בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 698/01
בפני: כבוד השופט
ת' אור
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט א' גרוניס
המערער: מוחמד
ג'באלי
נגד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי
בת"א-יפו מיום 18.12.00
בתפ"ח
5069/99 שניתן על ידי כבוד
השופטים:
עמית, קפלן-הגלר, טל
תאריך
הישיבה: י"ב באב תשס"ב (21.7.02)
בשם
המערער: עו"ד
ישראל קליין
בשם המשיבה: עו"ד
אתי כהנא
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1. ביום 11.3.99, בסביבות השעה 22:00, נורה
למוות רמי ג'יבאלי (להלן- המנוח) באחד מרחובותיה של טייבה. המערער הואשם ברצח של
המנוח. בית המשפט המחוזי בתל-אביב החליט ברוב דעות (כבוד השופטים נ' עמית וא' טל,
מול דעתה החולקת של השופטת ע' קפלן-הגלר) להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו והשית
עליו עונש של מאסר עולם. המערער מלין בערעורו על הרשעתו.
2. בכתב האישום שהוגש נגד המערער הסבירה המשיבה
מהו, לטענתה, הרקע לרצח. אין מחלוקת על כך, כי המנוח אנס את אחותו של המערער
ביום 20.7.91. המנוח נידון למאסר ממנו השתחרר ביום 20.6.94. עניין נוסף שעלה
במסגרת הראיות, ואשר לגרסת המשיבה אף בו יש משום מניע לרצח, היה ביצועה של עבירת
מין במערער על ידי אחיו של המנוח, מוראד ג'יבאלי. אירוע זה התרחש ביום 7.5.92.
יצוין, כי המערער והמנוח היו קרובי משפחה; אבותיהם הינם אחים. המערער הינו יליד
חודש ספטמבר 1980. מעשה האונס באחותו בוצע, אם כן, בעת שהיה כבן 11 שנים. המערער
שהה במעון במשך מספר שנים. בשלב כלשהו הוא חזר להתגורר עם משפחתו. הדבר היה לאחר
שאביו עזב את המשפחה. המערער הפך, למעשה, לאבי המשפחה.
3. התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא
הייתה מורכבת משני נדבכים עיקריים: האחד, דברים שנאמרו על ידי המערער למדובב שהוכנס
לתאו. חלק מן הדברים שאמר המערער למדובב נקלטו במכשיר הקלטה. דברים נוספים, שלא
נקלטו במכשיר, הובאו בעדות מפיו של המדובב. הדברים שנאמרו למדובב כוללים אמירות
שונות המצביעות, לגירסתה של המשיבה, על כך שהמערער רצח את המנוח. המשיבה אף טענה
בבית משפט קמא, כי נתונים מסוימים שמסר המערער הינם בבחינת פרטים מוכמנים, היינו,
עובדות שרק אדם שהיה מעורב ברצח של המנוח היה מודע להן. הנדבך השני, מורכב מאמירות
של המערער לשני אנשי משטרה, אשר יש בהן משום הודאה ברצח של המנוח. יוער, כי מדברים
שונים שנתבררו במהלך חקירותיה של המשטרה עלה, שאדם נוסף היה מעורב ברצח. נזכר אף
אדם מסוים, ששמו עבד, שהינו חברו של המערער. כפי שנראה, לעניין זה יש חשיבות, בין
היתר, לאור דברים שאמר המערער לשני אנשי המשטרה. נציג בקצרה את התשתית הראייתית,
ולאחר מכן נביא את התייחסותה של הערכאה הדיונית לחומר הראיות.
4. הרצח בוצע, כאמור, ביום 11.3.99. המערער נעצר
על ידי המשטרה ביום 28.3.99. בעת שהגיעו השוטרים לביתו של המערער על מנת לעוצרו,
הוא ברח והתחבא בכוך, אך נתגלה ונעצר. זמן מה לאחר מכן נערכה חקירתו הראשונה. ביום
המחרת - 29.3.99 - הוכנס מדובב לתאו של המערער. זמן קצר לאחר מכן, התנהלה שיחה
בשפה הערבית בין השניים. השיחה הוקלטה, ואלה חלק מן הדברים שהוחלפו בין השניים
(בתרגום לעברית):
"מערער: תשמע שתי מילים - אתה
מבין - בן אדם שאונס את אחותך מה תעשה לו?
מדובב: בן אדם שאונס את אחותי?
מערער: בן אדם שאונס את אחותך
מה תעשה לו?
מדובב: בנאדם... אתה מתכוון
לאחותי... מישהו בא ואונס את אחותי?
מערער: כן, כן.
מדובב: אני אזיין אותו, יורה
בו, רוצח אותו..."
מייד בהמשך התמליל של השיחה המוקלטת מופיע המשפט הבא מפיו
של המערער:
"טוב,
זה מה שהיה".
יצוין כבר עתה, כי משפט זה נשמע על ידי איש משטרה שפענח
את הקלטת וערך את התמליל. אותו אדם העיד בבית המשפט. ברם, אב בית הדין, שהאזין
לקלטת ציין, כי לא שמע את המשפט האמור. בהמשך הדברים שנקלטו במכשיר ההקלטה אמר
המערער דברים נוספים שיש בהם, כך נטען, כדי להצביע על מעורבותו ברצח. נציין את
אלה:
א. בתשובה לשאלה של המדובב האם למנוח יצא דם מן
הפה, השיב המערער בחיוב.
ב. לשאלה כמה כדורים נורו, השיב המערער 9
כדורים.
ג. המערער דיבר על כך שבאקדח ניתן להכניס 14
כדורים או 21 כדורים.
ד. המערער נשאל על ידי המדובב באיזה אקדח נעשה
השימוש ותשובתו הייתה אקדח זיגזאוור. הוא אף ציין, כי האקדח אינו משאיר סימנים של
טביעת אצבע, והוא גם הזכיר שימוש בכדורי דום דום.
התביעה הציגה ראיות המצביעות על כך שפרטים
מסוימים שמסר המערער מתיישבים עם הממצאים שנתגלו. כך למשל, סוג האקדח שהזכיר
המערער בדבריו למדובב אכן תואם את הסימון על התרמילים שנמצאו במקום. עם זאת, יש
לומר כי חלק מן הדברים שמסר המערער אינם תואמים את הממצאים. למשל, התברר שבזירת
הרצח נתגלו 11 תרמילים, ואילו המנוח נפגע מ-7 כדורים.
כאמור, המערער אמר למדובב בשיחה המוקלטת שנורו 9 כדורים.
5. בעדותו של המדובב הוא הביא דברים נוספים
ששמע, לטענתו, מפיו של המערער. המדובב תיאר בעדותו את אותה שיחה שהובאה לעיל
(בפסקה 4 רישא), כולל השאלה ששאל המערער מייד בתחילה, קרי, מה לעשות לאחד שאנס את
אחותך? בעדותו אמר המדובב, כי תשובתו הייתה שהיה רוצח את האנס ואז הוסיף המדובב,
כי המערער אמר לו: "על זה אני פה". בהמשך שאל המדובב, כך על פי עדותו,
באיזה שעה הדבר קרה? תשובתו של המערער, כי הדבר אירע בשעה 11:15 ומייד אחר כך הוא
הוסיף, כי הדבר היה בלילה. לאחר מכן אמר המערער, כך על פי המדובב, כי יריה אחת
פגעה במצח של המנוח. יוער, כי על פי הממצאים לא נורה המנוח במצחו, אלא בחלקי גוף
אחרים, והרצח אירע בסביבות שעה 10:00 בלילה. בשיחה עם המדובב הוסיף המערער וסיפר,
כי החביא את האקדח במקום מסוים, כי נורו 9 כדורי דום דום בצבע לבן וכי יש דרך
להמיס את הנוקר של האקדח, כך שלא ניתן יהיה לזהות אותו.
לאחר חקירה נוספת של המערער, בעקבות הדברים
שהוחלפו בינו לבין המדובב בתא המעצר, הופגשו השניים. באותו מפגש אמר המערער
למדובב, לפי עדותו של זה האחרון, את המלים: "אני ערבי כמוך". המדובב
העיד, כי הוא הבין שכוונת הדברים הייתה לומר לו שלא לספר על מה ששמע מן המערער.
6. במקום האירוע נתגלו 11 תרמילים, אשר הועברו
לבדיקה בליסטית. הוגשה חוות דעת, לפיה הסימנים שהוטבעו על התרמילים תואמים את
ההטבעה בירי הנעשה מאקדח זיגזאוור, שהוא כזכור, האקדח אשר הזכיר המערער בדבריו
למדובב. יש לציין, כי המומחה הבליסטי לא שלל את האפשרות שהטבעה דומה נעשית על ידי
אקדחים אחרים, אך לדבריו, הוא עצמו מכיר רק את אקדח הזיגזאוור כמטביע את הסימנים
שנמצאו.
7. בין עדי התביעה היו שני אנשי משטרה ששוחחו עם
המערער ביום 6.4.99, רכז המודיעין אלי מלאכי וסגן ניצב אבי מנצור. כל אחד מאלה רשם
זכרון דברים לגבי שיחתו שלו עם המערער (מוצגים ת/16 ו-ת/17).
בשיחה עם רכז המודיעין אמר המערער לגבי מקרה הרצח, שיש לו שותף בתיק ולכן אין הוא
מודה, משום שהוא רוצה שיהיה מי שידאג לו ולמשפחתו. בשלב זה קרא רכז המודיעין לסגן
ניצב מנצור. המערער חזר על אמירתו, כי יש לו שותף בתיק, אף בנוכחותו של סגן ניצב
מנצור. בתשובה לשאלתו של מנצור מדוע קשה לו, למערער, לספר מה קרה ברצח, השיב
המערער כי הוא הבגיר במשפחה ואם הוא והאדם שהיה איתו ייכנסו לכלא לא יהיה מי שידאג
לאמו ולאחיותיו. הקצין שאל את המערער מיהו השותף ותשובתו הייתה "עבד".
בתשובה לשאלה נוספת, מיהו אותו עבד, נקב המערער בשם מלא (עבד אלחכים נעמאן
חג'-יחיא). על פי מנצור, הוא שאל את המערער האם אביו של המערער יודע שהוא ועבד
רצחו את המנוח והתשובה הייתה כי אביו אינו יודע וכי האב אינו חי עם המשפחה. מייד
אחר כך, שאל הקצין מי יודע שהמערער ועבד רצחו את המנוח ותשובתו של המערער הייתה כי
אימו ואחיותיו יודעות על כך.
באותו יום בו שוחח המערער עם שני אנשי
המשטרה הנזכרים - 6.4.99 - הוא אף נחקר, בשעה מוקדמת יותר, על ידי החוקר שלומי
חנניה. החקירה הוקלטה במכשיר הקלטה. בחקירה זו דיבר המערער על כך שהיה לו שותף. אף
שאין התייחסות מפורשת לרצח של המנוח, בהחלט משתמע מן הדברים שהמערער מתייחס לנושא
זה. למשל, המערער מדבר על כך ש"זה לא טוב" אם השניים - הוא והשותף -
יהיו "בפנים" (ת/26ד(1), עמ'
52).
8. המערער העלה טענת אליבי. לדבריו, בעת שאירע
הרצח הוא נמצא בביתה של דודתו, פהימה עוואדה, שבטייבה. על פי עדותו של המערער, הוא
נהג להגיע לבית דודתו מדי ערב ושהה במקום כחמש שעות, עד לשעה 01:00 לפנות בוקר,
ואז הלך לביתו. הדודה העידה כעדת הגנה. לפי דבריה, המערער היה מגיע לביתה כל יום
בשעות הערב, לפעמים בשעה 8 בערב, וכך אירע בערב בו נרצח המנוח. הן שופטי הרוב והן
שופטת המיעוט לא היו מוכנים לקבל שהוכח, כי המערער שהה בביתה של דודתו כל שעות
הערב מבלי שיצא מביתה בשעה סמוכה לשעת הרצח. יובהר, כי ביתה של הדודה מצוי במרחק
קצר ממקום הרצח. לדברי המערער, המרחק הוא 400-300 מטר (עמ' 222 לפרוטוקול). אין
מקום להתערב בקביעה כי לא הוכח אליבי. עם זאת, אין גם לומר, לחובתו של המערער, כי
האליבי שטען לו - הופרך.
9. הבאנו בקיצור ובתמצית את התשתית הראייתית
שהניחה המשיבה בפני בית משפט קמא. כפי שניתן לראות, הראיות מבוססות על דברים שאמר
המערער, בין אם למדובב ובין אם לאנשי המשטרה. אותם דברים נחלקים לשניים: ראשית,
אמירות שיש בהן משום הודאה או, למצער, ראשית הודאה. שנית, איזכור של פרטים או
נתונים מסוימים באשר לביצוע הרצח, כמו סוג האקדח בו נעשה שימוש. שופטי הרוב
(השופטים נ' עמית ו-א' טל) נתנו אמון בדבריו של המדובב לגבי מה ששמע מפי המערער.
מדובר, כמובן, באותם דברים שלא נקלטו במכשיר ההקלטה, שהרי אין מחלוקת לגבי הדברים
שקלט המכשיר. כמו כן ניתן אמון בדבריהם של שני אנשי המשטרה, רכז המודיעין מלאכי
וסגן ניצב מנצור, לגבי הדברים שהם שמעו מפיו של המערער. הדרישה ל"דבר
מה" נתמלאה, לשיטתם של שופטי הרוב, בין היתר, בציון סוג האקדח על ידי המערער
וכן בדבר השקר שאמר, כאשר הכחיש כי קולו נשמע בקלטת שהוקלטה בעת ששוחח עם המדובב
בתא. השופטת שהייתה בדעת מיעוט (השופטת ע' קפלן-הגלר), הצביעה על כך שהמערער סיפר
למדובב דברים שונים, אשר אין כל ספק כי לא היה בהם אמת. ואכן, המערער אמר למדובב
דברים מסוימים, שנתבררו מאוחר יותר כבלתי נכונים. כך למשל, אמר המערער כי ישב בכלא
במשך 6 שנים וכי היה מעורב בחטיפתו של חייל. אין מחלוקת שדברים אלו לא היו ולא
נבראו. אף אמירות מסוימות בקשר למקרה הרצח, לא תאמו במדויק את הממצאים. נזכיר, כי
המערער אמר שנורו 9 יריות, בעוד שבמקום נתגלו 11 תרמילים ואילו בגופו של המנוח
נמצאו 7 פתחי כניסה של קליעים. זאת ועוד, לא נמצאה פגיעה של קליע במצח ואילו
המערער אמר שהייתה פגיעה כזו. לאור העובדה שנתגלו פרטים בלתי נכונים בדבריו של
המערער, היה צורך, לדעת שופטת המיעוט, לגלות זהירות יתרה באשר לדבריו של המערער
בדבר מעורבותו ברצח. שופטת המיעוט אף הייתה בדעה, כי ייתכן שפרטים מסוימים לגבי
הרצח הגיעו לידיעתו של המערער מאנשים שונים בטייבה, שכן יש להניח שאותם נתונים,
כמו מספר התרמילים שנמצאו, הפכו לנחלת הכלל ביישוב. באותה רוח של זהירות מיוחדת
התייחסה שופטת המיעוט לדבריו של המדובב על מה ששמע מפי המערער, דברים שלא בא זכרם
בקלטת. אשר לעדויותיהם של אנשי המשטרה, מלאכי ומנצור, שופטת המיעוט הדגישה, כי
הדברים נאמרו במה שהוגדר כ"שיחה מודיעינית", בלא שהמערער הוזהר תחילה
ובלא שהדברים הוקלטו. מכאן דעתה שאשמתו של המערער לא הוכחה מעבר לספק סביר.
10. בערעור שבפנינו חוזר המערער ומעלה את הטענות
שנדחו על ידי שופטי הרוב. לטענתו, אין מקום להסתמך על עדותו של המדובב, שהיה לו
אינטרס לרצות את אנשי המשטרה, בשל העובדה שהיה עצור בחשד לביצוע מספר עבירות והיה
מעוניין בהקלות שונות. אף לגבי אנשי המשטרה מלאכי ומנצור נטען, כי אין להסתמך על
עדויותיהם, מאחר שדברי המערער בשיחות עימם לא הוקלטו והדברים נאמרו בלא שהוא הוזהר
תחילה. לגבי הדברים שהוקלטו ואף הדברים שלגביהם העיד המדובב כי שמעם מפי המערער,
נטען כי חלק מן הדברים היו דברי התרברבות, שכן המערער, בהיותו צעיר בן כ-19
שנים, ביקש להאדיר ולהעצים את כוחותיו ומעמדו בעת ששהה במעצר. הסניגור המלומד
מצביע, כמו כן, על כך שדברים מסוימים שאמר המערער נתגלו כבלתי נכונים, למשל
בעניין שעת הרצח ובאשר לפגיעת ירי במצחו של המנוח. מנגד, תומכת המשיבה בעמדתם של
שופטי הרוב.
11. איננו רואים סיבה להסתייג מקבלת דבריו של
המדובב ועדויותיהם של אנשי המשטרה ומתן משקל נכבד לאותם דברים, באופן המצדיק את
הרשעתו של המערער בעבירה שיוחסה לו. נחזור לראשית תיאורנו, כאשר המערער והמדובב
נמצאו בתא אחד. מייד בתחילת הדברים שאל המערער את המדובב מה
הוא היה עושה למי שאנס את אחותו. שאלה זו, אף אם אין בה משום הודאה ממש, מעלה חשד
כבד כלפי המערער. בעבר, בטרם נעשה שימוש באמצעי הקלטה לגבי שיחה בין חשוד לבין
מדובב, התחייבה זהירות יתרה לגבי משקלם של הדברים שמסר המדובב בעדותו. כמובן,
ההנחה היא שלמדובב יש אינטרס לקבל הקלות שונות ממפעיליו, למשל בשל העובדה שאף הוא
חשוד בביצוע מעשי עבירה שונים או שהינו אסיר שפוט. מכל מקום, אותה מידת זהירות
אינה נדרשת כאשר השיחה בין השניים מוקלטת (ראו, ע"פ 4577/98 דיין נ'
מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 405, 412). אומנם, במקרה זה לא קלט
מכשיר ההקלטה את כל הדברים שהחליפו השניים. אלא, שיש לזכור כי המדובב אינו יכול
לדעת אילו דברים נקלטו במכשיר ואילו נעלמו בחלל התא. מאחר שדברי המדובב בעדותו
לגבי השיחה עם המערער תאמו במידה רבה את הדברים שהוקלטו, יש בכך, כמובן, כדי לחזק
את אמינותו של המדובב. כפי שראינו, איש המשטרה שתימלל את הקלטת העיד על כך ששמע
בהאזנה לקלטת כי המערער אמר את המילים "טוב, זה מה שהיה", בעקבות תשובתו
של המדובב, שאמר כי הוא היה רוצח את אותו אדם שאנס את אחותו (פסקה 4 לעיל). נראה
לנו, כי מאחר שאב בית הדין האזין לקלטת ואמר כי לא שמע את אותו משפט, לא יהא זה מן
הראוי להסתמך על תשובתו האמורה של המערער, אשר אילו הסתמכנו עליה, הייתה מגיעה כדי
הודאה מלאה.
12. האם היה מקום להסתמך על עדויותיהם של אנשי
המשטרה מלאכי ומנצור ועל המזכר שכל אחד מהם רשם? כזכור, דברי המערער לשני אלה לא
הוקלטו והוא אף לא הוזהר. שני אנשי המשטרה הסבירו כי השיחה הראשונה, זו בין המערער
לבין מלאכי, לא הייתה בבחינת חקירה לגבי הרצח אלא שיחה שבאה בעקבות דבריו של
המערער, כי הוא יכול לעזור למשטרה. על רקע זה ניתן בהחלט להבין מדוע המערער לא
הוזהר ומדוע השיחה לא הוקלטה. בעדותו של מנצור (עמ' 98 לפרוטוקול), הוא הסביר כי
הצטרף לשיחה שנערכה בין המערער למלאכי בחדרו של זה האחרון, מקום בו לא הייתה
אפשרות הקלטה. הקצין הסביר, כי אילו היה מוציא את המערער מן החדר לחדר אחר, בו
הייתה קיימת אפשרות הקלטה, היה הדבר מעורר חשד. לשאלה מדוע המערער לא הוזהר כי
עומדת לו זכות השתיקה, השיב מנצור (עמ' 100 לפרוטוקול) כי המערער ידע היטב בשל מה
הוא עצור, כי השיחה התנהלה בניחותא וכי אמירת אזהרה בנסיבות אלה נשמעת לו כדבר
בלתי מציאותי. השיחה עם מלאכי ומנצור נערכה ביום 6.4.99, לאחר שהמערער נחקר תחת
אזהרה מספר פעמים, לרבות מוקדם יותר אותו יום. על כן, היעדרה של אזהרה בשיחה עם
מלאכי ומנצור אינו פוגם בקבילותם של הדברים (ע"פ 5825/97 שלום נ'
מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 933, 945). בנסיבות אלה, אין מניעה לקבל
את דבריו של המערער, אף שלא הוזהר באופן ספציפי בתחילת אותה שיחה ואין להקטין
ממשקלם של הדברים, אף שלא הוקלטו.
13. כזכור, המערער אמר תחילה לרכז המודיעין מלאכי
כי יש לו שותף בתיק וכי הוא לא מודה משום שהוא רוצה שיהיה מי שידאג לו ולמשפחתו.
האם אין לומר שהמערער הודה ברצח כאשר הוא הזכיר את שמו של עבד בתשובה לשאלה מפורשת
מי היה השותף שלו לרצח? כיצד יש לפרש את חילופי הדברים בין מנצור לבין המערער,
כאשר המערער נשאל האם אביו יודע שהוא ועבד רצחו את המנוח ותשובתו של המערער הייתה
כי אביו אינו יודע וכי האב אינו חי איתם? האם אין בכך משום הודאה, מה גם שהאמירה
כי האב אינו חי עם המשפחה נתבררה כנכונה. ומה לגבי השאלה הנוספת והתשובה לה, כאשר
המערער נשאל מי יודע שהוא ועבד רצחו את המנוח והמערער השיב כי אימו ואחיותיו
יודעות על כך? דבריו האמורים של המערער הינם בבחינת הודאה, מה גם שהם מתיישבים
ומשתלבים עם הדברים שהוא אמר למדובב. זאת ועוד, בחקירתו של המערער בשעה מוקדמת
יותר אותו יום הוא אמר, כזכור, לחוקר שלומי חנניה כי יש לו שותף וכי אם שניהם יהיו
"בפנים, זה לא טוב" (פסקה 7 סיפא לעיל).
14. עתה נתייחס לפרטים מסוימים שנאמרו על ידי
המערער, ואשר התברר כי אינם נכונים. חלקם של הפרטים אינם נוגעים לרצח. כך למשל,
אמר המערער למדובב כי היה מעורב בחטיפתו של חייל וכי ישב בכלא 6 שנים. אכן, בהחלט
ייתכן שדברים אלה היו דברי רהב שאמר המערער למדובב. אף אם מדובר בהתרברבות, אין
בכך משום הסבר לדברים שנאמרו על ידי המערער לשני אנשי המשטרה. ברי, שלמערער לא
הייתה שום סיבה להאדיר עצמו בפני אנשי המשטרה והוא אף אינו טוען שכך עשה בשיחות
עימם.
טיעונו של המערער הינו בעל משקל רב יותר בכל
הנוגע לפרטים מסוימים שאמר לגבי הרצח, אשר התברר כי אינם נכונים. כוונתנו, בעיקר,
לשעת הרצח, למספר היריות שנורו ולדברי המערער כי אחת היריות פגעה במצחו של המנוח.
הרצח אירע בסביבות השעה 10:00 בלילה. המערער אמר למדובב שהרצח אירע בשעה 11:15
בלילה. הפער או הסטייה באשר לשעה אין בהם די על מנת שנאמר, כי התשתית הראייתית
שהציבה המשיבה אינה מספקת. אילו הרצח אירע בצהרי יום והמערער היה אומר שהרצח בוצע
בלילה, ניתן היה בהחלט לתהות באשר לאשמתו, אך בענייננו - שאני. הוא הדין לגבי מספר
היריות והפגיעה במצח. כפי שראינו, בזירת הרצח נתגלו 11 תרמילים ובגופו של המנוח
נמצאו 7 כניסות של כדורים, בעוד שהמערער אמר כי נורו 9 יריות. בהחלט ניתן לקבל
שהיורה, אשר יש להניח כי היה במצב של התרגשות מסוימת, לא ידייק דיוק מלא לגבי מספר
היריות שנורו, מה גם שהפער בין 9 יריות ל-11 יריות אינו
כה רב ומשמעותי. אף הטעות בכל הנוגע לירי במצח יכולה להיות מוסברת על ידי
ההתרגשות, ואף בשל כך שאין מדובר בפגיעה בכדור יחיד במנוח אלא ב-7
פגיעות.
15. דברי המערער למדובב - אלה שנקלטו במכשיר
ההקלטה יחד עם אלה שהמדובב העיד עליהם - מהווים הודאה כי המערער נטל חלק ברצח. נחזור
ונדגיש במיוחד את התבטאותו של המערער, בעקבות ההתייחסות לאינוס האחות, באומרו:
"על זה אני פה" (פסקאות 5 ו-9 לעיל). הוא
הדין לגבי דברי המערער לאנשי המשטרה מלאכי ומנצור. אף דבריו אלה של המערער יש בהם
משום הודאה ברצח. לאמירותיו של המערער לאנשי המשטרה יש אף ליתן משקל נוסף, לאור
העובדה שהסברו של המערער מדוע אמר את הדברים למדובב אינו ישים בכל הנוגע לאנשי
המשטרה. כפי שראינו, בעדותו טען המערער כי דבריו למדובב היו בגדר התרברבות, או
בלשונו "יעני להשתתף במשחק שלו, להשוויץ" (עמ' 228 לפרוטוקול). אפילו
היינו מקבלים הסבר זה כאשר מדובר בצעיר הנמצא לראשונה בתא מעצר יחד עם אחר, אין
בכך, כאמור, משום הסבר מדוע אמר המערער את הדברים שאמר לאנשי המשטרה.
16. הודאתו של המערער אינה יכולה להביא להרשעתו
ברצח אלא אם מצטרף לה "דבר מה". הדרישה לתוספת ראייתית זו נובעת מהחשש
שמא אדם יודה בעבירה אותה לא ביצע. אופיו של ה"דבר מה" הנדרש ומהותו
אינם אחידים אלא משתנים, בהתחשב בנתונים של המקרה הספציפי. כפי שנאמר:
"ככל
שמשקלה העצמי של ההודאה הוא גדול יותר, כן קטן הצורך להיזקק למבחן החיצוני של
ה'דבר מה'". (ע"פ 774/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234.)
במקרה שבפנינו, קיימים שני שיקולים נוגדים, לעניין השאלה
מה עוצמתו של ה"דבר מה" הנדרש כתוספת ראייתית להודאה. מצד אחד, המערער
לא מסר הודאה מלאה, מקיפה וקוהרנטית לגבי הרצח. מצד שני, אין מדובר בהודאה חד
פעמית. המערער הודה באופן ברור בביצוע הרצח בדבריו למדובב ובשיחתו עם השוטרים
מלאכי ומנצור. בשיחה עם אנשי המשטרה, עלה וחזר ועלה נושא המעורבות של שותף. על
מעורבות השותף דיבר המערער אף בחקירה שערך לו החוקר שלומי חנניה. יצוין, כי ההודאה
בפני המדובב אינה יכולה לשמש כ"דבר מה" לעניין ההודאה שבדברי המערער
לשוטרים, ואילו ההודאה בפני השוטרים אינה יכולה לשמש כ"דבר מה" לגבי
ההודאה שבפני המדובב. הכלל הוא שהודאה אחת מחוץ לכתלי בית המשפט אינה יכולה לשמש
כ"דבר מה" לגבי אמרת חוץ אחרת (למשל, ע"פ 556/80 עלי נ'
מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 169, 181). עם זאת, יש לזכור כי די בכך
שהתוספת הראייתית מאמתת את ההודאה אך אין היא חייבת לסבך את הנאשם במעשה העבירה
(למשל, ע"פ 6936/94 עווד נ' מדינת
ישראל, פ"ד נ(4) 842, 848)
17. נשאלת, על כן, השאלה האם בחומר הראיות מצוי
אותו "דבר מה", שבלעדיו אין להרשיע על סמך הודאת חוץ? בבית משפט קמא מצא
אב בית הדין (השופט נ' עמית) את ה"דבר מה" במה שהמערער אמר למדובב לגבי
האקדח, הכדורים ומקומות הפגיעה הרבים במנוח. השופט האחר, שהיה בדעה כי יש להרשיע
את המערער (השופט א' טל), ראה לנכון לסמוך על דבריו של המערער בשיחה עם המדובב בה
אמר כי הרצח בוצע באקדח זיגזאוור ובשקריו בעניינים מהותיים, כגון, הכחשת זיהוי
קולו בקלטת השיחה עם המדובב.
בשיחות עם המדובב הזכיר המערער לא רק מהו
סוג האקדח בו בוצע הרצח, אלא אף נתן פרטים שונים לגבי אקדח זיגזאוור, אשר נתברר כי
נכונים הם. המערער אמר כי לאקדח יש 14 או 21 כדורים; כי ההדק מחוספס; וכי הנוקר
הוא בצורה של מחט. הנתונים האמורים תואמים את דבריו של המומחה הבליסטי רב-פקד בן
טובים (ת/34 וכן בעדותו, עמ' 148-141 לפרוטוקול).
יצוין, כי המערער גם אמר שבעת השימוש באקדח לא נוצר רתע וכן שהאקדח נגנב מבית של
קצין בקרית-שמונה. לגבי היווצרות רתע בעת הירי, הרי המשיבה לא הוכיחה זאת. אף
הבירורים שערכה המשטרה באשר למקורו של האקדח לא אימתו את דברי המערער.
דבריו של המערער למדובב לגבי סוג האקדח די
בהם כדי להוות "דבר מה". המומחה הבליסטי בחן את התרמילים ומצא כי הם
תואמים הטבעה הנעשית על ידי אקדח זיגזאוור. אמת, המומחה לא שלל את האפשרות שהטבעה
דומה תיעשה על ידי אקדח מסוג אחר. אולם הוא הוסיף, כי אינו מכיר אקדח אחר שהטבעתו
דומה (עמ' 142 ועמ' 147 לפרוטוקול). הואיל וההגנה לא הביאה כל ראיה אחרת, הממצא
המתבקש הוא שהמנוח נורה מאקדח זיגזאוור. הממצא באשר לסוג האקדח בו נעשה שימוש ברצח
של המנוח, מאמת את דבריו של המערער בעניין האקדח, אם כי אין בכך כדי לסבכו.
18. לסיכום, ראינו כי דבריו של המערער לאנשי המשטרה מלאכי
ומנצור היוו הודאה שהוא נטל חלק ברצח. בשיחה עם אנשי המשטרה הוא אף דיבר על כך
שהיה לו שותף. הנושא של שותף למעשה העבירה עלה אף בחקירתו של המערער על ידי החוקר
שלומי חנניה. יש בכך חיזוק מסוים לעצם ההודאה. אף דבריו של המערער למדובב הם
בבחינת הודאה. בהקשר זה נזכיר, כי זמן קצר ביותר לאחר שהשניים נמצאו יחדיו בתא
המעצר, פנה המערער אל המדובב ושאלו מה הוא היה עושה אילו אחותו הייתה נאנסת. כפי
שראינו, בעבר אנס המנוח את אחותו של המערער. אף אם מניע לביצוע עבירה אינו יכול
להוות "דבר מה" (ראו, ע"פ 262/65 עזאם נ'
היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 497, 499), יש בו משום ראיה נסיבתית
נגד בעל המניע (ע"פ 728/84 חרמון נ'
מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 629). השילוב יחדיו של הראיות
השונות שפורטו מובילנו לקביעה כי המערער הודה בביצוע הרצח. הדרישה לתוספת ראייתית
של "דבר מה" נתמלאה במקרה זה, משנמצא כי הרצח בוצע באמצעות אקדח
זיגזאוור וכי המערער דיבר על אותו סוג אקדח ככלי הרצח, בעת ששוחח עם המדובב.
19. הילכך, הנני מציע לדחות את הערעור.
ש
ו פ ט
השופט ת' אור:
אני
מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.
ניתן היום, ט"ז בחשון תשס"ג
(22.10.02).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 01006980.S05
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
חכ/
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il