יקבי ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ. אנטיפוד השקעות בע"

פסק-דין בתיק ע"פ 6981/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6981/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערערת: יקבי ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ ג ד המשיבה: אנטיפוד השקעות בע"מ ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 33479-09-11 שניתנו ביום 3.9.2013 וביום 12.9.2013 על-ידי כב' השופט משה דרורי תאריך הישיבה: כ"ג בכסלו התשע"ד (26.11.2013) בשם המערערת: עו"ד אברהם אלבו, עו"ד רקפת פלד, עו"ד אפרת הזנר בשם המשיבה: עו"ד עתי צמחוני, עו"ד צחי שכנר פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. בפנינו ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי) מיום 3.9.2013 ומיום 12.9.2013 בת"א 33479-09-11, החלטות שניתנו בגדר בקשה שהגישה המשיבה (להלן: אנטיפוד) למתן צו על-פי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: הפקודה). ערעור זה מעלה את השאלה, מתי יהיה ניתן לנקוט בהליך על-פי הפקודה, כאשר נטען להפרת הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין ושיש מחלוקת לגבי פירושו הנכון, ומתי לא ניתן יהיה לעשות כן ותתחייב הגשת תובענה חדשה שבגדרה תוכרע המחלוקת. רקע והליכים קודמים 2. המערערת (להלן: חברת יקבי ירושלים) והמשיבה עוסקות ביצור ובשיווק יינות. תחילת הפרשה בתובענה שהוגשה על-ידי אנטיפוד ביום 15.9.2011, במסגרתה עתרה למתן צו מניעה שיימנע מחברת יקבי ירושלים לשווק משקאות אלכוהוליים שנעשה לגביהם שימוש בשמות "יקבי ירושלים" או "יינות ירושלים", או בשמות דומים, באופן שיכול להטעות, שכן לטענת אנטיפוד היא עושה שימוש בשם המסחרי "יקב ירושלים" מאז שנת 2001. ביום 10.10.2011, במהלך דיון שנערך בבית משפט קמא, הגיעו הצדדים להסכמה, לסילוק כל הטענות ההדדיות ולסיום סופי של המחלוקות (להלן: הסכם הפשרה). נוכח חשיבות הדברים הם יובאו במלואם: לסילוק מלא וסופי של כל הטענות מכל סוג ומין שהוא של אחד כלפי השני, או של מי מטעמו של אחד כלפי רעהו, באופן שאף צד לא יכול להעלות כלפי הצד שכנגד שום טענה בעתיד, בכל הקשור והכרוך לשאלות נשוא המחלוקת בתביעה העיקרית והבקשה הנדונה עתה, לרבות: העובדות, העילות והסעדים, שמפורטים בתביעה ובבקשה, הסכימו הצדדים, לפנים משורת הדין, כדלקמן: א. המבקשת [אנטיפוד, צ.ז.] תשלם למשיבה [חברת יקבי ירושלים, צ.ז.] סך של 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ, וזאת ב- 15 תשלומים שקליים, חודשיים, שווים, בסך 2,000 ש"ח כל אחד, החל מיום 30.10.11 ובכל 15 לכל חודש גרגוריאני, במשך 15 חודשים. ב. החל מיום 1.6.12 תפסיק המשיבה לייצר ולשווק (פרט למלאי שיוצר עד 1.6.12), בין בעצמה ובין באמצעות אחרים, יינות שבהם ייעשה שימוש בלוגו שבו משתמשת המשיבה היום בצורתו הנוכחית. ג. כל יין שייוצר מיום 1.6.2012 על ידי המשיבה יישא תווית חדשה, שבה המשיבה תוסיף ללוגו שלה עם הרוזטה מילה נוספת, בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי והמוחלט, בנוסף לשתי המילים "ג'רוזלם ווינרי" או "Jerusalem Winery" או "יקב ירושלים". ד. למען הסר ספק למשיבה אין כל התנגדות שהמבקשת תמשיך לייצר ולשווק יינות תחת השם "ג'רוזלם ווינרי" או "Jerusalem Winery" או "יקב ירושלים", בארץ ובחו"ל. בהקשר זה, המשיבה לא תפעל אצל רשם סימני המסחר למנוע מהמבקשת את הליכי רישום סימן המסחר, שבו עוסקת עתה המבקשת. ה. אנו מבקשים שבית המשפט ייתן להסכם זה תוקף של פסק דין בתיק העיקרי ובבקשה, ללא צו להוצאות. בעקבות הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין (פסק דינו של השופט מ' דרורי), ושהיה אמור להוות "סילוק מלא וסופי של כל הטענות", נפתחה מסכת התדיינויות מסועפת שההליך דנא הוא בינתיים השלב האחרון שלה, אם כי, למרבה הצער, נראה שגם פסק דין זה לא יביא לסיום המחלוקות הקשורות לשימוש בשם "יקב ירושלים", על הטיותיו השונות. 3. ביום 5.7.2012 הגישה אנטיפוד לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו לפי הפקודה (להלן: הבקשה הראשונה). בבקשה זו נטען להפרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בין היתר נטען כי חברת יקבי ירושלים אינה פועלת על-פי המוסכם במסגרת פעולות פרסום ושיווק שונות שהיא מבצעת (במובחן מהכיתוב על תוויות בקבוקי היין) ועושה שימוש במילים "יקב ירושלים" ללא מילה נוספת. בית המשפט פסק ביום 24.7.2012 כי דין הבקשה שהוגשה על-פי הפקודה להידחות נוכח הספק בדבר תחום השתרעותו של המונח "שיווק" המופיע בסעיף ב' להסכם הפשרה. עם זאת, בית המשפט הוסיף כי הוא מוסמך לפרש במסגרת ההליך שלפניו את הסכם הפשרה, מה גם שבאי-כוח הצדדים הפצירו בו לעשות כן, ובגדר כך פסק כי חברת יקבי ירושלים אינה רשאית לעשות שימוש בביטוי "יקב ירושלים" וכי עליה להטביע על כל המסמכים, הפרסומים, ההודעות וכו' את שמה המלא - "יקבי ירושלים – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ". עם זאת ציין בית המשפט כי על-פי הסכם הפשרה חברת יקבי ירושלים רשאית להוסיף מילה אמצעית לצמד המילים "יקב ירושלים" (או " ("Jerusalem Winery כפי שהיא אכן עושה. 4. ביום 24.2.2013 הגישה אנטיפוד בקשה נוספת לפי הפקודה (להלן: הבקשה השניה). בבקשה זו מונה אנטיפוד שורה של מעשים המהווים, לשיטתה, הפרה של הסכם הפשרה. בין היתר נטען כי חברת יקבי ירושלים עושה שימוש, בהקשרים שונים ולצרכים שונים, בביטוי "יקבי ירושלים", בלשון רבים, בעברית ובאנגלית. לטענת חברת יקבי ירושלים, על-פי הסכם הפשרה נאסר עליה להשתמש בביטוי "יקב ירושלים", ביחיד, ואין כל מניעה שתעשה שימוש בביטוי "יקבי ירושלים", בלשון רבים. עמדה זו מבוססת, בין היתר, על החלטת בית המשפט בבקשה הראשונה, החלטה מיום 24.7.2012, שבפסקה 20 שבה נאמר בין היתר כי בית המשפט "מפרש" את פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה "ומבהיר כי [חברת יקבי ירושלים] לא תשתמש יותר בשם 'יקב ירושלים'" (ההדגשה הוספה). חברת יקבי ירושלים מדגישה את העובדה שבית המשפט נקט בלשון יחיד. בהחלטתו מיום 7.3.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי שוכנע שחברת יקבי ירושלים פירשה את ההחלטה מיום 24.7.2012 באופן שאינה חלה על השימוש בשם "יקבי ירושלים" בלשון רבים, ופירוש זה, אם כי הוא מוטעה, נעשה בתום לב. לפיכך החליט שהליך בזיון בית המשפט הנדון בפניו לא יניב תוצאות אופרטיביות, ורק אם החל מיום 1.5.2013 "ייעשה שימוש כלשהו בשם 'ג'רוזלם ווינרי' או 'ג'רוזלם ווינריס', וכן 'יקבי ירושלים' בלי מילת אמצע כמו 'גולד', ייחשב הדבר כהפרת פסק הדין והחלטת בית המשפט לעניין בזיון בית המשפט". בית המשפט הבהיר, כי ההסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין חלה הן על השם "יקב ירושלים" בלשון יחיד והן על "יקבי ירושלים" בלשון רבים (בעברית ובאנגלית). 5. על ההחלטה הנ"ל מיום 7.3.2013, ההחלטה בבקשה השנייה, הגישה חברת יקבי ירושלים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 2417/13). בבקשה זו ניתנה לחברת יקבי ירושלים רשות ערעור אך הערעור נדחה בהחלטה מיום 13.6.2013. בית משפט זה (השופטת א' חיות) קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי לא העניקה לאנטיפוד סעד על-פי הפקודה ואינה אלא "הערכה של בית המשפט באשר לסיכויה של בקשה נוספת על-פי פקודת בזיון בית המשפט, אם ההפרה תימשך ותוגש בקשה כזו", כך שחברת יקבי ירושלים למעשה זכתה בדין בבית המשפט המחוזי ואין בידה זכות לערער. השופטת חיות הוסיפה, מעבר לדרוש, את הדברים הבאים: "השאלה העומדת ביסוד הבקשה היא שאלה פרשנית – האם הוראות הסכם הפשרה אוסרות על המבקשת להשתמש בשם המסחרי 'יקבי ירושלים', בעברית ובתרגומו לאנגלית או שמא השם היחיד שהשימוש בו נאסר הוא 'יקב ירושלים'? אקדים ואציין כי לא ראיתי לנכון לדון בשאלה זו לגופה. בית המשפט המחוזי הכריע בשאלה הפרשנית השנויה במחלוקת בין הצדדים ללא כל נימוק ולא הבהיר מדוע העדיף את הפרשנות שהציעה המשיבה [אנטיפוד, צ.ז.] להסכם הפשרה, על פני פרשנות המבקשת [יקבי ירושלים, צ.ז.]. ככל הנראה סבר בית המשפט כי טענותיה הפרשניות של המשיבה אינן משכנעות, אך משלא פירט את נימוקיו קיים קושי בבחינת שיקול דעתו על-ידי ערכאת הערעור". החלטות בית משפט קמא נשוא הערעור דנא 6. כפי שניתן היה לצפות, בהמשך להחלטת השופטת חיות הגישה אנטיפוד לבית המשפט המחוזי בקשה שלישית לפי הפקודה (להלן: הבקשה השלישית). בבקשה זו ניתנו החלטות בימים 3.9.2013 ו-12.9.2013, הן ההחלטות שכלפיהן הוגש הערעור דנא. גם במרכז ההליך הנ"ל וההחלטות שניתנו בגדרו עומדת המחלוקת בדבר זכותה של חברת יקבי ירושלים לעשות שימוש בשם "יקבי ירושלים" בלשון רבים. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי חברת יקבי ירושלים "אינה מתכוונת להפר את הנוסח המילולי של ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10.10.2011, ולכן לא תשתמש אף פעם במילים 'ג'רוזלם ווינרי' ביחיד, אלא תמיד רק במילים 'ג'רוזלם גולד ווינרי' או 'ג'רוזלם מצודה ווינרי'" (ההדגשה במקור). בית המשפט דחה את עמדת חברת יקבי ירושלים לפיה היא רשאית לעשות שימוש בלשון הרבים של צמד המילים הנ"ל. בגדר כך נדחתה טענת חברת יקבי ירושלים לפיה הנוסח המילולי של הסכם הפשרה כלל רק לשון יחיד, שכן כוונת ההסכם היתה למנוע את ההטעיה בין אם מדובר בלשון יחיד או בלשון רבים של השם "יקב ירושלים": "פסק הדין מיום 10.10.11 חל גם בלשון יחיד וגם בלשון רבים. זו הפרשנות הסבירה, התכליתית ההגיונית, והיחידה המתקבלת על הדעת של ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10.10.11. כל פרשנות אחרת אין בה הגיון. דבר זה מותר לי לפרש גם במסגרת המצומצמת של הליכי בזיון בית משפט ... " (פסקה 21 להחלטה מיום 3.9.2013). בית המשפט המחוזי הבהיר שהחלטתו "אינה פסק דין עקרוני ולא פסק דין הצהרתי, אלא החלטה בהליכי בזיון בית המשפט, שבה העתירה המבוקשת היא לחייב את הצד השני בקנס" (שם, פסקה 22). ביחס למעשים המהווים בזיון בית המשפט שנעשו בעבר חויבה חברת יקבי ירושלים לשלם לאנטיפוד סכום של 25,000 ש"ח, הכולל "הוצאות בזיון" והוצאות משפטיות. לגבי הפרות עתידיות נקבע כי חברת יקבי ירושלים תשלם לאנטיפוד 1,000 ש"ח לכל הפרה. בהחלטה מיום 12.9.2013 הוסיף בית המשפט וקבע "הוראות מעבר" ביחס למלאי בקבוקי היין הקיים והוסיף וקבע סנקציות בסכומים שונים שיחולו ככל שתהיינה הפרות בעתיד. עוד נקבע, כי נוכח קושי מעשי לאכוף לאלתר את הוראות הסכם הפשרה, יש לאפשר לחברת יקבי ירושלים להמשיך, לפרק זמן מוגבל שנקבע, להשתמש ולמכור בקבוקים הנושאים כיתוב מפר. בשל כך חויבה חברת יקבי ירושלים לשלם לאנטיפוד פיצוי בסך 70,000 ש"ח. מכאן ערעורה של חברת יקבי ירושלים. הערעור 7. טענתה המרכזית של חברת יקבי ירושלים בערעורה היא, שכאשר מדובר בפסק דין שיש מחלוקת אודות פרשנותו, במיוחד כשמדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה והמחלוקת הפרשנית מתייחסת להסכם זה, אין מקום לנקוט בהליכים לפי הפקודה. עוד טוענת חברת יקבי ירושלים, כי השימוש שהיא עושה בשם "יקבי ירושלים" (ברבים) ללא הוספת מילה נוספת לשם זה, הוא שימוש לגיטימי הן מכיוון ששימוש זה לא נאסר בהסכם הפשרה (אשר התייחס אך לשם "יקב ירושלים" בלשון יחיד) והן מכיוון שהוא מהווה חלק משמה הרשום (יקבי ירושלים – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ) ולא ניתן לאסור עליה לעשות שימוש בשמה הרשמי. בענין זה אף נטען, כי אין זה סביר לפרש את הסכם הפשרה באופן שיעלה מהפירוש שחברת יקבי ירושלים הסכימה לקבל על עצמה להימנע מלעשות שימוש "בשמה הסטטוטורי המקוצר", דהיינו – בשם "יקבי ירושלים". חברת יקבי ירושלים טענה טענות נוספות שונות במטרה להראות מה הוא פירושו הנכון של הסכם הפשרה, ובכללן הטענה שרשם סימני המסחר דחה את בקשת אנטיפוד לרשום סימן מסחר לשם "יקב ירושלים", בהיותו סימן שאינו כשיר לרישום ויש בו להטעות את הציבור. עוד נטען בערעור, לחלופין, כי הסנקציות שהוטלו על-ידי בית המשפט המחוזי על חברת יקבי ירושלים הוטלו שלא כדין, הן מכיוון שנקבע שתשלום הקנסות ייעשה לידי אנטיפוד, שעה שקנסות על-פי הפקודה משולמים לקופת המדינה, הן מכיוון שהסכומים אינם מידתיים והן מכיוון שאין מדובר אלא בפיצוי שאין לפסוק במסגרת הליך לפי הפקודה. 8. אנטיפוד מבקשת כי הערעור יידחה. לטענתה חברת יקבי ירושלים "חמדה" את השם המסחרי "יקב ירושלים", שם בו עושה אנטיפוד שימוש מאז שנת 2002. בנסיבות אלה הגישה אנטיפוד את התובענה המקורית נגד חברת יקבי ירושלים, תובענה שבגדרה הושג הסכם הפשרה. התנהלותה של חברת יקבי ירושלים לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה אינה אלא התנהלות מניפולטיבית, תוך ניסיון לעקוף את המגבלות שהיא נטלה על עצמה במסגרת ההסכם. תחילה היה מדובר בשימוש בצמד המילים "יקב ירושלים" בפרסומים שאינם קשורים לתוויות המודבקות על בקבוקי היין, דבר שאילץ את אנטיפוד להגיש את בקשת הביזיון הראשונה. במסגרת הדיון בבקשה זו פירש בית המשפט המחוזי את הסכם הפשרה, זאת לבקשה מפורשת של שני הצדדים "שהפצירו" בבית המשפט לפעול כאמור, על אף שהיה מדובר בהליך שהוגש על יסוד הוראות הפקודה. גם החלטה זו של בית המשפט לא הועילה, וחברת יקבי ירושלים המשיכה להפר את הסכם הפשרה, כאשר טענתה המרכזית הפעם היתה שהיא זכאית לעשות שימוש בצמד המילים "יקבי ירושלים" (בלשון רבים), שכן הסכם הפשרה התייחס אך ללשון יחיד וקבע שכאשר מדובר בשם "יקב ירושלים", בלשון יחיד בלבד, יש להוסיף מילה נוספת לצמד מילים אלו. לטענת אנטיפוד מדובר בטענה חסרת תום לב, שכן מטרת הסכם הפשרה ברורה והיא למנוע כל הטעייה ובלבול בין מוצרי שתי היקבים. אנטיפוד טוענת כי בית המשפט היה מוסמך לפרש את הסכם הפשרה, כאשר מדובר בפרשנות מתבקשת ומתחייבת, וכי ככל שיקבע אחרת, הדבר יפגע באפקטיביות של הסכמי פשרה המושגים במהלך דיונים בבתי משפט ("הסכמי מסדרון"). אנטיפוד גם מבקשת להותיר על כנן את קביעות בית המשפט המחוזי באשר לסנקציות שהטיל על חברת יקבי ירושלים, אם כי אנטיפוד מסכימה כי תשלום הקנסות ייעשה לקופת המדינה. דיון והכרעה 9. השאלה העיקרית הטעונה הכרעה בגדרו של ערעור זה היא, האם היה מקום לנקוט בהליכים על-פי הפקודה שעה שמדובר בהפרה נטענת של הסכם הפשרה, נוכח קיומה של מחלוקת פרשנית בין הצדדים בכל הנוגע להסכם האמור. בפסק הדין ברע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק פ"ד נג(3) 337, 345 (1999), (להלן: פרשת עזרא), שהוא פסק הדין המנחה בסוגיה, נפסק מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן כדלהלן: "באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה שאושר כפסק דין מבקש לאכוף את ההסכם בשל הפרתו על ידי הצד האחר, פתוחות בפניו מספר אופציות, שניתן לסווגן על פי האבחנה בין הפן ה'הסכמי' והפן ה'שיפוטי' של פסק הדין. מן ההיבט של הפן ה'הסכמי', מוקנית לצד הנפגע אפשרות להגיש תביעה חדשה, שעילתה הפרת הסכם הפשרה, ובמסגרתה לתבוע אכיפת ההסכם וכן פיצויים בגין ההפרה ( ... ). בנוסף לכך, מן ההיבט של הפן ה'שיפוטי', מוקנים לצד הנפגע שני מסלולי אכיפה: האחד, אכיפת פסק הדין במסגרת ההוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967, והשני, הגשת בקשה לכוף את הצד השני במאסר או בקנס לציית לפסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה שהושג בין הצדדים, על פי סעיף 6 לפקודת הבזיון. במסלול זה ניתן ללכת במקרים מיוחדים בהם הפרת ההסכם היא ברורה וחד משמעית" (ההדגשה בקו תחתון הוספה, יתר ההדגשות במקור). ובהמשך (עמ' 348), נפסק כדלהלן: "כאמור, מטרת סעיף 6 לפקודת הבזיון הינה אכיפתית. לשם הגשמת מטרה זו, חיוני הוא שהליכי האכיפה לפי סעיף זה יתבררו במהירות וביעילות. עניינו של הצד הנפגע - הפונה בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון לאכוף את הצד המפר לקיים את פסק הדין - הוא ביצוע פסק הדין במהירות האפשרית. כאשר הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של ההסכם שבבסיס פסק הדין, הצורך לשמוע ראיות ועדויות, שמטרתן להתחקות אחר כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין, עשוי לסכל זאת. ... לא זו אף זו. לאור אופיה הפלילי של הוראת הבזיון, אין זה ראוי לעשות שימוש בה, כאשר יש לנהל משפט שעניינו שאלת הפרת הסכם, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת הפרתו או קיומו, ואין זה ראוי להכתים בכתם הפלילי את מי שסבר לתומו כי קיים את פסק הדין. לפיכך, יצאה ההלכה מלפני בית משפט זה, לפיה אין אוכפים מכח פקודת הבזיון, אלא צווים והחלטות שמובנם חד-משמעי ושאינם ניתנים ליותר מפירוש אחד". באשר להסכמי פשרה אשר קיבלו תוקף של פסק דין נפסק בפרשה הנ"ל כדלהלן (בעמ' 350-349): "דברים אלה יפים גם לגבי הסכם פשרה בלתי ברור, שאושר כפסק דין, כשהצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו ובשאלה אם הופר אם לאו. הסכם כזה, שניתן ליותר מפירוש אחד, אינו ניתן לאכיפה בהליכי בזיון ( ... ). ... עם זאת יצוין כי יש הסכמים המקבלים תוקף של פסק דין וניתן וראוי לאוכפו על-פי פקודת הבזיון. אין לתחום קו חד וברור בין הסכמים שאושרו כפסק דין הניתנים לאכיפה באמצעות פקודת הבזיון, לבין אלה שאינם ניתנים לאכיפה כזו. גם הסכמים שנויים במחלוקת שקיבלו תוקף של פסק דין יכול שיינתנו לאכיפה על-פי פקודת הבזיון. כל הסכם לפי מאפייניו וכל ענין לפי נסיבותיו. ... פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, איננו פסק דין במשמעותו הרגילה, המסיים הליך משפטי. אין בו בירור הסכסוך על ידי בית המשפט: אין בו קביעת עובדות על ידיו לאור הראיות שהובאו בפניו ואין בו הסקת מסקנות עובדתיות ומשפטיות מתוך העובדות שנקבעו. מעורבותו של בית המשפט בהסכם שבין הצדדים אינה מתבטאת במעורבות בתוכן ההסכם, אלא במתן גיבוי להסכם על ידי אישורו כפסק דין ( ... ). לפיכך, בדרך כלל, כאשר מתעורר סכסוך בין הצדדים באשר לפרשנותו של ההסכם – שהוא סכסוך אזרחי רגיל – אין הליכי הבזיון הולמים את הטיפול בסכסוך" (ההדגשה הוספה). לכך הוסיף בית המשפט בפסק הדין הנ"ל בפרשת עזרא, כי: "לא בגין כל הפרת הסכם ראוי להטיל כתם מעין פלילי, על מי שחלוק עם רעהו בענין פרשנותו של הסכם, שהוא התקשרות אזרחית רגילה בין שניים. בפני צד הטוען להפרת הסכם שאושר, פתוחה דרך אכיפה אלטרנטיבית, שהיא בבחינת ה'דרך החמורה פחות', והיא, התדיינות אזרחית רגילה בבית המשפט המוסמך, שבה תלובן שאלת הפרת ההסכם הנטענת והסעד הראוי בעקבותיה" (שם, עמ' 350). בדברים אלה התייחס בית המשפט אל מאמרו של פרופ' סטיבן גולדשטיין "יחסי הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא-כספיות של בתי משפט – עקרון הדרך החמורה פחות" משפטים טז 176 (תשמ"ו-תשמ"ז), תוך אימוץ הדעה שהובעה במאמר, לפיה יש להעדיף את דרך האכיפה הפחות חמורה – אין להיעזר בדרך אכיפה פלונית כאשר ניתן להבטיח את קיומו של פסק הדין באמצעות שימוש בדרך פחות חמורה. על-פי עקרון "הדרך החמורה פחות" לא יהיה מקום לנקוט בהליכים לפי הפקודה אם ניתן לאכוף את פסק הדין באמצעות ההוצאה לפועל, אף אם הליכי הבזיון יעילים ומהירים יותר מהליכי ההוצאה לפועל. במידה מסוימת, אף כי האנלוגיה אינה מלאה, מכוח העקרון הנ"ל לא ראוי לנקוט בהליכי בזיון כאשר הם מצריכים בירור פרשני של ההוראה שנטען להפרתה, כאשר בירור כזה יכול להיעשות בהליך "פחות חמור". 10. על הלכה זו, בדבר אי התאמתם של הליכי הוצאה לפועל למצבים בהם מדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה לגביו קיימת מחלוקת פרשנית, חזר בית משפט זה גם בפסקי דין נוספים. כך, למשל, בהחלטה שניתנה בבג"ץ 10478/03 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל נ' עיריית מודיעין (31.7.2005) נפסק מפי השופטת (כתארה אז) ד' ביניש כי: "כבר נפסק לא אחת כי בנסיבות בהן קיימים חילוקי דעות באשר לפרשנות הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, וההסכם אכן ניתן ליותר מפרוש אחד, אין פסק הדין ניתן לאכיפה בהליכי בזיון בית המשפט". ענין זה נקבע גם ברע"א 388/04 שרבט נ' שרבט פ"ד נט(4) 49 (2005), כאשר בית המשפט אמנם הוסיף שם כי יהיו מקרים בהם יידרש בית המשפט להליך של הוכחות, גם בגדר הבקשה שלפי הפקודה, על מנת לפרש את הוראות ההסכם כאשר לשונו אינה חד משמעית, אך אין מקום להפוך את הדיון "למשפט מחודש שיוגשו בו ראיות ויובאו עדויות מומחים על מנת לברר את כוונת הצדדים" (שם, עמ' 61-60). על עמדה זו, לפיה, במקרים מסוימים ניתן יהיה לנהל במסגרת בקשה שלפי הפקודה הליך לבירור פרשנותו הנכונה של הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, חזר בית המשפט בפסק הדין בע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש בע"מ נ' קופיץ (14.4.2011), בפסקאות 26-25 לפסק דינו של השופט י' דנציגר. יודגש, כי חברי השופט נ' הנדל מצא לנכון לציין בפרשה הנ"ל, כי הצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט דנציגר, שכן הפרשנות לפסק הבורר, לגביו הוגשה בקשה לפי הפקודה, אותה הציע הצד המפר, לקתה בחוסר תום לב. לפיכך ציין השופט הנדל כי לא קם באותו מקרה הצורך להכריע לגבי האפשרות להיזקק לנסיבות חיצוניות לצורך פרשנות הפסק בגדר הליכי בזיון בית משפט. 11. אכן, עולה מפסיקתו של בית משפט זה שעצם קיומה של מחלוקת פרשנית בדבר הוראותיו של הסכם שקיבל תוקף של פסק דין אינה חורצת לשבט, מניה וביה, את גורלו של הליך לאכיפת פסק הדין המוגש על יסוד הוראות הפקודה. בחלק מפסקי הדין אף לא נשללה האפשרות שלצורך הכרעה במחלוקת תוצגנה ראיות. עם זאת, לטעמי, ונוכח סממניו העונשיים של הליך בזיון בית המשפט, יש להיזקק לו, במקרים של מחלוקת כאמור, רק כאשר ההכרעה במחלוקת היא מידית ומתבקשת מאליה (כך שלמעשה אין מדובר במחלוקת של ממש) או כאשר עמדת אחד הצדדים נגועה בחוסר תום לב. הסיבה לכך אינה רק "חוסר היכולת" לברר בגדר הליך זה את המחלוקת הפרשנית, או הרצון שהליך זה יתנהל ביעילות ובמהירות בהתחשב במטרתו לאכוף הוראותיו של פסק דין על מי שממרה את פי בית המשפט. הסיבה המרכזית לכך שאין זה ראוי להיזקק להליך על-פי הפקודה כאשר קיימת בין הצדדים מחלוקת פרשנית בתום לב, היא התוצאה המעין פלילית של ההליך, המעמידה את המפר בחזקת מי שניתן להטיל עליו סנקציות שיכולות להגיע אף לכלל מאסר. לטעם זה משמעות מיוחדת כשמדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכם אליו הגיעו הצדדים, במובחן מפסק דין המבטא הכרעה שיפוטית במחלוקות שהובאו לפתחו של בית המשפט. כפי שנפסק בפרשת עזרא, במקרה של מחלוקת לגיטימית לגבי ביצועו של הסכם אליו הגיעו הצדדים (גם אם ניתן לו תוקף של פסק דין) יש, ככלל, לבררה תחילה בגדר תובענה אזרחית ולא להכריע בה לראשונה בהליך של בזיון בית משפט. אכן, כשמדובר במחלוקת "מדומה", מעושה, או במחלוקת המבוססת על עמדה מחוסרת תום לב של אחד הצדדים, דהיינו – במחלוקת שאינה מחלוקת של אמת אלא בניסיון להתחמק מביצוע פסק דין ברור וחד משמעי, ניתן וצריך "להכריע" בה בגדר הליכי הבזיון. למעשה, במצב זה לא מדובר בהכרעה במחלוקת, שכן, הלכה למעשה, אינה קיימת מחלוקת של ממש. מאידך גיסא, מחלוקת של ממש, גם אם ההכרעה בה אינה מסובכת, ראוי לה להתברר ב"דרך המלך". יודגש - ראוי שכך יהיה לא בשל "הקלות" או "הקושי" שבבירור המחלוקת, אלא בשל הכתם הפלילי המוטל על מי שנקבע כי הפר פסק דין ובשל הסנקציות הקשות, העונשיות במובהק, שניתן להטילן על המפר. עמד על כך השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בהחלטתו ברע"א 5122/07 סיבוני נ' יזרעאלי (28.1.2008), כאשר הבהיר, כי גם אם, כעקרון, ניתן לנקוט בהליכי אכיפה ישירים לגבי פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה (הליכי אכיפה ישירים כוללים פניה להוצאה לפועל או הליך מכוח הפקודה, במובחן מהגשת תביעה חדשה על-פי הפסק), הרי שאין הדבר אומר כי בכל מקרה בהכרח ניתן יהיה לנקוט בכל אחד מהליכי האכיפה הישירים: "כך, למשל, נפסק, כי כאשר הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של הסכם פשרה שאומץ בפסק דין, אין מקום בדרך כלל לנקוט הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט" (ההדגשה הוספה). 12. מן הכלל אל הפרט – נשאלת השאלה, האם המחלוקת הפרשנית בדבר היקף האיסורים שהוטלו על חברת יקבי ירושלים מכוח הסכם הפשרה היא מחלוקת "לגיטימית", או שמא מדובר אך בניסיון מחוסר תום לב לחמוק מקיום הוראותיו של הסכם זה? ודוק – לטעמי אין עסקינן בשאלה האם ההכרעה במחלוקת זו "פשוטה" או "קלה" ומהו היקף הנתונים להם יזקק בית המשפט בבואו להכריע בה והאם הדבר מצריך שמיעת ראיות (במקרה דנא נחקרו המצהירים מטעם הצדדים). התשובה שניתנה לשאלה זו על-ידי בית המשפט המחוזי ברורה – לשיטתו הפרשנות בה נקטה חברת יקבי ירושלים אמנם מוטעית, אך היא אינה מחוסרת תום לב. כך קבע בית משפט קמא במפורש בהחלטתו שניתנה בבקשה השניה, החלטה מיום 7.3.2013, כמפורט לעיל. איני רואה מדוע שיהיה מקום להרהר אחר קביעה זו. בנוסף, בהחלטה מיום 3.9.2013 עסק בית המשפט המחוזי, בהרחבה יחסית, בדיון פרשני, תוך התמודדות עם טענות חברת יקבי ירושלים. לא נאמר שם שאין בפיה אלא טענות סרק שנועדו לאפשר לה לחמוק מקיום הסכם הפשרה, והיה צורך בניתוח הטענות ובמתן תשובות ענייניות לכל אחת מהן. גם השופטת חיות, בהחלטתה ברע"א 2417/13 הנ"ל, ציינה כי ביסוד המחלוקת עומדת "שאלה פרשנית". נמצא, כי לשיטה זו מדובר במחלוקת לגיטימית הטעונה הכרעה, הכרעה שאמורה להיעשות בגדרו של הליך אזרחי ולא בגדר הליך שלפי הפקודה. הבהרתו של בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 3.9.2013, כי אין ההחלטה בגדר פסק דין הצהרתי או עקרוני, אלא החלטה בהליכי בזיון, אינה יכולה לשנות את המהות. המהות היא שבית המשפט הכריע, הלכה למעשה, במחלוקת בדבר פירושו הנכון של הסכם הפשרה, ואין מנוס מבחינת השאלה האם הדבר היה ראוי בנסיבות המקרה דנא. 13. אודה כי במבט ראשון ניתן, אולי, להתרשם כי פרשנות חברת יקבי ירושלים להסכם הפשרה, לפיה האיסור לעשות שימוש בשם "יקב ירושלים" (ללא תוספת מילה לצמד המילים הנ"ל) מוגבל ללשון יחיד, סותרת לכאורה את ההיגיון שביסוד הסכם הפשרה, והוא – למנוע הטעיית הציבור וניצול שם מסחרי של הזולת. אלא שיתכן ויש משקל לעובדה ששמה הרשום של החברה הנ"ל כולל את צמד המילים "יקבי ירושלים". זאת ועוד, נדמה כי הסכם הפשרה מעורר קשיים נוספים (כגון אלו שעלו על פני השטח במסגרת הנטען בבקשה הראשונה שהגישה אנטיפוד). ההסכם, בכללותו, מותיר סוגיות משמעותיות מבלי שאלו הוסדרו בגדרו באופן ברור ואין לשלול את האפשרות שפירושו בנושא מסוים ייגזר, בין היתר, מבחינת ההסדרים בנושאים האחרים. אין בכך כדי לבטא ביקורת על מנסחיו של הסכם הפשרה. לעיתים מזומנות מושגים הסכמי פשרה בלחץ זמנים ותחת אילוצים שונים הנובעים מהעובדה שההסדר מושג במהלך הדיון המשפטי ואף "במסדרון בית המשפט". לעיתים הותרת נושאים שונים כשהם עמומים נעשית בכוונת מכוון, כדי לא להכשיל הסכמות בנושאים אחרים. ככלל, במקרים רבים עדיף הסדר, גם אם אינו מושלם, על-פני הכרעה שיפוטית, וניסיון החיים מראה שלעיתים מזומנות הסדר כאמור מבוצע בפועל ללא תקלות, על אף שעניינים שונים נותרו בו עמומים או שלא הוסדרו כלל. במקרה דנא לא כך הם פני הדברים ונראה שאין מנוס מ"סיבוב התדיינויות" נוסף. אלא שנוכח הנסיבות המתוארות, סיבוב זה צריך להיערך במסגרת תובענה אזרחית, דהיינו – פסק הדין שנתן תוקף להסדר הפשרה ייאכף בעקיפין, במסגרת תובענה נוספת ולא בהליך של בזיון בית המשפט. נדמה כי השתלשלות העניינים בפרשה דנא תוכיח: שוב ושוב מגישה אנטיפוד בקשות על-פי הפקודה ואין בכוחן להשיג את המטרה אליה היא חותרת. ודוק – עד כדי כך הגיעו הדברים, שתוך כדי הכתבת אחת ההחלטות בבית משפט קמא פרצה מחלוקת שחייבה עדכון ההחלטה וקביעת הסדרים נוספים. אין זאת כי אם ביטוי לקוצר ידם של ההליכים על-פי הפקודה ליתן בידי הנפגע סעד מהיר ויעיל מקום שמדובר בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין שאינו בהיר די צורכו ויישומו הלכה למעשה מעורר קשיים, שלא כולם נצפו על-ידי הצדדים עובר לכריתתו. 14. לא זו אף זו - האופי המעין פלילי של ההליך שננקט על יסוד הוראות הפקודה, ובמיוחד האופי העונשי הברור של ההחלטה המטילה סנקציות על המפר, בא לידי ביטוי דיוני בעובדה שהערעור על החלטה זו (במובחן מההשגה על החלטה הדוחה בקשה למתן צו לפי הפקודה) הוא ערעור פלילי. מכאן, שבמקרה של ספק ביחס לקיומה של מחלוקת "אמיתית" בתום לב, ראוי שהמשיב בבקשה ייהנה מקיומו של הספק, כמקובל בהליכים פליליים. נמצא, שבמקרי גבול, ויתכן שהמקרה דנא הוא אכן גבולי מבחינת הגדרת טיב המחלוקת שבין הצדדים באשר לפירוש ההסכם ביניהם, האם היא כנה ואמיתית אם לאו, ראוי שלא להכריע במחלוקת זו בגדרו של הליך מעין פלילי. 15. בהסתמך על האמור לעיל אציע לחבריי לקבל את הערעור ולקבוע כי ראוי היה לדחות את הבקשה השלישית שהגישה אנטיפוד לבית המשפט המחוזי, באשר לא היה מקום לנקוט בהליך של בזיון בית משפט נוכח המחלוקת בדבר פירושו הנכון של הסכם הפשרה. במצב זה מתייתר הצורך לדון בהשגות חברת יקבי ירושלים באשר לסנקציות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, אם כי נראה שטענותיה בסוגיה זו לא היו נטולות משקל. יצוין רק, מה שמוסכם גם על אנטיפוד, שהקנסות המוטלים על המפר משולמים לקופת המדינה. יוזם ההליך, הנפגע מההפרה, זכאי אך להחזר הוצאותיו. גם אין מקום לפסוק בגדר הליך הבזיון פיצויים בגין ההפרה, פסיקה שיכולה להינתן רק בגדרה של תובענה אזרחית מתאימה. 16. אם תשמע דעתי, נקבל את הערעור, נבטל את החלטות בית המשפט המחוזי מיום 3.9.2013 ומיום 12.9.2013 ונקבע כי דין הבקשה השלישית שהגישה אנטיפוד לבית המשפט המחוזי להידחות. אציע שלא נעשה צו להוצאות, בין היתר כיוון שאין אנו מכריעים במחלוקת שבין הצדדים לגופה. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לפסק-דינו המקיף והמדוד של חברי, השופט צ' זילברטל. הנני מרשה לעצמי להוסיף עם זאת שתי הערות: 1. מעת שנחתם הסכם פשרה (שנוסח ע"י הצדדים) וניתן לו תוקף של פסק דין, הרי שהוא עומד בפני עצמו ויש לפרשו על פי כללי הפרשנות המקובלים. לשופט שאישר את פסק הדין – אין יתרון ב"הבנת" משמעות הסכם הפשרה, שכן ההסכם ופסק הדין המאשר – שניהם כאחד הם בחזקת טקסט משפטי הנתון לפרשנות אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. (עיינו: פסק דיני ב-בר"מ 9343/10 אליאס נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה (7.1.2013) (להלן – פרשת אליאס)). 2. המחלוקת שנתגלעה בענייננו ראויה להתברר בהליך אזרחי – ולא בהליך של בזיון בית משפט, שכן שני הבדלים מאבחנים את המקרה שלפנינו ממה שהתעורר בפרשת אליאס: (א) כאן הסוגיה היא האם היתה הפרה של הסכם הפשרה, אם לאו – וזו שאלה הטעונה פרשנות בנסיבות. בפרשת אליאס היתה למעשה הסכמה וקביעה לכאורית שהפרה התרחשה והויכוח נסב על השאלה האם קמה מניעה לקיום המוסכם. (ב) בשונה ממה שקרה בפרשת אליאס בה חלף זמן ניכר ביותר מאז שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין (ולא מומש במלואו), כאן כבר בסמוך לאחר חתימת הסכם הפשרה פרצו חילוקי דעות נוספים בין הצדדים וחייבו התדיינויות משפטיות מידיות. הדבר מלמד שהנושאים שנשארו עמומים (בין במקריות, בין במכוון) אכן דורשים הבהרות, ואלו אינן יכולות להינתן במסגרת של הליכי בזיון. 3. למען הסר ספק אבהיר כי אין בדברי הנ"ל כדי להביע דעה כלשהי לגבי צדקת טענותיהם של מי מהצדדים – המבקשים כולם להנות מזיו יפיה ומשמה של ירושלים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏ו' בטבת התשע"ד (‏9.12.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13069810_L03.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il