מפרם סוכניות בע"מ נ. חריש וקציר 2000 בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 6991/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6991/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז המערערות: 1. מפרם סוכנויות (1999) בע"מ 2. קלרום רכב וציוד הנדסי בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. חריש וקציר 2000 בע"מ 2. אבראהים אלעברה 3. זקי אלעברה 4. עאדל אלעברה 5. שאריף אלעברה 6. מחמוד אלעברה 7. אסד אלעברה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.08.2014 בתא"ק 37466-12-10 שניתן על ידי כבוד השופט ע' גרשון תאריך הישיבה: א' באייר תשע"ו (9.5.16) בשם המערערות: עו"ד רן פינגרר בשם המשיבים: עו"ד שלמה אסידון [ פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' גרשון) בתא"ק 37466-12-10 שניתן ביום 12.8.2014, במסגרתו נדחתה תביעתן הכספית של המערערות. הצדדים 1. המערערות, מפרם סוכנויות (1999) בע"מ (להלן: מפרם) וקלרום רכב וציוד הנדסי בע"מ, הן חברות העוסקות במכירה והשכרה של ציוד חקלאי. 2. המשיבה 1, חריש וקציר בע"מ (להלן: חריש), היא חברה העוסקת בפעילות חקלאית, לרבות הפעלת ציוד לעיבוד חקלאי. המשיבים 7-3 הם אחים, בעלי מניות ונושאי תפקידים בחריש. המשיב 2, אבראהים אלעברה הוא אביהם של המשיבים 7-3. רקע 3. ביום 30.8.2001 נערך בין מפרם ובין חריש הסכם שכירות ביחס לכלי רכב, ציוד חקלאי וחלקי חילוף (להלן: הסכם השכירות). בהתאם להוראות הסכם השכירות, המציאה חריש למפרם שטר חוב וכן ערבות של המשיבים 7-2 להבטחת התחייבויותיה. על פי הנטען בתביעה, חריש לא עמדה במלוא התחייבויותיה כלפי מפרם על פי הסכם השכירות, ונצבר לה חוב. על רקע זה נערך, ביום 14.12.2004, הסכם נוסף, שהוא בלבה של המחלוקת בענייננו (להלן: הסכם החוב). הסכם החוב (שצורף כנספח לכתב התביעה, מוצג א' למוצגי המערערות) מתיימר להיות בין מפרם, מצד אחד (והוא חתום על ידה), ובין חריש, מצד שני. מצדה של חריש מתנוססות מספר חתימות: (1) חתימתו של המשיב 2; (2) חתימתו של רו"ח יגאל מימון (להלן: רו"ח מימון) ששימש רואה החשבון של חריש אותה תקופה, ומעליה הכיתוב: "אני מאשר שאברהים אלעוברה חתם במקום החתימה שלו"; (3) חותמת "ריש קציר 2000 בע"מ" [ההשמטות במקור]. בעותק נוסף של ההסכם שצורף לתיק המוצגים, מופיעה אותה חותמת כשהיא הפוכה וכן חתימה המתיימרת להיות של המשיב 3. בהסכם החוב נכתב, כי "חריש וקציר בע"מ ואלוברה אברהים מודים בחוב של 475,215 $ קרן ולא פחות מהסך השקלי ליום ההסכם עפ"י שער העברת המחאות גבוה", וכי "החוב יוחזר באופן רציף ושוטף עפ"י לוחות הסילוקין הרצ"ב בתוספת מע"מ לריבית". על לוחות הסילוקין הנזכרים הוטבעה אותה חותמת של "ריש קציר 2000 בע"מ". 4. לטענת מפרם, ממחצית שנת 2006 לא שילמה לה חריש דבר על חשבון החוב, על אף שהמשיבים המשיכו וממשיכים לעשות שימוש בציוד ובכלים ולהפיק מכך רווח. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, ונטען בה, כי חובה של חריש כלפי מפרם עומד על סך של 3,307,902 ש"ח, נכון ליום 1.1.2010. המשיבים 1, 7-3 הגישו בקשת רשות להתגונן. 5. הטענה המרכזית של המשיבים הייתה, כי הסכם החוב אינו מחייב מי מהם, שכן המשיבים 7-3 אינם חתומים עליו, ואף אינו מחייב את חריש, שכן המשיב 2 אינו מורשה חתימה שלה, והוא חתם על הסכם החוב ללא הסכמה או הרשאה של מי מהמשיבים האחרים. באשר לחתימתו של רו"ח מימון, הרי שזו באה רק לאשר, כי המשיב 2 חתם על הסכם החוב ולא כי סכום החוב הנטען נכון. המשיבים כפרו בחתימתו של המשיב 3 על הסכם החוב וטענו כי מדובר בזיוף. בנוסף, המשיבים כפרו בגובה החוב הנטען ואף הוסיפו, כי עומדת להם טענת קיזוז בגין סכומים שמפרם חייבת להם. המשיבים טענו עוד, כי המערערות השתהו בהגשת התביעה, דבר שהרע את מצבה של חריש לרעה, הן משום שסכום החוב תפח והן בשל גרימת נזק ראייתי. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 6. בית המשפט המחוזי ציין, כי התביעה כולה מושתתת על הסכם החוב, ורק מכוחה של התחייבות חוזית זו ביקשו המערערות לחייב את המשיבים לשלם את סכום התביעה. לדברי בית המשפט המחוזי, התביעה לא יכולה הייתה להתבסס על הסכם השכירות ועל הערבויות שכן עילת התביעה מכוחם התיישנה. נפסק, כי המערערות לא עמדו בנטל להוכיח שהסכם החוב אכן מחייב את חריש ואת המשיבים 7-3. 7. בהתאם למסמכי החברה של חריש, המשיב 2 אינו מנהל בה, אינו בעל מניות בה ואינו מורשה חתימה בה. רק חתימת אחד מהמשיבים 3 או 4 בצירוף חותמת החברה מחייבים את חריש. רו"ח מימון העיד, כי בפגישה שבה נחתם הסכם החוב הוא הזהיר ואמר מספר פעמים שחתימתו של המשיב 2 אינה מחייבת את חריש. על כן, חתימתו של המשיב 2 על גבי הסכם החוב אינה מחייבת את חריש. 8. בית המשפט המחוזי קבע, כי המערערות לא הוכיחו שהחתימה הנוספת על גבי הסכם החוב היא של המשיב 3. חתימה זו חיונית להוכחת התביעה, והמשיבים כפרו בה מלכתחילה, אולם המערערות לא הוכיחו את אמיתותה באף אחת מדרכי ההוכחה האפשריות (עדות ישירה; השוואת החתימה שבמחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית; או עדות של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה). על כן, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה כנגד המשיבים 1, 7-3. אשר למשיב 2; בית המשפט קבע, כי המערערות לא היו רשאיות להגיש את התובענה כלפיו, בהיותו פושט רגל שהוצא כנגדו צו כינוס נכסים. בנסיבות אלה, הורה על מחיקת התובענה כנגד המשיב 2. טענות המערערות 9. המערערות טוענות - באמצעות בא כוחן, עו"ד רן פינגרר - לאורך סיכומיהן, כי המשיבים רקחו קנוניה, בינם ובין עצמם וכן - כך משתמע - עם רו"ח מימון, על מנת לחמוק מהתחייבויותיהם כלפי המערערות. לטענתן, קנוניה זו נעלמה מעיניו של בית המשפט המחוזי, חרף "אותות המרמה" שהוכחו. בנוסף, המערערות נתלות באמירתו של בית המשפט, לפיה אין לו ספק שחריש רכשה, במהלך השנים, כלים חקלאיים שונים מהמערערות, וכי הייתה חייבת להן כספים בגין ההלוואות שנטלה מהן לרכישת אותם כלים. לדבריהן, שגה בית המשפט כשחרף עובדה זו, קבע שהסכם החוב איננו תקף. 10. קביעת בית המשפט המחוזי, כי הסכם החוב איננו תקף, נסמכה על שניים: ראשית, הטענה לפיה חתימתו של המשיב 2 אינה מחייבת את חריש; שנית, הטענה שהמערערות לא הוכיחו את אמיתות חתימתו של המשיב 3 על גבי הסכם החוב. 11. אשר למשיב 2; המערערות טוענות, כי מכלל העדויות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי עלתה תמונה ברורה לפיה המשיב 2 היה הרוח החיה וה"פנים" של חריש, ולאורך השנים חתם בשמה בפועל על הזמנות והתחייבויות לגורמים שונים והלכה למעשה פעל בשמה והיה מורשה לחתום בשמה. המסמך שהוצג, לפיו המשיב 2 אינו מורשה החתימה של חריש, הוא מאוחר למועד חתימת הסכם החוב, והמשיבים נמנעו מלהציג מסמך מוקדם יותר. לפיכך, ראוי היה לקבוע כי חתימתו של המשיב 2 מחייבת את חריש. המערערות טוענות גם להתקיימותה של הלכת הניהול הפנימי או להתקיימות סמכות נחזית, בהתבסס על סעיפים 3 ו-6 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות). לדבריהן, חתימתו של רו"ח מימון בצד חתימתו של המשיב 2 תרמה למצג הסמכות הנחזית, ומשתיקה את המשיבים מלטעון כנגד תקפותו של הסכם החוב. נטען, כי הסברו של רו"ח מימון, לפיו הוא אישר רק את עצם חתימתו של המשיב 2 על הסכם החוב, אינו אמין ונוגד הן את ההיגיון והן את האחריות המקצועית. כן נטען, כי בית המשפט שגה כשלא ייחס את המשמעות והמשקל הראויים לחתימה זו, ונמנע מלהתייחס להלכת הניהול הפנימי. 12. באשר למשיב 3; טוענות המערערות כי שגה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מכך שהן רו"ח מימון והן מר עמיר קליין (מי ששימש בפועל כמנהל המערערות בתקופה הרלוונטית) הודו ואישרו בעדותם כי המשיב 3 נכח בישיבה בה נחתם הסכם החוב. 13. המערערות טוענות, כי בית המשפט המחוזי הסתמך על העובדה שהסכם החוב המקורי לא הומצא על ידן, אך הן מבהירות, כי הסכם החוב המקורי הוגש במסגרת הליך משפטי שהתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בעכו, ובידיהן אישור בדבר גניזת התיק, שבטעות לא הוגש לבית המשפט קמא (בקשה לצירוף ראיה בעניין זה הוגשה בד בבד עם הערעור). מכיוון שמדובר במסמך שבוּער, היה על בית המשפט לתת משקל מלא להעתק שאושר כנאמן למקור. 14. אינדיקציות נוספות לקנוניה מוצאות המערערות בעובדה שצו כינוס הנכסים, שהוצא במסגרת הליכי פשיטת רגל נגד המשיב 2, בוטל פחות מחודש לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי וכן בעובדה שכיום חריש אינה חברה פעילה ותחתיה העבירו המשיבים את פעילותם לחברה בשם "אסיף", כדרך לחמוק מביצוע התחייבויותיהם. לטענת המערערות, בית המשפט התעלם מאינדיקציות אלה. 15. עוד טוענות המערערות, כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע שהתביעה המבוססת על הסכמי השכירות והערבות התיישנה, שכן בשטר החוב נאמר במפורש שהמשיבים ויתרו על טענת התיישנות. יתרה מכך, תקופת השכירות על פי ההסכמים ארכה עד שנת 2006 ועל כן התביעה מכוחם לא התיישנה במועד הגשת התביעה. לבסוף, נטען, כי בית המשפט המחוזי נמנע מלהכריע בשאלת גובה החוב. טענות המשיבים 16. לטענת המשיבים - באמצעות בא כוחם, עו"ד שלמה אסידון - הערעור דנן מופנה כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, זאת בניגוד להלכה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה ששמעה את העדים ובחנה את הראיות. 17. נטען, שבשנים 2003-2001 רכשה חריש מהמערערות כלים חקלאיים, כשהשווי הכולל של העסקאות שהוכחו היה 1,231,283 ש"ח. חריש נאלצה לממן את הרכישות באמצעות הלוואות שהועמדו לטובתה על ידי המערערות ובפריסה לתשלומים. לצורך הבטחת החזר ההלוואות והתשלומים עשתה חריש לטובת המערערות שטרי חוב. בדיעבד התברר למשיבים, כי הם נפלו קורבן למעשי תרמית ועושק מצד המערערות. נטען, כי במהלך התקופה פעלו המערערות לפרוע את שטרי החוב שנעשו לטובתן ורבים מהם נפרעו (סה"כ הוגשו לביצוע 55 שטרי חוב בסכום כולל של 797,954 ש"ח), ובנוסף, המשיבה 1 שילמה למערערות כספים רבים. התנגדויות המשיבים לביצוע שטרי החוב בהוצאה לפועל התקבלו ולמשיבים ניתנה רשות להתגונן בתיקים שאוחדו. נוכח העובדה שהמערערות נמנעו מלמלא אחר צווי גילוי מסמכים ותצהירי עדות ראשית, נמחקו התובענות הללו. עוד נטען, כי לאחר שהמערערות עשקו את המשיבים במשך השנים, נקלעה חריש לקשיים וחדלה לפעול. לטענת המשיבים, המערערות לא טענו בבית המשפט המחוזי לקנוניה ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה. הסיבה לביטול הליך פשיטת הרגל של המשיב 2 היא מתן הפטר מחובותיו (לרבות חוב כלפי המערערות, ככל שהיה קיים). 18. לטענת המשיבים, התובענה הוגשה בגין יתרת חוב (מוכחשת) ונסמכה כולה על הסכם החוב. 19. באשר למשיב 2; טוענים המשיבים, כי אין מחלוקת, שהמשיב 2 אינו בעל מניות בחריש, אינו מנהלה ואינו מורשה חתימה בה. גם אם נלך לשיטתן של המערערות, כי המשיב 2 היה שלוח של חריש לצורך חתימה על ההסכם, הרי שהוא לא חתם במקום המיועד לחברה ואף לא הטביע את החותמת המזויפת. כך שלא ניתן לטעון, כי חתימתו מחייבת את חריש. במקום המיועד לחתימת חריש אין חתימה כלל ומוטבעת חותמת בלבד, שאינה של חריש. המערערות נדרשו להמציא את המסמך המקורי, ולא עשו כן, ואף נמנעו מלהזים את טענת הזיוף שנטענה כבר בבקשת הרשות להתגונן. המשיבים מוסיפים, כי מעדותו של רו"ח מימון עולה בבירור, שהוא סייג את חתימתו רק לאישור שהמשיב 2 חתם על ההסכם ולא לגבי נכונותו של החוב הנטען. לרו"ח מימון אין אינטרס בטובת המשיבה, שכן היא חייבת לו כספים והוא אולץ לתת תצהיר מטעמה. 20. באשר למשיב 3; נטען, כי עדותו של מר קליין היא עדות יחידה של בעל דין (מנהל המערערות בתקופה הרלוונטית, כאמור), ויש להיזהר טרם אימוצה. עוד נטען, כי הן המשיבים 3-2 והן רו"ח מימון העידו שהמשיב 3 לא נכח בפגישת החתימה. 21. באשר לטענות המערערות בעניין הלכת הניהול הפנימי או דוקטרינת הסמכות הנחזית; נטען כי אלה אינן יכולות לחול, שכן רו"ח מימון העיד שחזר והדגיש בפני מר קליין שהמשיב 2 אינו רשאי לחתום בשם חריש על ההסכם. 22. עוד נטען, כי גם אם המשיבים 7-3 ערבים למערערות על פי שטר החוב, הרי שהסכם החוב (ולא שטר החוב) היה עמוד התווך של התביעה וסכומה נגזר מאותו הסכם. לבסוף, נטען, כי סכום החוב בכתב התביעה מופרך לחלוטין ומורכב ברובו מריבית. סיכומי התשובה של המערערות 23. המערערות טוענות, כי במקרה זה יש להחיל את החריגים הנוגעים להתערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, משום שבפסק הדין קיימות טעויות בולטות על פני הפסק והוא בלתי סביר על פניו. הן מוסיפות, כי המשיבים לא התייחסו לטענה שוויתרו על התיישנות בשטר החוב. עוד נטען, כי התיאור העובדתי של המשיבים לא מתיישב עם ממצאי בית המשפט המחוזי. ולבסוף טוענות המערערות, כי אין בפי המשיבים מענה סביר ל"אותות המרמה" שהובאו על ידן. בקשה לצירוף ראיה 24. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישו המערערות בקשה לצירוף ראיה, במסגרתה ביקשו לצרף מכתב מיום 21.11.2013 המתיימר ליתן הסבר מדוע לא הוצג הסכם החוב המקורי בפני בית המשפט המחוזי. מדובר באישור כי תיק ההוצאה לפועל (שנטען כי במסגרתו הוגש ההסכם המקורי) נגנז. המשיבים מתנגדים לבקשה, משום שלשיטתם, העלו את טענת הזיוף מלכתחילה בבית המשפט המחוזי, ומדובר במחדל של המערערות שלגביו אין להן להלין אלא על עצמן. המערערות ידעו על קיומה של הראיה וניתנה להן הזדמנות להמציאה לפני מתן פסק הדין. גם לגופו של עניין אין בראיה כדי לסייע למערערות, שכן לא מדובר בהסכם החוב המקורי אלא במכתב המאשר שהתיק נגנז. דיון והכרעה 25. אפתח ואומר, כי צודקים המשיבים שהכרעתו של בית המשפט המחוזי היא הכרעה עובדתית בעיקרה, וכי טענותיהן של המערערות מופנות רובן ככולן כלפי ממצאיו העובדתיים. גם אם טענותיהן של המערערות הן שבית המשפט המחוזי התעלם מראיות מסוימות, הרי שעדיין מדובר בערעור על הכרעותיו העובדתיות. כפי שנפסק לא אחת, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית להוציא מקרים חריגים שבהם נפלו פגמים מהותיים בהחלטה היורדים לשורשם של דברים [ראו, למשל: חמי בן-נון, טל חבקין הערעור האזרחי 470 (מהדורה שלישית, 2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1026 (מהדורה שתים עשרה, 2015); ע"א 4170/14 כהן נ' כהן, פיסקה 7 (14.1.2016); ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי, פיסקה 12 (11.4.2013)]. לאחר שעיינתי בפסק הדין המפורט של בית המשפט המחוזי, כמו גם במוצגים שצירפו שני הצדדים, איני סבור כי המקרה דנן נופל בגדר החריגים לכלל זה. 26. במוקד המחלוקת שבין הצדדים עומדת שאלת תוקפו של הסכם החוב משנת 2004, היינו, האם יש בו כדי לחייב מי מהמשיבים. גדר הספקות נוגע לכך שהמשיבים טוענים, כי אין בחתימתו של המשיב 2 כדי לחייב את חריש, בעוד שהמערערות טוענות כי גם אם פורמאלית המשיב 2 אינו בעל סמכות לחייב את חריש, הרי שמכוח הלכת הניהול הפנימי או מכוח עקרון השליחות הנחזית, יש לראותו כמי שחייב את החברה בפעולותיו. לדברי המערערות, חתימתו של רו"ח מימון על אותו הסכם חוב יש בה כדי לחזק את אותו מצג לפיו המשיב 2 היה מוסמך לחתום על הסכם החוב בשמה של חריש. עוד מסתמכות המערערות, על כך שבכותרתו של הסכם החוב נאמר כי ההסכם נערך "בין חריש וקציר ע"י אברהים אלוברה..." וכן נכתב, בסעיף 1 להסכם החוב, כי "חריש וקציר בע"מ ואלוברה אברהים מודים בחוב...". המשיבים טוענים, מנגד, כי הסכם החוב נוסח על ידי המערערות, ולכן אין ללמוד מניסוח זה על כך שהסכם החוב מחייב מי מהמשיבים. 27. המקרה דנן מעלה, כביכול, את השאלה אימתי פעולתו של מי שאינו מורשה לפעול בשמה של החברה, תחייב את האחרונה; או מן הצד השני - מתי יוכל צד ג' להסתמך על מצג של החברה, כאשר מי שהציג את אותו מצג לא היה מוסמך לפעול בשמה (חריגה מסמכות). המערערות נסמכו בעניין זה על הלכת הניהול הפנימי ולחלופין על חוק השליחות. עם זאת, כפי שאבהיר, בנסיבות ענייננו, הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא מובילות למסקנה כי המערערות לא יכולות היו להסתמך על חתימתו של המשיב 2 ככזו שמחייבת את חריש, לא לפי דיני השליחות ולא לפי דיני החברות. 28. סעיף 6 לחוק השליחות, שכותרתו "פעולה ללא הרשאה", קובע כדלקמן: "(א) פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד; ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור. (ב) לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו. (ג) תאגיד יכול לאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו, ויחולו הוראות סעיף זה". העקרון הכללי בדיני שליחות הוא, שאם אדם פעל בחזקת שלוחו של אחר ללא הרשאה, אין בפעולתו כדי לחייב או לזכות את ה"שולח" [אהרן ברק חוק השליחות כרך ראשון 707 (1996) (להלן: ברק)]. כאשר השלוח מבצע כלפי צד שלישי פעולה ללא הרשאה, מוטלת אחריות על המתחזה כשלוח. תוצאות אלה משתנות אם ה"שולח" מאשר את הפעולה בדיעבד. האישור בדיעבד כמוהו כהרשאה מלכתחילה. בענייננו, הפעולה לא אושרה בדיעבד ולכן ס"ק (א) אינו רלוונטי לענייננו. גם ס"ק (ב) אינו רלוונטי לענייננו, שכן המערערות מעוניינות שחריש, או מי מהמשיבים 7-3 אשר ערבים לקיום התחייבויותיה, הם שיישאו בתשלום החוב, ולא המשיב 2 שהוא פושט רגל. המערערות מוסיפות ומסתמכות על סעיף 3 לחוק השליחות, הקובע: "(א) השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם. (ב) נדרש אדם להיזקק לפעולת שלוח, רשאי הוא שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה". 29. לדידי, ייתכן שעלה בידי המערערות להציג תמונה עובדתית לפיה המשיב 2 נהג לפעול, לעתים, בשמה של חריש - אם בחתימה על הזמנות כלים ואם בהגעתו לפגישות עבודה ללא בניו. בכך, ייתכן שהמשיבים יצרו בפני המערערות מצג, מכוח התנהגות, לפיו המשיב 2 רשאי לפעול, בעניינים מסוימים, מטעמה של חריש. זאת, אף שאין מחלוקת ממשית כי לפי מסמכי ההתאגדות של החברה, לא היה המשיב 2 מוסמך לפעול בשמה. עם זאת, בנסיבות העניין, אני סבור, כי לא נפל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין בחתימתו על הסכם החוב כדי לחייב את חריש. הטעם לכך יובהר בהמשך. 30. כשלעצמי אני סבור, כי הדוקטרינה המשפטית הרלוונטית בענייננו אינה לקוחה מדיני שליחות, אלא דווקא המאטריה של חריגה מסמכות או פעולה ללא הרשאה בדיני חברות. יובהר, כי דיני החברות החילו, ככלל, את עקרונות דיני השליחות ביחס לחריגה מהרשאה, אלא שכיום הם מוסיפים לצד ג' הגנה מרחיקת לכת יותר מזו שמקנים לו דיני השליחות הרגילים [ד"ר אירית חביב-סגל דיני חברות 121 (2007) (להלן: חביב-סגל)]. 31. בעבר, רווחה ההשקפה לפיה תאגיד אינו כשר לזכויות ולפעולות משפטיות אלא בהתאם לקבוע בחוק, וכאשר מדובר בחברה, כשרותה של החברה לזכויות ולחובות נקבעה על פי מטרות החברה הקבועות בתזכירה (ברק, כרך ראשון 663). 32. בהינתן תפיסה זו, אימצו בתי המשפט את כללי הניהול הפנימי, שבהתאם להם, כל פעולה שנעשתה על ידי מנהלי התאגיד מתוך חריגה מהקביעות המפורשות של מסמכי היסוד, לא תחייב את החברה. מאידך גיסא, עניינים שמסמכי היסוד משאירים להחלטות פנימיות של התאגיד, שאין חובה שבדין להעמידן לעין הציבור, הם בגדר פעולות ש"בניהול פנימי" של התאגיד, שמותר למתקשר עם התאגיד להניח, כי נעשו כהלכה בגדר ההרשאה ועל-פי האישור המתאים [חביב סגל, 116; ע"א 474/80 גרובר נ' תל-יוסף, קבוצת פועלים להתישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לה(4)) 45, 54-53 (1981)]. 33. במסגרת חקיקת חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 17), התשמ"א-1980, בוטלה תפיסה זו, ונקבע, כי חברה היא בעלת כשרות כללית, קרי, יש לה הכוחות הניתנים לכל פרט (חביב סגל, 118-117). כעת, השאלה אם התאגיד כשר ליתן הרשאה לשלוח לפעול בשמו או במקומו באופן שהפעולה תחייב ותזכה את התאגיד מורכבת משתי שאלות: האם יש לתאגיד את הכשרות המשפטית לבצע בעצמו את הפעולה המשפטית נושא השליחות, וכן האם יש לו גם הכשרות המשפטית למנות שלוח שיבצע פעולה בשמו או במקומו (ברק, כרך ראשון 665). תיקון זה לפקודת החברות נתפס כתיקון שביטל את דוקטרינת "אולטרה וירס החברה" [ד"ר יחיאל בהט חברות - החוק החדש והדין לאחר תיקון 16 כרך א 459 (מהדורה 12, 2011) (להלן: בהט)]. 34. כיום, סעיף 56 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), שכותרתו "פעולה בחריגה מהמטרות או בלא הרשאה", קובע: "(א) פעולה שנעשתה בעבור חברה בחריגה ממטרות החברה, או שנעשתה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, אין לה תוקף כלפי החברה, אלא אם כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף קטן (ב), או אם הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על העדר ההרשאה. (ב) אישור החברה בדיעבד לפעולה בחריגה ממטרות החברה יינתן בידי האסיפה הכללית בהחלטה שתתקבל ברוב הדרוש לשינוי מטרות החברה; אישור כאמור לענין פעולה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה יינתן בידי האורגן המוסמך לתת את ההרשאה. (ג) אישור כאמור בסעיף קטן (ב), לא יפגע בזכות שרכש אדם אחר בתום לב ובתמורה לפני מתן האישור". פעולה שבוצעה תוך חריגה מסמכות או בהיעדר הרשאה כלפי צד שלישי, כאשר אותו צד שלישי לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או היעדר ההרשאה, תהא תקפה (בהט, כרך א 461). מלים אחרות, אם אותו צד שלישי שכלפיו נעשתה הפעולה כביכול בשם החברה ידע, או היה עליו לדעת על החריגה מהרשאה, הרי שהפעולה לא תחייב את החברה (בהט, כרך א 469). יובהר, כי סעיף 42 לחוק החברות שולל את חזקת הידיעה הקונסטרוקטיבית בהתבסס על מסמכי החברה, החזקה שעליה נסמכה הלכת הניהול הפנימי, ומכאן שיש לבחון את ידיעתו של צד ג' על-פי קריטריונים כלליים של סבירות (חביב-סגל, 122). ההנחה של חוק החברות היא, שבמידה שהאורגן ידע או היה עליו לדעת על כך שפעולתו חורגת מן ההרשאה שניתנה לו, הרי שהחברה תוכל לחזור ולתבוע אותו, לאחר שעמדה בהתחייבות כלפי צד ג'. להבדיל מן ההסדר הקבוע בחוק השליחות, המשחרר את השולח מכל חיוב שלא נטל על עצמו מרצון, ויוצר יריבות ישירה בין השלוח לבין צד ג', הרי שההסדר בדיני החברות מתחיל מהגנה על אינטרס ההסתמכות של צד ג' שהתקשר עם החברה, על ידי חיובה של החברה עצמה כלפיו, ורק לאחר מכן, מאפשר לחברה לחזור בתביעת השבה אל האורגן שחרג מהרשאתו (חביב סגל, 122). 35. בחזרה לענייננו. באותה ישיבה שבה חתם המשיב 2 על הסכם החוב, נכח גם רו"ח מימון, ששימש אותה עת רואה החשבון של חריש. רו"ח מימון נחקר נגדית ובמהלך חקירתו היה איתן בדעתו, כי במהלך הישיבה הדגיש בפני מנהלה של מפרם, מר עמיר קליין, כי המשיב 2 אינו מוסמך לחתום בשמה של חריש: "ת. ביקש שאני אחתום, שאני מסכים לכתוב. אמרתי לו - אני לא מסכים לכתוב. ביקש מאברהים לחתום, אמרתי לו - אברהים הוא לא הבעלים של החברה, הוא לא מורשה החתימה. אני יכול להגיד שאמיר, אדון אמיר הוא מאוד אגרסיבי, התחיל ללחוץ, ואז כתבתי את מה שכתבתי - אני מאשר רק את העובדה שאברהים אלעוברה חתום במקום החתימה שלו. חוץ מזה אני לא מאשר" (פרוטוקול מיום 25.12.2013, עמ' 303 ש' 15-11) ובהמשך: "אני כתבתי מה שחשבתי שנכון לכתוב. יכול להיות, בדיעבד יכולתי להוסיף עוד משפט, לחזק את זה. אבל אני יודע מה היה בפגישה. אני לא הסכמתי לחישוב הזה, והדגשתי את זה במפורש, וגם אמרתי שאין מקום להחתים את אברהים, כי הוא לא מורשה חתימה" (פרוטוקול מיום 25.12.2013, עמ' 307 ש' 17-14). בית המשפט המחוזי, ששמע את העד והתרשם מחקירתו, קיבל עדות זו של רו"ח מימון (פסק הדין, עמ' 34 ש' 37-24). אין נימוק להתערב בקביעה עובדתית זו. 36. הנה, במהלך הפגישה שבה נחתם הסכם החוב, התריע רו"ח מימון בפני מנהלה של מפרם על כך שחתימתו של המשיב 2 אינה מחייבת את חריש. בכך מתקיים התנאי לפיו מפרם ידעה בפועל על אותה "חריגה מהרשאה" כביכול. בנסיבות אלה, לא יכולה להתקבל טענת המערערות להתקיימותה של הלכת הניהול הפנימי. כמו כן, לא מתקיימת בנסיבות העניין "שליחות נחזית", ואין מקום לחייב את החברה מכוח דיני החברות. 37. אשר לחתימתו של רו"ח מימון על הסכם החוב; גם בעניין זה אין בידי לקבל את טענותיהן של המערערות. כאמור, מעל חתימתו, כתב רו"ח מימון בכתב ידו "אני מאשר שאברהים אלעוברה חתם במקום החתימה שלו". במקום שיועד לחתימתו של רו"ח מימון נכתב: "עד לחתימה". מעדותו של רו"ח מימון עולה כי להבנתו, תפקידה של חתימתו התמצה באישור שאכן אבראהים הוא שחתם על גבי הסכם החוב. כך גם עולה במפורש מהמילים שהוסיף בכתב ידו, שנוספו, לדבריו כדי להדגיש שאין בחתימתו כדי לאשר את סכום החוב או את האמור בגוף ההסכם. גם גרסה זו הייתה מהימנה על בית המשפט המחוזי ואיני סבור כי נפל פגם במסקנה זו. אין יסוד לטענותיהן של המערערות כי חתימתו של רו"ח מימון דווקא מחזקת את המצג לפיו חתימתו של המשיב 2 יש בה לחייב את חריש. ההיפך הוא הנכון. זאת, גם בשים לב למקצועו של רו"ח מימון. הלא, לא פעם, נדרשים רואי חשבון ועורכי דין לאמת את חתימת שולחיהם, ואין באימות זה כדי להעיד דבר וחצי דבר על התחייבות שולחיהם כמפורט במסמך. 38. אשר לחתימתו של המשיב 3; המשיבים טענו, כבר בבקשת הרשות להתגונן, כי הם אינם חתומים על הסכם החוב וכי החותמת שמוטבעת על גביו זויפה. על גבי העתק נוסף של הסכם החוב, שצורף אף הוא לתיק המוצגים, מופיעה חתימה נוספת (בצד החותמת ה"מזויפת", כשהפעם החותמת מופיעה הפוך). המערערות טענו כי מדובר בחתימתו של המשיב 3, אולם המשיבים כפרו בכך. הן המשיב 2 הן רו"ח מימון העידו כי המשיב 3 כלל לא נכח בישיבה זו. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שהמערערות לא הוכיחו כי החתימה הנ"ל היא אכן חתימתו של המשיב 3, ואני סבור כי גם במסקנה זו אין בידינו להתערב. 39. ייתכן שיש ממש בטענתן של המערערות כי התחייבותם של המשיבים 3-7 לא התיישנה, נוכח ויתור על טענת התיישנות בשטר החוב עליו חתמו. עם זאת, התביעה התבססה על הסכם החוב (סעיף 14 לכתב התביעה, מוצג א' למוצגי המערערת). חבותם של המשיבים 7-3 כפופה לכך שקיים חוב תקף של חריש כלפי המערערות. לוויתור על ההתיישנות אין שום משמעות משעה שהסכם החוב נמצא בלתי תקף. מכאן, שגם בעניין זה איני רואה מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. 40. נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור, ולחייב את המערערות בהוצאותיהם של המשיבים בסך של 50,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ‏י"א באייר התשע"ו (‏19.5.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14069910_W04.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il