גלית סקוברוניק נ. מדינת ישרא משרד התחבורה

12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מינהליים עע"מ 69833-09-24 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המערערים: 1. גלית סקוברוניק 2. יצחק סקוברוניק נגד המשיבה: מדינת ישראל – משרד התחבורה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 9.9.2024 בת"צ 45470-03-23, שניתן על ידי כבוד השופטת הדס עובדיה תאריך הישיבה: א' בכסלו התשפ"ה (2 דצמבר 2024) בשם המערערים: עו"ד יצחק סקוברוניק; עו"ד איל ויסמן בשם המשיבה: עו"ד קרן וול פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת הדס עובדיה), מיום 9.9.2024 בת"צ 45470-03-23, במסגרתו התקבלה הודעת חדילה שהגישה המשיבה, לאחר מספר ארכות שניתנו לביצוע החדילה בפועל, וכפועל יוצא נדחתה בקשה לאישור תובענה כייצוגית. רקע והשתלשלות העניינים ביום 20.3.2023 הגישה המערערת 1, גב' גלית סקוברוניק (להלן: המערערת), כתב תביעה ולצדו בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המשיבה, מדינת ישראל – משרד התחבורה (להלן: המשיבה), וזאת לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק): "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר [...]" (להלן: בקשת האישור). עניינה של בקשת האישור בטענה כי המשיבה מחזירה בחסר אגרות רישיון רכב בגין התקופה שבה הרכב היה בהפקדת סוחר (דהיינו, במקרים בהם הרכב נמכר לסוחר רכב ורישיון הרכב הופקד אצלו). כך, תקנות 290 ו-290(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) קובעות כי הפסקת השימוש ברכב לתקופה העולה על חודש ימים מזכה את בעליו בהחזר של אגרת הרישוי עבור אותה תקופה, ועל פי הנטען בבקשת האישור – המשיבה מחזירה את החלק היחסי, במקרים של הפקדות סוחר, באופן שגוי ונמוך מהמוטל עליה. ביום 18.6.2023, הגישה המשיבה, "לשם הזהירות" כלשונה, הודעת חדילה בהתאם לסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, במסגרתה הודתה בקיומן של מספר תקלות, אשר הובילו להשבה בחסר של אגרה, למי שהפקידו את רכבם בהפקדת סוחר (להלן: בעלי הרכב הזכאים). הוסבר, כי מקור התקלות בטעות אנוש של פקידה מסוימת באגף החשבות, אשר גרמה לכך שסכום ההחזר חושב ללא תוספת הפרשי הצמדה (להלן: התקלה המקורית). לצד זאת, המשיבה הודיעה כי היא פועלת לאיתור בעלי הרכב הזכאים, וכי בכוונתה להשיב להם את הסכומים החסרים בשל התקלות האמורות. בית המשפט קמא הורה למשיבה להוסיף ולעדכן באשר לביצוע ההשבה, לרבות בדבר סכום ההשבה הכולל. בהמשך, ולאחר שהמשיבה הודיעה שהחלה במלאכת ההשבה, התקיים ביום 21.12.2023 דיון במעמד הצדדים. במהלך הדיון מסרה המשיבה כי לאחרונה התברר לה שישנה תקלה נוספת, "שנובעת מהממשקים המתקיימים מול מערכת "המרכבה" שבמשרד האוצר שתוצאתה, שבחלק מהמקרים לפחות, שיעור ההצמדה שהוחזר אינו שיעור ההצמדה כדין", ועתה היא בודקת כל החזר באופן אנושי-ידני (פרוטוקול הדיון מיום 21.12.2023, עמ' 6 ש' 15-11). על כן, ביקשה המשיבה שיוּתר לה להגיש בקשה להארכת מועד החדילה; ובית המשפט קמא נעתר לבקשתה, חרף התנגדות המערערת. ביום 21.1.2024, הודיעה המשיבה, בין השאר, כי היא מקיימת בדיקה משותפת של גורמי המקצוע אצלה יחד עם גורמים מטעם מערכת הכספים הממשלתית, כדי לוודא שלא נפלו מלפניה תקלות נוספות. לאחר מכן, ולנוכח תקלה נוספת אשר איתר בא הכוח המייצג (המערער 2. להלן: בא הכוח המייצג; ויחד עם המערערת: המערערים), ביום 18.4.2024 הגישה המשיבה בקשת ארכה להגשת הבקשה להארכת מועד החדילה, לצורך בירור התקלה. ביום 25.4.2024 נעתר בית המשפט קמא לבקשה, בניגוד לעמדת המערערת, וזאת, בין היתר, לאור נכונות המשיבה לבחון את התקלה האמורה. בהמשך, התברר כי הפרשי ההצמדה חושבו שוב באופן שגוי, כך שהם הוערכו החל מהמועד שבו מסר בעל הרכב הזכאי הודעה על הפקדת הרישיון אצל סוחר – ולא ממועד תשלום האגרה בפועל, כפי שמורה הדין. עוד יצוין, כי בשלב מסוים התגלתה תקלה נוספת, הנובעת מכשל טכני הקשור לעבודת מערכת הכספים הממשלתית. לבסוף, ביום 30.5.2024 הגישה המשיבה בקשה להארכת המועד להגשת הודעת חדילה ולאישורה של חדילה מאוחרת, המתייחסת לכלל התקלות שנתגלו לאורך הדרך (להלן: הבקשה). לפי הבקשה, מועד החדילה הסופי הוא ביום 26.5.2024. במסגרת זו, המשיבה טענה כי היא הגישה את הודעת החדילה המקורית במועד; טיפלה בכל הליקויים שנתגלו, ותיקנה אותם באופן מיידי; התחייבה להשיב גם את הסכומים שנגבו ביתר לאחר שהוגשה הודעת החדילה הראשונה; פעלה בהגינות ובתום לב לאורך כל הדרך; וכי בכוונתה להמשיך לבצע הליכי ביקורת לשם מניעת הישנות תקלות דומות. משכך, ובשים לב לפסיקת בית משפט זה, המשיבה גרסה כי יש לקבל את הבקשה ולהאריך את מועד החדילה. המערערת בתגובה טענה כי יש לדחות את הבקשה. לעמדתה, המשיבה לא הוכיחה כי חדלה מהשבת האגרה בחסר; ובוודאי לא במהלך תקופת 90 הימים הקבועה בחוק, בעוד שלא ניתן, לשיטתה, להאריך את מועד החדילה בפועל (להבדיל ממועד מתן ההודעה על החדילה). עוד נטען, בין היתר, כי המשיבה הגישה הודעת חדילה רק ביחס לתקלה המקורית, אך לא ביחס ליתר התקלות שנתגלו בהמשך. בנוסף, במהלך הדיון שנערך ביום 18.7.2024 הציעה המערערת כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט שיבחן את התקלות וההחזרים לבעלי הרכב הזכאים, ובהתאם יגיש חוות דעת בעניין. ברם, המשיבה התנגדה להצעה זו. פסק דינו של בית המשפט קמא ביום 9.9.2024, ולאחר שהתקיים דיון בבקשה במהלכו ניסה בית המשפט קמא להביא את הצדדים לידי הסכמות, ניתן פסק הדין נשוא הערעור דנן, במסגרתו התקבלה הבקשה, ובהתאם נדחתה בקשת האישור (להלן: פסק הדין). בראשית הדברים, בית המשפט עמד בהרחבה על הוראות סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות ותכליותיו, וציין כי ניתן להאריך לא רק את מועד מסירת ההודעה על חדילה אלא גם את המועד הקובע לביצוע החדילה בפועל. בהמשך לכך, ציין בית המשפט קמא כי השיקולים שיש לבחון בהחלטה מעין זו נוגעים להגשמת תכליותיו של מנגנון החדילה, בשים לב למניעי הרשות והסיבות בגינן התבקשה הארכה, כגון כאשר מדובר בנסיבות שאינן בשליטת הרשות; כאשר יש קושי אובייקטיבי לעצור באופן מיידי את הגבייה בתוך התקופה הקובעת; או כאשר הרשות פועלת בתום לב ובהיעדר כוונה להמשיך בביצוע הגבייה הנתקפת. לאור זאת, בית המשפט קמא פנה לבחון אם מתקיימים בנסיבות העניין טעמים המצדיקים את הארכת המועד. נקבע, כי על אף ריבוי התקלות שהתרחשו, המשיבה פעלה בתום לב ובאופן נמרץ, גם אם לא אפקטיבי במיוחד, "לתיקון התקלות ובניסיון למנוע תקלות נוספות בעתיד" (פסקה 89 לפסק הדין), וכן מתוך מחויבות להשבת הסכומים החסרים. לנוכח האמור, ולאור התרשמותו של בית המשפט קמא כי בסופו של דבר המשיבה אכן חדלה בפועל מהגבייה העודפת, וכי היא פועלת להשבת הסכומים החסרים, הבקשה התקבלה ובית המשפט האריך את מועד החדילה עד ליום 26.5.2024. בנוסף, בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין אין מקום להורות על מינוי של מומחה חיצוני, שכן המשיבה נדרשת לבצע את חובותיה, ובכלל זה עליה לקבוע נהלים וסדרי עבודה, ולבדוק באופן מתמיד את ביצועיה. לצד האמור, בית המשפט קמא פסק גמול למערערת ושכר טרחה לבא הכוח המייצג בשיעורים של 2% ו-13% (בתוספת מע"מ), בהתאמה, אשר ייגזרו מסכום ההחזרים החסרים, שהואמדו בכ-1.2 מיליון ש"ח (להלן: סכום ההחזר החסר), וזאת על סמך נתונים שהציגה המשיבה. מכאן הערעור שלפנינו. הערעור וההליך בבית משפט זה במסגרת הערעור, טוענים המערערים כי בית המשפט קמא שגה בכך שהאריך את מועד החדילה בפועל ודחה את בקשת האישור. לעמדתם, סעיף 9(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע פרק זמן של 90 ימים לביצוע החדילה, ומשזמן זה חלף – בית המשפט היה צריך לדון בבקשת האישור לגופה. זאת, בפרט בהינתן שהמשיבה לא חדלה, פעם אחר פעם, מהגבייה שבגינה הוגשה בקשת האישור – אף לא כעת, לטענתם. עוד נטען, כי לפי פסיקת בית משפט זה ניתן להאריך רק את המועד להגשת הודעת החדילה, אך לא את המועד לביצועה בפועל; כי ממילא לא היה מקום להאריך את המועד האמור לתקופה כה משמעותית (העומדת על כשנה); ובוודאי שלא לכך נועד מנגנון הארכה הקבוע בסעיף 9(א) לחוק, בנסיבות שבהן פעם אחר פעם התברר כי המשיבה לא חדלה מהגבייה בגינה הוגשה בקשת האישור, ואף התגלו תקלות נוספות. בנוסף, המערערים טוענים כי הוכח שהמשיבה איננה מסוגלת לטפל בכל התקלות והכשלים הנוגעים להשבת הכספים, ולכן בית המשפט קמא שגה בכך שלא הפקיע מידיה את הטיפול בעניין זה, ולא הטיל אותו על מומחה חיצוני. לבסוף, המערערים מלינים על גובה הגמול ושכר הטרחה שנפסקו להם. זאת, בין היתר, נוכח התרומה הרבה של ההליך והסיכון שהם נטלו על עצמם בהגשת בקשת האישור; ומאחר שסכום ההחזרים החסרים שהוערך איננו משקף את גביית היתר (בפועל) שהמשיבה מבצעת, אשר עומדת, לשיטת המערערים, על למעלה מ-50 מיליון ש"ח. ביום 2.12.2024 נערך דיון קדם-ערעור בתיק (יחד עם עע"מ 69914-09-24, לו שותפים אותם צדדים), ובמהלכו חזרו המערערים על עיקרי טיעוניהם שבכתב, והתמקדו בטענה לפיה קיימות תקלות נוספות במסגרת השבת כספי האגרה החסרים שלא זכו למענה מטעם המשיבה. מן העבר השני, באת-כוח המשיבה הדגישה כי המשיבה פעלה בתום לב ובמרץ לתיקון כלל הטעויות שנתגלו, והבהירה כי בעת הנוכחית לא מוכרות לה תקלות נוספות. בתום הדיון, שוקפו למערערים הקשיים שבערעור, והומלץ להם שלא לעמוד עליו. ביום 9.12.2024 הודיעו המערערים כי הם עומדים על הערעור. בהודעתם, המערערים שבו והדגישו כי לעמדתם המשיבה אינה מסוגלת לתקן את הטעויות הגורמות להשבת תשלומים בחסר, דבר המוביל בתורו להשתת עלויות גבוהות על הציבור. על רקע זאת, הם סבורים כי יש להורות על השבת הדיון לבית המשפט קמא, כדי שימנה מומחה חיצוני לבחינת התקלות ויציע דרכים לתיקונן. כן חוזרים הם על יתר טענותיהם בערעור. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות המערערים על יסוד החומר שבכתב, ושמעתי את טיעוני הצדדים בישיבת קדם-הערעור מיום 2.12.2024, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות הקבועה בתקנות 138(א)(1) ו-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולדחות את הערעור אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה בכתב – וכך אמליץ לחברי וחברתי לעשות. בפי המערערים ארבע טענות עיקריות – האחת, כי לא היה מקום להאריך את המועד לביצוע חדילה בפועל; השנייה, כי ממילא המשיבה לא הוכיחה כי ביצעה חדילה בפועל מהחזרת החסר נשוא בקשת האישור; השלישית, כי למצער נדרש למנות מומחה חיצוני שיבחן את התנהלות המשיבה; הרביעית, כי יש להגדיל את הגמול ושכר הטרחה שנפסק לטובתם. מהטעמים שיפורטו להלן, לא מצאתי בטענות אלה ממש. אדון עתה בדברים כסדרם. האם נפל פגם בדחיית המועד לביצוע חדילה בפועל? כידוע, סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות מכיר בכוחה של רשות להביא באמצעות חדילה לכך שלא תדון, ולמעשה תסולק, בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוגשה לפי פרט 11 בתוספת השנייה לחוק ("תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר...". להלן: תביעה להשבת גביית יתר). ויובהר, משמעות החדילה היא כי הרשות הפסיקה את גביית היתר מעתה ואילך – לא בהכרח שביצעה השבה מלאה של הסכומים שנגבו ביתר בעבר. החוק מבחין בין הפעולה של מסירת הודעת חדילה, דהיינו, הודעה לבית המשפט כי הרשות בחרה לעשות שימוש בכוח הנתון לה להביא לסילוק בקשת האישור באמצעות חדילה; לבין הפעולה של חדילה בפועל, דהיינו הפעולה של תיקון דרכיה של הרשות, כך שהיא חדלה הלכה למעשה מביצוע הגבייה הנתקפת. הבחנה זו נובעת מסעיף 9(ב) לחוק המבהיר כי על מנת להפעיל את כוח החדילה נדרשים להתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, "הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור"; השני, "הוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור". התנאי הראשון משמעו שעל הרשות למסור הודעת חדילה; התנאי השני משמעו שעל הרשות לבצע חדילה בפועל, להנחת עת בית המשפט. כוח החדילה אינו נתון לרשות בכל שלב של ההליך הייצוגי, אלא על הרשות להפעילו בתחילת ההליך, בתוך פרק הזמן שנקצב לכך. זאת ועוד, על מנת שלא לבזבז משאבים דיוניים לשווא, קבע המחוקק בסעיף 9(א) לחוק תקופת המתנה במהלכה לא ידון בית המשפט בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוגשה לפי פרט 11 בתוספת השנייה לחוק (להלן: תקופת ההמתנה). עוד הובהר כי תקופת ההמתנה תחל במועד הגשת בקשת האישור, ותסתיים במועד הקובע, אשר יחול, ככלל, 90 יום ממועד הגשת בקשת האישור, אלא אם הוארך על ידי בית המשפט מטעמים שיירשמו (להלן: המועד הקובע). הפסיקה הבהירה כי במהלך תקופת ההמתנה (דהיינו, קודם למועד הקובע) נדרשת הרשות לבצע את שתי הפעולות המהוות יחדיו את החדילה: מסירת הודעת חדילה וחדילה בפועל. לעומת זאת, החלטת בית המשפט כי השתכנע שהרשות חדלה בפועל מביצוע הגבייה יכולה להינתן לאחר המועד הקובע (בר"מ 7689/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' דהאן, פסקה 7 (29.6.2014) (להלן: עניין דהאן)). מלשון החוק עולה במפורש כי המחוקק הקנה לבית המשפט את הסמכות להאריך את תקופת ההמתנה, דהיינו לדחות את המועד הקובע, לפי שיקול דעתו (בכפוף לדרישה להנמקה בכתב). לשון החוק אינה מצמצמת סמכות זו, כך שתתייחס רק לאחת מהפעולות שעל הרשות לבצע עד למועד הקובע, ועל כן לכאורה היא יכולה להיות מופעלת לעניין כל אחת מהן (דהיינו, לצורך מסירת הודעת חדילה או לצורך חדילה בפועל), או לצורך שתיהן יחדיו. אף עיון בפסיקתו של בית משפט זה אינו מלמד כי הוצבה בו הגבלה המייחדת את סמכות הארכה אך לאחת מהפעולות הללו (השוו: עניין דהאן, בפסקאות 7, 11-10; בר"מ 5438/14 עירית קרית מוצקין נ' חזות בת שבע (13.1.2015)). פרשנות הסמכות להאריך את תקופת ההמתנה, כמקנה שיקול דעת לבית המשפט לדחות את המועד הקובע הן כאשר הדבר נדרש לצורך מסירת הודעת חדילה והן כאשר הדבר נדרש לצורך ביצוע החדילה בפועל, עולה בקנה אחד גם עם תכליותיו של הסדר החדילה, המתמקדות במתן תמריץ לרשות לחדול מהגבייה הבלתי חוקית המבוצעת על ידה בסמוך לאחר שהוגשה בקשת האישור, ובכך לייתר את הצורך לדון בבקשת האישור לגופה (בר"מ 2003/23 תאגיד מים וביוב סובב שפרעם בע"מ נ' עפיפי, פסקה 13 (18.4.2023) (להלן: עניין עפיפי)). פרשנות זו תואמת גם את האופן שבו סמכות זו יושמה בפועל על ידי הערכאות הדיוניות (ראו למשל: ת"צ (מינהליים ב"ש) 37533-07-14 שי נ' יובלים אשדוד בע"מ, פסקה 85 (6.9.2015) (להלן: עניין שי) (כב' השופט מרדכי לוי) (ערעור על פסק הדין נדחה ביום 5.10.2016 בגדר עע"מ 6837/15); ת"צ (מינהליים חי') 17676-02-15 ג'בארין נ' מועצה מקומית מעלה עירון (18.10.2015) (כב' השופט יגאל גריל); ת"צ (מינהליים מרכז) 39777-01-16 גלמידי נ' משרד התחבורה – מדינת ישראל, פסקה 16 (17.9.2017) (להלן: עניין גלמידי) (כב' השופטת מיכל נד"ב)). אף אני, אינני רואה כל טעם מבורר לאמץ דווקא פרשנות מצמצמת לסמכות, לפיה היא מוגבלת למתן ארכה למסירת הודעת חדילה בלבד. המסקנה המתבקשת, היא שבית המשפט קמא פעל בסמכות כאשר דחה את המועד הקובע, והאריך את תקופת ההמתנה, על מנת לאפשר את השלמת החדילה בפועל. השאלה בה נותר לדון היא האם התקיימה הצדקה בנסיבות המקרה לעשות שימוש בסמכות זו. כאמור, בית המשפט קמא השיב לשאלה זו בחיוב, וקבע כי על אף האכזבה מריבוי התקלות שנתגלו בהתנהלות המשיבה, זו פעלה במרץ "לתיקון התקלות ובניסיון למנוע תקלות נוספות בעתיד", ופועלה "על פי הנחזה להיראות הוא בתום לב". עוד נקבע, כי המשיבה לא פעלה בתכסיסנות, והשתדלותה לתיקון התקלות הייתה "עיקשת, מתמדת ונעשית מתוך חשיבה [...]" (פסקאות 90-89 לפסק הדין). בהתחשב בכך, האריך בית המשפט קמא מעת לעת את המועד הקובע עד שהושלמה להנחת דעתו החדילה בפועל. קביעות אלה, המתייחסות להפעלת סמכות המצויה בליבת שיקול הדעת הדיוני המסור לערכאה המבררת, אינן מסוג העניינים שערכאת ערעור נוטה להתערב בהם. המקרה דנן אינו נמנה על החריגים לכלל זה, בוודאי לאחר שהארכות ניתנו, ובית המשפט קמא התרשם כי מכלול התקלות תוקנו. למעלה מהדרוש, על מנת שלא יתקבל רושם שגוי, אציין כי אף לגופן, החלטותיו של בית המשפט קמא נראות לי נכונות. כך, בהינתן שהמשיבה הגישה את הודעת החדילה בתוך תקופת 90 הימים, ומשהתברר לה כי היא זקוקה לפרקי זמן נוספים על מנת לבצע את החדילה בפועל באופן שלם, בשל התקלות הנוספות שהתגלו, היא הגישה במועד בקשות הנוגעות להארכת המועד, ופעלה ללא לאות לתקנן. היבט חשוב וראוי בהתנהלות המשיבה במקרה דנן, אשר מקל עד מאד על מתן הארכות שהתבקשו על ידה, הוא הבהרתה, מיוזמתה ומראש, לאורך כל הדרך, כי היא תפעל להשיב את כלל הכספים החסרים, ולא תשאיר אותם בקופתה. התחייבות זו של הרשות, שכמובהר אינה תנאי שקבע המחוקק לביצוע חדילה, משקפת לא רק התנהלות רצויה והוגנת מצד רשות מנהלית, אלא גם מבטיחה כי מאחורי בקשות הארכה לא מסתתרת כוונה אסטרטגית פסולה להפיק תועלת כספית מדחיית המועד הקובע, אלא רק שאיפה כנה להביא לתיקון מכלול הליקויים באופן יסודי ושלם (ראו והשוו: ת"מ (מינהליים ת"א) 111/09 גנץ נ' עיריית לוד, עמ' 3-2 (1.12.2010) (כב' השופטת רות רונן); אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 579-578 (2017)). בהינתן האמור, מסקנת בית המשפט קמא לפיה קמה הצדקה בנסיבות העניין להאריך את המועד הקובע בפרק הזמן שהוארך – מקובלת עלי גם לגופה. למעלה מן הצורך, יוער כי בית משפט זה טרם נדרש בהרחבה לשאלה מהם אותם "טעמים שיירשמו" המצדיקים את הארכת המועד. בעבר נזדמן לי להבהיר כי הארכת המועד הקובע אינה אפשרית לאחר המעבר לשלב הדיון בתובענה הייצוגית גופה, וספק אם יש לעשות בסמכות זו שימוש מעבר למועד בו התחיל הדיון בבקשת האישור (עניין עפיפי, בפסקאות 15-14). בפסיקת הערכאות הדיונות השאלה האמורה התעוררה לא אחת, והועלו מספר טעמים שונים, כגון: כאשר העיכוב נובע מטעמים הקשורים בהתנהלות הצד שכנגד, דוגמת המצאת בקשת האישור במועד מאוחר יותר למועד בו הוגשה (ת"צ (מינהליים מרכז) 55461-07-19 חברת האחים ע.מלק למיזוג אויר בע"מ נ' מדינת ישראל רשות המסים, פסקאות 25-24 (5.12.2020) (כב' השופט שמואל בורנשטין) (ערעור על פסק הדין נדחתה בהמלצת בית המשפט ביום 10.10.2021 במסגרת עע"מ 8944/20). עוד ראו עניין דהאן, בפסקה 10); כאשר מתקיים קושי אובייקטיבי בעצירה מיידית של הגבייה בתוך תקופת 90 הימים (עניין גלמידי, בפסקה 16); בשל צרכי התארגנות שונים מצד הרשות הנוגעים, למשל, להיבטים טכנולוגיים, ארגוניים, מנהלתיים וכיוצא באלה (פסק דיני בת"צ (מינהליים מרכז) 8010-05-14 ביטרן נ' מועצה מקומית קדימה צורן, פסקה 8 (9.9.2014)); כאשר על מנת לבצע חדילה נדרשים תיקונים חקיקתיים או שינויים רגולטוריים, מה שעשוי בתורו להוביל לצורך בהארכת המועד (ת"צ (מינהליים מרכז) 27055-08-13 דיק נ' מיתב תאגיד אזורי למים וביוב בע"מ (14.5.2015) (כב' השופטת מיכל נד"ב); עניין שי, בפסקה 82; עניין גלמידי, בפסקה 16. והשוו: בר"מ 426/24 עיריית רחובות נ' עזר, פסקה 13 (30.4.2024)); וכאשר העניין שעומד על הפרק מורכב, והרשות זקוקה לפרק זמן נוסף על מנת להצליח לבחון את הדברים לעומקם, טרם תגבש עמדה מושכלת ביחס לגבייה ולשאלת אי-חוקיותה (ראו והשוו: ת"צ (מינהליים ב"ש) 28815-04-19 פרץ נ' עיריית אשקלון, פסקה 13 (24.3.2020) (כב' השופטת גאולה לוין)). מנגד, כאשר הבקשה להארכת מועד נעוצה בשיקולים טקטיים, כגון ניסיון "למשוך זמן" על מנת להבין כיצד יתפתח הליך בקשת האישור או עד שיינתנו הכרעות בהליכים אחרים, נקבע כי אין מדובר בטעמים המצדיקים היענות לבקשה (ת"צ (מינהליים מרכז) 8746-11-10 קופלוביץ נ' המועצה המקומית גני תקווה, פסקה 4 (28.4.2011) (כב' השופטת מיכל נד"ב); ת"צ (מינהליים ב"ש) 31879-04-18 מזרחי נ' עיריית אשקלון, פסקה 24 (19.7.2020) (כב' השופטת יעל רז-לוי)). בהינתן שמדובר בשיקול דעת רחב, המסור לערכאה המבררת, לא מצאתי לנכון לגדרו בסייגים. הבחנת היסוד, לשיטתי, היא בין בקשה להארכת המועד הקובע המוגשת בתום לב לצורך הגשמת התכליות שביסוד כוח החדילה, לבין בקשה המוגשת באופן אסטרטגי על מנת להשיג יתרונות החורגים מאלה שהמחוקק התכוון להעמיד לרשות באמצעות הקניית כוח החדילה. זהו הכלל – ויישומו מסור לערכאה המבררת לפי מיטב שיקול דעתה. האם הוכח ביצוע חדילה בפועל? הטענה השנייה שבפי המערערים היא כי המשיבה לא ביצעה חדילה בפועל גם בעת הנוכחית. טענה זו מופנית נגד קביעתו העובדתית (ההפוכה) של בית המשפט קמא, הנסמכת בין השאר על תצהיר שהוגש מטעם נציגה של המשיבה, ולפיה בוצעה חדילה של כלל התקלות לא יאוחר מיום 26.5.2024. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית (עע"מ 3956/19 אל-נל ייבוא ושיווק בע"מ נ' משרד הכלכלה והתעשייה, פסקה 29 (16.2.2020); עע"מ 5137/24 נאקאש נ' אליאס, פסקה 20 (8.12.2024)), והמערערים לא הציגו טעם המצדיק סטייה מעיקרון זה. זאת, בין היתר, מאחר שהן במסגרת ההליך בפני בית המשפט קמא והן במסגרת הערעור דנן, המערערים לא תמכו את טענתם בתשתית ראייתית מתאימה, למעט העלאת טענה כללית כי לא הוכח, לשיטתם, כי המשיבה חדלה בפועל מכל מחדליה. כך, למשל, המערערים לא הציגו אף לא מקרה אחד שבו הוכח כי המשיבה אכן פעלה שלא כהלכה ביחס לגבייה נשוא בקשת האישור בשלב הנוכחי (יצוין כי בדיון שנערך בפניי נטען כי המשיבה גובה ביתר במישורים אחרים, למשל בהפקדות רכב רגילות. דא עקא, בקשת האישור עוסקת בהפקדות סוחר, ורק בהפקדות אלה יש להתמקד במסגרת הנוכחית). זאת ועוד, המערערים הגישו נגד המשיבה בקשה נוספת לאישור תובענה כייצוגית, המופנית נגד תקלות נוספות שהתגלו לטענתם בעניין תשלום ההחזרים בגין אגרת רישיון הרכב (ת"צ 56485-10-24), ומשכך טענותיהם – לפיהן לא התקיימה חדילה לאור תקלות נוספות – יתבררו ממילא במסגרתה. הצורך במינוי מומחה חיצוני בהמשך לאמור, לא מצאתי לקבל את טענת המערערים בדבר הצורך במינוי מומחה חיצוני בשלב הנוכחי של ההליך. טענה זו מתבססת, בעיקרה, על כך שהמערערים סבורים כי המשיבה טרם ביצעה חדילה בפועל, ובהתאם כי אין ביכולתה לטפל בתקלות הקיימות. אולם, כפי שהובהר, המערערים לא הציגו כל ראייה בנוגע לקיומן של תקלות בעת הזו המלמדות על החזרת חסר של אגרות בהפקדות סוחר, ומשכך אין בסיס לבקשתם להורות על מינויו של מומחה חיצוני. מינוי כזה אף לא ניתן לדרוש רק על סמך תקלות העבר שתוארו לעיל, שעה שהמשיבה טיפלה בהן להנחת דעתה של הערכאה המבררת. לנוכח האמור, אינני סבור שיש מקום לסטות מקביעת בית המשפט קמא לפיה לא עלה בידי המערערים להעמיד טעם מבורר המצדיק להפקיע מהמשיבה את האחריות לבחון את מערכותיה, ולבצע בהן את התיקונים הדרושים (תוך הסכמה להשיב את מלוא הסכומים החסרים לציבור). גמול ושכר טרחה המערערים מלינים גם על סכומי הגמול ושכר הטרחה שנפסקו להם, ואולם אף בטענות אלה לא מצאתי ממש. אכן, סעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות מתיר לבית המשפט לפסוק גמול ושכר טרחה גם אם התקבלה הודעת חדילה, ובכפוף לשיקולים הכלליים המנויים בסעיפים 22 ו-23 לחוק (ראו: עע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל – מנהל המכס ומס בולים, פסקאות 26-22 (27.12.2010) (להלן: עניין אכדיה); עניין אבוטבול, בפסקה 29). למעשה, את עיקר יהבם משליכים המערערים על סכום ההחזרים החסרים שהוערך על ידי בית המשפט קמא, ואולם הם לא הציגו נתונים המצדיקים סטייה מהערכה האמורה (ראו והשוו: עניין מוחני, בפסקה 14). בתוך כך, המערערים לא יכולים להתבסס על נתונים שנדונו במסגרת תיק אחר, ולהסיק מהם מסקנות לענייננו (ראו בסעיפים 17-11 להודעת המערערים מיום 9.12.2024). אף לא ניתן לקבל את טענת המערערים לפיה יש להעריך את סכום ההחזרים על בסיס מכלול האנשים הזכאים להשבה מהמשיבה בגין עילות שונות החורגות מגדר ההליך דנן. זאת, מאחר שגם טענה זו לא נתמכה בתשתית ראייתית הולמת; ומאחר, וזה העיקר, שבקשת האישור עוסקת בקבוצה מתוחמת של בעלי רכב זכאים – הנוגעת להפקדות סוחר – ולא קיימת הצדקה בעניינו להרחיבה מעבר לכך. משאלה הם פני הדברים, וכן בשים לב לשיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית בקביעת שיעורי גמול ושכר טרחה (עניין אכדיה, בפסקה 28; עניין אבוטבול, בפסקה 37; עע"מ 6230/13 עיריית ירושלים נ' הופר, פסקה 5 (22.7.2014)), לא מצאתי כי קמה עילה להתערבותנו בנדון. סוף דבר: לו תישמע דעתי, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין, אציע כי המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בסכום כולל על סך 15,000 ש"ח. עופר גרוסקופף שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף. ניתן היום, י"ב ניסן תשפ"ה (10 אפריל 2025). עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת