ירון כץ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6992/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6992/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערער: ירון כץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 2189/06 שניתן ביום 15.4.08 על-ידי כב' סגן הנשיא צ' סגל תאריך הישיבה: ג' באייר התשס"ט (27.4.2009) בשם המערער: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא צ' סגל), בו הורשע המערער בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות (שתי עבירות) לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בצירוף סעיף 414 לחוק העונשין; שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות (שתי עבירות) לפי סעיף 420 לחוק העונשין וכן עבירות בנשק (עבירה אחת) לפי סעיף 144(ב3) לחוק העונשין. בגין עבירות אלה נגזרו על המערער חמישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות וכן קנס בסך 30,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו. מעבירות נוספות שיוחסו לו זוכה המערער. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד גזר הדין. כתב האישום וגרסת המערער 1. המערער הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות (חמש עבירות); שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות (חמש עבירות) ועבירות בנשק (ארבע עבירות), וזאת בשישה אישומים שונים. בכתב האישום נטען כי במועדים הרלוונטיים שימש המערער כבעלים של חברת "שירן ביטחון בע"מ" (להלן: חברת שירן) המספקת שירותי חקירות, אבטחה ומיגון וכן נהג לספק חובשים מלווים למוסדות חינוך. לצורך עיסוקיו אלה החזיק המערער ברישיון מיוחד ממשרד הפנים לנשיאת כלי יריה על-פי חוק כלי היריה, תש"ט-1949 (להלן: חוק כלי היריה). בהתאם לחוק כלי היריה ולנוהלי המחלקה לרישוי כלי יריה במשרד הפנים, היה על המערער למסור למשרד הפנים את פרטי העובדים המועסקים על-ידו ולקבל את אישור המשרד, לאחר הכשרתם במטווח ירי, על-מנת למסור כלי יריה לעובדים המועסקים בשירותי שמירה ואבטחה. לאחר הכשרת העובדים וקבלת אישור משרד הפנים כאמור, יכול היה המערער להנפיק לעובדים תעודות הרשאה לנשיאת כלי יריה ולמסור בידם כלי יריה לצרכי עבודתם. בכתב האישום נטען כי המערער הנפיק לעובדים תעודות הרשאה לנשיאת כלי יריה ומסר להם נשק בלא שקיבל ממשרד הפנים הרשאה לעשות כן וכי הנפיק תעודות "מגיש עזרה ראשונה" (להלן: מע"ר) למספר עובדים אשר ליוו טיולים במוסדות חינוך, בלא שעברו קורס עזרה ראשונה. באישום הראשון יוחסו למערער עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות ועבירות בנשק. נטען כי בשנת 2003 החל כפיר ששון (להלן: ששון) לעבוד כמאבטח בחברת שירן ובאותה שנה הנפיק לו המערער תעודת הרשאה לשאת כלי יריה וכן מסר לידיו אקדח CZ מדגם D-75 ושתי מחסניות. בתעודת ההרשאה ציין המערער כי ששון אושר על-ידי משרד הפנים לשאת נשק, אף שמשרד הפנים לא נתן אישורו לכך. על סמך תעודת ההרשאה כאמור עבד ששון בעבודות אבטחה כשהוא נושא נשק עד לחודש יולי 2005. באישומים השני והשלישי יוחסו למערער עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות ונטען בהם כי לאחר שהמערער הנפיק לששון (באישום השני) ולעוזי רגב (באישום השלישי) תעודות הנחזות להיות אישורים לכך שעברו קורס עזרה ראשונה, מבלי שהוכשרו לכך, הצטרפו השניים כחובשים מלווים לעשרות טיולים של מוסדות חינוך שונים. באישום הרביעי ובאישום החמישי יוחסו למערער עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות ועבירות בנשק. באישום הרביעי נטען כי בשנת 2004 החל ליאון גולדברג (להלן: גולדברג) לעבוד כמאבטח בחברת שירן, וכי ביום 13.12.2004 הנפיק לו המערער תעודת הרשאה לשאת כלי יריה וכן מסר לידיו אקדח CZ מדגם D-75 (GO159) ושתי מחסניות. בתעודת ההרשאה ציין המערער כי גולדברג אושר על-ידי משרד הפנים לשאת נשק, אף שרק ביום 31.1.2005 פנה המערער למשרד הפנים בבקשה למתן הרשאה לגולדברג ורק ביום 3.2.2005 ניתן בעניין זה אישור משרד הפנים. על סמך תעודת ההרשאה כמתואר לעיל עבד גולדברג בעבודות אבטחה באמצעות הנשק שנמסר לו. באישום החמישי נטען כי ביום 26.6.2005 החל ספי בן שמואל (להלן: בן שמואל) לעבוד כמאבטח בחברת שירן, וביום 11.7.2005 הנפיק לו המערער תעודת הרשאה לשאת כלי יריה וכן מסר לידיו אקדח מדגם D-75 (GO933) ושתי מחסניות. בתעודת ההרשאה ציין המערער כי בן שמואל אושר על-ידי משרד הפנים לשאת נשק אף שרק ביום 27.7.2005 פנה המערער למשרד הפנים בבקשה למתן הרשאה לבן שמואל והאישור ניתן ביום 28.7.2005. על סמך תעודת ההרשאה כמתואר לעיל עבד בן שמואל בעבודות אבטחה באמצעות הנשק שניתן לו מיום 11.7.2005 ועד ליום 10.8.2005. באישום השישי יוחסו למערער עבירות בנשק. נטען כי בחודש נובמבר 2005 החל אמיר חבשוש (להלן: חבשוש) לעבוד כמאבטח בחברת שירן והוצב לעבודה כמאבטח ללא נשק. בשני מועדים מסר המערער לידי חבשוש אקדח CZ מדגם D-75 לצורך אבטחה במוסדות בהם עבד, אף שחבשוש לא היה מורשה לשאת נשק ממשרד הפנים. 2. המערער כפר במרבית העובדות שפורטו בכתב האישום, אך לא חלק על כך שבמועדים הרלוונטיים לכתב האישום החזיק ב"רישיון מיוחד להחזקת כלי יריה" מטעם משרד הפנים המתיר לו להנפיק תעודות הרשאה ולמסור נשק למועסקים על-ידו לפי התנאים הקבועים באותו רישיון. בכל הנוגע לאישום הראשון ולאישום השני הודה המערער כי ששון עבד כמאבטח בחברת שירן בתקופה הרלוונטית אך הכחיש שהנפיק לו תעודת הרשאה לשאת כלי יריה ושמסר לידיו אקדח כנטען (בשלב ההוכחות טען המערער לראשונה כי מסר לששון אקדח היורה גז מדמיע, להלן: אקדח-גז, הדומה בצורתו לאקדח רגיל). עוד כפר המערער בכך שהנפיק תעודות של מגישי עזרה ראשונה לעובדים שלא הוסמכו לכך והכחיש כי הם נשלחו ללוות טיולים כחובשים. המערער הודה שגולדברג עבד שבעה ימים בשנת 2004 אך טען כי באותו שלב לא ניתן לו נשק וכי נמסר לידיו נשק רק לאחר שהתקבל אישור משרד הפנים. כמו כן הכחיש המערער את יתר פרטי האישום הנוגע לגולדברג. המערער הודה כי בן שמואל החל לעבוד בחברת שירן ביום 26.6.2005 וכי הנפיק לו תעודת הרשאה לשאת כלי יריה, אך הכחיש כי מסר לו נשק וכן הכחיש את יתר פרטי האישום הנוגע לבן שמואל. לבסוף הודה המערער כי חבשוש עבד בחברת שירן במועדים הנטענים אך כפר בכך שמסר לו נשק. הכרעת הדין 3. בהכרעת הדין מיום 15.4.2008 הרשיע בית משפט קמא (כב' סגן הנשיא צ' סגל) את המערער בעבירות הנשק שיוחסו לו באישום הראשון בקובעו כי המערער מסר לששון אקדח במסגרת עבודתו כמאבטח ללא הרשאה בדין, אך זיכה אותו מעבירת הזיוף ומעבירת השימוש במסמך מזויף שיוחסו לו באותו אישום. לעומת זאת הורשע המערער בעבירות של זיוף ושימוש במסמך מזויף בגין הנפקת תעודת הרשאה לנשיאת כלי יריה על שם גולדברג ובן-שמואל ללא אישור משרד הפנים שיוחסו לו, בהתאמה, באישומים הרביעי והחמישי, אך זוכה מעבירות הנשק באישומים אלה. כמו כן זוכה המערער מן האישומים השני, השלישי והשישי. עוד קבע בית משפט קמא בהכרעת הדין כי המערער לא חרג מסמכותו כבעל רישיון מיוחד בשולחו את עובדיו לערוך מטווח טרם שהתקבל אישור משרד הפנים בעניינם. באישום הראשון הרשיע כאמור בית משפט קמא את המערער בעבירת הנשק בקובעו כי הוכח שהמערער מסר לששון נשק ללא הרשאה בדין לעשות כן. בעניין זה קבע בית משפט קמא כי מן הראיות שהציגה המשיבה עולה שששון נשא אקדח במהלך עבודתו כמאבטח במרכז הקהילתי בבית הכרם (להלן: מתנ"ס בית הכרם או המתנ"ס), וכי מנהל המתנ"ס (להלן: אבידן) הבחין באקדח. בית משפט קמא ציין כי אין לקבל בעניין זה את גרסת המערער לפיה מדובר באקדח-גז שנמסר לששון על-ידי גב' אילנית בוטביק, מפקחת בחברת שירן (להלן: בוטביק), בקובעו: "ומשעמדה ההגנה על הטענה, כי ששון נשא אקדח בעבודתו – אקדח גז בעל מאפיינים מיוחדים, אך גם בעל תצורה מטעה הנחזית להיראות כשל אקדח רגיל, זאת – אפילו לאחר מבחן של מגע (ולו ביד בלתי מקצועית), שומה היה עליה לגבות גרסתה בחוות-דעת מומחה" (פיסקה 45 להכרעת הדין). בית משפט קמא הוסיף וקבע כי נטל הבאת הראיה עובר בנסיבות אלו אל ההגנה לסתור את טענת המשיבה שמדובר בנשק רגיל, כי המערער לא הרים נטל זה וכי תצלומי האקדחים שהגיש אינם מהווים ראיה לתוכנם בהעדר חוות-דעת מקצועית. עוד קבע בית משפט קמא כי הטענה שמדובר באקדח-גז אינה אלא גרסה כבושה שלא הועלתה על-ידי המערער בעת חקירתו במשטרה ואף לא בתשובתו לכתב האישום ובכך נמנעו מהלכי חקירה מתבקשים, כי העובדה שששון עבר שני מטווחים בנשק רגיל מטעם חברת שירן אינה מתיישבת עם הטענה לפיה נמסר לו אקדח-גז וכי הוא מייחס אמון מלא לעדות הראיה הישירה שמסר אבידן בהקשר זה. ביחס ליסוד הנפשי קבע בית משפט קמא כי המערער היה מודע לטיב המעשה עת מסר את הנשק לששון ללא הרשאה בדין, ומשכך הושלמה העבירה אותה ביצע. אשר לאישומים הרביעי והחמישי קבע בית משפט קמא כי לא הוכח שהמערער מסר נשק לגולדברג או לבן שמואל טרם שנתקבל אישור משרד הפנים ולפיכך, זיכה אותו כאמור מן העבירות בנשק שיוחסו לו באותם אישומים. יחד עם זאת הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות בכל אחד מאישומים אלה, בקובעו כי המערער הנפיק לגולדברג תעודת הרשאה כבר ביום 13.12.2004, טרם שהוגשה בקשה בעניינו למשרד הפנים ובקובעו עוד כי המערער הודה בכך שהנפיק שלא כדין תעודת הרשאה לנשיאת כלי יריה על שם בן שמואל. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי הנפקת התעודות עבור גולדברג ובן שמואל באה בגדר החלופה הראשונה של המונח "זיוף" שבסעיף 414 לחוק העונשין, כי המערער היה מודע לטיב המעשה ולקיום הנסיבות וכי מדובר בזיוף בנסיבות מחמירות נוכח התכנון המוקדם וההשלכות מרחיקות הלכת שעשויות להיות להרשאה להחזקת נשק מבחינת שלום הציבור. עוד קבע בית משפט קמא כי מתקיימים יסודות העבירה של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, שכן המערער השתמש בתעודת ההרשאה המזויפת אותה הנפיק בעצמו, ביודעו שהיא מזויפת לצורך העסקת גולדברג ובן שמואל כמאבטחים וכי "הנסיבות המחמירות שבעבירה עולות מתוך הקשר הדברים, כפי שבואר לעיל". בשל העבירות בהן הורשע גזר בית המשפט המחוזי על המערער כאמור חמישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות וכן קנס בסך 30,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו, אך לבקשת המערער עיכב בית המשפט את ביצוע עבודות השירות עד להכרעה בערעור. טענות הצדדים 4. המערער אינו משלים עם פסק דינו של בית משפט קמא והוא מלין בערעורו על ההרשעה ולחלופין על חומרת העונש. לטענת המערער, הרשעתו אינה מבוססת על ממצאי מהימנות אלא על ניתוח של העדויות ולכן אין מניעה כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים ובמסקנות שהובילו להרשעתו באישומים שבהם הורשע. אשר לאישום הראשון שב המערער וטוען כי ששון נשא אקדח-גז שאינו מצריך אישור נשיאת נשק, הזהה בצורתו לאקדח רגיל ואבידן - שאישר בעדותו כי הוא אינו מסוגל להבחין בין אקדח גז לאקדח אמיתי בשל הדמיון ביניהם - הבחין למעשה בששון אוחז באקדח-גז. עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בהתעלמו מעדותו שלו וכן מעדותה של בוטביק שסיפרה כי סיפקה לששון אקדח-גז וכי בביקורות שערכה מצאה את אקדח-הגז על גופו. אשר לגרסתו של ששון טוען המערער כי אין ליתן בה אמון בהיותה רווית סתירות ומנוגדת לראיות חיצוניות. כמו כן טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקובעו שהיה עליו להציג חוות דעת מומחה לתמיכה בגרסתו כי ששון נשא אקדח-גז והוא מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי נטל השכנוע להראות כי מדובר באקדח גז מוטל עליו. מכל מקום, כך לטענת המערער, העדות היחידה המצביעה על כך שמדובר באקדח רגיל היא עדותו הבלתי-אמינה של ששון ועדות זו עומדת בסתירה לעדותה של בוטביק. בנסיבות אלה, כך המערער, ניתן לומר כי הוא הוכיח את גרסתו כנדרש. המערער מוסיף וטוען כי אף שלגרסת המשיבה ששון נשא נשק במשך כשנתיים כשהוא מודע לכך שאין לו רישיון, היא לא מצאה מקום להעמידו לדין. כמו כן טען המערער בעת הדיון בפנינו כי המטווחים שערך ששון היו על-פי בקשתו והוא אף מימן אותם מכספו. אשר לאישום הרביעי. המערער אינו חולק על עצם קיומה של תעודת ההרשאה על-שם גולדברג (ת/19), על התאריך המצוין בה (13.12.2004) ועל כך שבמועד זה טרם התקבל אישור נשיאת נשק ממשרד הפנים בעניינו של גולדברג. אולם, כך טוען המערער, מדובר בתאריך שצוין בתעודה בטעות בעקבות ראיון העבודה שהתקיים באותו היום לגולדברג. לטענת המערער הסבר זה נעלם מעיניו של בית משפט קמא ולגישתו יש לקבוע כי בפועל הונפקה התעודה לאחר קבלת האישור ממשרד הפנים ולמצער כי קיים ספק ביחס לשאלה מתי הונפקה התעודה, בייחוד בשים לב לכך שבית המשפט לא רחש אמון לעדותו של גולדברג. המערער מוסיף וטוען כי זיכויו מעבירת הנשק מחייב את זיכויו גם מיתר פרטי האישום הרביעי, שכן משקיבל בית המשפט את גרסתו לפיה גולדברג קיבל נשק רק בפברואר 2005 (לאחר שהתקבל אישור משרד הפנים), אין כל היגיון בטענת המשיבה כי מילא כבר ביום 13.12.2004 טופס הרשאה הכולל את פרטי האקדח המסוים שייתן לגולדברג בעתיד, אם וכאשר יתקבל אישור משרד הפנים. המערער מוסיף וטוען כי לא הוכחו יסודות עבירת הזיוף בנסיבות מחמירות, שכן תעודה ההרשאה ת/19 אינה מקנה למחזיק בה זכות כללית לשאת נשק אלא אך ורק לקבל נשק מן החברה שהנפיקה לו את המסמך והמערער לא מסר לגולדברג נשק כלשהו לפני קבלת אישור משרד הפנים. כמו כן, אף אם תעודת ההרשאה הייתה נמסרת לגולדברג לפני קבלת האישור לא היה בה כדי להטעות איש, שכן כוחה "יפה להרשאה עבור כלי יריה אחד בלבד", היא מתייחסת לאקדח מסוים השייך לחברת שירן שמעולם לא נמסר לגולדברג ומכל מקום, לא מתקיימות הנסיבות המחמירות שפורטו בהכרעת הדין שכן אין להרשאה כל השלכה על שלום הציבור. לבסוף טוען המערער כי לא הוכחו יסודות העבירה בכל הנוגע לשימוש במסמך מזויף, שכן על-פי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין הוא לא השתמש בתעודה לצורך העסקת גולדברג ומן הרגע שהתקבל אישור משרד הפנים בנדון הוכשרה העסקתו ועוד הוא טוען כי לא כל פעולה במסמך מזויף מהווה "שימוש" בו. אשר לאישום החמישי מעלה המערער טענות דומות לאלו שהעלה בעניין האישום הרביעי בציינו כי בית משפט קמא זיכה אותו מעבירות הנשק שפורטו באותו אישום וקיבל את גרסתו לפיה נתן לבן שמואל תעודת הרשאה אך לא מסר לו נשק. 5. המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא וטוענת כי הרשעת המערער באישום הראשון לא התבססה על עדותו של ששון, כי בית משפט קמא סקר את כל הראיות וקבע כי הוכח ברמה הנדרשת שששון נשא עמו אקדח שקיבל מן המערער וכי המערער לא עמד בנטל להוכיח שמדובר באקדח גז. עוד טוענת המשיבה כי המערער לא הציג ראיות ביחס למשמעותם של התצלומים שהוגשו לבית המשפט בעניין אקדח-הגז, כי גרסתו בעניין זה היא גרסה כבושה וכי הטענה לפיה לא מסר גרסה זו מלכתחילה מאחר שלא נשאל על כך אינה מתיישבת עם נסיבות העניין ואין בה היגיון. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בית משפט קמא העדיף את גרסתו הניטרלית של אבידן על-פני זו של בוטביק וכי בבסיס ההרשעה עומדות קביעות מהימנות שאין להתערב בהן. עוד טוענת המשיבה כי הרשעתו של המערער מבוססת גם על הודאתו שלו, כי חלקים מעדותו נמצאו בלתי מהימנים וכי טענתו ביחס לאישום הרביעי לפיה התאריך שנכתב בתעודת ההרשאה מקורו בטעות סותרת ממצא אובייקטיבי ואינה מבססת ספק סביר. אשר לטענה כי מימון המטווח נעשה מכספו של ששון טוענת המשיבה כי טענה זו לא נטענה וממילא ששון לא נחקר על כך ולא הוצגו כל ראיות אחרות לביסוסה. דיון האישום הראשון 6. באישום הראשון זוכה המערער מעבירות הזיוף בנסיבות מחמירות והשימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות והורשע בעבירה בנשק לפי סעיף 144(ב3) לחוק העונשין. סעיף זה קובע, בין היתר, כך: "144. עבירות בנשק [...] (ב3) הרשאי על פי דין למכור או למסור נשק והוא מוכרו או מוסרו לאדם שאינו רשאי על פי דין להחזיק בו, דינו - מאסר חמש עשרה שנים [...]". המערער הורשע כמי "שרשאי על-פי דין למסור נשק" והוא מסרו "לאדם שאינו רשאי על-פי דין להחזיק בו". המונח "נשק" מוגדר בסעיף 144(ג) לחוק העונשין, הקובע: "(ג) בסעיף זה, "נשק" - (1) כלי שסוגל לירות כדור, קלע, פגז, פצצה או כיוצא באלה, שבכוחם להמית אדם, וכולל חלק, אבזר ותחמושת של כלי כזה; (2) כלי שסוגל לפלוט חומר הנועד להזיק לאדם, לרבות חלק, אבזר ותחמושת לכלי כאמור ולרבות מכל המכיל או שסוגל להכיל חומר כאמור ולמעט מכל גז מדמיע כהגדרתו בחוק כלי היריה, תש"ט-1949; (3) תחמושת, פצצה, רימון או כל חפץ נפיץ אחר שבכוחם להמית אדם או להזיק לו, לרבות חלק של אחד מאלה". המערער טוען, כאמור, כי מסר לששון "אקדח-גז" ובעדותו הבהיר כי מדובר ב"אקדח עם גז מדמיע" (עמ' 110 לפרוטוקול). משלא סתרה המשיבה את טענת המערער לפיה הוא מוסמך למסור אקדח מסוג זה למאבטחים ללא צורך בתעודת הרשאה לנשיאת נשק, אין צורך להידרש לשאלה האם "אקדח עם גז מדמיע" נכלל בהגדרת המונח "נשק" אם לאו. מנגד, המערער אינו חולק על כך שלא הונפקה תעודת הרשאה עבור ששון וכי בנסיבות אלה מסירת נשק (כהגדרתו בסעיף 144 לחוק העונשין) לידיו של ששון מהווה עבירה פלילית לפי סעיף 144(ב3) הנ"ל. השאלה העולה בערעור בכל הנוגע לאישום הראשון היא, אפוא, שאלה עובדתית ביסודה - האם מסר המערער לששון אקדח "רגיל", כגרסת המשיבה וכקביעת בית המשפט, או שמא היה זה אקדח-גז, כגרסת המערער. 7. סעיף 144(ה) לחוק העונשין קובע כי תעודה החתומה בידי קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה המאשרת כי חפץ פלוני הוא נשק (כהגדרתו בסעיף 144(ג)), תשמש ראיה לדבר כל עוד לא הוכח היפוכו. יחד עם זאת, יש דרכים נוספות להוכחת עובדה זו ובכללן ראיות נסיבתיות. כך למשל נפסק בע"פ 592/83 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 331 (1984) כי: "נטל השכנוע מוטל על שכם התביעה הכללית להוכיח את כל יסודות העבירה, הקבועים בסעיף 144(א) לחוק העונשין. דרכי ההוכחה רבות הן ומגוונות, ובמקום שהאקדח עצמו לא נמצא ולא נבדק, ניתן להיעזר בהוכחות נסיבתיות ובהנחות הנובעות מהשכל הישר" (שם, 333; ראו גם: ע"פ 509/86 בן חמו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.12.1986); ע"פ 4666/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (לא פורסם, 28.11.1991); ע"פ 559/77 מאירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 180 (1978); יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק רביעי 1966-1965 (2005) להלן: קדמי, על הדין בפלילים)). במקרה שלפנינו, התביעה לא הציגה כראיה את האקדח שנשא ששון בעבודתו. משכך, גרסת המשיבה לפיה נמסר לששון אקדח "רגיל" נסמכת על עדותו של ששון, שסיפר כי המערער נתן לו "אקדח מסוג CZ" (עמ' 30 לפרוטוקול) וכן על עדותו של אבידן שסיפר כי "ברוב הפעמים [ששון] היה עם נשק", כי הוא ידע זאת משום שבדק את ששון וערך לו ביקורות וכי כאשר בדק את הנשק הוא אף נגע בו, כיוון שרצה לוודא שאין מדובר באקדח פלסטיק (עמ' 28 לפרוטוקול). המערער מעלה שורה ארוכה של טענות נגד גרסתו של ששון וטוען כי היא רווית סתירות פנימיות, ואכן נראה שעדותו מעוררת קשיים מסוימים. אולם, נראה כי העדות המרכזית עליה נסמך בית המשפט לעניין זה אינה עדותו של ששון אלא עדותו של אבידן, שסיפר כי ראה את ששון נושא נשק במתנ"ס בית הכרם בו עבד. בית משפט קמא ייחס לעדותו זו של אבידן "אמון מלא", כדבריו, ואף המערער אינו טוען שמדובר בעדות בלתי מהימנה, אלא שלטענתו האקדח בו הבחין אבידן היה אקדח-גז הזהה בצורתו לאקדח "רגיל" והוא מפנה בהקשר זה לעדותה של בוטביק שסיפרה כי מסרה לששון אקדח-גז לצורך עבודתו וכן לתצלומי אקדחים מהם הוא מבקש ללמוד על הזהות החיצונית שבין שני סוגי האקדחים. נראה לי כי בעניין זה צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין בגרסת המערער כדי לעורר ספק סביר באשר למהות האקדח וניתן לקבוע על-פי העדויות שהציגה המשיבה ועל פי מבחנים של שכל ישר, כי הנשק שנמסר לששון אותו ראה ובדק אבידן אכן היה אקדח "רגיל". ראשית, ביצוע תפקידו של מאבטח כרוך, בדרך-כלל, בנשיאת נשק רגיל והמערער אף נשאל בבית משפט קמא: "מה ההבדל בין מאבטח לבודק בטחוני?" והשיב "מאבטח נושא נשק. בודק בטחוני לא נושא נשק" (עמ' 81 לפרוטוקול; אך ראו גם עמ' 91 לפרוטוקול). מכל מקום, ובכך עיקר, ההנחה כי ששון נשא נשק רגיל כעדותו של אבידן מתיישבת עם העובדה שהוא ביצע מטווחים באקדח רגיל (מסוג CZ) ביום 29.5.2003 וביום 12.7.2005, ואף שהמערער ראה להדגיש בטיעוניו את העובדה שששון הוא שמימן את המטווחים מכיסו (עמ' 36 לפרוטוקול) הרי שבטופסי המטווח (ת/6 ו-ת/7) צוין מפורשות כי הם מיועדים ל"שירן ביטחון" ודי בכך על מנת לקבוע כי ששון לא ערך את המטווחים לצרכיו האישיים אלא בקשר עם עבודתו בחברת שירן. 8. זאת ועוד, גרסת המערער לפיה הנשק שנמסר לששון היה אקדח-גז הנה גרסה כבושה אשר לא הועלתה על-ידו בחקירתו במשטרה והוא העלה אותה לראשונה רק במהלך המשפט בשלב ההוכחות (ראו חקירת המערער במשטרה מיום 28.11.2005 (ת/11)). בית המשפט דחה בהקשר זה ובצדק כהסבר תמוה ובלתי משכנע את טענת המערער לפיה לא העלה את עניין אקדח-הגז בחקירה משום שלא נשאל על כך. בחקירתו עלתה שאלה מפורשת המתייחסת למסירת אקדח לששון, ואם אכן כל שנמסר לו היה אקדח-גז אך מתבקש היה כי המערער ימהר לציין עובדה זו כהסבר וכמענה לחשד שהופנה נגדו. הלכה היא כי משקלה הראייתי של עדות כבושה הוא מועט, אך ניתן להתחשב בה אם הוצג הסבר מניח את הדעת ל"כבישת" העדות (ראו: ע"פ 202/56 פרקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 677, 681 (1957); ע"פ 677/84 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33, 45 (1987); ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, 688 (2000); ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל, פיסקה 5ד (לא פורסם, 18.5.1998)). הסבריו של המערער בעניין זה נדחו, ובדין, על-ידי בית משפט קמא ומשכך לא עלה בידי המערער לסתור את העדויות שהציגה התביעה בעניין זה ולהקים ספק סביר באשר לטיב האקדח שנמסר על-ידו לששון. לא למותר להוסיף בהקשר זה כי אם אכן כטענת המערער "יוחדו" כלי הנשק בחברת שירן לשומרים ספציפיים, ניתן היה לצפות כי יתנהל בחברת שירן כחברת אבטחה רישום מדויק של מספרי הכלים שנמסרו לעובדים, לרבות אקדחי-הגז. עוד ניתן היה לצפות כי אם קיים רישום כאמור הוא יוצג בפני בית המשפט. המערער לא מסר את פרטי אקדח-הגז, לא הציג רישומים המעידים כי אקדח זה "שויך" לששון במהלך עבודתו ותחת זאת הציג תצלומים המוכיחים, לטענתו, כי מראהו של אקדח-גז דומה לזה של אקדח "רגיל" (נ/2, נ/8 ו-נ/9). אולם, מן התצלומים לא ניתן ללמוד באילו אקדחים מדובר וצדק בית משפט קמא בקובעו כי היה על המערער להציג לעניין זה חוות דעת מתאימה של מומחה לדבר. זאת ועוד, בניגוד לטענת המערער בית משפט קמא לא התעלם מעדותה של בוטביק שתמכה בגרסת המערער אלא הזכירה במפורש אך למרות זאת בחר בסופו של יום לאמץ את גרסת המאשימה. טענת המערער לפיה בית משפט קמא הפך את נטל ההוכחה בכך שהעביר אליו את הנטל לסתור את טענת המשיבה כי מדובר באקדח "רגיל" אף היא דינה להידחות. כלל הוא כי משהתביעה הציבה תשתית ראייתית שיש בה כדי לסבך את הנאשם, עובר אל הנאשם הנטל הטקטי להביא ראיות שיש בהן כדי לסתור את המסקנה הנלמדת מן העובדות שהוכחו (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1503-1502 (2003); ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל, פיסקה 15 (לא פורסם, 27.11.2006)). בהקשר זה אין די בדברים בעלמא וההסבר החלופי לגרסת המאשימה אותו מציג הנאשם צריך להיות מבוסס דיו כדי ליצור "ספק סביר" (ראו: ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 651 (1993); ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (לא פורסם, 1.12.2004); ע"פ 6973/06 הייב נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 12.11.2007)). בענייננו לא חל כל היפוך בנטל ההוכחה. כל שנתבקש המערער להציג הוא ראיות משכנעות לביסוס טענת ההגנה שהעלה בדבר מסירת אקדח-הגז לששון, על מנת להקים ספק סביר באשר לגרסה שהציגה המשיבה ומשלא עלה הדבר בידו דחה בית משפט קמא את טענתו ואימץ את עמדת המשיבה. במסקנה זו לא מצאתי כל עילה להתערב. האישום הרביעי - המישור העובדתי 9. באישום הרביעי הורשע המערער במסירת תעודת הרשאה למאבטח טרם שניתן אישור משרד הפנים בעניינו בעוד אשר הוא רשאי היה להנפיק תעודת הרשאה לנשיאת נשק לפי סעיף 10ג לחוק כלי היריה רק לאחר קבלת אישור משרד הפנים, ובתעודות ההרשאה שהנפיק צוין – בניגוד למצב הדברים לאשורו – כי התעודה ניתנת "לאחר שבדקתי כי הנ"ל [צ"ל: אושר] ע"י משרד הפנים וכן עבר הכשרה ואימון". בהכרעת הדין קבע בית משפט קמא לעניין זה כי תעודת ההרשאה שנמסרה לגולדברג (ת/19) נערכה ביום 13.12.2004, טרם שהוגשה למשרד הפנים בקשה בעניינו (הבקשה הוגשה ביום 31.1.2005) וממילא טרם שהתקבל אישור המשרד (ביום 3.2.2005). בית משפט קמא לא התייחס אומנם בהכרעת הדין לטענת המערער לפיה מילא תאריך זה (13.12.2004) בטעות, אך טענת הטעות נראית תמוהה על פניה ואין לקבלה נוכח ניסיונו המקצועי של המערער, כמי ששימש בתפקיד ניהולי בחברת שירן מאז שנת 2000 (ראו עמ' 79 לפרוטוקול) ונוכח עדותו של גולדברג שהעיד כי המערער מסר לו את תעודת ההרשאה בחודש דצמבר 2004 (ראו עמ' 71, 75, 76 לפרוטוקול). 10. הטענה השנייה שמעלה המערער לעניין האישום הרביעי היא כי משקבע בית משפט קמא שהנשק נמסר לגולדברג רק בפברואר 2005 אין כל היגיון בקביעה לפיה כבר ביום 13.12.2004 מילא המערער בתעודת ההרשאה את פרטי האקדח הספציפי (GO159) אותו יקבל גולדברג, אם יקבל, בעתיד, ובכך "ישריין" עבורו נשק "על חשבון" מאבטח אחר בחברה. טענה זו אף היא דינה להידחות. המערער אינו טוען כי האקדח הספציפי שצוין בתעודת ההרשאה ת/19 (GO159) נמסר בפועל למאבטח אחר, שאינו גולדברג, בתקופה שבין יום 13.12.2004 ויום 3.2.2005 וממילא לא הציג כל ראיה ממנה ניתן ללמוד על כך. משלא נטען כי האקדח נמסר באותה תקופה למאבטח אחר, ניתן לומר כי האפשרות לפיה אותו אקדח "שוריין" עבור גולדברג עד שיתקבל אישור בעניינו ממשרד הפנים אינה כה בלתי מתקבלת על הדעת. יתרה מכך, העובדה כי בעניינו של בן שמואל הודה המערער שמסר תעודת הרשאה טרם שניתן אישור משרד הפנים, מחזקת את מסקנותיו של בית משפט קמא בעניינו של גולדברג. בעניינו של בן שמואל הציג המערער תעודת הרשאה של סימה דיין (להלן: דיין), מאבטחת בחברת שירן (נ/11), הנושאת את התאריך 9.2.2005 (שכוחה יפה עד לתאריך 31.12.2005), המתירה לה לשאת נשק מספר GO933 (הוא הנשק המצוין בתעודת ההרשאה שהונפקה לבן שמואל – ת/2). דיין העידה כי עבדה בחברת שירן "בסביבות שנה וחצי" (עמ' 113 לפרוטוקול), ואילו על התעודה שמסר המערער לבן שמואל מצוין התאריך 11.7.05. משמע, במקרה של בן שמואל הנפיק המערער תעודת הרשאה מבלי שניתן אישור משרד הפנים ותוך שצוין בה מספר הנשק שנמסר אותה עת לדיין. המערער הסביר כי עשה כן בשל העובדה שדיין הייתה אמורה לצאת לחופשה אך בסופו של דבר לא עשתה כן. בכך יש כדי להוכיח שהנפקת תעודת הרשאה טרם שניתן אישור משרד הפנים, תוך ציון מספר נשק שהוקצה למאבטח אחר, הייתה מהלך אפשרי מבחינת המערער וכי המערער לא הקפיד בהכרח על "שריון" נשק ספציפי למאבטח ספציפי. מן הטעמים שפורטו לעיל אני סבורה כי אין להתערב בממצאי העובדה שקבע בית משפט קמא ביחס לאישום הרביעי. האישום החמישי - המישור העובדתי 11. המערער הודה כי מסר לבן שמואל תעודת הרשאה מיום 11.7.2005 לשאת כלי יריה (ת/2), והסביר כי עשה זאת "כי רציתי להוריד אותו [את בן שמואל] מעליי" (ראו עמ' 85, 105 לפרוטוקול). המערער אינו מכחיש כי אישור משרד הפנים לנשיאת נשק מטעם חברת שירן בעניינו של בן שמואל ניתן רק ביום 28.7.2005, דהיינו כחודש ימים לאחר שנמסרה לו תעודת ההרשאה, ומשכך ממצאיו של בית משפט קמא בהקשר זה מבוססים היטב ואין להתערב בהם. האישומים הרביעי והחמישי - המישור המשפטי עבירת הזיוף בנסיבות מחמירות 12. בהרשיעו את המערער בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות באישומים הרביעי והחמישי קבע בית המשפט כי תעודות ההרשאה שהנפיק המערער עבור גולדברג ובן שמואל מהוות "עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות", כחלופה הראשונה להגדרת המונח "זיוף" בסעיף 414 לחוק העונשין. סעיף 418 לחוק העונשין, המפרט את עבירת הזיוף, קובע כי: "המזייף מסמך, דינו - מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו - מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים". על מנת שמסמך מסוים ייחשב כמסמך ה"נחזה להיות את אשר איננו" אין די שתוכן המסמך כוזב ויש צורך להראות כי הוא "אומר שקר על עצמו" במובן זה שהוא מציג עצמו כמסמך "אחר" ממה שהוא באמת (ראו: ע"פ 9/78 צורף נ' מדינת ישראל פ"ד לד(1) 74, 80 (1979); ע"פ 310/85 זוסיה נ' מדינת ישראל פ"ד לט(3) 673, 678-677 (1985); קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני, 894)). כמו כן יש להראות כי המסמך המזויף עשוי להטעות. לטענת המערער, אפילו נמסרו לגולדברג ולבן שמואל תעודות ההרשאה טרם שניתן אישור משרד הפנים, הן אינן "עשויות להטעות" שכן הן אינן מקנות למחזיק בהן זכות כללית לשאת נשק אלא מתייחסות לאקדח מסוים השייך לחברת שירן ומצוין בהן כי כוחן "יפה להרשאה עבור כלי יריה אחד בלבד". טענה זו דינה להידחות. המעיין בתעודת הרשאה רשאי להניח כי למחזיק בה ניתן אישור משרד הפנים לשאת נשק שלצורך קבלתו נדרשת הסכמת משטרת ישראל והסכמת משרד הבריאות (ראו ת/14, ת/23 ועדותה של גב' ג'נט פדרו, בעמ' 50 לפרוטוקול). מכאן הפוטנציאל המטעה שבהנפקת תעודה כזו למי שלא ניתן אישור בעניינו ופוטנציאל זה אינו נשלל אך בשל העובדה שהתעודה מתייחסת לאקדח ספציפי של חברת שירן. במלים אחרות, הנפקת תעודות ההרשאה לגולדברג ולבן שמואל עשויה הייתה להטעות והיא מהווה "זיוף" כמובנו בסעיף 414 לחוק העונשין. 13. טענה נוספת שמעלה המערער היא כי לא היה מקום לקבוע שעבירות הזיוף נעברו "בנסיבות מחמירות", שכן לא נמסר לגולדברג ולבן שמואל נשק יחד עם תעודת ההרשאה. בית משפט קמא קבע כי הנסיבות המחמירות באות לידי ביטוי בתכנון המוקדם ובכך שמדובר במעשה שיש לו זיקה לנשק "שלהרשאה להחזיקו עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת, לעתים בלתי הפיכות, ומחירן - שלום הציבור". קביעה זו בדין יסודה. העובדה שבעל חברת אבטחה מנפיק לעובדיו, מתוקף הסמכות שניתנה לו על-ידי רשויות המדינה, תעודה המתירה נשיאת נשק המסוגל לפגוע בגופו או בחייו של אדם, מהווה "נסיבה מחמירה", אף אם לא הוכח שבפועל נמסר נשק לאותם עובדים (ראו והשוו קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני, 913). שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות 14. לבסוף טוען המערער כי בהתאם לעובדות שנקבעו בהכרעת הדין הוא לא השתמש בתעודות ההרשאה לצורך העסקתם של גולדברג ובן-שמואל וכן כי לא כל פעולה במסמך מזויף מהווה "שימוש" בו. העבירה של "שימוש במסמך מזויף" מוגדרת בסעיף 420 לחוק העונשין, הקובע כי "המגיש או מנפק מסמך מזוייף או משתמש בו בדרך אחרת, בידעו שהוא מזוייף, דינו כדין מזייף המסמך". "ניפוק" מוגדר בסעיף 34כד לחוק העונשין כך: "ניפוק", של דבר - לרבות שימוש או עשיה בו, נסיון של שימוש או עשיה בו, או נסיון להניע אדם להשתמש או לעשות בו או לפעול על פיו;" מן האמור בשני הסעיפים דלעיל עולה כי די ב"ניפוק" או ב"הגשת" מסמך כדי לקיים את היסוד העובדתי הנדרש בסעיף 420 לחוק העונשין, המבקש להשוות את דינו של מי ש"הגיש", "ניפק" או "השתמש" ביודעין במסמך מזויף למזייף עצמו (ראו: ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, פיסקה 25 (טרם פורסם, 4.9.2007); קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני, 915). בענייננו אין חולק כי המערער הוא ש"ניפק" את תעודות ההרשאה המזויפות ו"הגישן" לגולדברג ולבן שמואל. אשר ליסוד הנפשי, סעיף 34כד קובע כי "ידיעה", לעניין כל ביטוי המציין ניפוק או שימוש, משמעותה "ידיעת טיבו של הדבר המנופק או המשמש", ובענייננו בעת שניפק את תעודות ההרשאה היה המערער מודע לכך שטרם ניתן האישור הנדרש ממשרד הפנים וכן היה מודע לטיבן של התעודות. לפיכך צדק בית משפט קמא בקובעו שמתקיימים יסודות עבירת השימוש במסמך מזויף ביחס לאישומים הרביעי והחמישי, וכן בקובעו שמתקיימות לגביהם נסיבות מחמירות. הערעור על חומרת העונש 15. בגין העבירות בהן הורשע נגזרו על המערער חמישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות וכן קנס בסך 30,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו. בגזר הדין צוין, בין היתר, כי תעודת הרשאה לנשיאת נשק המצוי בחזקת המערער אף שאין בכוונתו למוסרו באותו שלב, ניתנת לזיוף ולמניפולציה, כי "מקדם ההסתבכות בעניינים כגון דא אינו ידוע מראש ותוצאותיה הרות אסון [...] עד כדי חו"ח אובדן חיי אדם", וכי חומרת המעשים באה לידי ביטוי גם במסירת נשק לאדם שלא הוסמך או הורשה לשאתו. לקולא התחשב בית המשפט בכך שהמערער זוכה ממספר רב של עבירות, בעברו הנקי ובהיותו אדם נורמטיבי התורם לקהילה ומוערך על-ידה וכן בכך שהוא הפנים את חומרת מעשיו. בית המשפט קבע כי ההשלכות על חייו האישיים והמקצועיים של המערער נדחות מפני חומרת מעשיו, ואף ששקל להשית עליו מאסר מאחורי סורג ובריח, סבר כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בעונש שפורט לעיל. 16. לטענת המערער לא היה מקום להרשיעו ולגזור עליו עונש מאסר ולו לריצוי בעבודות שירות, שכן ששון עצמו לא הועמד לדין אף שלטענת המשיבה הוא נשא נשק שלא כדין ויש בכך אפליה קשה כלפיו; מתן הנשק לששון לא גרם כל נזק; המסמכים שנמסרו לגולדברג ולבן שמואל חסרי כל ערך ממשי שכן איש לא יכול היה לשאת נשק באמצעותם; והשניים קיבלו הרשאה לנשיאת נשק כעבור זמן קצר והיו ראויים לשאת נשק. המערער מוסיף וטוען כי במשך שנים רבות הוא עסק באבטחה; כי פוטר מעבודתו בחברת שירן; כי הוא אב לארבעה ומשמש כמפרנס העיקרי; כי שירת שירות מילואים מלא ביחידה קרבית וראה בעבודתו הזדמנות לתרום לחברה. כמו כן, שב המערער והציג בפנינו תעודות המלמדות על סיוע שהעניק במסגרת עבודתו לאנשים במצוקה כלכלית. המשיבה, מצידה, טוענת כי בית משפט קמא איזן כראוי בין השיקולים לחומרה ולקולא ועל כן אין כל עילה להתערב בעונש שנגזר על המערער. 17. ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, להוציא באותם המקרים שבהם נפלה טעות ברורה בעונש שהוטל או מקום שבו חומרת או קולת העונש חורגים באופן בולט מן המקובל (ראו: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). המקרה דנן אינו נמנה עם אותם המקרים המצדיקים התערבות בעונש. המערער מסר נשק ותעודות הרשאה לנשיאת נשק שלא כדין לאנשים שהועסקו על-ידו ובכך מעל באמון שניתן בו על-ידי רשויות המדינה כמנהל חברת אבטחה וכמי שהוסמך להנפיק תעודות הרשאה מתוקף חוק כלי היריה. בית משפט קמא עמד בגזר הדין על חומרת מעשיו של המערער, על הסכנה הטמונה בהם ועל התוצאות הקשות שעלולות היו להיגרם בעקבותיהם, ועם זאת נתן משקל ראוי למכלול נסיבותיו האישיות של המערער, להיותו אדם נורמטיבי ולכך שהבין והפנים את חומרת מעשיו. העונש שנגזר על המערער בהינתן מכלול הנסיבות שפורטו לעיל, הינו מאוזן וסביר ואין כל מקום להתערב בו. סוף דבר 18. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו ולהורות לממונה על עבודות השירות להגיש לבית המשפט, בתוך 30 ימים, חוות דעת לגבי אפשרות הצבתו של המערער בעבודה מתאימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, כ"ד בתשרי, תש"ע (12.10.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08069920_V06.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il