעה כספית נגד המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה לתשלום סך של 8,545,576 ש"ח (שהועמד על סך של 6,411,456 ש"ח במסגרת הדיון בבקשה לפטור מאגרה). זאת בגין הפסדים שנגרמו לה, לטענתה, בעקבות אי-הפעלת עשרה גנים במשך שמונה שנות פעילות. תביעה זו הוגשה אף היא על ידי עו"ד זיאד מינזל אשר מונה לצורך כך על ידי עו"ד חיים לביא, המפרק שמונה למערערת בהליך הפירוק שננקט נגדה, כאמור, בבית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרת הליך הפירוק אף ניתן נגד המערערת צו פירוק עוד ביום 4.9.2008, דהיינו כשנתיים טרם הגשת תביעת חטיב וכארבע שנים טרם הגשת התביעה דנן. בתביעתה טענה המערערת, בין היתר, כי אלמלא הפרת הסכם הפשרה על ידי המשיבה בעניין הפעלת הגנים היא הייתה יכולה לנהל את ענייניה ולעמוד בהתחייבויותיה ולא הייתה נקלעת להליכי חדלות פירעון. המערערת הוסיפה וציינה בתביעתה (בסעיף 29) כי התביעה מבוססת על עילה של הפרת הסכם הפשרה שנחתם בינה ובין המשיבה וכן על עוולות בנזיקין, הטעיה, ועשיית עושר ולא במשפט מצד המשיבה. המשיבה טענה מנגד כי דין התביעה להידחות על הסף משום שפסק הדין בתביעת חטיב יוצר מעשה בית דין כלפי המערערת. בהקשר זה טענה המשיבה כי חטיב היה חליפה של המערערת מכוח המחאת הזכות והגשת התביעה נושא הערעור דנן מהווה פיצול סעדים בלא שניתן לכך היתר כדין. לחלופין טענה המשיבה כי תביעה אחרת שהגישה המערערת, אשר החלה להתברר בבית משפט השלום בנצרת טרם כריתת הסכם הפשרה (ת"א 3913/07), מקימה השתק עילה כלפי המערערת (להלן: התביעה בנצרת). ולבסוף טענה המשיבה כי התביעה התיישנה. 4. בפסק דינו מיום 17.9.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה ודחה את תביעת המערערת על הסף. בפתח הדברים שלל בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה כי קיימת זיקה בין המחלוקת המתבררת בפניו ובין פסק הדין שניתן בתביעה בנצרת, בקובעו כי התביעה בנצרת אינה נסמכת על התחייבויות המשיבה לפי הסכם הפשרה ועניינה בתביעות כספיות שהעלתה המערערת בעקבות הפעלת גנים בשטחה המוניציפאלי של המשיבה בשנים 2006-2005. בית המשפט המחוזי קבע, אפוא, כי המחלוקת בין הצדדים בתביעה דנן מצטמצמת לשאלה האם פסק הדין בתביעת חטיב מקים מעשה בית הדין כלפי המערערת. בית המשפט ציין כי עיון בכתב התביעה בתביעת חטיב מלמד כי היא הוגשה על ידי חטיב כחליפה של המערערת מכוח הסכם הפשרה וכי אין מחלוקת שעד למועד הגשתה ב-17.2.2010 המשיבה לא קיימה את החיוב לפי הסכם הפשרה שעניינו הפעלת גני הילדים. חרף האמור, לא כללה תביעת חטיב בקשה לאכיפת חיוב זה או תביעה כספית המגלמת את שווי הזכות והנזקים שנגרמו, על פי הנטען, בגין הפרתו. בית המשפט קבע כי למעשה הגישה המערערת שתי תביעות נפרדות לסעדים בגין הפרת חיובים הקבועים באותו הסכם פשרה והמקימים עילת תביעה אחת בלבד בגין הפרתו. על כן, כך נקבע, מוצתה עילה זו בתביעת חטיב וכן מוצו בתביעת חטיב גם הטענות בדבר הטעיה ועשיית עושר שלא במשפט הנסמכות על אותה מסכת עובדתית והמהוות אף הן אותה עילה לפי ההלכה בדבר מעשה בית דין וההגדרה הרחבה שאומצה למונח "עילה" בהקשר זה. בית המשפט ציין כי הוא ער לעובדה כי תביעת חטיב לא הוגשה על ידי המערערת אלא על ידי חליפה וזאת מכוח המחאת הזכות שהעניקה לו המערערת, אך קבע כי "עצם העובדה, שהמשיבה [המערערת] בחרה להמחות מקצת מזכויותיה לחליפה, מר חטיב, ולא לתבוע את המבקשת [המשיבה], בין בעצמה ובין באמצעות חליפה, על מלוא זכויותיה ונזקיה הנובעים מהפרת חיובי המבקשת שנקבעו בהסכם הפשרה, אין בה כדי לשנות, ופסק הדין שניתן מהווה מעשה בית דין בין בעלי הדין או חליפיהם". עוד נקבע כי משבחרה המערערת בשנת 2010 להמחות לחטיב רק חלק מזכויותיה לפי הסכם הפשרה, היא מושתקת עתה מלתבוע בגין נזקים נוספים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת חיוביה של המשיבה לפי הסכם הפשרה. בית המשפט המחוזי קבע, אפוא, כי על בסיס הדוקטרינה של השתק עילה, עילת התביעה הנוגעת להפרת התחייבויותיה של המשיבה על פי הסכם הפשרה מוצתה, והמערערת מנועה מלתבוע סעדים נוספים בשל הפרתן. מכאן הערעור דנן. טענות הצדדים 5. לטענת המערערת חטיב אינו חליף שפעל מטעמה שכן אין בינה ובינו זהות אינטרסים או קרבה משפטית. בהקשר זה טוענת המערערת כי אלמלא הייתה נתונה בפירוק עוד מיום 4.9.2008, ייתכן שניתן היה לראות בחטיב חליף שלה, אך משניתן צו הפירוק חליפיה של המערערת הם הכונס הרשמי או המפרק. חטיב לעומת זאת, כך על פי הטענה, הוא נושה של המערערת ולא מי שבא בנעליה. המערערת מוסיפה ומלינה על דחיית תביעתה על הסף ולגישתה שגה בית המשפט בכך שלא בחן את סיכויי התביעה. לחלופין וככל שייקבע כי חטיב הוא חליפה של המערערת, טוענת המערערת כי בדין לא עתרה לפיצול סעדים בתביעת חטיב, שכן מלכתחילה לא ניתן היה להגיש את התביעה הנוכחית בבית משפט השלום בשל סכומה. עוד היא טוענת בהקשר זה כי חטיב לא היה רשאי לעתור לפיצול סעדים, שכן הזכות שהומחתה לו נוגעת אך ורק לתשלום בסך 1,300,000 ש"ח שהתחייבה המשיבה לשלם למערערת על פי הסכם הפשרה וזכות זו, כך נטען, היא כספית גרידא ואילו הזכות להפעלת הגנים מקימה למערערת עילה נפרדת. על כן, כך לטענתה, לא נדרש במקרה דנן היתר לפיצול סעדים. 6. המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה תביעת חטיב והתביעה נושא הערעור דנן עוסקות בהפרת הסכם הפשרה ובית משפט השלום בטבריה אף קבע בהקשר זה כי מרגע שהומחתה הזכות, המערערת איבדה את זכותה לאכיפת ההסכם. עוד טוענת המשיבה כי בדין נקבע שחטיב היה חליפה של המערערת והיה עליו לעתור לפיצול סעדים בתביעה שהגיש. דיון 7. הכלל בדבר מעשה בית דין בשל השתק עילה קובע כי "אם תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך – בית המשפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה" (ע"א 1545/08 מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ, פסקה 7 (4.3.2010) והאסמכתאות שם). אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, תביעת חטיב והתביעה נושא הערעור דנן נסמכות על הפרת הסכם הפשרה משכך, בפנינו שתי תביעות לסעדים שונים המבוססות על אותה עילה וזאת על פי המובן הרחב שניתן למונח "עילה" בהלכה הפסוקה הנוגעת לכלל של מעשה בית דין (ע"א 6982/12 עזבון המנוחה ‏Rachel Aliene Corrie‏ ז"ל נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון, פסקה 20 (12.2.2015)). ואולם, השאלה העולה בערעור זה היא האם מדובר ב"תביעה נוספת בין אותם צדדים". 8. קביעתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה לפיה ניתן לראות בחטיב חליף של המערערת מעוררת קושי, שכן חטיב תבע מכוח הזכות הכספית שהומחתה לו ואילו יתר הזכויות על פי הסכם הפשרה להפעלת הגנים לא נכללו בהמחאת הזכות ונותרו בידי המערערת. הוראת החוק הרלוונטית בהקשר זה היא ההוראה שבסעיף 1 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המחאת חיובים או החוק) הקובעת כי: 1. (א) זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה. (ב) ההמחאה יכול שתהיה לגבי הזכות כולה או מקצתה, ויכול שתהיה מותנית או על דרך שעבוד. הנה כי כן, סעיף 1(ב) לחוק מאפשר המחאת חלק מזכות שיש לנושה כלפי חייב לאדם אחר. בכך, שינה החוק מן הדין הקודם שאסר על המחאה של חלק מזכות על מנת למנוע מהנושה "לחלק את חובו לחלקים ללא גבול ולעשות את החוב המגיע לו מהחייב, או את התביעה נגדו, לנשוא העברות רבות (בזמנים שונים) ולהעמיד את החייב במצב של נתבע במשפטים אין ספור" (ע"א 472/63 מנדלוביץ נ' 'רמט' בע"מ, פ"ד יח(2) 158, 163 (1964); שלום לרנר המחאת חיובים 62-61, 200-198 (2002) (להלן: לרנר); השוו לסעיף 31(2) לפקודת השטרות [נוסח חדש] השולל היסב חלקי לשטר)). האפשרות להמחות חלק מזכות בלא מתן הגנה נאותה לחייב היוותה מושא לביקורת נוכח החשש כי באין הגבלה יוכל הנושה לפצל את תביעתו בניגוד לדין ובכך להטריד את החייב ולהסב לו נזק (לרנר, בעמ' 199; תקנות 44 ו-45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי)). סעיף 3 לחוק המחאת חיובים מנסה ליתן מענה מסויים לחשש מפני הפגיעה בחייב בקובעו "הומחתה מקצתה של זכות רשאי החייב לנכות את ההוצאות שנגרמו לו כתוצאה מפיצול הזכות". אך הסדר זה שבסעיף 3 הוא חלקי בלבד ומותיר ללא מענה שאלות רבות העולות בהקשר זה ובהן השאלה האם פסק דין שניתן בהתדיינות בין החייב לאחד הנמחים, כבענייננו, מהווה מעשה בית דין לגבי הממחה שהותיר בידיו חלק מהזכות או לגבי נמחים אחרים אם הממחה פיצל את הזכות ביניהם (לרנר, בעמ' 200; לביקורת על חלקיות ההסדר שבסעיף 3 לחוק ראו גם סמדר אוטולנגי "חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969" הפרקליט כו 285, 289-288 (התש"ל)). דומני כי עם כל אי הנחת, ככלל, התשובה על שאלה זו תהא שלילית בשל העובדה כי אין מדובר באותם צדדים ואחת האפשרויות הנתונות לחייב על מנת לצמצם את ההטרדה העלולה להיגרם לו מריבוי הליכים מתוקף זכות שפוצלה בדרך של המחאה, היא לעתור מכוח תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי לצירוף הממחה או הנמחים האחרים, לפי העניין, להליך שהוגש נגדו על ידי נמחה של חלק מזכות (ראו והשוו Restatement (Second) of Contracts § 326 (1981)). 9. במשפט האנגלו-אמריקאי ניתן מענה לחשש העולה במקרים כאלה מפני הטרדה חוזרת ונשנית של החייב באמצעות כללים דיוניים אשר אינם פוגעים בתוקפה של ההמחאה, אך מגנים על החייב מפני ריבוי התדיינויות הנובע מהמחאת חלקים מן הזכות. כך, קובע המשפט האנגלי כי נמחה או ממחה של חלק מזכות אינם רשאים לתבוע את החייב אלא אם יצרפו את הממחה או הנמחה, לפי העניין, לתביעתם וזאת, בין היתר, על מנת למנוע הכרעות סותרות בערכאות השונות (לרנר, בעמ' 200; Edwin Peel, the law of contract 717-718 (13th Ed. 2011); H.G Beale, Chitty on contracts vol.1 1333 (30th ed. 2008) ; Walter & Sullivan Ltd v J Murphy & Sons Ltd [1955] 2 QB 584; לתוצאה דומה במשפט האמריקאי ראו Restatement (Second) of Contracts § 326 (1981); John E. Murray Jr., Corbin on contracts Vo. 9 235-236 (2007)). כלל דיוני זה הגיונו עמו ונראה כי הוא מאזן נכונה בין החופש להמחות חלקים מזכות ובין הצורך להגן על החייב מפני הטרדת יתר וכן למנוע הכרעות סותרות. ראוי, אפוא, כי מתקין התקנות הישראלי יבחן אפשרות לאמץ כלל דומה במסגרת סדר הדין האזרחי על מנת ליתן גם אצלנו מענה הולם ומאוזן בסוגיה זו. 10. בינתיים ועד שיאמר מתקין התקנות את דברו ייתכן ובמקרים מתאימים ניתן לגייס לעזר את העקרון הכללי המוכר בדין הישראלי בדבר החובה לנהוג "בדרך מקובלת ובתום לב". עקרון זה מעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), אך כפי שכבר נפסק הוא משתרע על כל תחומי המשפט לרבות השדה הדיוני, מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (ראו לעניין זה ע"א 3496/15 בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ, פסקה 9 לפסק דיני (17.1.2017) והאסמכתאות המובאות שם). ואכן במקרים מתאימים קבעו בתי המשפט כי התנהלותו של בעל דין שהייתה נגועה בחוסר תום לב עשויה להוליך לתוצאה משפטית המיועדת לשמוט מידי אותו בעל דין את היתרון שביקש להשיג באמצעות התנהלותו זו. על פועלו של עקרון תום הלב בשדה הדיוני עמד בית המשפט, בין היתר, ברע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ, פסקאות 25-23 (8.7.2010)) בציינו: החיקוקים המסדירים את סדרי הדין אומנם מסדירים את "כללי המשחק", אולם המשפט אינו מתמצה בהם בלבד. חובת תום הלב בהקשר הדיוני מטילה על בעלי הדין חובה לפעול לשם בירור המחלוקות העומדות ביניהם, לצד זכויותיהם הדיוניות, ולא לנצלן כדי להשיג יתרונות החורגים מתכליתן של זכויות אלו. 11. האם התנהלותם של המערערת וחטיב לוקה בנסיבות העניין בחוסר תום לב? משאיפשר חוק המחאת חיובים את פיצולה של זכות על דרך ההמחאה, ומשאין בדין הישראלי כלל דיוני דוגמת זה שאומץ במשפט האנגלו-אמריקאי עליו עמדנו לעיל, לא ניתן לקבוע כי תביעת חלק מן הזכות על ידי הנמחה (בענייננו חטיב) היא כשלעצמה נגועה בחוסר תום לב רק משום שבחר שלא לצרף לתביעתו את הממחה (בענייננו המערערת) שהותיר בידיו חלק מן הזכות. עם זאת נראה כי כאשר ניתן לאתר בהתנהלותם של נמחה וממחה אינדיקציות אחרות לחוסר תום לב תתכן בהחלט המסקנה שראוי בשל כך לחסום את דרכם מפני הליך נוסף באותה עילה המופנה כלפי החייב. אלא שבירור השאלות הכרוכות במסקנה כזו טעון שמיעת ראיות והכרעות עובדתיות ואלה אין מקומן בהליך של דחיה על הסף. על כן, דחייתה על הסף של תביעת המערערת בענייננו דינה להתבטל. עם זאת, עולות כבר עתה מספר תמיהות באשר לאופן התנהלותם של חטיב והמערערת בפרשה. כך למשל עולה מדו"ח הביניים שהגיש מפרק המערערת הנושא תאריך 20.12.2013, כי חטיב היה דמות מרכזית ביותר בכל הנוגע להקמת המערערת ולפעילות שקיימה טרם פירוקה. בדו"ח צוין כי הוא "היה מיוזמי ומקימי העמותה ומנהלה בפועל"; כי "במסגרת תפקידיו כמנהל העמותה, פעל מר חטיב לשכור את המבנים ששימשו כגני ילדים, ניהל את הכשרתם והתקנתם, וגם ניהל אחר כך את פעילותם של הגנים, הן מבחינה פדגוגית והן מבחינה מנהלתית"; כי כאשר נקלעה המערערת לקשיים כלכליים הוא ערב אישית לחובותיה; וכי "כנגד נטילת האחריות האישית, החליטה מועצת המנהלים של העמותה כי יש מקום להמחות לו את הזכויות על הכספים שאמורים להתקבל מאת המועצה המקומית", תוך הדגשה כי "המחאת הזכויות נעשתה כשנה עובר לבקשת הפירוק". אלא שעובדה אחרונה זו רחוקה מלהיות מדויקת נוכח לוח הזמנים אותו פירטנו לעיל, המלמד בבירור כי כתב המחאת הזכויות נחתם ביום 1.1.2008, דהיינו כשבועיים לאחר הגשת בקשת הפירוק על ידי עובדי המערערת. על כן, מן הראוי לבחון שמא לוקה המחאת הזכות לחטיב מתחילתה בהעדפה אסורה שלו כנושה. בהקשר זה יודגש כי בית משפט השלום בטבריה אישר את המחאת הזכות, אך לא הכריע בשאלת תוקפה לפי דיני חדלות הפירעון (פסקה 60 לפסק דינו), ובהינתן היקף תביעות החוב שאושרו עד כה (כ-9 מליון ש"ח, ראו - פרוטוקול הדיון בבקשה לפטור מאגרה מיום 6.1.2015, בעמ' 1 מע/10), בירור סוגיה זו נדרש וביתר-שאת. זאת ועוד - העובדות המפורטות לעיל יש בהן, לכאורה, כדי להצביע על מעורבות עמוקה של חטיב בענייניה של המערערת לא רק בתקופה שקדמה להליך הפירוק אלא גם לאחר הגשת בקשת הפירוק. אכן, מן החומר שהוצג בפנינו עולה, לכאורה, כי חטיב המשיך להיות מעורב בענייניה של המערערת לאורך כל הליך הפירוק וגם לאחר שניתן ביום 4.9.2008 צו לפירוקה של המערערת. כך בתביעה בנצרת שהתנהלה תוך כדי הליך הפירוק קבע בית המשפט כי המערערת וחטיב הסתירו את דבר קיומה של המחאת הזכות לחטיב וכן את העובדה כי במהלך בירור התביעה הגיש חטיב את התביעה בבית משפט השלום בטבריה מכוח אותה המחאה. משנתגלה הדבר נאלץ חטיב להודות כי ככל שתביעת המערערת בנצרת תתקבל, תביעתו בטבריה מתייתרת (ראו פסקאות 20-18 לפסק הדין בתביעה בנצרת). מן המוצגים שצורפו עולה עוד כי חטיב מעורב גם בהליך הנוכחי, כמי שתמך בבקשת המערערת לפטור מאגרה (ראו מע/8). 12. נראה, אפוא, כי חטיב ממשיך גם כיום "למשוך בחוטים" בהליכים שונים הקשורים למערערת וזאת בניגוד לאופן שבו ניסתה המערערת לתארו בטיעוניה באומרה כי כיום מעמדו הוא כשל נושה בלבד שקיבל המחאת זכות כספית מידיה ותו לא. בהינתן הקשר הנמשך בינו ובין המערערת, כאמור, העובדה כי לא טרח לצרפה כצד לתביעה בבית משפט השלום בטבריה מעוררת תמיהות אשר מן הראוי לבררן. עובדה נוספת הראויה לתשומת לב בהקשר זה נוגעת לכך שעו"ד מינזל המייצג את המערערת בהליך הנוכחי הוא זה שייצג את חטיב בתביעה בבית משפט השלום בטבריה. עו"ד מינזל אף לא ראה לנכון לציין בהליך דנן כי המערערת היא עמותה בפירוק ומהסכם שכר הטרחה שנכרת בינו ובין מפרק המערערת, עו"ד חיים לביא, עולה כי עו"ד מינזל יהיה זכאי לשכר טרחה ש"יעמוד על 80% מהסכום שייגזר על פי הנהוג בהליכי פשיטות רגל ופרוק של חברות, ובזיקה להוראות תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ותשלום שכרם), התשמ"א-1981" (סעיף 3 למכתב עו"ד לביא, מע/7). סיכום זה וזיקתו לתקנות האמורות, ראוי אף הוא כי ייבחן. 13. סוף דבר - מן הטעמים המפורטים לעיל הגעתי אל המסקנה כי לא היה מקום לדחות על הסף את תביעת המערערת בהליך דנן. עם זאת, יש מקום להוסיף ולבחון את אופן התנהלות המערערת וחטיב, בין היתר, בסוגיות המפורטות לעיל על מנת לגבש מסקנה באשר לשאלה האם הגשת ההליך דנן לוקה בנסיבות העניין בחוסר תום לב. לא מן הנמנע כי חלק מן הסוגיות שהעלינו טעונות בירור והכרעה במסגרת הליך הפירוק ולא במסגרת הליך התביעה האזרחית דנן, ואיננו מחווים דעה בעניין זה. מכל מקום, יש צורך בשמיעת ראיות ובקביעת עובדות טרם שיכריע בית המשפט בגורלה של תביעה זו. אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הדוחה על הסף את תביעת המערערת. עוד אציע כי בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏ז' בתשרי התשע"ח (‏27.9.2017). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15069920_V09.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il